The Corrrespondent - Virginia Evans
מאנגלית: שרון פרמינגר
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2026, 225 עמודים מודפסים
"בכל פעם שהשנה מתחלפת בלוח, אני נעשית מהורהרת. כאילו אני נכנסת למזווה וסוקרת את מה שנמצא שם. בודקת את המלאי - מה יש לי, מה דרוש, מה מצב העניינים... הרי אתה יודע שאני מאמינה באל תבוני, שמתכנן תוכניות ויש לו אחיזה איתנה במה שקורה כאן למטה - כך שאם אני אמורה להגיע אליה, אני אכן אגיע." עמ' 182
קיבלתי המלצה ראשונה על הספר הזה לפני כשנה. הוא לא תורגם אז מאנגלית אז החלטתי להקשיב לו באפליקציית LIBBY. זה התחיל טוב, אבל לא היתה לי אז פניות מספקת כדי להקשיב להקראת מכתבים, אז נטשתי בצער. קיוויתי שיתרגמו אותו מהר ואז אקח אותו לידי. בינתיים עברו לא מעט מים בנהרות וקרו המון דברים ואז סתיו, החמודה הזאת שמקטלגת לנו ספרים בנוכרית בספרייה, הזמינה אותו לספרייה. היא הניחה אותו לפתחי, וכשהסברתי לה שכנראה ייקח לי זמן לקרוא אותו, היא אמרה: "אז כדאי שתתחילי עכשיו". מה שהיה נכון בתכלית. ואכן כך עשיתי. וזה היה איטי אבל מתגמל. ואז תרגמו אותו בהוצאת ידיעות אחרונות ונורית דאגה לי לעותק מודפס משלי.
סיביל ואן אנטוורפ היא עורכת דין בשנות השבעים שלה, היא פרשה לגימלאות והכתיבה ממלאה את חיי השגרה שלה. היא כותבת לשלל אנשים ובד"כ פותרת בעיות דרך המכתבים. יש לה בעיה רפואית קשה שמתחילה להכביד עליה בכתיבה, וגם בניידות, אבל יש אנשים טובים מסביבה שעוזרים לה.
קראתי לסירוגין, בשתי השפות, לאט לאט, כי יש פה מין פסיפס כזה של מכתבים, כשכל אחד מהמכותבים תורם ומוסיף אבן קטנה ומיוחדת במינה לעלילה עד להשלמת התמונה המלאה. ודרך המכתבים אנחנו מכירים אנשים שונים כשההתכתבות מתאימה לאופיים של הנמענים. חלק מההתכתבויות מכילות שמות של ספרים אהובים (שרבים מהם גם אני קראתי ואהבתי). יש כאן תכתובת עם סופרים, עם מנהלת באוניברסיטה שאינה מאפשרת לה להשתתף כשומעת חופשית בקורסים ספרותיים באוניברסיטה, יש גם ילד צעיר ומיוחד שהיא מתכתבת איתו. ויש גם כותב אחד שמטריד אותה, והיא חייבת למצוא אותו, כי המכתבים שלו מפחידים אותה.
חוץ מכל אלה, יש התכתבות אחת שנמשכת לאורך הספר עם דמות שמתגלה בסופו, והיא מרגשת בלי סוף ומאירה את הכל בזרקור חזק ונוקב.
"אבל אני רואה את החיים כדרך ארוכה, שבה אנחנו פוסעים בכיוון אחד. בדרך כלל אנחנו הולכים לבדנו בשדה פתוח, סחוף רוחות, בין גבעות, וגם בהרים לפעמים. ובשלג. ומדי פעם מצטרף אלינו מישהו והולך איתנו כברת דרך, ולפעמים (וזאת הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה) לפעמים אנחנו רואים אורות מרחוק, איזשהו בית בודד או כפר, ואנחנו מתעודדים ונכנסים לזמן מה למקום חמים, לחניית ביניים. אולי אוכלים ארוחת ערב חמה ושוכבים לישון. ואולי אפילו נשארים שם כמה שנים." עמ' 38
