חפש בבלוג זה

יום שישי, 27 במרץ 2020

שבע האחיות - לוסינדה ריילי


שבע האחיות, סיפורה של מאיה - לוסינדה ריילי 
The Seven Sisters, Maia`s Story - Lucinda Reily
מאנגלית: דפנה לוי
מודן הוצאה לאור, 2019, 492 עמודים

הספר הזה הגיע אלי די מזמן, ולמרות ההתלהבות הגדולה של רבות מהקוראות בספרייה וגם של סקירות שקראתי, הוא הזמין אותי רק בקטנה. חששתי שמדובר פה ברומן רומנטי שנוטה לקיטש. האמת, חברות וחברים, זה לא רחוק מאד מזה. אבל הימים ימי קורונה, הנפש מבקשת משהו קליל בלי יותר מדי התעמקות מחשבתית, וזה ממש התאים לי לעכשיו. אני לא מתפלאת שהתלהבו מזה כל כך, ממש לא. כי יש כאן סיפור קטן ונחמד, עם נגיעה הסטורית אל פסל כריסטו ישו הגואל, סמלה של ריו דה ז'נרו בברזיל, עם אהבה, עם שברון לב ועם קשישה שחושפת סודות משפחתיים. היינו שם, עשינו את זה, והנה, בצוק העיתים, נוכל בקלות להינות שוב ממשהו כזה.
הספר הוא ראשון בסדרה שבע האחיות, בהקבלה לשבע הפליאדות, שהן צביר כוכבים, אך גם דמויות במיתולוגיה. הסדרה היא סיפור של שש אחיות, (את השביעית אולי נפגוש בהמשך), כשהבכורה והבכירה בהן, מאיה, היא הגיבורה הראשית בספר שלפנינו. יש כאן מסגרת אחת גדולה של הסידרה כולה, ובה אב עשיר שאימץ את הבנות, כל אחת ממקום אחר, ולכל אחת מהן סיפור חיים אחר. עם מותו המיסתורי של האב נפגשות האחיות וכל אחת מהן מקבלת מעטפה, עם פרטים מעורפלים למדי, על שורשיה ועל מוצאה. בספר הזה, סיפורה של מאיה הוא המסגרת לסיפור חיים אחר - סיפור אהבתה של אם סבתה לפָסַּל צרפתי בוהמייני, סיפור מרגש ונוגע. מאיה הולכת בעקבות תוכן המעטפה שקיבלה כדי לגלות את שורשיה וסיפור האימוץ שלה, ועל הדרך מוצאת אהבה משלה. 
הספר היה יכול להיות מהודק יותר וארוך פחות בעיני, אבל קראתי אותו בהנאה רבה ואשמח לקרוא את ההמשכים. בעולם היה הספר להיט היסטרי ותוכלו לראות למטה כמה הוצאות בחרו להדפיס אותו. ויש למה לצפות, יקירי, כי השני כבר תורגם ובטח גם את השאר נוכל לקרוא בהמשך. 
הסיפור המיתולוגי היווני, על בנותיהם של זאוס ופליאונה מוצג לנו כאן.
אבל יש גם סיפור אבוריג'יני של שבע האחיות והוא מובא לכם כאן. 
זהו ספר קליל וזורם. בהחלט מהנה, גם אם לא מאתגר יותר מדי את הקומה העליונה. אם ימשיך הסֵגֶּר, וגם אם לא, מאמינה שתיהנו. 

    

    

    

    

    

  

יום רביעי, 11 במרץ 2020

משכילה - טארה וסטאובר



משכילה - טארה וסטאובר
Educated - Tara Westover
מאנגלית: אורה דנקנר
הוצאת שוקן 2020, 350 עמודים

הביקורות על הספר הזה שפעו סופרלטיבים ומכל מקום האיצו בי לקרוא אותו. גם עיתונים חשובים בעולם, גם העובדה שהוא תורגם ל-40 שפות, וגם כאן בארץ היללו אותו רבים. הציור על הכריכה מצא חן בעיני ממבט ראשון. ההר עם הדמות שכאילו כבשה אותו וכל זה בתוך עיפרון. אם יש לך את אמצעי הלימוד - הפיסגה היא משהו אפשרי. 
התחלתי לקרוא ולא יכולתי לעזוב לרגע. הסיפור הכניס אותי למשפחה אחרת ממה שאי פעם פגשתי. אנחנו מכירים את הקהילה המורמונית מהספר המצויין שיר לאיזי ברדלי שעליו סיפרתי לכם בעבר. אני לא יודעת אם הנוקשות הזו, אם הפחד מפני הגורל והצייתנות הבלתי מתפשרת - אם כל אלה קיימים בכל קהילה מורמונית. קל להקביל את זה לקהילות דתיות קיצוניות אחרות. הסופרת מבקשת להבהיר שהסיפור אינו של מורמונים דווקא. בקהילה המורמונית הפוליגמיה מותרת, ואנחנו מכירים את זה מקהילות לא רחוקות מכאן. המשפחה הזו אינה פוליגמית, אמנם, אך יש בה פטריארכיה מאד ברורה. האב מחליט ומתווה את הדרך ושאר בני המשפחה מצייתים מתוך אמונה בדרכו אך לא פחות, מתוך פחד גדול. הוא מתחיל באיידהו, מדינה בצפון מערב אמריקה  ש - 19% מתושביה הם מורמונים, וששמה בא ממילה אינדיאנית שפירושה "מרגלית ההר". ההר מאד נוכח בסיפור, ובצורה ציורית ועוצמתית כאחד. 
מה שמוביל את הממואר הזה הוא סיפור חייה של טארה. היא מצייתת לאביה שמייצג מבחינתה את הציווי האלוהי. האב אומר שהעולם מתקדם לקראת סופו ולכן יש להצטייד בתועפות מזון ונשק. אין עוררין על זה. גם כשבאג 2000 הזכור לנו (זוכרים שהיינו משוכנעים שייקרה משהו איום ונורא כשהמחשבים יקרסו וכלום מזה לא קרה?) - טופח על פניו של האב ומתפוגג, עדיין הוא משוכנע שסוף העולם קרב. פועל יוצא מאמונתו הצרופה הוא התנגדות קיצונית לשלטון החוק במדינה. ילדי וסטאובר, שבעה במספר, אינם מדוּוָחים לשלטונות, אינם לומדים בבית ספר, אינם מחוסנים וגם לא זוכים לטיפול רפואי מסודר גם במקרים קיצוניים ביותר. הם עובדים קשה בעבודות מסוכנות מאד וכשהם נפצעים הם זוכים לטיפול הומאופטי מֵאִמם.

טארה, הצעירה בילדי המשפחה, חיה את החיים האלה מתוך ידיעה שאינה מספיק טובה. אבל הסקרנות שלה גוברת ומביאה אותה למחוזות חדשים ומופלאים. לכל אורך הדרך מתקיימת בה הדואליות הזו שבין נאמנות למשפחתה וציות לאביה ולאמונה, לבין הצורך שלה ללמוד ולדעת עוד ועוד. טארה היא יהלום בלתי מלוטש והסיפור חושף עוד ועוד שכבות באיכויות שבה. היא נדרשת לעיתים קרובות להתמודדויות קשות ביותר בתוך המשפחה, לציות לבקשות בלתי אפשריות של אביה, שהוא פנאט עם הפרעה דו-קוטבית. עם אימה, שמתנדנדת בין האמת המונחת לפתחה לבית הנאמנות לבעלה ולצווי הדתי, עם אחיה שון האלים והמסוכן, ואחרים במשפחה הסגורה הזו. התמודדויות קשות לא פחות צפויות לה בעת העימות שבין החינוך שקיבלה לבין העולם החדש שהיא נכנסת אליו.

הספר הזה תפס אותי מהעמוד הראשון והלך איתי לכל מקום. גם עכשיו, לאחר שסיימתי אותו הוא נעוץ בי וממלא אותי בערב רב של תחושות. גם הערכה גדולה כלפי מי שיצאה מגהינום שלא ייאמן, גם חמלה על מה שנאלצה לחוות כילדה, וגם תחושה אמיתית ומוכחת שאם את חזקה ומשוכנעת בצדקתך, תוכלי לנפץ את תקרת הזכוכית. תוכלי לגעת בשמיים. יש לזה מחירים כבדים, וצריך לקבל החלטות מאד לא פשוטות. 
כשתקראו תהרהרו בוודאי איפה אתם בכל זה? 
הכתיבה פה היא מצויינת. התרגום של אורה דנקנר משובח. הקריאה סוחפת ברמה שממש לא ניתן להתנתק מהספר. הוא פותח צוהר לעולמות לא מוכרים. מהר מאד תבינו למה כדאי עד מאד להיכנס לסיפור חייה המרתק של טארה וסטאובר, ולמה תצאו נשכרים ומשכילים יותר ממנו. 
מציגה בפניכם רק חלק מההוצאות שפרסמו אותו:


