חפש בבלוג זה

יום רביעי, 28 ביוני 2017

אנה ואיש הסנונית - גבריאל סביט



אנה ואיש הסנונית - גבריאל סביט
 Anna E l`Homme-Hirondelle - Gavriel Savit
תרגום דנה פלג
הוצאת דני ספרים 212 עמודים 


לא הזדמן לי  עד כה להשתתף בקבוצת קריאה או בסיעור מוחות על ספר, אבל תוך קריאת הספר הזה חשבתי כמה הייתי רוצה להיות חלק מקבוצה הדנה בו. אני קצת חוששת מעניין השיח בקבוצות כאלה, בגלל עניין לא פתור שיש לי בעברי. הייתי קצינת חינוך בבית הספר לטיסה. בין יתר תפקידי השתתפתי בשיחות של "מפקדת החניכים". באחת הפעמים, בעקבות מפגש לוהב וחסר קשב כתבתי בעיתון שלהם עד כמה לקו בתרבות השיחה שם. אחד החניכים - קראו לו מולא - ניגש אלי למחרת להסביר. דיברנו קצת על זה. הוא אמר שבעתיד ישימו יותר דגש על כך. כמה שעות לאחר מכן הוא נהרג בתאונת טיסה. 

לומר שהספר מדהים יהיה, לטעמי, המעטה בערכו. אתה קורא בו כאילו בצעד תימני - שניים קדימה, אחד אחורה. (זה באמת צעד תימני?) כי על כל משפט שקראתי עצרתי לרגע לחשוב, ויש קטעים שהם עדיין אניגמטיים לי. זה ספר שאתה רוצה שיהיה איתך בבית שתוכל מידי פעם לחזור אליו ולהבין בצורה חדשה את הנאמר. 

כבר כתבו הרבה על הספר. גם בעברית סקרו אותו רבים. ובכל זאת, אני רוצה להציע כאן את הזוית האישית שלי עליו. 
העלילה ממש בקצרה: אנה היא ילדה בת 7 בקרקוב, פולין, 1939. אביה הבלשן, שלימד אותה לדבר בשפות רבות, יצא לכמה שעות אך מעולם לא חזר. היא נאלצת לנדוד בחברת איש גבוה, ממעט מאד לדבר, למרות שהוא דובר שפות רבות ומיוחדות, איש הסנונית. מלחמה. הישרדות. סכנה. בדידות. כל החבילה. במהלך כל הספר הילדה מתקרבת לאיש הסנונית ולומדת אותו, את מהלך חשיבתו, את כללי ההתנהגות שהוא מכתיב לה.
לקראת סופו של הספר, האיש משתנה, וגם היא. מחשש לספוילרים, אני משאירה לכם את כל השאר עלום. באיזה שהוא מקום, זהו חלק מהקסם של הספר. אני יודעת שזה אולי יישמע לכם מרתיע, אבל כבר בקריאת העמוד הראשון תראו שנלכדתם. אי אפשר להשאיר את הספר הזה לבד. הוא קורא ומזמין אתכם לשוב בדחיפות בלתי נסבלת כמעט. 
"כך שכאשר הגיע האיש הרזה, שדיבר אל סנוניות ושלף מהאויר את העוגיה האהובה עליה, יכלה אנה ללמוד לדבר בשפתו... ועדיין, היה משהו מאחורי פניו האדישות, כשצפה בה מושיטה את ידה אל הסנונית, או טועמת את מתיקותה של העוגיה - היה בו משהו מעבר לתעתוע ולנצנוץ, משהו מוצק ויציב ואמיתי. משהו חבוי... כך שאנה ידעה בזעם מבהיל, שעוצמתו נתנה בידיה החשופות את הכוח לשבור ברזל קר, כי יש מילים נוספות שמסתתרות בין אלה שאמר לה האיש הגבוה." עמודים 28-29.
"אנה תמיד היתה מה שמבוגרים מכנים: "נבונה לגילה". היה זה ביטוי, כך הסביר לה אביה פעם, בעל כמה וכמה שימושים. לחלק מהמבוגרים היא אפשרה לברוח מבהירות המחשבה של ילדים: "אה," הם יאמרו לנוכח הערה של חוכמת ילד בלתי רצויה, "היא כה נבונה לגילה!" וימשיכו הלאה. לאחרים שימש אותו ביטוי כתזכורת לעליונותם כמבוגרים, שהושגה בקלות רבה מדי: "אה", הם יאמרו כשסמכותם זו תאותגר באופן לגיטימי אך לא נעים. "היא כה נבונה לגילה!" וימשיכו הלאה." עמ' 40
"הזאבים והדובים לא אוהבים בני-אדם כלל והם יפגעו בך, אם רק ימצאו סיבה. הם כאן כי הם רוצים שהעולם יהיה מלא חיות כמותם." עמ' 66. אני לא באמת צריכה להסביר לכם כמה עמוק ורחב המשפט הזה, נכון? כמה הקבלות יש לו לכל מה שקורה סביבנו. 
"שאלות, אנה - שאלות הן הרבה יותר חשובות מתשובות, והן גם לא מתפוצצות לך בפרצוף. אם תמשיכי לשאול שאלות, לא תהיי אף פעם רחוקה מדרך המלך." עמ' 207
והלוואי ונמשיך לשאול ולשאול. 
  



יום שבת, 24 ביוני 2017

סופגנית - ג'ולי מרפי


סופגנית - גולי מרפי
Dumplin' - Julie Murphy
מאנגלית נעה שביט
הוצאת כתר 350 עמודים

בערך מגיל 6 היינו שלוש ילדות צמודות. שתיים גבוהות ויפות, ואני. הניסיון שלי למשוך תשומת לב נעשה באמצעות פטפוט נון סטופ. זה בדרך כלל לא כל כך עבד לטובתי. אם משהו, אז לא בצורה שהתכוונתי אליה, ולעיתים קרובות הוציאו אותי מהשיעור. אז מיחזרתי שוב ושוב בדיחות ששמעתי מהגדולים. למרבה הפלא, זה דווקא הצליח. משפחתי היתה תמיד משפחה עם הומור טוב, ועד שעופר... השכנים היו שומעים את אימי צוחקת בקול רם לעיתים קרובות מאד. החברות של אז עודן חברות אהובות גם היום. אני פחות מרגישה צורך להיות במקום של הבדרנית ולהצחיק, אבל למרבה הצער, עודני דברנית בלתי נלאית. הספר הזה לקח אותי למקום של אז, לאנדרדוג שמנסה לשבור את תקרת הזכוכית.
הגיבורה פה היא נערה שמנה, שנונה, ממש לא דחוייה. הפוקוס שלה על עניין השומן או אולי מוטב לקרוא לכך השמנות שלה, הוא פנימי מאד, אם כי מחוזק מאד על ידי אימה, שכמעט תמיד מראה לה כמה היא לא מרוצה מאיך שהיא נראית וכמה היא מאוכזבת ממנה. היא לא מאמינה בעצמה, ביכולות שלה, כי התכונה הכי חשובה שלה בעיני עצמה היא היותה שמנה. ודווקא מהמקום הנמוך הזה, היא ממריאה פתאום ומוצאת כוחות גם להרים איתה חברות אחרות, גם הן, בהחלט לא העפרונות המחודדים ביותר בקלמר. 
זו לא ספרות גדולה, לא. אבל זה כיף של ספר. משהו שנעים להזדהות איתו. כי במי מאיתנו אין איזו סינדרלה שמקווה שמישהו חשוב לה ימצא את סנדל הזכוכית ויראה את הנסיכה שיש לה בפנים? זה כמובן לא חייב להיות עניין של יופי דווקא, אתן ואתם יודעים. וגם, במיוחד יש את הרגע המרחיב דעת הזה שבו אנו מגלים בעצמנו את התכונה המיוחדת לנו, ולמה להעמיד פנים? עוד יותר טוב אם זה קורה קבל עם ועדה.
אם לשפוט על פי התמונה של הסופרת - היא יודעת על מה היא מדברת ועל מה אנחנו חושבים. 
ספר כייפי. תעשו לעצמכם טובה ותקראו.


    

יום חמישי, 15 ביוני 2017

איש ואישה בלילה - קנט הרוף

תוצאת תמונה עבור איש ואישה בלילה

איש ואישה בלילה - קנט הרוף
Kent Haruf - Our Souls at Night
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת כתר 160 עמודים

