חפש בבלוג זה

יום ראשון, 18 ביולי 2021

כמעט גאוני - בנדיקט ולס

 



Fast Genial - Benedict Wells
מגרמנית: ארז וולק
הוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים, 2021, 264 עמ'


על סוף הבדידות היה אחד הספרים האהובים עלי בשנים האחרונות. חשבתי אז ואני חושבת גם היום שזוהי כתיבה מזוקקת וחפה מכל סנטימנטליות משתפכת ובכל זאת - כל כך כל כך נוגעת. כמובן שכשרק שמעתי שתורגם ספר נוסף שלו - חיכיתי בכליון עיניים. תוסיפו על זה את ההמלצות החמות, במיוחד של יעלי שאני מאד מעריכה את דעתה, ומיד חשתי להזמין אותו. חיכיתי המון זמן. גם אובייקטיבית. אבל בסוף הוא הגיע, ולא איכזב.
הוא לא דומה כלל לעל סוף הבדידות, אבל הוא טוב. טוב מאד. והוא מבוסס על סיפור אמיתי.
פרנסיס דין בן 18, נער גבוה ונאה מאד, בנה של אם יחידנית דכאונית המאושפזת בבית חולים לחולי נפש, אינו מכיר את אביו. אימו אינה מספרת לו עליו, אבל כשהיא מנסה להתאבד ומשאירה לו מכתב, הוא מגלה פרטים על אביו מה שמרמז על כך שאולי יש לו גנים של גאון. זה כמובן לא מסתדר עם דימוי הגוף הלוזרית שלו. גם החבר הטוב שלו, גרובר, הוא לא הזיקוק הכי נוצץ במסיבה. הוא חנון מהמשתדלים, והוא נמוך, הוא בא ממשפחה טובה ובטח ילמד באוניברסיטה נחשבת שלפרנסיס לא תהיה דריסת רגל בה.
בבית החולים בו מאושפזת אימו הוא פוגש את אן-מיי היפה שחתכה את הוורידים בידיה, והם מתקרבים זה לזה. פרנסיס מתאהב.

"פתאום נדמה לו שיש בבית החולים הזה שני עולמות. חדר 039, שבו שכבה אימא שלו, הוא השער לחייו הישנים ולבעיות הנצחיות, חדר 035, שבו אן-מיי גרה, הוא חייו החדשים." עמ' 42
אביו החורג של פרנסיס, שהיה לו אבא אהוב שהאמין בו, עד שעזב, נותן לו כסף כדי לצאת למסע לחיפוש אביו הביולוגי. גרובר מביא את המכונית שלו. פרנסיס, גרובר ואן-מיי נכנסים אליה ויוצאים לדרך הארוכה.

זה מה שאני יכולה לספר לכם בלי ספוילרים.

"או שלפני שנים אחדות הוא עוד היה אחר, הרבה יותר אמיץ ובטוח בעצמו, וכולם חשבו שעוד ייצא ממנו משהו. ואיך זה נעלם בן רגע והוא נאלץ לאכזב את כולם בזה אחר זה. את כל זה הוא רצה לספר לאן-מיי. עמ' 94

פרנסיס מאמין שהוא לוזר כל זמן שהוא חי בקליימונט, עיירה שכוחת אל בחוף המזרחי שאין בה שום דבר לכתוב עליו הביתה. כשיצא לדרך עם חבריו, כשמול עיניו עומד הפרוספקט של גן גאוני שאולי טמון בו, משתנה הדימוי העצמי שלו. הוא מרשה לעצמו יותר, ומאמין שיצליח. מעניין לחשוב אם מידע חיצוני כזה או אחר יכול לגרום למישהו לשנות את כל תפיסת עולמו לגבי עצמו. מחקרים רבים נעשו בנושא, מן הסתם. ומה בין התרומה הגנטית לבין התרומה החברתית לעתידו של אדם. העניין הזה מעורר חשיבה במובן רחב יותר, ואהבתי את זה. חוץ מזה יש את הכתיבה האיכותית והרגישה, והעומק שוולס מוכשר בהם. בניגוד לאחרים אני גם אהבתי את הכריכה ואפילו את הסוף. יכול להיות שהסופר מרגיש יותר בבית באירופה מאשר באמריקה, וגם, קשה אולי להגיע לרמה של על סוף הבדידות. ובכל זאת, אהבתי מאד את הספר הזה ואני מאד מקווה שיתרגמו ספרים נוספים של וולס. 
כאן הנחתי לכם ראיון קצר באנגלית עם בנדיקט וולס . יש אמנם בגרמנית, אבל ... הריאיון הוא משנת 2017 ויש בו על קצה המזלג גם משני הספרים הקודמים שלו. 

