חפש בבלוג זה

יום שני, 29 באפריל 2019

אדוני המפקד - רומן סלוקומב


Monsieur le Commandant - Romain Slocombe
מצרפתית: רמה אילון
הוצאת מחברות לספרות של כנרת זמורה ביתן, 2014, 185 עמודים

האמת היא שהספר לא הזמין אותי. אורנה האיצה בי לקרוא אותו כמה פעמים וכבר מזמן הוא מונח לי על המדף. אין להכחיש שהספר נקרא ביעף. יש בו עובדות היסטוריות לרוב, שמות רבים מוכרים יותר ופחות, וגם הפניות ממוספרות ומכוכבות, דבר שאני פחות אוהבתהספר נכתב ברובו כמכתב שאכן נכתב על ידי סופר אמיתי שזכה כאן לשם בדוי. המכתב נמצא בשנת 2006 ע"י במאי גרמני. הוא פוצל בספר כדי להקל על הקריאה.

גיבור הספר הוא סופר צרפתי, גיבור מלחמת העולם הראשונה קטוע יד, פשיסט, שונא זרים ואנטישמי, ומצהיר על עצמו ככזה בגאווה. מצד שני, אשתו של בנו, שהיא גרמניה יהודיה, היא מושא אהבתו ואף תשוקתו. אני לא מתכוונת להכביר מילים כאן על העלילה. הספר קריא ביותר, וגם לא ארוך. כשמדברים עליו בסביבתי מתייחסים אליו כאל ספר מעולה. סוג של קונצנזוס. ועם זאת, אני התקשיתי מאד בקריאה. מלבד מה שכתבתי לעיל, כל פעם שנכתב במכתב "יהודון/נים" חשתי דקירה מכאיבה, וזה מופיע יותר מפעם אחת או פעמיים. ותראו: "הבה נגן על הגזע!... מוות לכל מה שכוזב, מכוער, מלוכלך, מבחיל, כושוני, בן-כלאיים, יהודי!" עמ' 118. הסופר בן התרבות כביכול, גיבור המלחמה והקתולי המאמין, הדמות הראשית - אינו רק מקומם, הוא מבחיל ממש. גם קטעי העינויים בספר קשים מאד לעיכול. המחבר התכוון כנראה להוציא לאור ולהזכיר את שיתוף הפעולה של הימין הקיצוני עם הנאצים בצרפת בעת ההיא, ועשה זאת היטב.
יש בספר גם קטעים יותר אנושיים ורגישים כמו: "כל האנשים שבהם היא נתקלה הסתכלו קודם כל על המגן-דוד שעל החזה שלה. כולם: קרובים שלה, חברים שלה, מכרים, זרים גמורים... כולם, ולא משנה מה היתה תגובתם, הבחינו קודם כול במגן-דוד. במגן-דוד הזה ששרף לה את החזה. ... אמיץ יותר לענוד את המגן-דוד בראש חוצות מאשר להסתיר אותו!" עמ' 125
"את האור אין משיגים בבת אחת. מגיעים אליו דרך החשיכה." עמ' 15

למרות שהספר כתוב מצוין, קשה לי מאד להמליץ עליו. הוא נתון, מן הסתם, לשיקולכם ולשיפוטכם. בחרתי להציג אותו בפניכם בגלל ריבוי הדֵעות החיוביות עליו. ובגלל יום השואה.


    

    

יום שלישי, 23 באפריל 2019

לילי והסלע - מאת סטיבן וו. מרטין. איירה: סמנתה קוטריל.



לילי והסלע - מאת סטיבל וו מרטין. 
איירה: סמנתה קוטריל
מאנגלית: עטרה אופק
Charlotte and the Rock - Stephen w. Martin  & Samantha Cotterill
הכורסא הוצאה לאור 2018 

ספר ילדים נהדר, על ילדה שרצתה וביקשה מהוריה חיית מחמד, ולא חשוב איזו. 
(הנכדים שלי קוראים לזה "חיית נחמד". נכון שזה יותר מתאים?)
כשהתרצו הוריה סוף סוף הפתיעו אותה בסלע. כאן הילדה מצאה מה אפשר ומה לא מתאים לעשות עם חיית מחמד כזו, עד שלבסוף... טוב, לא אגלה לכם, חלילה, שהסלע הופך לדינוזאור, שמא תיהרס ההפתעה.
זה ספר לילדים שעדיין לא קוראים אז אני מרשה לעצמי. מקסים מקסים מקסים. 


  

יום ראשון, 21 באפריל 2019

שריפות קטנות בכל מקום - סלסט אינג


Little Fires Everywhere - Celest Ng
מאנגלית: סמי דואניס
הוצאת אחוזת בית 2019, 375 עמודים.


קיבלתי את הספר הזה לפני כחודש. קראתי אותו לאט. גם כי היו כאן דברים, אתם יודעים, וגם פסח וזה... וגם כי צריך שקט כשרוצים לקרוא אותו. הציפיות היו גבוהות, בגלל כל מה שלא סיפרתי, של אותה סופרת שאתם וודאי זוכרים כמה הוא נפלא ומיוחד. מצד שני יש את החשש המוכר מסֵפֶר שני שבדרך כלל נופל מהמוצלח הראשון, אולי התרגום קצת פחות, אולי לי לא נראה מתאים להכניס משפט כמו "לראשונה בחייה זה לא הזיז לה." (עמ' 371) בטקסט היפה והרגיש הזה, אבל בשורה התחתונה - מאד אהבתי את הספר. כל אחד מהספרים האלה מקסים במיוחד בעיני. 
יש פה סיפור על שתי משפחות שונות מאד זו מזו. משפחת ריצ'רדסון מורכבת מאב, אם וארבעה ילדים בגילים קרובים. הם גרים בשכונת שייקר הייטס שהיא שכונה יוקרתית ונחשקת בגלל הערכים הנהוגים בה, החוקים המחייבים המופעלים כדי לשמור על ערכים אלה, ובעקבות כך בגלל הרכב האוכלוסיה שלה. במשפחה השנייה יש אמא ובת בלבד, הן מתניידות ממקום למקום חדשות לבקרים, ומתקיימות מעבודת האם בעבודות מזדמנות. האם אמנית צילום מחוננת והבת, המתבגרת, לומדת בבית הספר עם בני משפחת ריצ'רדסון. האינטראקציה בין המשפחות והדמויות מרכיבות את השריפות הקטנות, וכבר בהתחלה מספרת לנו הסופרת על השריפה הגדולה שאליה מובילה העלילה בספר. אולי זה לא מספיק ברור לכם כאן, אבל, מכיוון שלא התכנסנו הערב כדי לספיילר את הספר - מי שייקרא יבין, ויהנה. ומאד כדאי לכם להיות שם. 
גם כאן, כמו ב"כל מה שלא סיפרתי" שלה, נותנת לנו הסופרת את הבום ישר בהתחלה ואז מגלגלת בפנינו את הסיפור המיוחד והמרתק שבעקבותיו הגיע הבום הזה. גם כאן מדובר באמריקאים שהם מאד אמריקאים, מול מהגרים. 

"היא כבר היתה רגילה לכך שכשמישהו מנסה לעשות עבורה דבר טוב, זה נבע או מרחמים או מחשדנות, אבל הפעם המחווה הפשוטה הזאת נתפסה בעיניה כמה שהיא: מעשה קטן ולא מחייב של חיבה.... "אז את רוצה לשמוע מה קרה?" היא שאלה, וכל הסיפור החל להתגלגל מפיה." עמ' 91. 

"הילד או הילדה שלכם הם מקום שאליו אפשר להימלט, אם יודעים איך להיכנס אליו. ובכל פעם שעוזבים את המקום הזה, בל פעם שהילד הו הילדה שלכם יוצאים מטווח הראיה שלכם, אתם חוששים שיותר לא תוכלו אף פעם לחזור אל המקום הזה." עמ' 141

"לא שהיא פחדה. פשוט, שייקר הייטס, על אף הערכים הנעלים, היתה מקום פרגמטי, והיא לא ידעה איך אפשר להתנהל אחרת. חיים שלמים של שיקולי נוחות וחשיבה פרקטית חנקו את הניצוץ שבתוכה, כמו שמיכה עבה וכבדה." עמ' 182.

זהו ספר שזכה לתפוצה נרחבת מאד, הוא הוכתר כספר השנה על ידי עיתונים חשובים. בעיקרון אני לא נבהלת מלהיטים, אבל גם לא בוחרת דווקא בהם. משתדלת לברור את מה שאני קוראת בקפידה. על הספר הזה אני שמחה מאד להמליץ לכם. 

    

    


    



יום חמישי, 4 באפריל 2019

ג'ורג' בֶּרניני חוזר הביתה - ניקולאס מאייר


ג'ורג' בֶּרניני חוזר הביתה - ניקולאס מאייר
Confessions of a Homing Pigeon - Nicholas Meyer
מאנגלית: צילה אלעזר
הוצאות מודן ואוקינוס 2019, 337 עמודים

"הן ממילא אני בדעה שכל אדם צריך לבחור לעצמו את שמו. שמות הם עניין חשוב מכדי להשאירו בידי זרים, כמו הורים, למשל, האינך סבור כך? את החיים כבר אכפו עליך - לא? - בלי לשאול אפילו את דעתך בעניין. האין זה רע גם בלא להוסיף לכך את מתן השם הלא-נכון? אתה לא חושב שפריץ הוא השם שניתן לי, נכון?" עמוד 37
ג'ורג' ברניני נולד להורים לולייני טרפז בקרקס. הם נפלו יום אחד אל מותם כשפספסו - בשוגג או במתכוון - את החבל תוך קפיצה זו אל זרועותיו של זה. ג'ורג' היה בן 5 כשזה קרה והוא נשלח אל דודו פריץ בפריז.
פריץ הוא דמות שתיחרט בזכרונכם באהבה גדולה. נראה לי נכון להגדיר אותו כילד נצחי, שובב. הוא אלכוהוליסט וחובב נשים, בעיקר כנריות, הוא אוטודידקט מלא עניין והוא חי חיים שהם מסיבה אחת גדולה. הרבה קטעים במסיבה הזו גרמו לי לפרצי צחוק בלתי נשלטים. 
המסיבה נגמרת שלא בטובתם של שני אלה, כאשר קרובי משפחה של אימו מחליטים שאין זה יאה לילד לגדול אצל ההולל הזה. ג'ורג' נשלח לדאבון ליבו אל דודיו העשירים. אלה גרים בשיקגו, הוא לומד בבית ספר פרטי, מוכיח את עצמו ככישלון קולוסאלי בלימודים, וגם חווה בדידות חברתית גדולה. כאן הוא גם פוגש את דוטי קירשטיין האלוהית, הבלתי מושגת.
ג'ורג' נכנס לשגרה אפרורית ומשועממת עד שהוא מחליט לברוח ולחפש שוב את פריץ. עיקר הסיפור הוא סיפור מסע החיפוש של הנער אל דודו. כמובן שאין בדעתי לספר לכם אם עלה בידו הדבר או לא, ומה קרה בדרך. עם זאת, אין לכם מושג כמה הייתי רוצה להמשיך ולספר לכם את החלק האחרון של הספר. הוא מתנשא לגבהים מיוחדים ביופיים. אבל אתם יודעים, השלט הזה שכתוב עליו ספוילר קופץ מולי כל פעם ומזהיר. הסיפור מסופר בהומור וברגש, תוך איזכור של ספרים ושל יצירות מוסיקליות ידועות יותר ופחות. כאילו מוסיקה שמיימית מרחפת מעל הטקסט, ומוציאה מהגיבורים את גדולתם.  לא אגלה לכם גם כמה סוגים של "הביתה" יש כאן. תמצאו את זה בעצמכם, גם בספר, גם במקום האישי שלכם. 
אפנקכם בעוד אחת קטנה:
"כולנו התעוררנו ומצאנו את פריץ פחות או יותר בדרגש העליון יחד עם הבת חמוצת הפה. הוא הסביר באורח הגיוני למדי כי חיפש את השירותים ותעה בחשכה, אולם כשציין האב מה קשה להעלות על הדעת שהשירותים יימצאו בתקרת התא, ברום הסולם, שינה פריץ את סיפורו, והתעקש לטעון, כי הוא סובל מסהרוריות כרונית ומהלך בשנתו דרך קבע... את שארית הלילה עשה (האב) בישיבה, בשמירה על אוצרו. בבוקר המחרת, ולימיננו חופו של הים התיכון המסנוור בכחול, נעלם המבט הכבוי מקלסתרה של הבת." עמוד 80.
זהו ספר קאלט, מסתבר, שיצא לראשונה ב 1981, בארץ ב- 1983, ואני התוודעתי אליו רק עכשיו.
להגיד לכם שנהניתי? קטן... הוא נהדר. השיגו לכם עותק ותחגגו גם אתם.