חפש בבלוג זה

יום חמישי, 25 בינואר 2018

חייה הפרטיים של גברת שארמה - ראטיקה קאפור





Ratika Kapur - The Private Life of Mrs. Sharma
תרגום מאנגלית של אסנת הדר
הוצאת פֶן ידיעות אחרונות
175 עמ'

מירה חזרה והמליצה שוב ושוב. "זה ייקח לך זמן קצר, וכל כך תיהני", "הוא קצר ונהדר". אבל היו לי כמה ספרים שהזמינו אותי לקרוא אותם לפניו ולבסוף, עם כל האדום-שחור-זהב הזה, שנראה לי דרמטי מידי, ועם הדמות הכל כך סטיגמטית הזו, הגעתי הלום. ובאמת, צדקה. נהניתי. אמנם לקח לי לא מעט זמן לסיים אותו. אתם יודעים, לפעמים הראש לא פנוי מספיק, ויכול להיות שבזמן אחר, באמת הייתי מסיימת לקוראו ביעף. 

רֶנוּקה שארמה היא אשה בת 37, שעובדת כמזכירה רפואית בקליניקה של גניקולוג, והיא נשואה. נשואה - בזמן ובמקום שבו הספר מסופר - אומר קבלת אחריות כוללת, על בעלה, בנה, חמהּ וחמותהּ, תחזוקת הבית, כולל המקדש שבו, וקבלת החלטות קרדינאליות, כמו גם החלטות קטנות ויומיומיות. היא החליטה, למשל, שבעלה יעזוב אותה, את בנה ואת הוריו הגרים איתם, כדי לעבוד בדובאי, עבודה שתאפשר להם חיים מרווחים יותר כלכלית. היא מוכנה לקחת על עצמה את החובות של הגבר והבעל, כולל "החובה" להרביץ לבן כשהוא סורר. כמעט לכל אורך הספר הוא מכונה "בעלי". לי זה נתן תחושה של מקום מסורתי יותר, כאילו זה המקום שלו בעולם מבחינתה, ואין לו ממש קיום עצמאי משלו. והיא אוהבת אותו, ממש. אהבה שהיא חווה אותה גופנית, אפילו, אבל היא מקבלת את ההחלטה לשלוח אותו ממנה ממקום מושכל ומחושב. הסיפור הוא שילוב של מסורת ומודרנה, כפי שגם כתוב בגב הספר. לרנוקה יש תפקידים מוגדרים מאד כלפי חמהּ וחמותהּ, ויש לה מאידך, את הקשר המיוחד עם ווינט, שלא אומַר כאן מי ומה הוא בשבילה. מצד אחד היא מקפידה לנקות את המקדש ולדבר עם האֵלָה החביבה עליה, ומצד שני היא מתלבטת באיזה מחשב עליה לבחור לעבודה.

הספר מסופר בגוף ראשון מפי רֶנו, והיא משתפת אותנו בהתלבטויות שלה. לפעמים היא מספרת לנו משהו שעשתה ומאוחר יותר מפרטת ונותנת הסבר בדיעבד. זה נותן תחושה של קירבה. כאילו היא רוצה לספר לנו משהו אבל חוששת ממה שנחשוב עליה, ולבסוף, בוחרת לידע אותנו ואז מסבירה לנו את הסיבות לקבלת ההחלטה הזו. 
יש בו, בספר הזה, ממתקים לרוב. בואו, תראו:
  • "עוני הוא מין עונש. וכמו הרבה משפחות אחרות, העוני שמשפחתי סובלת ממנו הוא עונש על פשע שלא ביצענו....הדבר היחיד שצריך לעשות זה להסתכל על החיים שלך מבעד לעדשה הנכונה, כמו במצלמה דיגיטלית. כשמשתמשים בעדשה הנכונה, כשעוברים לצילום מרחוק, קל מאוד לראות איזו אפשרות היא הנכונה." עמ' 49
  • "אני, מצדי, התעלמתי מהרחם הריק שלי שהיה רעב ליותר. אני לא אוהבת להתרברב, אבל בעלי ואני היינו יכולים להוליד קבוצת קריקט." עמ' 51
  • רק שוטה מאמין שהוא יכול להימנע מהַַקְרָבָה ובכל זאת להשיג מה שהוא רוצה. כמו שאבא שלי היה אומר, בלי מוות אין גן עדן." עמ' 51
  • "עורב שמנסה ללכת כמו ברבור, זה מה שאני חושבת כשאני רואה אותה. הכל בה הוא חיקוי." עמ' 63.
  • "אבא שלי היה אומר, "העיניים לא רואות מה שהמוח לא רוצה שהן יראו". אבל היום המוח שלי פקד על עיני לראות את האמת." עמ' 151
וכן, יש את הסיפור הכל כך חמוד הזה על הלטאות שרוצות לצאת לטייל, לא אחשוף אותו פה. שיהיה לכם למה לחכות. 

כתוב על הכריכה שהספר מצחיק. זו, לדעתי הפרזה קלה, אך הקורא מוצא את עצמו לעיתים מחוייך. את הדמות הראשית קל מאד לחבב, והספר בהחלט נקרא בשטף. הסוף מפתיע, ומותיר את הקורא מהורהר. ספר חמוד ליום סגריר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה