חפש בבלוג זה

יום חמישי, 15 ביוני 2017

איש ואישה בלילה - קנט הרוף

תוצאת תמונה עבור איש ואישה בלילה

איש ואישה בלילה - קנט הרוף
Kent Haruf - Our Souls at Night
מאנגלית: הדסה הנדלר
הוצאת כתר 160 עמודים

התחלתי את הספר הזה ונשאבתי מיד. קודם כל, הספר מתחיל ב-ו'. כן. "ואז ערב אחד במאי..." ישר בהתחלה. אמרתי, וואלה אמיץ. כדאי לראות מה יש לאיש לומר. ואכן, הוקסמתי. אלמנה בת 70 פונה אל השכן שלה, אלמן קשיש אף הוא ומציעה לו לחלוק איתה את הלילות במיטתה. ההצעה לא כוללת סקס, והיא, בעיני, הצעה אמיצה מאין כמותה. בכלל, אתם בטח מכירים את רגעי הקסם האלה, שבהם מדברים בחושך עם מישהו קרוב. כשזה קורה, זה מרגיש כמו לדבר אל עצמך. מבפנים נובעות אמיתות או דעות שלפעמים לא המשגת לעצמך עד הסוף. וזה מכשיר לך את הלילה לשינה מתוקה, וכן, זה גם עושה נעים מאד בבטן ובראש. עוד מהימים של מסיבות פיג'מות, לאו דווקא מאלה שבהן באות כ-ל הבנות. אחרי כל האקשן, מגיעים רגעי השקט הרכים, ומשוחחים על מה שבפנים, כל גיל והבפנים שלו. כיף גדול. 
בדידות של אנשים מבוגרים הוא עניין מכמיר לב. אנחנו נוטים לרחם, לחמול, אך לא מצפים מהקשישים לעזור לעצמם. והנה אשה אחת, שהבדידות גדולה עליה, מוצאת נפש מתאימה ובוחרת להתקרב אליה. אני חושבת לעצמי, מה אם, חלילה, הייתי מוצאת את עצמי במצבה. בנה רחוק ומרוחק (לא, זה לא אותו הדבר,) שכנים וחברים יש, כמובן, אבל בלילה, הלבד מחריש אזניים. זה לא שאין לה שום אינטראקציה חברתית ביום יום שלה, אבל, היא רוצה לבלות את הלילה כשמישהו לצידה. הייתם יכולים לעשות את זה? נראה לי שאני לא די אמיצה לכך. יש בזה משהו מאד אמיתי וישיר, מאד אסרטיבי כביכול, אבל גם מאד מאד מודע. אני מאד מעריכה אנשים שמסוגלים לכך, כי, הרי אתם יודעים, יש את כל ה"מה יגידו" הזה שיושב לנו בוורידים ומציק, ולא תמיד נותן לנו (טוב, לי, בכל אופן) לעשות גם דברים שאנחנו כל כך יודעים שיעשו לנו טוב, שבשורה התחתונה יהיו ממש נכונים לנו. 
תרשו לי להסתפק בזה מבחינת התוכן. לא התכנסתי הערב כדי להקריא לכם סיפור לפני השינה. את זה אתם יכולים לעשות לבד. אבל אני כן רוצה להמליץ מאד על הספר הזה. הסופר קנט הרוף (חשבתי שזה שם הודי, אבל לא. הוא בא מפואבלו קולורדו.) כבר לא איתנו, וזהו הספר האחרון שכתב, הראשון שתורגם לעברית. הוא נערך על ידי אשתו לאחר מותו ומוקדש לה. אני מאד מקווה שיזדמן לנו לקרוא דברים נוספים משלו, אם ככה הוא כותב. 
הספר מתנהל לאט, ומכיוון שמדובר בסוג של סבא וסבתא בני 70 זה נראה לי אמין ונכון. זה בשום אופן לא בא על חשבון הזרימה של הספר והמשיכה לקרוא אותו. 
"כשחזר לואיס לחדר השנה של אדי הוא הוציא את ידו מהחלון ואסף בה טיפות גשם שטפטפו מהמרזב ובא למיטה ונגע בידו הרטובה בלחייה הרכה של אדי." עמ' 90. 
זהו. זה משפט שחותם פרק. אין הרבה מלל בספר הזה הקצר - כל כולו 160 עמודים של חמדה, כולל תודות. אבל יש בו עומק רב, מהסוג המרומז, וזה כל כך יפה בעיני. 
לא מעטים בעולם חשבו כמוני:


    

   

     


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה