חפש בבלוג זה

יום שבת, 23 באוקטובר 2021

אני לוקח - יורם רומם

 


Taking Over - Yoram Romem
הוצאת כנרת זמורה 2021, 415 עמודים

כשפגשתי בספר הזה לראשונה, בפייסבוק, היה לי ברור שיגיע לידי. אני מכירה את יורם רומם (הבר) בערך מגיל 14. הוא היה חבר טוב של אחי עופר כשהיו בקורס טיס וגם לאחר מכן, עד שאחי נהרג. מכיוון שיורם היה חיפאי הוא יצא הביתה לחופשות שבת מוקדם בבוקר, ועופר שגר בבאר שבע בשכונה הקרובה ביותרלבית הספר לטיסה, יצא בצוהרים. יש לזכור שהם התחילו את הקורס זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. הטייסים ופרחי הטיס נתפסו אז בחברה הישראלית כבני אלים ממש. יורם היה עוצר בדרך הביתה ומדווח לנו שעופר עבר את המבחנים. זו היתה תחילתה של חברות קרובה מאד. יורם נכח כמעט בכל האזכרות שהיו מאז, וביום שישי האחרון, 48 שנים לאחר מלחמת יום כיפור, הוא קרא קטע מרגש מהספר שלפנינו, שבו הוא מספר איך ראה ממטוסו את המטוס של עופר נפגע, ואיך נודע לו מפי חבר משותף שעופר נהרג.
לימים הגעתי לבית הספר לטיסה כקצינת חינוך. שם, בין היתר, למדתי על המוטו הזה שנקרא: "אני לוקח". כשפרח טיס שומע מהמדריך שטס איתו את המילים האלה, ברור לו שגורלו בקורס נחרץ. המשמעות היא, שבסיטואציה שנוצרה - אני לא משאיר בידיך את המשך הניהול של הסצנה, ואני מחליף אותך. מי שעוסק במשימה המסויימת שלפנינו לא יכול להמשיך להוביל, ואני אחליף אותו. אין כאן מקום לדיון או ויכוח. זהו משפט של עשייה, שיוצר מצב חדש בשטח.  בטיסה אחת במלחמת ההתשה, ההחלטה לקחת את הסטיק מהטייס הצילה את חייו של רומם ואת חיי הטייס שאיתו שנפצע, ועל כך זכה בצל"ש הרמטכ"ל. הטיסה הגורלית הזו בה השתתף יורם כנווט ותפקד כטייס, תתווה את המוטו הזה כקו מנחה להתנהלות שלו לאורך חייו, להתמודדויות שלו עם מה שנקרה בדרכו ועם בחירותיו, והיא מוזכרת כמה פעמים בספר לפני תאורים של  צמתים משמעותיים בחייו.

כמובן שבחרתי לקרוא את הספר הזה ממקום אישי. חשבתי שיהיה לי עניין בו רק בגלל ההיכרות האישית שלי עם כותב הספר, בגלל אחי ובגלל השרות הצבאי שלי, אולי בהמשך גם כי למדתי תכנות מחשבים בדיוק בתקופה של כניסת החלונות והמחשבים האישיים. אבל מעבר לזה, לא היו לי ציפיות גבוהות. להפתעתי הסיפור האוטוביוגרפי הזה ריתק אותי גם מעבר לפן האישי. הוא כתוב רהוט, והמושגים המקצועיים מונגשים היטב לקורא מן השורה. המסר כאן הוא: אם אתה מאמין במשהו - צא והשג אותו, מבלי להתפשר על בינוניות, ומבלי לוותר. צריך לשאוף גבוה ולהשיג את המטרה. זהו מסר שמונח לפתחו של כל אחד מאיתנו בנקודות שונות בחייו. 
בסוף הספר יש הבטחה להמשך. מעניין. 
מומלץ.



יום חמישי, 14 באוקטובר 2021

על עצמות המתים - אולגה טוקרצ'וק


Prowadź swój pług przez kości umarłych - Olga Tokarczuk
מפולנית: מרים בורנשטיין
הוצאת אחוזת בית ספרים, 2021, 260 עמודים

קשה מאד לכתוב על הספר הזה. מצד אחד - מדובר בדמות מדהימה, חכמה, דעתנית מאד וקנאית לדעותיה, בעלת חוש הומור וחשיבה מיוחדת, מצד שני - יש בה אלימות שבאה מתוך רדיפת מוסר, ממקום של מטיפים - שמרתיעה. ואולי זה דווקא מה שעושה את הקסם. זה והכתיבה המעולה. כן, מעולה. העלילה מתקדמת בצורה מובנית וזורמת עם עלייה יפה לקראת הסוף המפתיע. כן, יש מצב לקריאה נוספת לכבוד מלוא הרבדים בכתיבה הזו.
אבל מדובר באכזריות כלפי בעלי חיים, מדובר גם ברצח של אנשים - אנשים רעים, אמנם. הספר הזה הביא אותי למקומות שאני לא מצויה בהם בדרך כלל, ואיכשהו, בכל זאת, נהניתי ממש. 
הגיבורה היא מורה לשעבר, גרה בכפר קטן בין פולין לצ'כיה ושומרת בחורף על בתי השכנים כשהם אינם שם. יש לה ידיד שאיתו היא מתרגמת שירים של ויליאם בלייק, המשורר האקסצנטרי מן המאה ה-18, היא עוסקת גם באסטרולוגיה. יש לה שתי כלבות שהיא מכנה "הילדות שלי". אנשים מתייחסים אליה כאל קשישה תימהונית ומוזרה, לעיתים קרובות טרחניתהיא לא אוהבת את שמה (ינינה) ומבכרת להיקרא בשם המשפחה שלה דושייקו. גם שמות של אחרים לא מקובלים עליה והיא משנה להם את השם לפי ראות עיניה. כך, למשל, לשכן החביב והקרוב  שלה (ושהייתה מעדיפה שיהיה קרוב יותר) היא קוראת תפלצת. 
המת הראשון בספר, רגל-גדולה, נחנק מעצם של חיה. מכיוון שהיה צייד וירה בבעלי חיים חושבת דושייקו שזה הגיע לו, בעצם. ואז מתים אנשים נוספים שעסקו בציד והרגו חיות. משנתה של דושייקו מצביעה על נקמה של בעלי החיים באנשים האלה. 

"ביתו של רגל-גדולה עמד קצת בצד, גבוה משאר הבתים. הוא נמנה עם שלושת הבתים היחידים שגרו בהם במשך כל השנה כולה. רק הוא, תפלצת ואני גרנו כאן ולא פחדנו מהחורף; שאר הדיירים נהגו לסגור את בתיהם היטב כבר באוקטובר, לרוקן את המים מהצנרת ולחזור לערים." עמ' 11

"תפלצת לא היטיב להתגונן, אולי משום ששיחה עם בנו הותירה אותו משותק. חשבתי שתוצאה של שיחה כזאת עם יוצא חלציך צריכה להיות הפוכה ודווקא להוסיף לך כוחות... מעיל-שחור העיף מבט קצר לעברי ופנה לאביו: "עלולים להאשים אותך בשיבוש הליכי חקירה. וגם אותך, גבירתי."" עמ' 47

"לעיתים קרובות אני תוהה למה אנחנו מחבבים אנשים מסוימים, ולא אנשים אחרים. יש לי אפילו תיאוריה משלי בעניין. יש מן הסתם צורה הרמונית מושלמת, שהגוף שלנו נמשך אליה מטבעו. אנחנו בוחרים בזולת את אותן התכונות שהיו יכולות להשלים את התמונה המושלמת הזאת. מטרת האבולוציה היא אסתטית לחלוטין, לא מדובר בשום הסתגלות. האבולוציה עוסקת ביופי, בהשגת הצורה המושלמת ביותר של כל מבנה." עמ' 128

זה לגמרי ספר מאלה שאנחנו מגדירים "למיטיבי לכת". אבל את ואתה - כמובן מאלה. אל תפספסו. גם אם תכעסו על הגיבורה הזאת, גם אם יהיה לכם קשה בקטעים מסוימים, החוויה שבקריאת הספר הזה היא משהו שאתם לא רוצים להפסיד. 


   

    

    

    





יום שישי, 24 בספטמבר 2021

שקד - סון וון-פיונג

 

아몬드 (양장) - 제10회 창비 청소년문학상 수상작
מקוריאנית: ענת חיינה
הוצאת הכורסא 2021, 233 עמודים
"לכל אחד יש בראש שני שקדים... הם נקראים "אמיגדלה" [corpus amygdaloideum*]... כשמגיע גירוי חיצוני, נדלק באמיגדלה אור אדום. לפי סוג הגירוי אתה מרגיש פחד או מצב רוח רע או תחושת חיבה או סלידה. אבל בשקדים שאצלי בראש יש כנראה איזו תקלה. כשמגיע גירוי חיצוני, האור האדום לא נדלק בעצם. לכן אני לא כל כך מבין למה אנשים אחרים צוחקים או בוכים. שמחה, עצב, אהבה ופחד, כולם עמומים עבורי." עמ' 25

בספר הזה מצאתי כמה דברים שאני אוהבת בספרים: הוא מביא אלי עולמות לא מוכרים; הוא דן בדמויות לא רגילות, שבורות משהו, מה שגיא עד של הרימון 7 (ועוד ספרים שווים מאד) קוראת "פרומות"; והוא מדבר גם אל מבוגרים צעירים, (YA); הכתיבה בספר מיוחדת, מאפשרת מרחב לחשיבה (צריך את זה); ולבסוף, יש גם חנות ספרים פה. 
אני, ידידיי, לא צריכה יותר מזה. 

בתחילת הספר מופיעה הדמות הראשית, נער צעיר ששמו יון-ג'ה שאינו מסוגל לבטא רגשות בצורה המובנת לאנשים סביבו. הוא אינו חש ברגש וההבעה שלו מקובעת. אנשים סביבו אינם מבינים את ההתנהלות שלו, ומייחסים לו תכונות רובוטיות. הילדים בזים לו ומתעללים בו. הוא יודע ומצפה לזה אך אינו נמנע מלהיות בסביבתם, וכמובן, אינו מגיב. יום אחד הוא נחשף למעשה בריונות כלפי אימו וסבתו שהן משפחתו כולה. הוא אינו מגיב. סבתו מתה ואימו מאושפזת בבית חולים ללא הכרה לחודשים ושנים. יון-ג'ה אינו מניד עפעף כשהבריונים תוקפים אותן. 

הייתי צריכה אויר פה. מנסה להבין את הכאב העלום הזה של יון-ג'ה. האם הוא לא חש בו? האם הוא חש בו אבל לא מסוגל להראות או לפעול? איך נראית לאנשים שבסביבתו התסמונת הזו, שאגב נקראת אלקסיתימיה [Alexithymia*], שהיא נכות רגשית הגורמת בד"כ לקושי גדול ביצירת יחסים בינאישיים. איך זה גורם לנו להרגיש ואיך ניתן להבין את זה אם לא מכירים את הילד ואת התופעה? והאם ניתן לרכוש ולהפנים הבעות ותגובות המקובלות על ידי החברה?

הוא חוזר לשגרה המושכלת שלו, ומתחיל לעבוד בחנות לספרים משומשים של אימו. ילד חדש מגיע לכיתתו, גון שמו, ילד כעוס וזועם וגם אלים, כלפיו וכלפי חברי הכיתה האחרים. כאן, במפתיע, בתאור רגיש ועדין נבנית חברות מיוחדת ולי פרח פרח אדום וצועק בלב. 

הספר מתחיל בצורה אינפורמטיבית משהו. חשתי כאילו הסופרת מנסה להראות לנו משהו מתוך הדמות, איך זה בדיוק נראה כשמישהו מציג פני פוקר גם כשעולמו גועש. מהר מאד מתרחש מפנה, כשגון מתוודע אל יון-ג'ה, והשכן, ד"ר שים, מכיל אותו ומעשיר אותו בעדינות, בלי להעיק. בהמשך תיכנס גם ילדה לתמונה. האם ייתכן שיהיה פה סיפור אהבה?
העלילה תופסת תאוצה ומתח. עכשיו נלכדנו וזהו. עד הסוף. 

"סבתא אמרה פעם שצפיפות האוכלוסין בחנות ספרים היא גבוהה במיוחד, כי החנות מאוכלסת בעשרות אלפי סופרים, חיים ומתים. ולמרות זאת הספרים שקטים. הם מתים עד שפותחים אותם, ואז שופכים את הסיפורים שבתוכם. אבל בעדינות, בדיוק במידה שאני צריך." עמ' 120

תראו את הכריכות האלה. מה דעתכם? נראה שזו שלנו נעשתה בחמלה רבה.
הסינית והפיליפינית שלמטה - אותן אהבתי במיוחד.

    

  

    

  



* באדיבות ויקיפדיה. 

יום שבת, 11 בספטמבר 2021

זוּלֵיכָה פוקחת עיניים - גוּזֶל יָכִינָה

 

Зулейха́ открывает глаза - Guzel Iakhina
מרוסית: חמוטל בר-יוסף
הוצאת כרמל 2020, 488 עמודים כולל מילון מקומות וביטויים

זהו סיפור של מסע, של הישרדות, של מהפכה אזרחית, ושל התמודדות אנשים מול ביורוקרטיה נלהבת וקיצונית. הסיפור מתרחש בין 1930-1946. הוא מתחיל ביולבש, כפר מוסלמי טטארי, ומסתיים בסולמק, כפר סיבירי שבו גרים בני לאומים שונים.
אספר לכם ממקום אישי: אבי היה ממקימיו של קיבוץ וסוציאליסט נלהב. כשהיינו ילדים הוא נהג לספר לנו בזעזוע על כך שקיבוצים מסוימים ובתוכם משפחות שלמות, התפרקו בגלל הבדלים אידיאולוגיים. הוא תיאר את זה כמשהו טרגי, אבל היה איזה שהוא ניצוץ של הערכה בעיניו. נזכרתי בזה כי בספר הזה האידיאולוגיה גורמת לאנשים לעשות דברים איומים. ולא רק היא. גם הפחד עובד פה. בקיבוצים ההם הרעיון היה נשגב וחשוב יותר מכל. היום יש חיבור מחודש בחלק מהם ואפילו זיווגים משני המחנות נולדו לאחרונה. כאן בספר, החשיבה לא תמיד נקייה משיקולים שאינם קשורים לרעיון, וזרקור סרקסטי מאיר פה ושם את הסצנות. 
בתחילת הספר אנחנו מתוודעים אל זוּלֵיכָה, מוסלמית טטרית ירוקת עיניים כשהיא בת שלושים. היא נישאה למורטזה, כשהיתה בת 15 והוא מבוגר ממנה ב-30 שנה. לחמותה, המכונה במהלך הספר לא פעם "המכשפה" היא משמשת כשפחה חרופה. שניהם מרבים להתעלל בה ולהשפיל אותה, גם משום רשעות הטבועה באופיים וגם כעונש על שלא ילדה בן לבעלה לאחר שארבע הבנות שילדה לו נפטרו בזו אחר זו זמן קצר לאחר לידתן. 
במסגרת הַלאָמַת החוות החקלאיות קרה מה שחששו ממנו בכפר. החיילים הגיעו ובעלה, שניסה להתנגד עם קלשון, נהרג ע"י איגנטוב, מפקד הכח. האיכרים המנושלים מפונים מן הכפר ויוצאים למסע אל סיביר הרחוקה, גם לצורך חינוך מחדש ברוח המהפכה. לא כולם יגיעו בשלום, כמובן. חלק מהמפונים לא שרדו את הדרך, חלקם טובעים, אחרים מתים ברעב ובקור. אנחנו מתוודעים אל כמה מהשורדים, אחד מהם רופא גניקולוג, אחד צייר מפורסם, אחד בוטניקאי מוכשר, ויש גם את האיש הקטן, הרמאי, המלשן שמוכן לדרוך על גוויות אם זה משרת את תועלתו האישית. לכל אחד מאלה יש דרך התמודדות מיוחדת משלו שמעשירה את העלילה ומרחיבה את היריעה. בדרך מסתבר שהבן שמורטזה ייחל לו צומח לו ברחמה של זוליכה. איגנטוב המפקד מלווה אותם כשנפשו חצויה בין רצונו לשלוט במפונים ולשמור על האידיאל המהפכני, לבין חמלתו על צאן מרעיתו. הוא גם אינו אדיש לעיניה הירוקות של זוליכה היפה.
"איגנטוב לא הבין איך אפשר לאהוב אישה. לאהוב אפשר דברים נשגבים: את המהפכה, את המפלגה, את הארץ שלך. אבל אישה?" עמ' 93
"איגנטוב רצה להוריד את הדבר הזה, שכולו אנטי-מהפכנות, אבל כשראה את מבטיהם המתחננים של האיכרים ויתר. הוא היה מעדיף שהגולגלות הללו יפחידו ויגרשו את המחלות." עמ' 292
הספר עב הכרס הזה מכיל אין סוף בתוכו. למדתי המון, ובדרך מרתקת. חשבתי על ההתלבטות בין ערכים מסוימים שיש ביניהם התנגשות או אפילו סתירה. דרך החתחתים - הפיזית והנפשית - שהלכו בה המגורשים גיבורי הספר המיוחד הזה, שימרה את המתח והעניין לכל אורך הספר. גם מנהיגותו המשתנה בין קשיחות לרוך של המפקד בשל קשיי הדרך וההישרדות במחנה, ותגובותיו להם ריתקו אותי וגרמו לי להרהר על מפקדים, מנהלים ומובילים חברתיים ודרך התמודדותם ותפקודיהם. זה מעניין, תראו, מצד אחד כל כך זר ומצד אחר כל כך כמונו. 
"זוליכה עצמה היא חברה מלאה באיגוד הציידים, אבל היא רשומה לעבודה בחצי משרה במרפאה. כך יצא שהיא לא בן אדם אחד אלא אחד וחצי. לייבה הסביר: היא צריכה להיות רשומה כעובדת במקום רשמי בעונת הקיץ. אבל המתימטיקה הביורוקרטית לא מטרידה אותה. צריך אז צריך." עמ' 369

שני חלקים בספר הזה - האחד, הוא הדרך מהכפר הטטארי אל יערות הטייגה בסיביר המושלגת והשני, לאחר שהגיעו לנקודה שבה הקימו את הכפר החדש, ואז, ההישרדות בו מול איתני הטבע הקשים, הרעב, המחלות וחוסר הידיעה. זוהי לא ביוגרפיה, אבל הסיפור מסתמך על סיפור חייה האמיתי של סבתה של הסופרת ואחרים. גם הכפר, שזכה לַשֵם סמרוק, מבוסס על כפר פועלים קיים השוכן ביער לחופו של נהר האנגרה.
 
דמותה של זוליכה, על התלבטויותיה ותפיסת עולמה המשתנה, מובילים את העלילה המתפתחת בצורה מעניינת ביותר. אימהותה של זוליכה לבנה יוסוף תופסת מקום חשוב בעלילה. הצורך שלה להגן עליו מרעב וסכנות מביא אותה למעשי קיצון שלא ייאמנו. 

"במשך כל חייה זוליכה לא הוציאה מפיה את המילה "אני" פעמים כה רבות כמו בחודש המאסר. הצניעות היא כל כבודה של אישה, ולכן לא יאה לאישה הגונה לומר "אני" ללא סיבה. הלשון הטטרית אפילו בנויה כך, שאפשר לחיות כל החיים בלי לומר אף פעם אחת "אני"." עמ' 150

הספר זכה לביקורות אוהדות ולפרסים ספרותיים חשובים מאד בעולם. הוא הועלה כמחזה וגם שם זכה לשבחים רבים. סידרת טלוויזיה שנעשתה עליו בשנת 2015 זכתה גם היא לביקורות נלהבות. דווקא בקֶרֶב הטטארים הרומן זכה לביקורת צוננת. שנאמר: אין נביא בעירו. 
מבחינתי זהו רומן חשוב ומרתק, שלגמרי פקח גם את עיני שלי. מאד ממליצה. 

    

    

    

    

  



יום שישי, 27 באוגוסט 2021

שבועת אמונים - דומניקו סטרנונה

 


Confidenza - Domenico Stranone
מאיטלקית: שירלי פינצי לב
הוצאת כתר הסדרה הקטנה, 2021, 235 עמודים

הסדרה הקטנה של כתר מגישה לנו מעדן ספרותי נוסף. בכתיבה דחוסה לעיתים אך מרתקת מביא לפנינו סטרנונה סיפור של סודות. הספר מחולק לשלושה חלקים לא שווים, שלושתם מסופרים בגוף ראשון. חלק הארי מסופר על ידי הגיבור הראשי - פייטרו ולה. ולה הוא מורה בתיכון בן 30, איש מרשים למראה ונמצא בזוגיות עם תלמידתו לשעבר - תרזה קוודררו, שהיא שנונה עוקצנית ואפילו לא מעט אגרסיבית. בשלב מסויים, וכדי לקבע ולחזק את הזוגיות שלהם, כל אחד מהם מגלה לבן או בת זוגו סוד קשה משמעותי ונורא שלא היה רוצה שייתגלה לאיש. 
"תרזה יזמה בזהירות את ההצעה, היא אמרה: אני אספר לך את הסוד הכי נורא שלי, שגם ביני לבין עצמי קשה לי להתוודות עליו, אבל אתה צריך להפקיד בידיי סוד שווה ערך, משהו שאם ייוודע לאחרים יהרוס אותך לנצח." עמ' 10
זמן קצר לאחר מכן הזוגיות שלהם מתפרקת, וכל אחד מהם פונה לדרך אחרת.

פייטרו נישא לנדיה ומוליד איתה 3 ילדים. הוא מתקדם במקצועו ונעשה פרופסור בעל דעות מאד מגובשות נגד החינוך ההמוני באיטליה. הוא מרצה מבוקש ומוערך מאד, למרות שבתוך תוכו הוא מרגיש חסר חשיבות וחלש, ומאד חשוב לו שההערכה שאנשי המקצוע חשים כלפיו תישמר. תרזה מצידה עוזבת את איטליה אל מעבר לים ונעשית חוקרת אקדמית חשובה ומוכרת בעולם. השיח ביניהם מתחדש לאחר שנים, כשכל העת מרחפת מעל הקשר הזה השאלה אם הסודות יישמרו או שיתגלו, ומה ייקרה אם... 

"ואז, ממש לפני החתונה, כרעם ביום בהיר ותמיד ללא עקביות, כמעט מתוך אותו זיכרון ילדות, הופיעה פתאום המחשבה: ואם תרזה, באחת מהתפרצויות הזעם הרגילות שלה, רק כדי לרתק אותי לאחריות שלי, תאתר את נדיה ותספר לה את הסוד שלי?" עמ' 32

החלק השני מסופר מפיה של אֶמה, בִּיתו של פייטרו, והשלישי מפיה של תרזה קוודררו. בסגנון צלול ואינטליגנטי מובל הקורא אל תוך הסצינה הזאת ומרגיש חלק ממנה. במהלך הקריאה מהדהדות שאלות. עד כמה משפיע הסוד על ראייתו של פייטרו את  עצמו כאדם, כאב וכאיש מקצוע. עד כמה גדולה החרטה על הפקדת הסוד הזה בידיה של אהובתו משכבר, ועד כמה הוא חושש מהתגלותו?
לכל אורך הספר נפרשים רמזים וקריצות אל הקורא, והנה הנה מתגלה הסוד. אבל לא. המתח נשמר. כמובן שאין לי כוונה לספר לכם אם ואיך... סטרנונה מצליח להשאיר את הקורא דרוך ומסוקרן לאורך כל הספר, ועושה זאת בכשרון המוכר לנו כבר מספריו הקודמים.
ממליצה לכם בחום לקחת אותו אליכם ליד ולהתמסר.