המעגל הגדול - מגי שיפסטד

The Great Circle - Maggie Shipstead

מאנגלית: סיון שטרן

הוצאת אריה ניר, 2026, 587 עמודים מודפסים

זהו ספר רחב ידיים, לא רק פיזית במספר העמודים אלא גם בהמון נושאים ואנשים שגודשים אותו. כן, לכאורה יש כאן רק שתי נשים שהן גיבורות הספר. (לטעמי, אגב, יש רק אחת, מריאן גרייבס). למריאן יש חלום הבוער בעצמותיה, לעשות את המעגל הגדול - לטוס מסביב לעולם, מקוטב לקוטב. אבל בעיקר, ולפני הכל - לטוס. מי שהיה בחיל האוויר יודע, שטייסים משקשקים מפחד לקראת הבדיקות התקופתיות שעלולות, חלילה, לקרקע אותם, שהטיסה היא סוג של תשוקה בלתי נשלטת עבור רובם הגדול. מריאן אינה הטייסת הראשונה בהיסטוריה, אבל אין רבות, ועדיין יש סוג של חשדנות כלפי נשים שעושות את זה. אנחנו יודעים כמה זמן לקח לנו לשחרר את הדיעה שנשים אינן רצויות כטייסות, ובכמה תחומים אחרים עדיין הכניסה לנשים אסורה. משחר ילדותה חולמת מריאן לטוס, היא מתלבשת ומתנהגת בצורה שונה מהנשים שבסביבתה, שאינן רבות. יש לה אח, ג'יימי, שהקשר ביניהם מחזיק אותם בזמנים קשים גם כשאינם נפגשים. אימם נעלמה כשהיו תינוקות ואביהם נעלם להם כשהיו ילדים צעירים. הם חיים אצל דודם, שכישורי ההורות שלו קלושים עד לא קיימים.

"בדרך כלל נוכחותו של ג'יימי העניקה למריאן תחושה של סימטריה ויישור, של איזון הולם. בלעדיו היא היתה כמו סירת קאנו קלה מדי, נתונה לחסדי הזרם. הוא היה הרגוע מביניהם, פחות אימפולסיבי, איתן כסלע. הוא לא היה בדיוק חלק ממנה, אבל גם לא היה משהו שונה לגמרי..." עמ' 94

והיא מצליחה לטוס. גם אם במחיר כבד ביותר. מריאן אינה לגמרי אישה, ככל שסביבתה מכירה אותה, גם המגדר שלה אינו לגמרי מוחלט. לפעמים היא גם מתחזה לגבר או לאישה עם שם אחר. יש לה חברים שונים, גברים ונשים, עם חלקם היא מקיימת יחסי מין לפעמים, ובפעמים אחרות גם סטוצים קצרים מתאימים לה. זה לא קשור לאהבה, גם לא לתשוקה. בוודאי שאין כאן תחרות מול התשוקה לטוס, ולבסוף גם לממש, אם תצליח, את חלום המעגל הגדול.

חוץ ממריאן יש בספר אישה נוספת, האדלי בקסטר, שחקנית מושמצת שנבחרה לשחק את מריאן. לכאורה, מקומה בספר חשוב. היא אמורה לשחק את מריאן על פי ספר שהשאירה אחריה ונמצא כשהוא מאובק ומרוט. הדמות הזאת ממש חלשה בעיני. הקפיצות אל הקורות אותה מבולבלות ומבלבלות. היא אמנם היתה, כמו מריאן, ילדה ללא הורים, וגם היא במהלך העבודה על הסרט מתנסה בטיסה.  אבל אישית, לא ברור לי למה באמת היא פה. 

יש קטעים לא מעטים בספר שהם מעניינים, מאד אפילו, אולי במיוחד למי שמכיר טייסים ופעילויות אוויריות, גם בעת מלחמה. היחסים בין מריאן הקרירה והמחושבת לבין האנשים שסביבה מעניינים ונוגעים, גם אם לא ממש מרגשים. זהו כמעט ספר עיוני, שמאיר את ההיסטוריה של הטיסה החל מ- 1914 ולאורך כ- 60 שנים. יש בו ביטויים שהיכרתי מחיל האוויר, ומטוסים ישנים שהשתתפו, חלקית, גם בהיסטוריה האווירית שלנו. אז מן הפן הזה יש פה סיפור לקהל מסויים שייהנה מאד. בכל מקרה הייתי שמחה אם היה מהודק יותר. אפשר היה לדעתי לספר אותו בפחות מלל. מלבד זה, אולי גם בגלל התקופה הכה סוערת שבה אנחנו נמצאים עכשיו - קשה היה לי לקרוא את הספר הזה ברצף. אולי בזמן אחר...

ולכן הוא מומלץ בהסתייגות.

"חשבתי שאם אשחק את מריאן גרייבס, אזכה להיות מישהי שלא פוחדת, אבל עכשיו ידעתי שזה בכלל לא העניין. העניין הוא להיות מישהי שלא התייחסה לפחד כאילו מדובר באל אל שצריך לפייס אותו." עמ' 489

 

  

  

   

   

    

    

חלוצה במערב - אלינור פרויט סטיוארט

 Lettters of a Woman Homesteader - Pruitt Stewart, Elinor

מאנגלית: יורם נסלבסקי

הוצאת תשע נשמות, 2025, 228 עמודים

זוהי קלסיקה אמריקאית משנת 1914. כתובה כמכתבים. משמח שתרגמו אותה עבורנו כי היא מקסימה ביותר. "אלה הם מכתבים אמיתיים, והם מודפסים כלשונם, מלבד השמטות מעטות וכמה שינויי שמות." אלינור פרויט היתה נשואה ואם לתינוקת אבל בעלה נהרג בתאונת רכבת והיא נשארה לבד בדנבר, קולורדו, והיה עליה לפרנס את עצמה ואת בִּיתה. היא מתחילה לעבוד ככובסת ומנקה אצל גברת קוני, ואז, בהחלטה אמיצה מאין כמותה היא נוסעת למערב. היא מתחילה בקטן, גרה אצל מעבידה בוויומינג, מר סטיוארט, מטפחת גינה קטנה ולאט לאט צומחת. היא רוכשת חלקה לעצמה ובונה את עתידה עם ביתה. פמיניסטית של 1909, עוד לפני שמישהו ידע שיש בכלל מילה כזאת. 

המכתבים מספרים לנו את סיפור צמיחתה של אלינור פרויט כאדם וכאישה, והם כתובים בנועם ובהרבה פיוט ויופי. אנחנו מקבלים תמונה של נופים יפהפיים, של אנשים שבסביבתה של אלינור - על צבעיהם ואופייהם השונים. הקריאה איטית. עכשיו, בימים האלה, שהם טעונים כל כך רגשית, עם שוב החטופים החיים לארץ ועם התקווה והציפייה לחזרתם של החללים, קראתי בכל פעם רק מספר זעום של עמודים. יש גם לא מעט הערות שוליים בתחתית הדפים. זה הסביר מושגים לא מוכרים, אבל גם האט את הקריאה בספר.

מכיוון שהתושבים מועטים כל כך באיזור, אז כשיש אירוע או חג אלינור מוכנה לרכב מרחקים גדולים, תוך לקיחת סיכון לה ולילדיה. היא עושה זאת חרף מזג האוויר הקשוח ואף שבסביבתה מתחולל קרב מדמם. היא מספרת סיפור של הרפתקאות ושל הישרדות. של צורך במזון ממה שנמצא באזור, מה שמחייב עבודה חקלאית קשה וציד. אבל השמחה שמתוארת כאן מארוחה שמורכבת מלחם קלוי, שכווי שניצוד, מים מהנהר וקפה - יש בה משהו בראשיתי וקסום. השותפות בין התושבים המעטים באיזור, המתבטאת בדברים קטנים, אלמנטריים, לא נתפסת בשום צורה כמובנת מאליה ומבורכת מאד. יחד הם יכולים לעשות הרבה מאד ממעט כל כך. 

"זֶבִּי הוציא את כינורו הישן האהוב,  כיוונו והחל לנגן. בחוץ געשה הסופה, וכל העת גברה והלכה. זבי ניגן וניגן. ככל שהתעצמה הסופ, כך גברה גם נגינתו. אני זוכרת שעצרתי את נשימתי, שכן ציפיתי כי הבית יעוף ממקומו בכל רגע.... חלפו כמדומה שעות, והמהומה לא שככה. עמדתי על סף בכי, אך לקחתי את ג'רין בזרועותיי ונשאתי אותה למיטה. גברת או'שנסי נגעה במרפקי ואמרה, "אל תביטי מבעד לחלון, ילדתי, רוחות הבאנשי (רוחות רפאים מן הפולקלור האירי, הרוחות יוצאות לקונן ליד בית שמישהו בו עומד למות) יצאו הערב."" עמ' 97-8.

"קשרנו את הסוסים ברצועה וירדנו אל הנהר לנקות את עצמנו מן העפר שהיה נחוש, כמדומה, להתאחד עם  העפר שממנו אנו עשויות." עמ' 138

באוקטובר 1911 אלינור היא כבר בעלת אדמה משלה אך עדיין לא רשאית ליישב את הקרקע. היא זכאית לאדמות נוספות - אדמות מדבר. אלינור נשואה עכשיו למנהל שלה, קלייד סטיוארט ונולד להם ילד (חצי מוכן, לדבריה של ג'רין, כי עדיין אינו הולך). היא מספרת לגברת קוני איך נבנה כל חלק בבית באופטימיות עליזה, תוך שהיא מגדלת את ילדיה וגם חיות אחדות, במשק שכולו שלה. היא מרפדת את הקן בידיה ובחומרים הדלים העומדים לרשותה ומהמתנות שקיבלה מקוני לקראת עזיבתה.

במכתבים לגברת קוני מביאה אלינור אליה את יופיו של המערב כפי שהיא חווה אותו. היא נושאת מעין מניפסט של המלצה לנשים להגיע למערב ולעבוד עצמאית, ללא תלות בגבר שלצידן, אם יש כזה בכלל, בחלקה החקלאית שתספק כלכלית את המשפחה, עם בונוס של שקיעות יפהפיות וחיים של צמיחה כלכלית ועצמית.

"אני נלהבת מאד מהרעיון של נשים המתישבות על קרקעות משלה. גידול של יבול חקלאי לצרכי משפחה גדולה דורש ממך פחות כוחות ופחות עמל משדרושים יציאה לעבודה בשטיפת רצפות, ועל כך נוסף הסיפוק בידיעה שעבודתך לא תאבד לך אם אך תתמידי בה... מה שגדל על הקרקע שייך לך ואין דמי שכירות לשלם... כל אישה חזקה דיה בשביל לצאת לעבודת יום ויכולה לעבוד כאן באותה מידה ולהכניס פי שניים או שלושה, והדבר טוב ונעים לאין ערוך מלעבוד קשה כל כך בעיר ואז לחיות על קצבת רעב בחורף." עמ' 176

המוני הוצאות הדפיסו את הספר המקסים הזה, שמתי לכם פה מדגם מייצג. באנגלית גם יש המשכים לספר. תוהה אם מישהו ירים את הכפפה. מעבר לזה, לאחר שעברנו על ההערות המכוכבות - הסיפור משובץ בציטוטים מספרים ושירים מהתקופה - אולי כדאי לקרוא את זה שוב, הפעם בלי לעצור. כי תיאורי הנוף מקסימים מאד, ההומור ממש נחמד, והתמימות, והאופטימיות... כל כך נעים לחזור לכאלה.  

  

  

  

  

  

  

  

  

 

מאחורי כל גבר מוצלח - שרה גודמן קונפינו

Behind Every Good Man - Sara Goodman Confino

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן ידיעות אחרונות, 2025, 368 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית עברית

"תשמעו, אני לא אומרת שהייתי אישה מושלמת, אבל... טוב, אולי אני כן אומרת את זה. " עמ' 8

זהו הספר השלישי של הסופרת שאני קוראת ומספרת לכם עליו. בגדול, ידעתי מה אני מחזיקה בידיים, ולכן התכנסתי הערב. הסגנון ההומוריסטי של הסופרת חביב עלי, הפן היהודי האמריקאי גם. אבל כאן מדובר בבחירות, ופוליטיקה היום זה גועל נפש. אלא שכמו שהיה צפוי, התחלתי ונשאבתי. 

שנות השישים באמריקה, ג'ון קנדי מתמודד מול ניקסון והסנטורים מתמודדים על מקומם בסנאט. נשים כבר בוחרות, אמנם, אבל מקומן הוא ללא ספק במטבח. בוורלי דיימונד נשואה ללארי, שהוא מנהל הקמפיין של סנטור מסוג הפוליטיקאים שגם כאן יש לנו, למרבה הצער. בוורלי היא גם בִּיתו של סנטור לשעבר, אימה היתה אשתו של, והיתה מצוייה בכל המנהגים והלבוש הנכון של החברה הגבוהה. אמה של בוורלי ("אמא", ברשותכם) מזכירה מעט את הדמויות הנשיות הבוגרות והחזקות מאד, אותן פגשנו גם ב אל תשכחי לכתוב וגם ב חסרת תקנה הזכורים לטוב. הדודה אידה אפילו מוזכרת כאן בהקשר הנכון. אמא מגיעה אל בוורלי לעזור עם הילדים ואנחנו זוכים להכיר דמות נשית נהדרת, חזקה ועיקשת, ומצחיקה ביותר.

גם בוורלי מכירה היטב את החוקים. היא עקרת בית למופת, ומשרתת את בעלה עד רמת העיתון המקופל לצד הקפה של הבוקר. הילדים, יפים ושתוקים, ושקופים לגמרי עד שהוא מסיים לאכול, זורק נשיקה סטנדרטית ועוזב את הבית. 

ואז, יום אחד, כשהיא נוסעת אליו למשרד היא רואה אותו עם מזכירתו במראה שאינו מותיר ספק באשר למה שהתרחש שם. לארי, שצריך לשמור על תדמית מכובדת וראוייה כדי למשוך בוחרים נופל כאן קבל עם ורעיה.

"לקנדי היה יתרון גם בימי הרדיו, אבל כשהטלוויזיה הביאה אותו לסלון של כל אחד, ניקסון היה גמור, והיה מנצח רק אם היריב שלו היה נראה כמו עכבר רטוב. וקנדי לא נראה כמו עכבר רטוב." עמ' 210

"אף פעם לא היה לי אכפת באיזה צבע חדר השינה שלנו או אם הוא רוצה לאכול קציץ בשר כל שבוע, אבל כשהוא החליט לקרוא לרובי על שם אביו, פתחתי במסע בן שישה שבועות נגד השם הרברט עד שאפילו לארי הסכים שזה שם נוראי להעניק לילד חסר ישע." עמ' 249

בוורלי לא מתמסכנת עכשיו. לא ולא. היא לובשת עזוז וגבורה ומציעה את עצמה כעוזרת פרלמנטרית למתחרה הגדול של לארי, מייקל לנדאו. זו יכולה להיות נקמה מתוקה, אך לא פחות מכך גם הגשמה עצמית כאישה חושבת, כאישה חכמה ויעילה שהולכת לקראת המטרה שהציבה לעצמה. היא מכירה את כללי המשחק ואינה מהססת להשתמש בהם. 

חוץ מכל זה, מייקל לנדאו, המועמד שהיא מריצה לסנאט, הוא יהודי טוב, מה שיאפשר לנו, אולי, לחגוג איתו את ראש השנה. 

אז יש לנו כאן את כל מה שצריך בשביל לקבל עלילה מצויינת, שכתובה בגוף ראשון, שיש בה מתח, הומור, אמריקה, תככים ומזימות, ודמויות משעשעות. מה שצריך עוד, זה  את הכתיבה המיוחדת של גודמן קונפינו. כשיש לנו את כל זה - אנחנו מרוצים ושמחים בחלקנו. לכו על זה. כדאי לכם מאד.

  

על ארבע - מירנדה ג'וליי

All Fours - Miranda July

מאנגלית: שפרה קורנפלד

הוצאת פן, ידיעות ספרים, 370 עמודים

נקרא כעותק דיגיטלי באתר עברית

הספר הזה גרם לבאזז ענק בסביבתנו הספרותית. קשה למצוא מקום בה שלא התייחסו אליו, לרוב באהדה גדולה מאד. דיברו על אומץ בכתיבה, על היותו עכשווי כל כך ומיוחד, על חוזק נשי, על גיל חמישים החדש, על נשים בגיל המעבר שנמצאות בקדמת הבמה. סקס, סמים ורוקנרול של עכשיו.

הסתקרנתי. גם מה שקראתי על הסופרת סיקרן. אי אפשר להתעלם מהספר הזה ולתת לו לעבור מעל הבלוג שלי.

מדובר באישה בלי שם, נשואה לבעל מקסים ואם לבן, שכּדֵי לא להתייחס למגדר שלו - מדברים עליו ברבים. זה אתגר תרגומי לא פשוט, מן הסתם, גם הקורא/ת צריך/ה להכיל את זה. אני חייבת לומר שלא הבנתי את הצורך בזה לעלילה, אולי, חוץ מהרצון של הסופרת להיות מאד נוכחת בכאן ועכשיו, ואולי - מה שהבנתי בהמשך - כי גם היא לא מאד מוחלטת מגדרית. 

הגיבורה היא אמנית בין תחומית, מפורסמת למדי. היא גרה בעיר במערב ארצות הברית ומחליטה, לאחר שיחה עם בעלה וחברים, לנסוע לניו יורק, ולא לטוס לשם. זה היה אמור להיות מסע של כמה ימים לכל כיוון, תוך נסיעה של כמה שעות ביום. אלא שכשהיא עוצרת למלא דלק, לאחר נסיעה קצרה, ובהחלטה של רגע, היא נשארת במונרוביה, התחנה הראשונה של המסע הזה. היא שוכרת חדר במלון דרכים ומתחילה לשפץ אותו, בעזרת מעצבת, כך שיהיה לה נעים בו, שייראה כמו בית החלומות שלה. היא מסתירה את המקום בו היא נמצאת, כדי שמי שנמצא בקשר איתה, יחשוב שהיא בדרך לניו יורק, ואח"כ גם שהיא שם. מתחיל פלירטוט עם בחור צעיר שנשוי למעצבת שלה. היא מלהטטת בין סיטואציות ושקרים כדי להינות מכל העולמות. 

בחלק השני של הספר היא חוזרת הביתה. חוזרת לשיגרה האפרורית שלה. הרחק מכל הסקס שקרה ולא קרה. היא פוגשת בעצמה את גיל המעבר. כאן יש פירוט של חומרים ותרופות, איך ומה לעשות... יש גם מעין מחקר חברתי על גיל המעבר, ככלל, זה חלק בספר שנקרא לי פחות מעניין, אבל בחלקים הבאים הוא שוב מתרומם ומושך, ולקראת הסוף... טוב, תראו כבר.

יש בו משהו אחר, בספר הזה, הוא פעם מושך ופעם דוחה. בגדול - זוהי חוויה. לא תמיד נעימה, אבל תמיד נחרתת בזיכרון. הרבה נוזלי גוף משתתפים בעלילה, וסקס מכל הסוגים. נראה שהסופרת רצתה להראות שגיל המעבר הוא מן הזדמנות לעשות כל מה שרצית לעשות ולא העזת, ולעיתים נראה לי שהיא פשוט רצתה להדהים, לזעזע, להיות שונה ומיוחדת. לא תמיד התחברתי לזה. הספר הזמין אותי לפרקים, מאד אפילו, אבל בפעמים אחרות גם חשתי כעס. קטעים מסויימים נקראו בשטף ואחרים חיכו לפעמים יומיים. קטעים מסויימים נראו לי מוגזמים, לא אמינים, ואחרים נראו לי אמיצים, חזקים מאד, שוברי מגבלות. אולי זה גם, כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. 

בשורה התחתונה, הייתי ממליצה לכם עליו. הוא לא פשוט, ונראה לי שיש איזו מחוייבות באוויר, מין בון-טון שאומר שנכון לנו לקרוא אותו, לא להיות מחוץ לנושא שעל השולחן. 

אם הוא מרגיז אתכם מדי, שחררו, אבל כדאי מאד לתת לו סיכוי. 

המון הוצאות בחרו להדפיס אותו ונראה שיודפס בארצות נוספות. ההוצאה העברית הוּספה בגודרידס תוך כדי קריאתי אותו. שמתי פה רק חלק מהכריכות כי התמונות דומות.