התחלתי את הספר הזה ונשאבתי מיד. קודם כל, הספר מתחיל ב-ו'. כן. "ואז ערב אחד במאי..." ישר בהתחלה. אמרתי, וואלה אמיץ. כדאי לראות מה יש לאיש לומר. ואכן, הוקסמתי. אלמנה בת 70 פונה אל השכן שלה, אלמן קשיש אף הוא ומציעה לו לחלוק איתה את הלילות במיטתה. ההצעה לא כוללת סקס, והיא, בעיני, הצעה אמיצה מאין כמותה. בכלל, אתם בטח מכירים את רגעי הקסם האלה, שבהם מדברים בחושך עם מישהו קרוב. כשזה קורה, זה מרגיש כמו לדבר אל עצמך. מבפנים נובעות אמיתות או דעות שלפעמים לא המשגת לעצמך עד הסוף. וזה מכשיר לך את הלילה לשינה מתוקה, וכן, זה גם עושה נעים מאד בבטן ובראש. עוד מהימים של מסיבות פיג'מות, לאו דווקא מאלה שבהן באות כ-ל הבנות. אחרי כל האקשן, מגיעים רגעי השקט הרכים, ומשוחחים על מה שבפנים, כל גיל והבפנים שלו. כיף גדול. 
בדידות של אנשים מבוגרים הוא עניין מכמיר לב. אנחנו נוטים לרחם, לחמול, אך לא מצפים מהקשישים לעזור לעצמם. והנה אשה אחת, שהבדידות גדולה עליה, מוצאת נפש מתאימה ובוחרת להתקרב אליה. אני חושבת לעצמי, מה אם, חלילה, הייתי מוצאת את עצמי במצבה. בנה רחוק ומרוחק (לא, זה לא אותו הדבר,) שכנים וחברים יש, כמובן, אבל בלילה, הלבד מחריש אזניים. זה לא שאין לה שום אינטראקציה חברתית ביום יום שלה, אבל, היא רוצה לבלות את הלילה כשמישהו לצידה. הייתם יכולים לעשות את זה? נראה לי שאני לא די אמיצה לכך. יש בזה משהו מאד אמיתי וישיר, מאד אסרטיבי כביכול, אבל גם מאד מאד מודע. אני מאד מעריכה אנשים שמסוגלים לכך, כי, הרי אתם יודעים, יש את כל ה"מה יגידו" הזה שיושב לנו בוורידים ומציק, ולא תמיד נותן לנו (טוב, לי, בכל אופן) לעשות גם דברים שאנחנו כל כך יודעים שיעשו לנו טוב, שבשורה התחתונה יהיו ממש נכונים לנו. 
תרשו לי להסתפק בזה מבחינת התוכן. לא התכנסתי הערב כדי להקריא לכם סיפור לפני השינה. את זה אתם יכולים לעשות לבד. אבל אני כן רוצה להמליץ מאד על הספר הזה. הסופר קנט הרוף (חשבתי שזה שם הודי, אבל לא. הוא בא מפואבלו קולורדו.) כבר לא איתנו, וזהו הספר האחרון שכתב, הראשון שתורגם לעברית. הוא נערך על ידי אשתו לאחר מותו ומוקדש לה. אני מאד מקווה שיזדמן לנו לקרוא דברים נוספים משלו, אם ככה הוא כותב. 
הספר מתנהל לאט, ומכיוון שמדובר בסוג של סבא וסבתא בני 70 זה נראה לי אמין ונכון. זה בשום אופן לא בא על חשבון הזרימה של הספר והמשיכה לקרוא אותו. 
"כשחזר לואיס לחדר השנה של אדי הוא הוציא את ידו מהחלון ואסף בה טיפות גשם שטפטפו מהמרזב ובא למיטה ונגע בידו הרטובה בלחייה הרכה של אדי." עמ' 90. 
זהו. זה משפט שחותם פרק. אין הרבה מלל בספר הזה הקצר - כל כולו 160 עמודים של חמדה, כולל תודות. אבל יש בו עומק רב, מהסוג המרומז, וזה כל כך יפה בעיני. 
לא מעטים בעולם חשבו כמוני:


    

   

     


יום שישי, 2 ביוני 2017

בא לעולם - מרגרט מצאנטיני



תוצאת תמונה עבור בא לעולם ספר

בא לעולם - מרגרט מצאנטיני
Venuto Al Mondo - Margaret Mazzantini
תרגום מאיטלקית אלון אלטרס
הוצאת כנרת זמורה 557 עמודים

