ברגע אחד - סוזן רדפרן

In An Instant - Suzanne Redfearn

מאנגלית: רחל פן

 הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2024, 349 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית LIBBY

זהו אחד מהספרים האלה שאני מכנה "בלתי עזיבים". הייתי באמצע ספר אחר שהתחלתי, אבל הוא נדחף וזהו. זהו ספר המבוסס על מקרה אמיתי שקרה כשהסופרת היתה בת 8. ממליצה לכם, לפיכך, לא לדלג גם על הערת המחברת. 

פין מילר ועוד עשרה בני משפחה וחברים נוסעים ביחד בשלג, בדרך מפותלת וצרה, כשצבי לפתע עומד בדרכם. הם לא פוגעים בו, אבל במהלך הניסיון להימנע מזה הם מִדּרדרים לתהום מושלגת. אין תקשורת, אין כמעט אוכל ואין מים, והקור מקפיא. מתחיל מסע הישרדות. פין, המספרת, היא נערה יפה ומיוחדת בת 16. חברתה הטובה, מו (מורין) נוסעת איתם. משפחתה הרחבה של פין נמצאת כאן, כולל הכלב שלהם, וגם טרמפיסט צעיר שנקרה בדרכם.

הספר מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מסופר על מה שקורה עד התאונה ובמהלכה, ובשני - מה שקורה לאחר מכן. בכל אחד מהחלקים פוגשים את מי שהיה באותו אירוע מטלטל, עומדים על אופיו ומחשבותיו, ותוהים מה הניע אותו לפעול כפי שפעל. נוצר מתח. אחד עשר אנשים היו מעורבים בתאונה הקטלנית הזו, ולכל אחד היה חלק במה שקרה מיד אחרי התאונה. אפילו לכלב. הספר כמו נקרא מעצמו. יש מתח בקטע ההישרדותי, מי ישרוד, מי לא. יש מי שאולי ינצל אחרים בשביל לשרוד, בשביל להקל על הקושי. ואולי יש מי שדווקא יציל אחרים תוך התעלמות מקשייו שלו. אי אפשר שלא לחשוב מה היינו עושים בסיטואציות כאלה. 

זהו סיפור של בחירות. ההתלבטויות שלפניהן, והמסקנות בעקבותיהן. לפעמים, אתם יודעים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תקועים לכל החיים על קו המשווה. 

בחלק השני של הספר מתוודע הקורא למה שעובר לכל אחד מהאנשים האלה בראש, תוך פיתולים מרתקים בעלילה. גם כאן, הניתוח הריגשי, הפסיכולוגי, גרם לי לחשוב מה הייתי עושה בסיטואציה הזאת. 

במרחקים שונים של זמן, כל אחד מהם צריך לחיות עם ההחלטה שקיבל תוך כדי האסון. מאד לא פשוט. השיקום הגופני לא קל. יש דברים שנראים חיצונית וצריך להתמודד אותם, עם הכאבים שהם גורמים, ויש פציעות טראומטיות בנפש, שגם איתן צריך ללמוד לחיות לטוב או לרע.

"חרטה היא רגש שקשה לחיות איתו, אי אפשר להתרחק ממנו, מפני שמה שנעשה, נעשה. רק אשליה יכולה להגן עלייך מפניו, לשנות איכשהו את ההיסטוריה למשהו שקל יותר לקבל, ואמא שלי לא מסוגלת להשלות את עצמה." עמ' 78

"הכישרון הגדול ביותר שלה הוא להכיר אנשים, יכולת מדהימה לקלוט מהות של אדם כמו כלב ציד. בעוד ששאר העולם ראה מה שהוא רצה לראות כשהביט בקלואי, מו ראתה את האמת, ואז, וזה חשוב יותר, היא רקחה את התכנית המושלמת להציל אותה." עמ' 180 

"זה שונה אצל כל אחד - לאחדים... יש אומץ לב מוסרי יותר מאשר לאחרים - אבל אולי אצל כל אחד מאיתנו יש אינסטינקט בסיסי לשימור עצמי. תכונה פראית, שכאשר היא עומדת למבחן היא גורמת לנו לעשות דברים שמעולם לא האמנו שאנחנו מסוגלים לעשות." עמ' 217

"כולנו חרקים, אבל אני גחלילית" עמ' 278. (זה ציטוט משל צ'רצ'יל שמופיע בספר. לא יכולתי להשאיר את זה שם בלי להביא אליכם.)

הספר לא נתן לי מנוח עד שסיימתי אותו. ברקע היה כל הזמן הספר ההוא שכמעט נזנח, אבל זה שכאן נשף בעורפי. הכתיבה חכמה, מסחררת, מרתקת, יש גם הומור חביב. אולי לא כל אחד יאהב את שפע הדמויות, אבל לדידי, זה מוסיף עומק לעלילה. המספרת בגוף ראשון רואה דברים מקרוב מאד, מבפנים, למרות ריחוק מסויים שיש לה מהאירוע. כמו שאנחנו היינו רוצים להיות שם, כמו זבוב על הקיר. ההתרחשויות בעלילה רודפות אחת את השנייה ובאמת, קשה לעזוב. אהבתי מאד מאד.

  

  

  

  

   

  

אסירים בגן עדן - ארטו פאסילינה

 Arto Paasilinna - Paratiisisaaren vangit

תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי

הוצאת רימונים, 2022, 261 עמודים כולל אחרית דבר

"בהמשך להודעתו הוסיף הקברניט שהציג את עצמו בשם טילור, ושגולל באוזני מאזיניו מגילה של טיעונים נבובים ונדושים, אבל מנוסחים לעילא ולעילא, שממש לא ייתכן שתעינו בדרך, חס וחלילה! בסך הכל יש קושי מסויים להתחקות אחר מקום הימצאנו הנוכחי בעקבות תנאי מזג אוויר חריגים, ולפיכך נהיר כמובן לכל מי שעיניו בראשו, שאין שום מקום לדאגה." עמ' 8

ארטו פאסילינה הוא הסופר של שני ספרים שמאד אהבתי. הראשון - שנת הארנב והשני - הטוחן המיילל. כששמעתי שתורגם ספר נוסף שלו, ידעתי שאשים עליו יד בהקדם. איכשהו, יצא שהוא חיכה קצת יותר מדי זמן ועכשיו הגיח מהמדף ושימח את ליבי. כי בספר הזה, כמו בספרים האחרים של פאסילינה הפיני יש הומור מושחז וכייפי יחד עם עלילת הרפתקאות מרתקת ומסָרים שגורמים לך לעצור רגע ולחשוב עד כמה זה אוניברסלי וחכם. זה מוציא את הקורא מן הקופסה וכמו אומר: וואללה, למה לא בעצם?!

טיסה של מטוס טריידנט אוסטרלי, ובה כחמישים נוסעים, מתחילה על רגל שמאל, ממשיכה באיבוד איזון ואובדן כנף ומסיימת בנחיתת אונס על אי עלום באמצע שום מקום. הנוסעים הם חברי משלחת של אנשי רפואה, העוסקים בתחום תכנון הילודה, וגם עיתונאי פיני אחד, שהוא, מן הסתם, המספר. אנשים מרקע שונה, המדברים שפות שונות, נאלצים למצוא את שביל הזהב כדי לשרוד ואף לחיות טוב ככל שניתן באי. "הגברת סיגורד נהגה להתאונן ולהתלונן על כל דבר פעוט, אבל זה מכבר התרגלנו לכך שבתור ממורמרת מקצועית דעתה אינה נוחה כמעט מאיש ומשום דבר." עמ' 78

עם הנחיתה, לאחר בדיקת פציעות ונזקים הם עוסקים בהישרדות, בודקים גם מי נגד מי בתחום החי והצומח באי, ומה שרד בתוך המטוס השבור השקוע במים. מתחילים להכיר את הניצולים. קוברים את המתים. ואז לומדים לחיות עם מה שיש ולגלות את היופי שבחיי האי, את ההיגיון בחוקים שיבחרו לנהוג לפיהם כדי לחיות מייטבית במקום הזה, שהוא רחוק מאד מכל מה שהכירו. וזה יוצא ממש לא רע. לאחר כמה חודשים, כשלא נראה שמישהו בעולם מחפש אותם, הם בונים מין כתובת אש ענקית מעצים שחטבו באי. ואז הם תוהים אם הם באמת רוצים להינצל, ולחזור אל הציויליזציה, אל המלחמות והחומרנות, האם לא עדיף להישאר שם? 

"טיילור תהה מה לעזאזל בוער לנו לחזור לעולם שסוע מרוב מלחמות, אך ורק כדי לתת למס הכנסה לקרוע אותנו, לקנות מוצרים יקרים מיותרים, לחטוף סרטן ריאות ומחלות אחרות, להקשיב איך הנשים שלנו לא מפסיקות להתלונן שהן כבר בקושי עומדות על הרגליים ושבמכבסה תמיד יש תור מפה ועד להודעה חדשה." עמ' 169 

כשאנחנו שומעים על ניצולים באי בודד האופציה הזאת בכלל לא עולה על דעתנו, נכון? ולא משנה כמה נתלונן על חיינו שכאן ועכשיו. אז הנה פה, מציבים לפנינו את השאלה הזאת. יש על מה לחשוב.

אני מתאפקת מאד לא לספר לכם יותר מהעלילה: אנקדוטות ואירועים, התמודדויות עם פגעי הטבע, ובעיקר - על האינטראקציה בין אנשים שונים וערכים שונים. מה שקורה שם במהלך החודשים הארוכים שבהם הם נמצאים באי הוא ליבו של הסיפור הזה שכתוב נהדר ומתורגם היטב כמו שרמי סערי יודע. 

"עד אותו הזמן דיברו באי שלוש או ארבע שפות בעירבוביה, ואף על פי כן, יותר מכל פינית ואנגלית... כעת היתה סיבה טובה לארגן כהלכה את הוראת הפינית, מפני שההשלכה של שהות בת כשנה באי הייתה שצריך להיפטר בהקדם האפשרי מקשיים בתקשורת המילולית." עמ' 145 ולנו יש מה ללמוד גם כאן.

מאד מאד מומלץ. כן, בהחלט גם אחרית הדבר שכותרתה: "הכלא בחופש והחופש בכלא".

  

   

  

 

העמק הירוק האחרון - מארק סאליבן

 

The Last Green Valley - Mark Sullivan

מאנגלית: שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, 2022, 527 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

הספר עב הכרס שלפנינו מתבסס על קורותיה של משפחה אחת, משפחת מרטל ששני בניה עדיין חיים היום. אבא, אמא, שני בנים, גרמנים טהורי דם, אבל לא שייכים למפלגה הנאצית. אדלין, אם המשפחה בת 28 ואמיל האב נאלצים לעזוב את הבית, בכפר החקלאי הקטן באיזור הכיבוש הרומני בטרנסניסטריה. הם מצטרפים לקבוצות של נאצים שרוצים להגיע למערב, בגלל פחד ממה שהם עלולים לחוות אם ישתלט על המקום הדוב הרוסי. הם בורחים, כשחלום על עמק ירוק ויפהפה מוצפן בליבה של אדלין. "אנחנו נוסעים לעמק ירוק ויפהפה מוקף בהרים ויערות. ושלג על הפסגות. ומתחת יהיה נהר מתפתל ושדות חיטה ללחם, וגנים עם ירקות שנוכל לאכול מהם, ואבא יבנה לנו בית שבו כולנו נחיה יחד לנצח ולא ניפרד לעולם." עמ' 16 

תלאות הדרך רצופות באיומים וסכנות מוות ממשיות, כשלפעמים כדורים ופצצות מתפוצצים מעל לראשיהם של הזוג ושני בניו. הם מתמודדים עם עבודות פרך, רעב קיצוני, קור של מתחת למינוס 30 מעלות, עם פחדים ובדידות. לעיתים הם מוצאים את עצמם ממש בשטח האש בין הכוחות הלוחמים. 

אדלין חדורת אמונה באל, מה שמאפשר לה לעזור לאמיל ולבנים ולעודד אותם. אמיל נושא בליבו סיפור כמוס שהוא מסתיר מכולם, גם מאשתו האהובה: הוא נקלע למפגש מסוכן עם קצין נאצי ונאלץ לבחור, כשאקדח מכוון אל רקתו, בין שתי בחירות בלתי אפשריות, כל אחת מהן ושתיהן ביחד משפיעות על ראיית העולם שלו, ועל התפיסה שלו את עצמו.

הם ממשיכים בדרך מערבה, מסע שנמשך שנים, עוברים דרך מולדובה, רומניה, הונגריה, צ'כיה ופולין של ימינו. כל תחנה בדרך מציבה סכנות חדשות ואתגרים חדשים. בתחילת הדרך הם נוסעים עם הוריו של אמיל ואחותו וגם עם אימה של אדלין ואחותה, אבל לאט לאט נאלצים להיפרד כל פעם ממישהו אחר. לבסוף הם גם נפרדים אחד מהשני, אדלין ממשיכה למערב עם הילדים ואמיל מועבר אל מחנה שבויים סובייטי ליד הגבול בין אוקראינה ובלרוס. לא ברור לאף אחד מהם אם יפגשו שוב אי פעם, ויש רגעים של ייאוש ותחושה של חוסר תוחלת.

בתחילת הספר מספר סאליבן על מה שהביא אותו לכתוב את הספר. לאחר שהספר הקודם שלו, תחת שמי ארגמן, שינה את חייו, הגיעו אליו סיפורים אנושיים מרגשים רבים מאותה תקופה. סיפורה של משפחת מרטל הקסים אותו והדבר מורגש מאד באופן הכתיבה. מאד ציפיתי לקרוא את הספר הזה, כי זכרתי חוויית קריאה טובה ומרתקת מהספר על פינו ללה. 

גם הספר הזה מעניין מאד וסוחף, הכתיבה אמנם לא אחידה ויש קטעים רדודים מעט. כמה מהדמויות שטוחות. חלקים מעטים בספר אף נראו לי כמעט מיסיונריים. זו לא ספרות גבוהה, יותר סוג של תיעוד היסטורי, אבל הסיפור מושך, מרגש, מעורר השראה ומבוסס על קורות משפחה אמיתית. בסוף הספר יש גם תמונות של בני משפחת מרטל. אומץ ליבם של ההורים וההחלטות שנאלצו לקחת, תחת אילוצים קשים מנשוא גרמו לי להישאב לסיפור הזה. כמובן שהמחבר נטל כאן חרויות עובדתיות מסוימות לטובת העלילה. אבל סיפורם של ארבעת האנשים הללו, שסופרו למחבר על ידי שני הבנים, מאיר חלקים פחות מוכרים, לפחות לי, בסופה של מלחמת העולם השנייה ומעט לאחריה.  ולכן, למרות ההסתייגות - אני  בהחלט ממליצה עליו. 

"חיוכה של ריסה התרחב עוד ועוד ככל שהתקרבה אליהם. היא הייתה רטובה לחלוטין וכל בגדיה היו מכוסים דשא, ובכל זאת אדלין הבינה שהיא מעולם לא פגשה מישהי כמו גיסתה. ריסה היתה יפה וחכמה ומצחיקה מאד. לא עניין אותה מה אנשים חשבו עליה כשעשתה דברים משוגעים כאלה. היא הייתה...טוב... חופשייה במידה שאדליין לא הכירה. כמו שאמיל אמר, מזהים חופש כשרואים אותו." עמ' 165

 

  

  

ארבע הרוחות - כריסטין האנה

 

The Four Winds - Kristin Hannah

מאנגלית: אינגה מיכאלי

הוצאת מודן, 2022, 458 עמודים, באתר עברית

נקרא בקובץ דיגיטלי

מיררתי. ים של דמעות. איפסנתי את הציניות הרחק ממני. יש פה סיפור של אנשים שורדים. רעב, בצורת, נושכים שפתיים ומושכים בעול. סופות חול איומות שחונקות הכל. תחשבו צהוב, מדבר, רוחות, אבק, קמילה, יובש קיצוני. ואז יש את הגדולים העשירים שמנצלים את חוסר היכולת של התושבים החדשים לבחור, את הפוליטיקאים המסואבים, ואת התסכול האינסופי. פחד ואומץ, העזה ובריחה. יש כאן מהכל, וזה מסופר כך שלא ניתן להניח לסיפור הזה, המסופר בגוף ראשון, אפילו לרגע.

1921. אלזה (אלסינור) נולדה למשפחה עשירה ומתנשאת, והיתה ילדה לא אהובה בגלל כיעורה. הכבשה השחורה. הציפייה ממנה היתה להישאר בבית בגלל רגישות גופנית שייחסו לה, ולא להיראות בחברה. היא סיגלה לעצמה דימוי גוף נמוך וחוסר ביטחון עצמי קיצוני, אבל יום אחד יצאה מהבית בלילה, לבושה בשמלה יפה ופגשה את רפאל (רייף), הצעיר האיטלקי שלימד אותה לאהוב. אלא שאגב כך גרם לה להטיל חרפה על משפחתה, שגירשה אותה מהבית ללא היסוס. "עובדה מצערת היא שגם בגיל שלושים ושמונה, כאישה בוגרת ואם לשני ילדים, היא עדיין שנאה להיכנס למקומות שכאלה. אף שלא ראתה את הוריה כבר שנים, מסתבר שמורת רוחם של הורים באשר הם היא קול חזק ונוכח שמעצב ומגדיר את הדימוי העצמי של האדם." עמ' 62

היא מגיעה לחווה של משפחת מרטינלי בטקסס, נישאת לרייף שלא בטובתו ויולדת לו שני ילדים, את לורדה ואת אנטוני (אנט). היא מתחברת להורים המבוגרים שלו, רוז וטוני, שויתרו על חלומם לגביו, ועובדת קשה כדי לכפר על הדרך בה הגיעה אליהם. 

1934, לאחר שנים של שגשוג, באה הבצורת, הסופות הנוראות והקושי לנשום. רייף החולם נעלם. היא נשארת לעבוד בחווה ומנסה לשרוד עם ילדיה. אך בלית ברירה נאלצת לעזוב עם ילדיה ונוסעת לקליפורניה, ארץ החלומות, לחפש עבודה. אנשים רבים מגיעים לשם גם הם, ונלחמים על כל מקום עבודה, גם בשכר מבזה של פרוטות. "ארבע רוחות השמיים העיפו אותנו לכאן, אנשים מכל קצווי המדינה..." עמ' 430. 

היא סופגת השפלה אחר השפלה, דחייה של התושבים המקומיים שמתייחסים אליה ואל ילדיה כפולשים לא רצויים. הם סובלים מחום קיצוני, מרעב ומתנאי מחייה בלתי אפשריים, ממש לא אנושיים. עשירי המקום, בעלי החוות שעושים יד אחת עם השלטונות לא מהססים להפחית משכרם, להגדיל את עוניים, ולשעבד אותם אליהם ללא יכולת לעזוב.

המבנה של הסיפור מוכר. יש כאן קושי ואז התגברות מסויימת ומעט נחמה, ואז שוב קושי, שמתגבר והולך, ואז סוג של פיתרון. ושוב קושי, ואז - מאבק - לגדול או לחדול. ובכל זאת הקריאה מואצת בכל פעם. מושכת, מהפנטת. האם תהיה פה הצלחה? אור בקצה המנהרה? אולי כישלון מהדהד? אמריקה הגדולה, החופשית, הדמוקרטית מאכזבת את תושביה החלשים באכזריות אין קץ. האם יימצא פיתרון?

"היא עצמה את עיניה לרגע, נזכרה פתאום בפעם הקודמת שהרגישה מפוחדת ובודדה כל כך, אי-שם בעבר, כשחלתה בילדותה. זו הייתה הפעם הראשונה שסבה רכן מעליה ולחש באוזנה, תהיי אמיצה, ולאחר מכן הוסיף, או לפחות תעמידי פנים. זה אותו הדבר." עמ' 198

בהערת המחברת כותבת האנה: "בכתיבת הסיפור הזה ניסיתי להיצמד עד כמה שיותר לעובדות היסטוריות. השביתה שמתוארת בספר אמנם בדיונית, אך מבוססת על שביתות רבות שפרצו בקליפורניה בשנות השלושים. גם העיירה וֶלטי היא פרי דמיוני. המקום העיקרי שבו סטיתי מעט מהתיעוד ההיסטורי הוא ברצף האירועים. יש מקרים שבהם בחרתי לשנות תאריכים כדי להתאים לנרטיב הבדיוני שלי. אני מתנצלת מראש בפני ההיסטוריונים ושאר המלומדים שחוקרים את התקופה." עמ' 456

הספר הוא מסוג הספרים הבלתי עזיבים, כמו שהאנה יודעת לכתוב. יש בו עצב גדול, אבל גם אהבה, מסירות גדולה, אימהוּת אמיצה וערכית. הדמויות נהדרות, כל אחת בדרכה. מומלץ מאד. מאד.