      

      

      





יום שישי, 6 במרץ 2020

אחרי שהכל נאמר - אן גריפין



אחרי שהכל נאמר - אן גריפין
Anne Griffin - When All is Said
מאנגלית: רחל פן
הוצאת פן, ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2019, 272 עמודים


נסו לדמיין לעצמכם איש מבוגר, אלמן, בן 84, מוריס האניגן שמו, יושב ליד כוס משקה ומספר את חייו. לידו יושבים בנו קֶווין, וגם, ובכן, אני ואתם. מוריס הוא מספר נהדר. הוא מספר כל כך בחן, וסיפור חייו כל כך מעניין ורגיש שאנחנו כולנו מרותקים לדבריו.
במקביל אנחנו שותים איתו משקאות שונים. ומקשיבים. כל משקה מלווה אותנו בדמות מיוחדת מחייו של המספר, וזה מתחיל בילדותו, כבן למשפחת פועלים העובדת בביתה של משפחת אצילים. האצולה מתייחסת אל בני המשפחה של מוריס בהתנשאות וחוסר רגישות קיצוניים והוא בולע את הכאב וההשפלה עד...
טוב. אתם יודעים, אני לא אקח מכם את ההנאה שבגילוי בעצמכם.
כמובן שגם לא אגזול מכם את ההנאה שבהיכרות לעומק עם הדמויות שאנו שותים לכבודן. תכירו את טוני, אחיו הגדול והנהדר של מוריס, המכנה אותו "איש גדול", את מולי הילדה שהיתה מופיעה לפעמים ומלווה את מוריס, את נורין, אחותה של סיידי, איתה נשתה בירה, את קווין הבן העסוק אך האוהב, ולבסוף את סיידי, אשתו ומושא אהבתו הגדולה. איתה נשתה ויסקי מידלטון, המשקה היקר והמשובח ביותר. מטבע אחד, סוברין זהב אדוארד השמיני משנת 1936, יתגלגל לפנינו ויקדם את העלילה, ובכל פעם יפתיע מחדש.
אם חשדתם בי לאחרונה שאני מספרת לכם רק על ספרים כבדים ורציניים, אז זה ספר פחות כבד, יש בו הומור עדין והמון רגעים של הרהור נעים. הוא בשום אופן אינו רדוד או שטחי, אבל בהחלט זורם ומושך לקריאה, כתוב טוב ומהנה עד מאד. האירים האלה, מה אומר לכם, יודעים לכתוב. וזה שכאן הוא אפילו ספר ביכורים של הגברת גריפין. מקווה לקרוא עוד משלה.

כמה דוגמאות:


"המבוכה שלי ריחפה באוויר שבינינו, הקיפה את קנקן התה, את כד החלב ואת קערית הביצים הקשות... עצמתי את העיניים, לגמתי מהתה וטרפתי את הבושה." עמ' 48

"בכל פעם שמישהו מהמשפחה היה בא לראות את הפרי המשונה, שוב נשמע הצחוק של אמא שלי. שכנעתי אנשים  לבוא כדי שהיא לא תפסיק. התקרבתי אליה כמה שיכולתי, כדי לטעום ולהרגיש את השמחה שלה." עמ' 50.

"ואז אנחנו שוב מהרהרים בשקט. שמחים במחשבות שלנו על חיי האיכרות ועל כל מה שאנחנו עושים כדי שהבטן של העולם תישאר מלאה, והלבבות וחשבונות הבנק שלנו ירגישו בנוח." עמ' 88

..."אף אחד, אף אחד לא יודע באמת מה זה אובדן עד שמדובר במישהו שאתה אוהב. אהבה מהסוג העמוק שנאחזת לך בעצמות ומתחפרת לך מתחת לציפורניים, שקשה להיפטר ממנה כמו משנים של אדמה דחוסה. וכשהיא איננה... זה כאילו היא נקרעה ממך. ואתה עומד בבשר החשוף, מטפטף דם על כל השטיח המחורבן, חצי אנושי, חצי מת, עם רגל אחת בקבר." עמ' 221

"בדידות, שוב המנוולת הזאת, משאירה את החורבן שלה לנו, בני האנוש." עמ' 247

מציעה לכם בחום: אל תפספסו את הספר הזה.