חפש בבלוג זה

יום חמישי, 4 בינואר 2018

הבית בקצה הלילה - קתרין באנר


הבית בקצה הלילה - קתרין באנר
תרגום: שרון פרמינגר
הוצאת כתר 373 עמודים

The House at the Edge of Night - Catherine Banner


עם הספר הזה היה לי רומן מוזר. כשראיתי אותו לראשונה הוא ישר קרא לי והזמין אותי. ואז, בבית, הסתכלנו מרחוק זה על זו וזו על זה ו.. אפעס לא קרה כלום. דינה אמרה שהכריכה לא מזמינה אותה, ואולי זו הסיבה שקראתי ספרים אחרים, טובים ופחות טובים ועדיין לא נענייתי לקריאתו. לפני כשבוע החלטתי, שזה כבר לא לעניין ואולי פשוט אחזיר אותו לספרייה כמו שהוא, וניפרד כידידים. אבל בכל זאת זה דגדג. מכירים את התחושה?
אז עברתי חיש קל אל פרק התודות. מלבד התודות הרגילות לאמא ואבא שהביאוני עד הלום וכו'... מצאתי שהסופרת, קתרין באנר עשתה כאן עבודת מחקר רצינית על סיפורי העם, האגדות והמיתולוגיה המקומית של דרום איטליה. וסיפורים - זה הרי השם האמצעי שלי, אז החלטתי להתעקש על זה. וזה השתלם מאד.
זוהי סאגה. 4 דורות. מי שלא אוהב את זה - לא חייב, מן הסתם. יש בזה אמנם קטעים דיווחיים שכאלה, אבל כשנכנסים לזה זה כובש. 
הכל קורה באי קסטלמארה. בעבר, כפי שכתוב בספר זה היה אי נידח עם מעט מאד אפשרויות להגיע אליו וגם לשהות בו היה לא פשוט. היום, כפי שתראו פה זהו אי שנשמח מאד, אני וגם אתם, לבלות בו, על כל מה שיש לו להציע. אבל תחילת הסיפור לא מעידה על כך. הדוטורֶה אַמדֵאו אספוזיטו (שמשמעותו אסופי) מגיע לאי לאחר שהוא נפרד מאביו המאמץ. מעט האנשים שחיים באי ששים לקראתו. די מהר הוא פוצח ברומן עם אשת האיש החשוב בעיר, הרוזן, ונישא לאשה אחרת, אותה הוא אוהב. שתיהן יולדות בן באותו יום, מה שפותח חרושת שמועות באי והרי לנו קופת שרצים חדשה מהניילון. 
""החליפו את המטבע," הסבירה לנה, שלמדה על כך בבית הספר. "מחליפים את הלירות במטבע חדש - אירו."
"מי אמר?"
"הממשל ברומא."
"אה," אמרה אגתה בהקלה, כי כולם ידעו שאיש לא מציית לממשל." עמ' 325
עכשיו, אנחנו יודעים - לשמועות יש חיים משלהם. לכל אורך הסיפור צצות שמועות שתופחות עם הזמן, ומתקבעות להן כאמיתות לכל דבר. וכיוון שאין לקלקל סיפור טוב עם עובדות, צריך משהו חזק, פצצה ממש, כדי להזים אותן. 
זהו סיפור על אנשים שחיים על אי מרוחק, שמרכז החיים בו הוא הבית בקצה הלילה, מן מסבאה שבה נהנים מאורנצ'לו, ולימונצ'לו, מקפה ומאפים. הם מושפעים מעט מהחדשות מן היבשת אך מושפעים הרבה יותר מהאינטראקציה הבינאישית, מהאוירה באי, מהאגדה על קולות הבכי הנשמעים מהאי, מהמנהגים וההוואי בו, ומכל מה שהם יודעים על כל אחד ואחד. והם יודעים. לא תמיד זו האמת אבל, כאמור, הידיעה חיה ופועמת. 
אם תחליטו לקרוא את הספר הזה, ואני מאחלת לכם שכך תעשו - תפגשו כמה נשים ששמן אגתה (החל מאגתה הקדושה וכלֶה באגתות פשוטות יותר), תכירו את בני משפחתו של הדוטורֶה, משפחת אספוזיטו -  שהם השלד המוביל של הסיפור -  על אופיים השונה והמיוחד, לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. תפגשו גם ברוזן אחד קשוח, באשתו ובנו, יש גם שני אנגלים בסיפור. כתוב מאחור שהוא מזכיר את המנדולינה של קפטן קורלי, ואני מסכימה עם זה לגמרי. יש חלקים שיש בהם את השמחה האיטלקית המדבקת, ויש קטעים אחרים, נוגים יותר ומלנכוליים, יש גם קטעים מרגשים. יש הרבה לימונצ'לו, אורנצ'לו, צלחות עם חצילים. יש קטקומבות עם עצמות שבוקע מהן קול של בכי, יש קדוֺשה יקרה שמשפיעה על החיים מאד. בקיצור - איטליה במיטבה. אני אהבתי.

         

   

   


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה