חפש בבלוג זה

יום שישי, 24 בדצמבר 2021

מעוף העורב - אן-מרי מקדונלד



 The Way the Crow Flies - Ann-Marie MacDonald
מאנגלית: שאול לוין
כנרת בית הוצאה לאור, 2005, 855 עמודים

עוד לפני שנכנסים לעלילת הספר רחב הידיים הזה מופיע דף אחד קצר שמספר על רצח של ילדה, לבושה בשמלת כותנה כחולה וענודה בצמיד קמעות על ידה. העורבים ראו מה קרה. 
ואז עוברים לסיפור כמו אידילי, אבא-אמא - בן גדול - בת קטנה. משפחה: חמה, אוהבת, מגוננת. מגוננת מאד. כללי הנימוס וההערכה ביניהם משקפים חיי משפחה אידיליים. האב טייס קרב לשעבר והאם עקרת בית מסורה. שנות השישים. שירים כמו: Unforgettable, This land is your land, פיט סיגר...הם מגיעים לגור בסנטרליה, קנדה, בשיכון משפחות של חיל האוויר, לא מאד שונה מכאלה אצלנו, השמש זורחת והציפורים מצייצות. הכל טוב.
"מעמדם האירעי כחסרי בית עומד להסתיים. ברגעים האחרונים הללו הם עדיין פגיעים, קונכייתם רכה." עמ' 50
"...היא שומעת את רוי נונאן אומר: "אחותך דיי טובה בשביל בת." ואת תשובתו של מייק ,"כן, אני יודע." מה היה ביום הזה שלא היה מושלם?" עמ' 80
אבל לאט לאט, כמו טיפת דיו לתוך כוס מים צלולים, חודרת עכירות לתוך האידיליה הזו. ואז קורים דברים. למרות שהספר ארוך ומלא תיאורים - חשובים מאד לעלילה - אסור לדלג על אף משפט. מדלן, הילדה המרכזית בסיפור, חווה בבית הספר דברים שהשתיקה יפה להם. היא פוחדת לספר להורים שממילא עוטפים אותה ומאפשרים לה להמשיך ולהסתיר. "נחמד מצידו. להסתבך עם המורה שלך זה רע כשלעצמו, אבל מי רוצה להסתבך גם עם ההורים?" עמ' 205
ג'ק, אבי המשפחה, מתבקש על ידי מפקדו הנערץ לשעבר סיימון, לארח מדען גרמני שעברו לוט בערפל. הוא מסתבך והולך במשימה הזו. בין השכנים בשיכון יש גם איש אחד, מר פרויליך, איש חביב מאד, ויש לו קעקוע של מספר על ידו. ברקע, הנשיא האמריקני ג'ון קנדי מזהיר ממלחמת עולם שלישית. ומשבר טילים בקובה. 
זהו ספר שמזמן חוויה מיוחדת במינה לקורא. מצד אחד, יש פה התמודדות של ילדה בת 9 המתבגרת מול עינינו ואנחנו, הקוראים מצויים עמוק מאד בתוך חייה. בפן נוסף יש פה התמודדות של מבוגרים עם ציוויים מוסריים תובעניים, ועם פחדים משלהם - המשפחה המלוכדת והחמה הזאת חווה טלטלות קשות. ויש את סיפור הרצח. רמזים מפוזרים לכל אורך הספר ורק בסוף, כשהכל נארג ומתלכד, מסתבר לנו שמה שחשבנו שונה מאד ממה שקרה שם באמת. 
בקטעים מסויימים הרגשתי שהספר מרחיק אותי, מִפַּחד. אבל באחרים לא יכולתי להניח אותו ולוֹֹֹ. לא יכולתי להתנתק ממדלן והמשפחה שלה, השכנים, החברים, הילדות בבית הספר... בסוף אפילו כעסתי על כל מיני הסחות דעת שנדרשתי להן ושלא נתנו לי לקרוא. מכירים את התחושה הזאת? 
"כל אלה אירועים בלבד, פזורים בזמן. קָרבו אותם זה לזה, מוללו אותם בין אגודל לאצבע עד שיתגלגלו כמו רימות, יתרככו כמו משי, ילבשו צורת קשר, ואריג. נחוץ כפר שלם כדי להרוג ילד." עמ' 696
לא קל לקרוא את הספר הזה, ומאד לא קל לי לספר לכם עליו, אבל החוויה שבקריאתו היא משהו מיוחד ויפהפה שלא כדאי לפספס. כן, תהיה פה השקעה מצידכם, של זמן, של עומס רגשי. גם לי הוא חיכה זמן רב עד שהעזתי. אבל התגמול הוא עצום. אל תוותרו.


    

    

    

    









 

2 comments:

  1. פששש, טליה איזו סקירה!! קראתי אותה והרגשתי עקצוצי התרגשות כאלו בבטן. מכירה? החזרת אותי אחורה לחוויית הקריאה שלי ממנו. איזה ספר!!!! איזה כשרון כתיבה. הרגשתי כל כך שם. אגב, באיזושהי צורה הסופרת היא מדלן. קראתי עליה קצת ברשת. נראה שהיא כתבה את עצמה בחלק מהדברים.

    השבמחק
  2. תודה רבה מאד דינה יקרה. את צודקת. כשחיטטתי באינטרנט על ההספר והסופרת ראיתי שאכן, יש מקבילות לחייה (בלי ספויילרים). ותודה גם על הסקירה הנהדרת שלך שהאיצה בי לקרוא אותו.

    השבמחק