חפש בבלוג זה

יום חמישי, 25 בינואר 2018

חייה הפרטיים של גברת שארמה - ראטיקה קאפור





Ratika Kapur - The Private Life of Mrs. Sharma
תרגום מאנגלית של אסנת הדר
הוצאת פֶן ידיעות אחרונות
175 עמ'

מירה חזרה והמליצה שוב ושוב. "זה ייקח לך זמן קצר, וכל כך תיהני", "הוא קצר ונהדר". אבל היו לי כמה ספרים שהזמינו אותי לקרוא אותם לפניו ולבסוף, עם כל האדום-שחור-זהב הזה, שנראה לי דרמטי מידי, ועם הדמות הכל כך סטיגמטית הזו, הגעתי הלום. ובאמת, צדקה. נהניתי. אמנם לקח לי לא מעט זמן לסיים אותו. אתם יודעים, לפעמים הראש לא פנוי מספיק, ויכול להיות שבזמן אחר, באמת הייתי מסיימת לקוראו ביעף. 

רֶנוּקה שארמה היא אשה בת 37, שעובדת כמזכירה רפואית בקליניקה של גניקולוג, והיא נשואה. נשואה - בזמן ובמקום שבו הספר מסופר - אומר קבלת אחריות כוללת, על בעלה, בנה, חמהּ וחמותהּ, תחזוקת הבית, כולל המקדש שבו, וקבלת החלטות קרדינאליות, כמו גם החלטות קטנות ויומיומיות. היא החליטה, למשל, שבעלה יעזוב אותה, את בנה ואת הוריו הגרים איתם, כדי לעבוד בדובאי, עבודה שתאפשר להם חיים מרווחים יותר כלכלית. היא מוכנה לקחת על עצמה את החובות של הגבר והבעל, כולל "החובה" להרביץ לבן כשהוא סורר. כמעט לכל אורך הספר הוא מכונה "בעלי". לי זה נתן תחושה של מקום מסורתי יותר, כאילו זה המקום שלו בעולם מבחינתה, ואין לו ממש קיום עצמאי משלו. והיא אוהבת אותו, ממש. אהבה שהיא חווה אותה גופנית, אפילו, אבל היא מקבלת את ההחלטה לשלוח אותו ממנה ממקום מושכל ומחושב. הסיפור הוא שילוב של מסורת ומודרנה, כפי שגם כתוב בגב הספר. לרנוקה יש תפקידים מוגדרים מאד כלפי חמהּ וחמותהּ, ויש לה מאידך, את הקשר המיוחד עם ווינט, שלא אומַר כאן מי ומה הוא בשבילה. מצד אחד היא מקפידה לנקות את המקדש ולדבר עם האֵלָה החביבה עליה, ומצד שני היא מתלבטת באיזה מחשב עליה לבחור לעבודה.

הספר מסופר בגוף ראשון מפי רֶנו, והיא משתפת אותנו בהתלבטויות שלה. לפעמים היא מספרת לנו משהו שעשתה ומאוחר יותר מפרטת ונותנת הסבר בדיעבד. זה נותן תחושה של קירבה. כאילו היא רוצה לספר לנו משהו אבל חוששת ממה שנחשוב עליה, ולבסוף, בוחרת לידע אותנו ואז מסבירה לנו את הסיבות לקבלת ההחלטה הזו. 
יש בו, בספר הזה, ממתקים לרוב. בואו, תראו:
  • "עוני הוא מין עונש. וכמו הרבה משפחות אחרות, העוני שמשפחתי סובלת ממנו הוא עונש על פשע שלא ביצענו....הדבר היחיד שצריך לעשות זה להסתכל על החיים שלך מבעד לעדשה הנכונה, כמו במצלמה דיגיטלית. כשמשתמשים בעדשה הנכונה, כשעוברים לצילום מרחוק, קל מאוד לראות איזו אפשרות היא הנכונה." עמ' 49
  • "אני, מצדי, התעלמתי מהרחם הריק שלי שהיה רעב ליותר. אני לא אוהבת להתרברב, אבל בעלי ואני היינו יכולים להוליד קבוצת קריקט." עמ' 51
  • רק שוטה מאמין שהוא יכול להימנע מהַַקְרָבָה ובכל זאת להשיג מה שהוא רוצה. כמו שאבא שלי היה אומר, בלי מוות אין גן עדן." עמ' 51
  • "עורב שמנסה ללכת כמו ברבור, זה מה שאני חושבת כשאני רואה אותה. הכל בה הוא חיקוי." עמ' 63.
  • "אבא שלי היה אומר, "העיניים לא רואות מה שהמוח לא רוצה שהן יראו". אבל היום המוח שלי פקד על עיני לראות את האמת." עמ' 151
וכן, יש את הסיפור הכל כך חמוד הזה על הלטאות שרוצות לצאת לטייל, לא אחשוף אותו פה. שיהיה לכם למה לחכות. 

כתוב על הכריכה שהספר מצחיק. זו, לדעתי הפרזה קלה, אך הקורא מוצא את עצמו לעיתים מחוייך. את הדמות הראשית קל מאד לחבב, והספר בהחלט נקרא בשטף. הסוף מפתיע, ומותיר את הקורא מהורהר. ספר חמוד ליום סגריר.