ביום הולדתי לפני כמה שנים, הפתיע אותי דן בנסיעה לאופאטיה, קרואטיה. במהלך הטיול שם לקחנו טיול מודרך חד יומי לשמורת האגמים של פליטביצה. בדרך ראינו בתים נטושים, אזורים רבים כאלה. המדריך הסביר שבתים אלה נפגעו ממלחמת האחים האכזרית שניטשה שם. מטבע הדברים, המדריך רצה להעביר לנו כתיירים חוויה נעימה, ולא רצה להכביד עלינו יותר מדי, ולכן גם לא הרחיב יותר מכך. נדנו בראשנו בעצב, כן, אבל עברנו הלאה. כמו כל דבר שאינו ממש שלך, על אף שהוא כאוב ומהדהד - בסיטואציה הזאת, של תייר שבא לראות את יופיה של הארץ הזרה, אולי אפילו, לבושתי, הדחקתי.  אז המשכנו לשמורה הבלתי אפשרית ביופייה הזו, פליטביצה, על פלגיה ומפליה המדהימים. אולי מהמקום האופטימי הזה שלי, זה הרושם העיקרי שנצרב בזיכרון, ועמעם במשהו את הבתים הנטושים. איכשהו כשאתה רואה בית ריק, גם אם אתה שומע שמישהו מת בו, וגם אם הוא תקוף יריות עד מאד, מה שנצרב בזיכרון זה בית ריק. 
הספר הזה שינה הכל. הוא הכניס אותי למלחמה בסרייבו, אל מקום הכי אישי וקרוב שיש. הוא נגע בי במקומות מוכרים לי, אל חוויות שחוויתי בעצמי או לחילופין נחוו בסביבה הקרובה ביותר שלי. אני מתכוונת כאן, למשל, על הפלא הלא נתפס שבלהיות בהיריון. לגדל ישות אנושית בתוכך. התחושה המופלאה של חיות, של חגיגיות של יצירה, וגם של לאות וכובד. פגשתי כאן גם את החוויה המוכרת של כשלון עמוק ורציני. של הטעם המר-חמוץ, אפילו סוג של תחושת חול בפה, כזו שבאה מתסכול של החמצה, של אכזבה, שקודח בנשמה. פגשתי גם בחוויית הכמיהה, שליחת היד אל הבלתי מושג. משהו שאולי גם אתם מכירים. זה שם, ממש, אבל אי אפשר להגיע ולגעת. וכן, גם החוויה של האהבה הנלמדת אל יצור חדש ולא מוכר, אל ילד חדש. 
הספר לא קצר, יותר מ-550 עמודים. והוא ממש לא קל לעיכול, אבל הוא יהדהד בקורא לזמן ארוך. (כמו, אגב, גם הקודם של מצנטיני: אל תזוזי.) יש בו קטעים איטיים וקטעים אחרים שתופסים אותך בגרון ולא מרפים. יש קטעים שהבוטות שבהם נדמתה לי כדורכת ברגל גסה על הקצוות הכי רגישים שלי וקטעים אחרים שבהם, כביכול, נחתי. בסוף - אוי הסוף הזה, שבו נחשפת אמת אחת בלתי אפשרית, ואתה נשאר פעור פה. זהו סיפור אהבה, סיפור של מלחמת אחים, סיפור של הישרדות והקרבה, ובעיקר, סיפורם המיוחד של ג'מה ודייגו, וסיפורי חבריהם, מכריהם, גם סתם אנשים זרים להם, שנמצאים במקום קשה ונאלצים לקבל החלטות קרדינאליות. 

"...גויקו צועד לעבר המכונית, אני מביטה בגבו. הגב הוא חלק הגוף שאדם אינו יכול לראות בעצמו, זה שאתה מותיר למבטם של אחרים. על הגב מכבידות המחשבות, הכתפיים שהפנית לאנשים כשהחלטת ללכת לדרכך." עמ' 491
"התחשק לי לקפוץ על צווארו כמו נערה. אבל עמדתי והמתנתי שם כמו גחלילית. לפעמים אתה זקן יותר בגיל שלושים מאשר בגיל חמישים." עמ' 74
"זה באמת נראה לי כמו נס...שסערת התאים הזאת תשכון בגופי. כאילו בלעתי עולם ומלואו. פתאום התחלתי ללכת באיטיות, טובלת ביערות רוך של לגונת מים... " עמ' 142
"כשאתה מוצא בן בעולם, יתפתחו העניינים כאשר יתפתחו, הוא תמיד יישאר איתך. יש אנשים שאנחנו מאבדים אותם ושבים ומוצאים אותם בכל יום מחדש, בתצלומים, בארון הבגדים." עמ' 214
"אחרי שהתותחים יסולקו, יסתלקו גם מהדורות החדשות, וכל מה שיישאר יהיה הצד האפור של העיר הזאת, שתמשיך לפלוט את כאבה החרישי כאילו היה טחב. " עמ' 409 

עשו גם סרט על הספר הזה:  נולד פעמיים - טריילר .  לא צפיתי בו, ואני כל כך מקווה שהוא מצליח להעביר את התחושות העמוקות שמלוות את הקורא בחוויה של קריאת הספר הזה. הספר זכה להתפרסם במדינות רבות ותורגם לשפות רבות כפי שתוכלו לראות כאן למטה.




       
Маргарет Мадзантини - Рожденный дважды обложка книги