חפש בבלוג זה

יום ראשון, 18 ביולי 2021

כמעט גאוני - בנדיקט ולס

 



Fast Genial - Benedict Wells
מגרמנית: ארז וולק
הוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים, 2021, 264 עמ'


על סוף הבדידות היה אחד הספרים האהובים עלי בשנים האחרונות. חשבתי אז ואני חושבת גם היום שזוהי כתיבה מזוקקת וחפה מכל סנטימנטליות משתפכת ובכל זאת - כל כך כל כך נוגעת. כמובן שכשרק שמעתי שתורגם ספר נוסף שלו - חיכיתי בכליון עיניים. תוסיפו על זה את ההמלצות החמות, במיוחד של יעלי שאני מאד מעריכה את דעתה, ומיד חשתי להזמין אותו. חיכיתי המון זמן. גם אובייקטיבית. אבל בסוף הוא הגיע, ולא איכזב.
הוא לא דומה כלל לעל סוף הבדידות, אבל הוא טוב. טוב מאד. והוא מבוסס על סיפור אמיתי.
פרנסיס דין בן 18, נער גבוה ונאה מאד, בנה של אם יחידנית דכאונית המאושפזת בבית חולים לחולי נפש, אינו מכיר את אביו. אימו אינה מספרת לו עליו, אבל כשהיא מנסה להתאבד ומשאירה לו מכתב, הוא מגלה פרטים על אביו מה שמרמז על כך שאולי יש לו גנים של גאון. זה כמובן לא מסתדר עם דימוי הגוף הלוזרית שלו. גם החבר הטוב שלו, גרובר, הוא לא הזיקוק הכי נוצץ במסיבה. הוא חנון מהמשתדלים, והוא נמוך, הוא בא ממשפחה טובה ובטח ילמד באוניברסיטה נחשבת שלפרנסיס לא תהיה דריסת רגל בה.
בבית החולים בו מאושפזת אימו הוא פוגש את אן-מיי היפה שחתכה את הוורידים בידיה, והם מתקרבים זה לזה. פרנסיס מתאהב.

"פתאום נדמה לו שיש בבית החולים הזה שני עולמות. חדר 039, שבו שכבה אימא שלו, הוא השער לחייו הישנים ולבעיות הנצחיות, חדר 035, שבו אן-מיי גרה, הוא חייו החדשים." עמ' 42
אביו החורג של פרנסיס, שהיה לו אבא אהוב שהאמין בו, עד שעזב, נותן לו כסף כדי לצאת למסע לחיפוש אביו הביולוגי. גרובר מביא את המכונית שלו. פרנסיס, גרובר ואן-מיי נכנסים אליה ויוצאים לדרך הארוכה.

זה מה שאני יכולה לספר לכם בלי ספוילרים.

"או שלפני שנים אחדות הוא עוד היה אחר, הרבה יותר אמיץ ובטוח בעצמו, וכולם חשבו שעוד ייצא ממנו משהו. ואיך זה נעלם בן רגע והוא נאלץ לאכזב את כולם בזה אחר זה. את כל זה הוא רצה לספר לאן-מיי. עמ' 94

פרנסיס מאמין שהוא לוזר כל זמן שהוא חי בקליימונט, עיירה שכוחת אל בחוף המזרחי שאין בה שום דבר לכתוב עליו הביתה. כשיצא לדרך עם חבריו, כשמול עיניו עומד הפרוספקט של גן גאוני שאולי טמון בו, משתנה הדימוי העצמי שלו. הוא מרשה לעצמו יותר, ומאמין שיצליח. מעניין לחשוב אם מידע חיצוני כזה או אחר יכול לגרום למישהו לשנות את כל תפיסת עולמו לגבי עצמו. מחקרים רבים נעשו בנושא, מן הסתם. ומה בין התרומה הגנטית לבין התרומה החברתית לעתידו של אדם. העניין הזה מעורר חשיבה במובן רחב יותר, ואהבתי את זה. חוץ מזה יש את הכתיבה האיכותית והרגישה, והעומק שוולס מוכשר בהם. בניגוד לאחרים אני גם אהבתי את הכריכה ואפילו את הסוף. יכול להיות שהסופר מרגיש יותר בבית באירופה מאשר באמריקה, וגם, קשה אולי להגיע לרמה של על סוף הבדידות. ובכל זאת, אהבתי מאד את הספר הזה ואני מאד מקווה שיתרגמו ספרים נוספים של וולס. 
כאן הנחתי לכם ראיון קצר באנגלית עם בנדיקט וולס . יש אמנם בגרמנית, אבל ... הריאיון הוא משנת 2017 ויש בו על קצה המזלג גם משני הספרים הקודמים שלו. 

    

   




יום חמישי, 8 ביולי 2021

מועדון הרצח של יום חמישי - ריצ'רד אוסמן

 


The Thursday Murder Club - Richard Osman
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת תכלת, 2021, 388 עמודים

הספר הזה זכה למחמאות ותשבחות לרוב מאנשים בעולם ומחברַי שלי, חוץ מר' שקראה אותו בנוכרית ואמרה שפחות. 
זהו ספר מתח לייט והעיקר בו הן הדמויות המקסימות והומור הקשישים המשובח בו. 
הגיבורים בספר הם קבוצה של קשישים המתגוררים בקופרס צ'ייס, דיור מוגן אקסלוסיבי. הקבוצה נעזרת בשוטר ושוטרת לפיצוח תעלומת רצח שמתרחשת אצלם, ואולי נכון יותר יהיה לומר שהשוטרים נעזרים בקבוצה. אליזבת, המנהיגה המוערכת, היודעת-כל, שהיתה חוקרת מקרי רצח בעברה ופֶנִי, שעבדה עם אליזבת הקימו יחד את מועדון הרצח של יום חמישי, אבל פני היא דמנטית עכשיו ונמצאת במחלקה הסיעודית. מכיון שכך הוזמנה לקבוצה ג'ויס, אחות במקצועה, שכמה פרקים בספר מסופרים מפיה. יחד איתם יש את איברהים, החוקר האקדמאי, הטרחן לעיתים, ואת רון ריצ'י המפורסם, אביו של ג'ייסון ריצ'י המתאגרף. הארבעה מתכנסים בחדר הפאזלים במקום, שעתיים בכל יום חמישי, במפגש שקראו לו "אופרה יפנית - דיון" כדי שאף אחד לא ירצה להצטרף אליהם. אליזבת היתה מביאה איתה לקבוצה תיקי רצח שטרם פוענחו.
כשנרצח איאן ונת'אם, מנהל המקום, איש נכלולי ובעל אמות מוסר נמוכות ביותר - נרתמים חברי הקבוצה לחקור מי רצח אותו ולמה.
הדמויות בספר מתוארות ממקום מכבד ומכיל, אך לגמרי לא מרחם. כן, יש לכל אחד מהם איזו שהיא בעיה שנובעת מגילו, אבל אף אחד, ובפרט לא שני השוטרים שמלוים אותם בחקירת הרציחות בקופרס צ'ייס, לא מזלזל ביכולתם. אף אחד אינו מקטין אותם. תיאורי המקום, ההתנהלות בדיור המוגן עדינים ומדוייקים (ומי מאיתנו אינו מכיר את מה שקורה במקומות האלה...) במיוחד כשהם מתוארים על ידי ג'ויס. אף אחד גם אינו מאמין שהקבוצה תביא לענישה של הרוצחים בפרשה. "לכן נראה לי שאפשר לומר שפני ואליזבת לא באמת השיגו את מבוקשן. כל הרוצחים האלה לא נענשו. כולם עדיין איפשהו, מאזינים לתחזית על מצב הים... בכל אופן, אני סתם מהרהרת לי, וזה לא יוביל אותנו לשום מקום." עמ' 30
""אתם לא יודעים מי חפר את הקבר וגילה את הגופה ולא תשמעו את התשובה מאף אחד מאיתנו", ממשיכה אליזבת... "ואיזו ראיה יש לכם, חוץ מאשר ההודאה הלא קבילה שקיבלתם מאיתנו הערב? ועם ארבעה חשודים, שכולם מוכנים ברצון ללכת לבית משפט, לחייך בשמחה ולהעמיד פנים שהם מבלבלים בין השופטת לנכדה שלהם ולשאול למה היא לא מבקרת לעתים קרובות יותר. כל ההליך יהיה קשה, יקר וארוך ולא יביא תוצאות. אף אחד לא ייאסר, אף אחד לא ייקנס, ואף אחד אפילו לא יישלח לאסוף אשפה בצד הדרך."  "לא עם הגב שלי," אומר רון." עמ' 254
נראה לי שאתם יכולים להבין מה אהבתי בספר הזה. יחד עם זה, מקווה שמועדון המעריצים של הספר לא יסקול אותי באבנים, אבל זה לא היה מספיק בעיני. ספר מתח טוב בד"כ שואב את הקורא/ת ואינו מניח לו לעזוב. זה לא קרה לי כאן. למעשה, חשתי שהעסק מדשדש. ההומור מהנה בהחלט, הדמויות מקסימות וגם הרקע שבו הן פועלות, אבל העלילה... לטעמי - פחות.