יום חמישי, 4 בינואר 2018

הבית בקצה הלילה - קתרין באנר


הבית בקצה הלילה - קתרין באנר
תרגום: שרון פרמינגר
הוצאת כתר 373 עמודים

The House at the Edge of Night - Catherine Banner


עם הספר הזה היה לי רומן מוזר. כשראיתי אותו לראשונה הוא ישר קרא לי והזמין אותי. ואז, בבית, הסתכלנו מרחוק זה על זו וזו על זה ו.. אפעס לא קרה כלום. דינה אמרה שהכריכה לא מזמינה אותה, ואולי זו הסיבה שקראתי ספרים אחרים, טובים ופחות טובים ועדיין לא נענייתי לקריאתו. לפני כשבוע החלטתי, שזה כבר לא לעניין ואולי פשוט אחזיר אותו לספרייה כמו שהוא, וניפרד כידידים. אבל בכל זאת זה דגדג. מכירים את התחושה?
אז עברתי חיש קל אל פרק התודות. מלבד התודות הרגילות לאמא ואבא שהביאוני עד הלום וכו'... מצאתי שהסופרת, קתרין באנר עשתה כאן עבודת מחקר רצינית על סיפורי העם, האגדות והמיתולוגיה המקומית של דרום איטליה. וסיפורים - זה הרי השם האמצעי שלי, אז החלטתי להתעקש על זה. וזה השתלם מאד.
זוהי סאגה. 4 דורות. מי שלא אוהב את זה - לא חייב, מן הסתם. יש בזה אמנם קטעים דיווחיים שכאלה, אבל כשנכנסים לזה זה כובש. 
הכל קורה באי קסטלמארה. בעבר, כפי שכתוב בספר זה היה אי נידח עם מעט מאד אפשרויות להגיע אליו וגם לשהות בו היה לא פשוט. היום, כפי שתראו פה זהו אי שנשמח מאד, אני וגם אתם, לבלות בו, על כל מה שיש לו להציע. אבל תחילת הסיפור לא מעידה על כך. הדוטורֶה אַמדֵאו אספוזיטו (שמשמעותו אסופי) מגיע לאי לאחר שהוא נפרד מאביו המאמץ. מעט האנשים שחיים באי ששים לקראתו. די מהר הוא פוצח ברומן עם אשת האיש החשוב בעיר, הרוזן, ונישא לאשה אחרת, אותה הוא אוהב. שתיהן יולדות בן באותו יום, מה שפותח חרושת שמועות באי והרי לנו קופת שרצים חדשה מהניילון. 
""החליפו את המטבע," הסבירה לנה, שלמדה על כך בבית הספר. "מחליפים את הלירות במטבע חדש - אירו."
"מי אמר?"
"הממשל ברומא."
"אה," אמרה אגתה בהקלה, כי כולם ידעו שאיש לא מציית לממשל." עמ' 325
עכשיו, אנחנו יודעים - לשמועות יש חיים משלהם. לכל אורך הסיפור צצות שמועות שתופחות עם הזמן, ומתקבעות להן כאמיתות לכל דבר. וכיוון שאין לקלקל סיפור טוב עם עובדות, צריך משהו חזק, פצצה ממש, כדי להזים אותן. 
זהו סיפור על אנשים שחיים על אי מרוחק, שמרכז החיים בו הוא הבית בקצה הלילה, מן מסבאה שבה נהנים מאורנצ'לו, ולימונצ'לו, מקפה ומאפים. הם מושפעים מעט מהחדשות מן היבשת אך מושפעים הרבה יותר מהאינטראקציה הבינאישית, מהאוירה באי, מהאגדה על קולות הבכי הנשמעים מהאי, מהמנהגים וההוואי בו, ומכל מה שהם יודעים על כל אחד ואחד. והם יודעים. לא תמיד זו האמת אבל, כאמור, הידיעה חיה ופועמת. 
אם תחליטו לקרוא את הספר הזה, ואני מאחלת לכם שכך תעשו - תפגשו כמה נשים ששמן אגתה (החל מאגתה הקדושה וכלֶה באגתות פשוטות יותר), תכירו את בני משפחתו של הדוטורֶה, משפחת אספוזיטו -  שהם השלד המוביל של הסיפור -  על אופיים השונה והמיוחד, לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. תפגשו גם ברוזן אחד קשוח, באשתו ובנו, יש גם שני אנגלים בסיפור. כתוב מאחור שהוא מזכיר את המנדולינה של קפטן קורלי, ואני מסכימה עם זה לגמרי. יש חלקים שיש בהם את השמחה האיטלקית המדבקת, ויש קטעים אחרים, נוגים יותר ומלנכוליים, יש גם קטעים מרגשים. יש הרבה לימונצ'לו, אורנצ'לו, צלחות עם חצילים. יש קטקומבות עם עצמות שבוקע מהן קול של בכי, יש קדוֺשה יקרה שמשפיעה על החיים מאד. בקיצור - איטליה במיטבה. אני אהבתי.