חפש בבלוג זה

יום שלישי, 28 ביוני 2016

האיש ששתל עצים - ג'אן ג'יונו



האיש ששתל עצים - ז'אן ג'יונו
The Man who planted Trees - Jean Giono
 תרגום לעברית - בן יוסף : מגזרות נייר ועיצוב העטיפה - נעמי שפירא




הפעם אנחנו מדברים אמנות. הספר הזה זכה להתייחסות של אמנים רבים. הוא מופיע כסרט באדיבותם של כמה, בין היתר של  Black crow Oglala  
וניתן, ואף כדאי מאד, לראות אותו כאן.
הספר העברי שבידי זכה לאיורים במגזרות נייר מאת נעמי שפירא, ויש ספר עברי כזה במהדורות נוספות. יש רבים וטובים שתרגמו את הספר, הדפיסו ופרסמו אותו וכל אחד מהם הוסיף לו איורים מיוחדים. אמנות, אמרנו?
הספר כולו מכיל סיפור קצר, יחד עם התמונות, בסה"כ 38 עמודים, אליהם מתווספת אחרית דבר שמספרת בצורה מרתקת איך נכתב הספר ואיך הפך למה שאנחנו מחזיקים ביד היום, יחד עם עוד יותר מ-20 תרגומים, ללהיט הבינלאומי שהוא היום. זהו, אולי, הסיפור הירוק הראשון. פציפיסטי, אקולוגי, נכון לכל עת ולעכשיו, אולי יותר מתמיד. 
זהו סיפורו  של אלעזרד בופייר. לא, אין איש כזה, אבל מיתוס שלו יש ויש, וכמה מאד היינו רוצים שיהיה איש כזה. הסיפור מתחיל כשהמספר הולך בדרך חתחתים צחיחה ולא מיושבת ומחפש מים. לאחר שהוא כמעט מתייאש הוא פוגש ברועה, כן, עם כל האינצ'לאדה: כבשים, כלב רועים, סוס, מקל, מים... הרועה מארח אותו בבקתה הצנועה אך המטופחת מאד שלו, והוא חולק איתו את מזונו הדל והטעים. בערב ממיין האורח זרעים. בלוטים של עץ אלון, ליתר דיוק, או אשור אם תרצו. הוא זורע את המובחרים שבהם, ואופס... אני מתפתה לכתוב לכם כאן את כל הסיפור, והרי לא לשם כך התכנסנו הערב. תקראו לבד. חבל שתפסידו. 
"כשאתה מעלה על דעתך שכל אלו נבטו ופרחו כתוצאה ממעשה ידיו של אדם אחד, ללא כלי המקצוע הנפוצים היום, אתה מבין שהאדם יכול להיות בעל השפעה על האדמה כאלוהים עצמו, לא רק ביכולתו להרוס ולהשמיד." עמ' 24
"עם השנים נטיתי לחשוב שלמעשה לא איבד את יכולתו לדבר, אלא העדיף לוותר עליה מרצון שכן לא מצא בה עוד כל צורך". עמ' 27
"כשאני מהרהר בכך, שאיש אחד, בשתי ידיו בלבד ובכוחו הפיסי והמוסרי הוא שהפך את הארץ החרבה לארץ פורחת, אני משוכנע שלמרות הכל, האנושיות, תכונה נערצת היא." עמ' 38.
מה תגידו? לא תרוצו לקרוא את זה? כל כולו שעה או שעתיים של כל טוב, שקוראים בחטף ומרוויחים לתמיד. 
באשר לתמונות של הספר בעולם, תאמינו לי שבחרתי רק מעט מזעיר. 


     

   

     


יום שני, 20 ביוני 2016

נערים בהירי שיער - קיין נגויין


נערים בהירי שיער - קיין נגויין
The Unwanted - Kian Nguyen
מאנגלית עדי גינצבורג-הירש
הוצאת מודן 2006, 308 עמודים


ראשית אפצח בגילוי נאות: הוייטנאמית שלי, איך לומר, יש לאן להתקדם פה. היא לא משהו. למעשה אני לא מבינה מילה. ולכן כשחיפשתי חומר על הספר הזה, התקשיתי מאד למצוא משהו בשפת המקור, או אפילו בשפה כלשהי שאינה טריוויאלית לנו. אבל מה שקרה לי עם הספר הזה הוא שהתחלתי לקרוא אותו ערב אחד ופתאום... אופס... נהייה בוקר. וזה לא ספר מתח או משהו כזה, ובכל זאת... ועל כן התכנסנו הערב. הסיפור הוא סיפור אוטוביוגרפי של קיין, מה שעושה את הכל יותר נוקב. כמוהו היו עוד רבים, ומהמרחק הפיזי והמנטלי שבו אנחנו נמצאים, אין לנו מושג מה באמת קרה שם, ולכן זה כל כך מעניין. 

הספר מדבר על התקופה שאחרי מלחמת וייטנאם. קיין נולד לאם וייטנאמית ממשפחה עשירה, הרגילה למנעמי החיים בגדול מאד. אביו הוא מהנדס אמריקאי, שהיה מאהב של אימו ועזב את וייטנאם כשקיין היה בן 3 חודשים, לאחר מכן נולד לו אח, ג'ימי, שנולד מנישואיה של אימו לקצין אמריקאי אחר. כל זה היה ממש בסדר, עד להפיכה הקומוניסטית. המשפחה ירדה מגדולתה ואתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה פחות משמח זה להיות במעמד הזה, בטיימינג ההוא.
"כעת הבינה אמי ששום קיר עלי אדמות לא יגן עלינו מחרם ומנידוי. לא היה אפשר להסתיר את הסודות, שאמי נסתה לשמור באופן כה נואש. באין תקווה, ידעה שנגדל בחברה המסרבת למחול, מוזנחים כמו אורז בר." עמ' 29
"אם אתה רוצה לזכות אי-פעם באושר, אל תחשוב על העבר. תחת זאת, התחל לחיות. מה הטעם לחשוב בלי הרף על משהו שכבר קרה, ושלא תוכל לשנותו? תחיה, ושמח בחייך!" עמ' 307


זהו סיפור של הישרדות, עם חלום גדול ברקע. משהו שמרימים אליו עיניים מבפנים, ומסיט את המכשולים הקשים מאד בדרך. 
אני לא מצטטת לכם עוד. אין כאן הגיגים עמוקים מידי, או פנינים של שפה. אבל יש את מה שעוסק בו הראש, למשמע הסיפור הבלתי ייאמן הזה. קיין נגויין מספר סיפור מרתק וסוחף ביותר. הוא מראה לנו תמונה אמיתית של מהפכה מבפנים מחד, וסיפור של הישרדות כמעט בלתי אפשרית מאידך. 
קשה לנו לחשוב על משהו כזה בחיי היום יום שלנו. אנחנו לא מכירים מצבים שבהם דברים משתנים בסביבה החברתית שלנו מקצה אל קצה, מהיום למחר, אבל כאן זה קורם עור וגידים מול עינינו. זוהי היסטוריה בהתהוות כפי שהיא מסופרת ממקור ראשון, וזה פשוט נקרא בנשימה אחת. 




    

   








יום ראשון, 19 ביוני 2016

כל מה שלא סיפרתי - סלסט אינג

כל מה שלא סיפרתי - סלסט אינג
Everything I never Told you - Celest Ng
הוצאת סנדיק ספרים 2016, 277 עמודים

בגדול אני מאמינה למה שמספרים לי. ככה זה. מאחורי הספר הזה כתוב שזכה בשלל פרסים ותארים, תורגם ליותר מעשרים שפות, הוא מעובד לסרט, הוא הגיע למקום ראשון ברשימות רבי המכר... האמנתי, מה אני -  חשדניסטית?
אבל בכל זאת החלטתי לבדוק. מבחינתי גם זה שאחד הפרסים שזכה בהם הוא פרס לסיפורת אמריקנית-אסייתית, הוא בבחינת המלצה שיש לתת עליה את הדעת, כי אל הספרות הזו לא ממש התוודעתי עד כה. אז אל כל הכתרים שהספר זכה בו, אני מבקשת להוסיף כתר אחד צנוע בשמי. 

משפחה. מה יותר מחזק מזה? אבא-אמא אוהבים, אחים קשובים, איזו שלמות?
הבעייה מתחילה כשיש סודות ורעשים מתחת לפני השטח. כל אחד נושא משא כבד משלו, ונזהר מאד לא להכביד על חברים אחרים בקבוצה המשפחתית. 

זה מתחיל ממוות. לידיה מתה. זהו המשפט הראשון. מה קרה לה, ללידיה, הבת היפה, הנערצת במשפחה, שעיני הוריה נישאות אליה כאל מקור כל הטוב שיש? זה לא ספר מתח, במובן המקובל של המילה, למרות שהוא אכן מותח וסוחף, וכל דף כאילו מאיץ בך לדעת מה קורה בהמשך. כל בני המשפחה הם דמויות מעניינות ביותר, לכל אחד מהם סיפור משלו ונקודת מבט רגישה על ואל כל חבר אחר במשפחה. 

השבוע האחרון היה אמור להיות לי שבוע פנוי במיוחד וציפיתי באמת לקרוא לקרוא לקרוא, אבל איך שהוא הזמן התמסמס לי. קורה לכם לפעמים? ואז נפל לידי הספר הזה, ופתאום כל הדברים האחרים זזו הצידה. 

אפנק אתכם במעט ציטטות לכבוד השבוע החדש:
"האנה מחבקת את עצמה חזק, מדמיינת שהיא מנחמת את אמה ושזרועות אמה מנחמות אותה בחזרה" עמ' 77
"הוא מכיר את ההרגשה: כל הפרצופים האלה, חיוורים כדג ושותקים ובוהים. הוא ניסה להגדיר לעצמו שלידיה אחרת, שעם כל החברות האלה היא היתה כמו כולם." עמ' 107
"לפעמים אתה לא חושב על זה בכלל. ואז לפעמים אתה קולט מישהו  מסתכל עליך מהמושב ליד, או את הרוקח מסתכל, או את הקופאי מסתכל, ורואה את עצמך משתקף במבטם: חריג. בולט לעין כמו מסמר." עמ' 183
"לידיה השתתקה בהלם. כל חייהם ניית הבין, יותר מכל אחד אחר, את הלקסיקון המשפחתי שלהם, את הדברים שאי אפשר באמת להסביר למישהו מבחוץ..." עמ' 247.  נכון שגם אתם מכירים את זה? את השיח המשפחתי עם השפה המיוחדת לכם, שגם אם תסבירו אותו, המסר הפנימי, שהוא שלכם בלבד, לא יעבור במלואו? יש בזה המון יופי, אבל גם סוג של בידוד. וגם תחשבו: הרי בכל אחד מאיתנו יש משהו שבו הוא שונה, נכון? ונדמה לנו לפעמים, שמי שמסתכל עלינו, רואה רק את הדבר הזה, השונה, המיוחד בפי המחבבים אותנו והזר והמוזר בעיני אחרים.
תעשו לעצמכם טובה. תקראו.