    

   




יום חמישי, 8 ביולי 2021

מועדון הרצח של יום חמישי - ריצ'רד אוסמן

 


The Thursday Murder Club - Richard Osman
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת תכלת, 2021, 388 עמודים

הספר הזה זכה למחמאות ותשבחות לרוב מאנשים בעולם ומחברַי שלי, חוץ מר' שקראה אותו בנוכרית ואמרה שפחות. 
זהו ספר מתח לייט והעיקר בו הן הדמויות המקסימות והומור הקשישים המשובח בו. 
הגיבורים בספר הם קבוצה של קשישים המתגוררים בקופרס צ'ייס, דיור מוגן אקסלוסיבי. הקבוצה נעזרת בשוטר ושוטרת לפיצוח תעלומת רצח שמתרחשת אצלם, ואולי נכון יותר יהיה לומר שהשוטרים נעזרים בקבוצה. אליזבת, המנהיגה המוערכת, היודעת-כל, שהיתה חוקרת מקרי רצח בעברה ופֶנִי, שעבדה עם אליזבת הקימו יחד את מועדון הרצח של יום חמישי, אבל פני היא דמנטית עכשיו ונמצאת במחלקה הסיעודית. מכיון שכך הוזמנה לקבוצה ג'ויס, אחות במקצועה, שכמה פרקים בספר מסופרים מפיה. יחד איתם יש את איברהים, החוקר האקדמאי, הטרחן לעיתים, ואת רון ריצ'י המפורסם, אביו של ג'ייסון ריצ'י המתאגרף. הארבעה מתכנסים בחדר הפאזלים במקום, שעתיים בכל יום חמישי, במפגש שקראו לו "אופרה יפנית - דיון" כדי שאף אחד לא ירצה להצטרף אליהם. אליזבת היתה מביאה איתה לקבוצה תיקי רצח שטרם פוענחו.
כשנרצח איאן ונת'אם, מנהל המקום, איש נכלולי ובעל אמות מוסר נמוכות ביותר - נרתמים חברי הקבוצה לחקור מי רצח אותו ולמה.
הדמויות בספר מתוארות ממקום מכבד ומכיל, אך לגמרי לא מרחם. כן, יש לכל אחד מהם איזו שהיא בעיה שנובעת מגילו, אבל אף אחד, ובפרט לא שני השוטרים שמלוים אותם בחקירת הרציחות בקופרס צ'ייס, לא מזלזל ביכולתם. אף אחד אינו מקטין אותם. תיאורי המקום, ההתנהלות בדיור המוגן עדינים ומדוייקים (ומי מאיתנו אינו מכיר את מה שקורה במקומות האלה...) במיוחד כשהם מתוארים על ידי ג'ויס. אף אחד גם אינו מאמין שהקבוצה תביא לענישה של הרוצחים בפרשה. "לכן נראה לי שאפשר לומר שפני ואליזבת לא באמת השיגו את מבוקשן. כל הרוצחים האלה לא נענשו. כולם עדיין איפשהו, מאזינים לתחזית על מצב הים... בכל אופן, אני סתם מהרהרת לי, וזה לא יוביל אותנו לשום מקום." עמ' 30
""אתם לא יודעים מי חפר את הקבר וגילה את הגופה ולא תשמעו את התשובה מאף אחד מאיתנו", ממשיכה אליזבת... "ואיזו ראיה יש לכם, חוץ מאשר ההודאה הלא קבילה שקיבלתם מאיתנו הערב? ועם ארבעה חשודים, שכולם מוכנים ברצון ללכת לבית משפט, לחייך בשמחה ולהעמיד פנים שהם מבלבלים בין השופטת לנכדה שלהם ולשאול למה היא לא מבקרת לעתים קרובות יותר. כל ההליך יהיה קשה, יקר וארוך ולא יביא תוצאות. אף אחד לא ייאסר, אף אחד לא ייקנס, ואף אחד אפילו לא יישלח לאסוף אשפה בצד הדרך."  "לא עם הגב שלי," אומר רון." עמ' 254
נראה לי שאתם יכולים להבין מה אהבתי בספר הזה. יחד עם זה, מקווה שמועדון המעריצים של הספר לא יסקול אותי באבנים, אבל זה לא היה מספיק בעיני. ספר מתח טוב בד"כ שואב את הקורא/ת ואינו מניח לו לעזוב. זה לא קרה לי כאן. למעשה, חשתי שהעסק מדשדש. ההומור מהנה בהחלט, הדמויות מקסימות וגם הרקע שבו הן פועלות, אבל העלילה... לטעמי - פחות. 


    

    

    

    



יום שלישי, 22 ביוני 2021

הלב שלי - אוליבר ת'ורסטינסון

 

Í Hjarta Mínu - Ólíver Þorsteinsson  

מאיסלנדית: שירלי לוי
הוצאת לסה ספרים - שי סנדיק, 2021, 306 עמודים



 עומָר הוא מדריך בגן ילדים - לא ממש גנן, כי לא עבר את ההסמכה הדרושה לכך - כבר 21 שנה. ככלל, הוא מאד לא מעריך את עצמו והוא רוצה לסיים את מה שנראה לו כפארסה מיותרת - חייו. הוא מגדיר אותם  כ"boring as hell". אחיו ואחותו האהובים, מנסים למנוע את התאבדותו ואחיו קובע לו תור אצל פסיכולוגית שהוא מעריך. הפסיכולוגית נותנת לו דף משימות שעליו למלא ולסמן כל משימה שצלח. עם השלמת כל המשימות יתקיים מפגש נוסף ביניהם. 

השם של הספר קצת הרתיע אותי. גם הכריכה האדומה שנראתה לי בתחילה כמו ורדים אדומים. חששתי שמדובר כאן באיזה שמאלץ מהסוג הנמוך. אבל זה לא. ממש לא. מול אלה עמדה בגאון האזהרה המקסימה בתחילת הספר, וידעתי שהגעתי למקום טוב. 

קוראים קבועים בבלוג שלי יודעים שכשאני נכנסת לספר שמעניין אותי אני בדרך כלל מחפשת מה ואיך כתבו עליו בעולם. לפעמים זה מתכתב עם מה שאני חושבת ולפעמים לא. באופן מפתיע, הספר הזה יצא כנראה רק כאן מלבד ארץ המוצא שלו - איסלנד - בהוצאה עצמית של המחבר. הקשבתי לשיחה באיסלנדית עם אוליבר ת'ורסטינסון (כתוביות בעברית. מזל שזה מעניין, כי באמת, לא קל להאזין לשפה הכל כך לא מוכרת הזו.) זה נותן תמונה על הסופר, שחייו מתוארים כאן בספר הזה.

לחמותי המנוחה היתה חברה משוודיה, איבוי שמה, שהיתה מתארחת אצלה בירושלים אחת לשנתיים - שלוש לכמה ימים. אישה נעימה ומרתקת. פגשתי אותה שם לפעמים ופעם דיברנו על כך שבשוודיה אחוז ההתאבדויות גדול במיוחד, וכנראה שהסיבה העיקרית היא שעות החשיכה הרבות שם. זה מוביל כנראה את האנשים שם לאיזו שהיא אפלה נפשית פנימית. בכל פעם שהתחלתי תורנות בער"ן, כמה שנים לאחר מכן, חששתי מהיכולת שלי לקיים שיח טוב בשיחה אובדנית, לא ידעתי אם אוכל לתת מענה מתאים לכאב התהומי שהפונה נמצא בו. הסופר מדבר על רצונו למות, כותב מתוך לב המאפליה שבו, מספר את זה לאנשים רבים, מתאר את מה שמתרחש בלבו, הוא גם קונה כדור סגול הממתין לו ליום פקודה, אם וכאשר. בעבר גם היה פוגע בעצמו לעיתים מזומנות. הוא מרגיש תמיד כי אינו ראוי לאהבה וכל רגש אוהד או ביטוי של קרבה נתקלים אצלו בהתנגדות, בהתכנסות אל עצמו או בבריחה מהסצינה. 
 
לעומר יש חבר מיוחד, אדי, שמציץ אליו כל בוקר דרך חלון השירותים כשהוא משתין שם והם מנהלים שיחה קלה. הם נפגשים לעיתים ואף יוצאים לשתות ביחד. עניין השתייה בספר מאד נרחב. עומר מכיל בקרבו כמויות אדירות של אלכוהול כמעט בכל רגע נתון. מפגש אחד קורה לו כשהוא יוצא מפאב ופוגש את ת'ור שעומד בחוץ ובוכה לאחר שיצא מהארון מול הוריו, וההתוודות שלו נתקלה בהתנגדות מכאיבה מצד אביו. הקטע הזה הפתיע אותי. נראה לי מוזר שמי שסובל מפוביה חברתית דיכאון וחרדה, יפנה למישהו זר, יארח אותו בביתו ואף יפַנה עבורו את מיטתו. מכיוון שמדובר בחייו של המחבר, זה כנראה אמיתי.  הדמות של ת'ור, בכל אופן, נשאה חן בעיני במיוחד. 

מה שמייחד את ספר הזה בעיני הוא שלמרות שהוא דן ברצונו של אדם למות, הוא מסופר בהומור. האינטראקציה החברתית, במיוחד לאור בעיותיו הנפשיות של המחבר, מתקיימת ואז מופרעת, בדרך כלל על ידו. הספר כתוב בגוף ראשון בלשון יום יומית, לעיתים בוטה. המספר מדבר אל הקורא, לפעמים צועק (זה כתוב באותיות מודגשות ומוגדלות), וגם מטיח את אגרופו בקיר לפעמים. אנחנו נמצאים שם ושומעים את הקולות ורואים את התמונה מבפנים. הספר מעוטר לכל אורכו במוסיקה. מוזכרים שמות שירים שחלקם מאד אהובים עלי, וגם זה, מן הסתם, תרם להנאה מהספר.  
באחד הדפים האחרונים מופיע השיר הנהדר Oh, It`s such a perfect day, מה דעתכם? יום מושלם לְמַה? 




יום שבת, 12 ביוני 2021

מתופף אחר - ויליאם מלווין קלי


A Different Drummer by William Melvin Kelly
מאנגלית: רעות בן יעקב
הוצאת הכורסא 2021, 239 עמודים

"אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו ייתכן כי סיבת-הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר. טוב-טוב לו לאדם שיהא צועד לקול המנגינה שהוא שומע, אם קצובה ואם פזורה." הציטוט הזה הוא של הנרי דיוויד תורו מתוך ספרו "וולדן", והוא מופיע בתחילת הספר. 

עלילתו של הספר, שיצא במקור באנגלית בשנת 1962, מתחילה מאחר צהריים אחד ביוני 1957 שֶבּוֹ טאקר קאליבן, בעל חוה שחור - וצאצאו של מנהיג אפריקאי ענק שנרכש כעבד - זורה מלח על השדה שלו, יורה והורג את הסוס והפרה שלו, שורף את ביתו ואף גודע את העץ המיתולוגי שבחצר, ויוצא עם אשתו ההרה ובנו התינוק מסאטון, העיר שבה הם גרים - לצפון. טאקר הוא שכיר במשפחת וילסון העשירה, ממנה קנה את השטח שלו. קאליבן האפריקאי וּוִילסון הלבן הם אבות המשפחות המניעות את הסיפור כאן. ה"פרלמנט" הלבן של סאטון, הכולל את החנווני, את מר הארפר (שהוא מעין מנהיג היושב על כסא גלגלים), כמה בעלי חוות ואף ילד קטן הנקרא בפי כל מיסטר לילנד, עומדים משתוממים ותוהים: מה גרם לו, לשחור הזה, לעשות את המעשה שעשה. כי השחורים אמנם עשו כאן מעשה, אבל מי שמתמודד איתו, מי שמביא גם לסוף הקשה של הסיפור הם הלבנים, וזוהי נקודת המבט של הספר.

בעקבות עזיבתו של טאקר מתחילה נהירה המונית של שחורים צפונה. הם אורזים מזוודות, לוקחים רק את החפצים היקרים להם ביותר, נוטשים את בתיהם על תכולתם האחרת ועוזבים את המקום. איש מבין הלבנים אינו מבין מה גרם למרד הזה, גם לא אלה המאמינים בשוויון בין שחורים ללבנים, גם מי שיודע שאסור לקרוא לאפרו-אמריקאים "כושי". 

עכשיו עולה השאלה איך יסתדרו הלבנים כאן בלי השחורים? האם יבינו מה גרם לשחורים לעזוב במין זרם מתמשך כזה? ולבסוף, איך יפעלו עם מה שיסתבר להם, כשיגיע כומר שחור לביקור. 

""אני חושב שהוא התכוון שנגזל ממנו משהו, אבל שהוא אף פעם אפילו לא ידע שמה שנגזל ממנו היה שלו. אתה מבין?" הילד שיער שקרוב לוודאי פניו משקפות את מחשבותיו. "לא, אני לא חושב שאתה מבין. לא, טוב, אין לזה חשיבות בשבילך כרגע, מיסטר לילנד; כשתגדל תבין."" עמ' 84

"כל אחד, כל אחד יכול להשתחרר מכבליו. האומץ הזה, לא משנה כמה עמוק הוא חבוי, מחכה תמיד שיזמנו אותו. כל מה שנחוץ הוא השידול הנכון, הקול הנכון שישדל אותו, ואז הוא יצוץ וישאג כמו נמר." עמ' 179


זהו רומן פוליפוני, והוא מסופר בכמה קולות של גברים, אחד של אשה וגם  אחד של ילד. הוא מאד מעורר מחשבה - על גזענות ושונות חברתית, עכשיו כמו אז וכמו תמיד, בעצם. ובעיקר, הוא כתוב כל כך טוב, סוחף ומעניין, שסיימתי אותו תוך יום וחצי בערך. אבל אתם יודעים, הוא מסוג הספרים שנשארים ואינם נשכחים. לא הייתי מגיעה אל הספר הזה אלמלא הוחלט בהוצאת הכורסא לתת לו במה מחודשת השנה, ואני מציעה לכם, אולי אפילו מאיצה בכם - קחו אותו אליכם וקראו. אני בוודאי אשוב אליו.

  

   

    
 







 

יום שישי, 4 ביוני 2021

שָאגִי בֵּיין - דאגלס סטיוארט

 


Shuggie Bain by Douglas Stuart
מאנגלית: שי סנדיק
הוצאת לסה 2021, 616 עמודים כולל תודות ואחרית דבר מאת אנשיל פפר

שתי הכריכות שתראו למטה, שהודפסו בהוצאות בחו"ל של הספר הזה מקסימות בעיני, אבל זו של הוצאת לסה, הזמינה אותי לפני כן, והיא נולדה באדיבותה של צופיה הרבנד. ראיתי את התמונה בדף ההוצאה עוד לפני שהספר הודפס ונשביתי ביופי העגמומי שלה. לאחר קריאת הספר, הילד שבתמונה נראה לי בורח, מתפורר, וזה התאים לי. אפילו יותר.
היו שהזהירו אותי מקריאת הספר. הוא עצוב ומדכא מאד, אמרו לי, ואמנם, בקטעים רבים חיפשתי נחמה. לפעמים הסתכלתי עליו, אל מקומו שליד המיטה וניסיתי להתנגד לו, לדחות את הקריאה, אבל משלקחתי אותו לידי שוב לא יכולתי לעזוב.
שאגי ביין הוא ילד צעיר. מיגדרו לא ברור לו לגמרי אבל סביבתו תייגה אותו מן הרגע הראשון ובמלוא האכזריות. אימו, אגנס, היא אלכוהוליסטית כבדה. לא תמיד היא בהכרה, ובוודאי שברוב המקרים אינה משמשת כאם אחראית לו, גם לא לאחיו ולאחותו הגדולים ממנו. אגנס מנסה בכל כוחה להיראות טוב, יותר מטוב אפילו, היא עושה כל דבר שנראה לה שעשוי להציג אותה לסביבה כמישהי אצילה ממעמד גבוה. היא משקיעה בשיניים תותבות, איפור ולבוש כמו יוקרתי. אך האלכוהול מבצבץ מהר מאוד ממחבואו ונחשף לעיני הסובבים אותה. אגנס היתה נשואה בעבר לקתולי כמוה, שהיה מסודר ואמין, ושני ילדיה הגדולים נולדו מנישואיה לו. היא עזבה אותו לטובת שָאג, נהג מונית פרוטסטנטי ורודף שמלות, שהוליד איתה את שאגי. הם עוברים לעיירת כורים ליד גלזגו, שהמכרה נסגר בה וכל התושבים מובטלים. תושבי העיירה מכירים מבפנים את רעת האלכוהול, וחושפים את עקב אכילס של אגנס מהר מאד. מיד עם הגיעם לעיירה שאג נוטש אותם, שלושת ילדיה של אגנס מנסים לטפל בה ולשמור עליה, ואחד על השני. הם גם מנסים לגונן על שאגי הקטן אך בהמשך נוטשת אחותו של שאגי, ולבסוף גם מָגִינו היחיד, ליק (אלכסנדר) אחיו. 
שאגי של תחילת הספר הוא ילד בן חמש. הוא מרגיש צורך להגן על אימו הלא מתפקדת, הנתונה למצבי רוח קיצוניים וקשים, ולטפל בה. הוא זה שאחראי להביא את הקצבה למובטלים שאימו זכאית לה ולערוך את הקניות עבורם. הוא חווה השפלות מכל עבריו, על שונותו המינית, על אימו המנסה בכל כוחה להיות מי שאינה, והוא משתדל לדאוג לאגנס ככל יכולתו. אנחנו מלווים את שאגי בחייו עד ההתבגרות שלו, בעידן של אשת הברזל מרגרט תאצ'ר, שהבריאה את הכלכלה של בריטניה על ידי שגשוג של הבנקים, אך גם ע"י דלדול התעשייה, מה שגרם להגברת האבטלה. אנו חווים עם שאגי את מלוא העליבות של סביבתו הענייה, המלוכלכת, השורדת בין הפחים והזבל. הוא אדיב ומדבר בנימוס. גם על כך הוא חוטף. 
למרות הקושי בכניסה לעולמו של שאגי, התחושה בקריאה היא של סקרנות ודחיפות לקרוא עוד ועוד. אולי זה בזכות הכתיבה, שלמרות שהיא מסופרת בגוף שלישי, התחושה היא של מעין אוטוביוגרפיה קשה, של סיפור שהקורא הנכנס אל עובי הקורה בו, מרגיש חלק מחייו של הגיבור; רואה גם את אימו, גם כשהיא נקייה לשנה, (ומתפלל שזה יחזיק מעמד למרות הסיכוי הקלוש מאד שזה יקרה), וגם במלוא עליבותה. 
מאד ממליצה על הספר הזה. הוא סוחף ומרתק. אל תתנו לו לחמוק מבין ידיכם, למרות הסיפור הקשה. הוא זכה בפרס בוקר של 2020, ותראו שגם אתם תסכימו שהוא ראוי לפרס. באחרית דבר מסביר אנשיל פפר:
"תוחלת החיים בגלזגו היא הנמוכה בבריטניה, בפער ניכר. מי שנולדו בשנות החמישים והשישים אל עיר ששכנה תחת ענן תמידי של פיח ואפר פחם, חוו על בשרם את אובדן התוחלת וההזנחה של שנות השבעים והשמונים והתנחמו באלכוהול ובסמים, לא האריכו ימים אל המאה העשרים ואחת." עמ' 616

"אגנס הסתובבה כאילו רקדה עם בן-זוג דמיוני. "תזיז את התחת הקטן שלך," קראה בקול רם מדי וקולה הדהד מבתי הכורים." עמ' 376

""בואי נבטיח להיות חדשים לגמרי. בואי פשוט נבטיח להיות רגילים," התפלל בעודם אוחזים ידיים כמו זוג צעיר." עמ' 532

  



  

 










יום חמישי, 20 במאי 2021

אָקָבָּדוֹרָה - מיקֶלָה מוּרגָ'ה


Accabadora - Michela Murgia
מאיטלקית: סביונה מאנה
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2012, 159 עמ' כולל תודות

"פילוס דה אנימה, ילדי חֵיק.
כך קוראים להם, לילדים הבאים לעולם פעמיים, מתוך דלותה של אישה אחת ועקרותה של אחרת. מלידה שנייה כזאת באה לעולם מריה ליסטרו, פרי חיקה המאוחר של בונריה אוראי." עמ' 7
הספר הזה הוקדש על ידי הסופרת לאמא שלה, לשתיהן. היא עצמה היתה ילדת חיק עד גיל 18.

בן למעלה מעשר שנים הספר הזה. בארץ ובספרייה שלנו הוא נמצא מ-2012. הסתכלנו זו על זה כבר אז, כשהגיע, אבל איכשהו, הוא נבלע בין כל הספרים האחרים, שב ליָדַּי, ושוב נזנח על המדף. בעקבות המלצה חמה שקראתי עליו לאחרונה זימנתי אותו אלי שוב. זה השתלם מאד. מאד. זה ספר מיוחד, המכיל סיפורים ממדורת השבט העממי של סרדיניה. חוץ מ"מחלת האבנים" המצויין של מילנה אגוס, וכמובן פאדרה פדרונה לא קראתי עד כה כלום משם. ואתם? יש לכם משהו נחמד לספר לי?
מריה נלקחת, כשהיא בת שש שנים, אל בונריה אוראי שעתידה להיות אימה מעתה. היא אינה יודעת לקראת מה היא הולכת, היא מרגישה שהיא אמורה לבכות כאן אבל היא לא מרגישה סבל מתקרב, או חשש כלשהו. הקשר עם אימה הביולוגית נשמר רק כאשר יש צורך בעזרתה של הילדה באירועים מיוחדים כמו בָּציר או שמחה משפחתית, וגם זה, רק באישורה של האם המאמצת. ככל שהיא יודעת, אימה המיועדת היא תופרת. משהו רוחש מתחת לפני השטח, משהו שמריה אינה מודעת לו, אבל הכפר כולו וכן אנחנו, הקוראים, מודעים לו מאד. 
"באוזני שכנותיה הרבתה אנה-טרזה ליסטרו להתאונן על כך שבעלה לא השכיל להיות לה לתועלת אפילו במותו ולהתפגר במלחמה כדי להשאיר לה איזו קצבה קטנה. עמ' 9
הילדה מגיעה אל ביתה של אימה החדשה, ולאחר ליל שימורים אחד או שניים, מסולקים הצלוב המדמם מהקיר יחד עם חבר מרעיו המפחידים. בֵּיתה של בונריה הוא עכשיו בית נעים ומפנק, שופע בדים וחוטים כראוי לתופרת. בונריה יוצאת מעת לעת בחשאי, בלילות, כשהיא לבושה שחורים, ומריה מחכה לה וסופרת פעימות עד לחזרתה. מה שמריה אינה יודעת הוא שבונריה היא אקבדורה, האם האחרונה. בתפקידה זה, היא עוזרת לגוססים ולמי שמאס בחייו ואינו מצליח "להשתחרר מהם" לסיים אותם בכבוד ובלי סבל.  נשים כאלה אכן היו קיימות על פי הידוע בסרדיניה עד שנות החמישים של המאה הקודמת. המתת החסד נוסח סרדיניה מוצגת כאן על השניוּת המוסרית שבה. 

"חיים אחרים, חזרה ואמרה לה לוצ'אנה טלאני בהחלטיות, כאילו לידה מחדש היא עניין של מה בכך. אבל המילים עשו בכל זאת את שלהן, שכן המורות שומרות לעתים בצד מילים המיועדות למקרים מעין אלה..." עמ' 118
"...בעניין הירושה, אין ספק שמריה היתה יכולה לראות את עצמה כבת מזל, אבל מזלה לא נאמד דווקא בהיקף הנכסים הצפויים ליפול לידיה, אלא בעיקר במשך הזמן שתידרש לטפל באוראי הזקנה עד שבורא עולם יפסוק שאכלה די לחם על פני האדמה הזאת." עמ' 143

ספר נהדר, עם הומור סָרדּי מקסים, שזכה בפרסים חשובים ויוקרתיים, שאם תשאלו אותי - מגיעים לו כולם. אני כל כך שמחה שחזרתי אליו ומודה מקרב ליבי לכל הממליצות והממליצים עליו. הלוואי ויהיו עוד ספרים כאלה.