חפש בבלוג זה

יום חמישי, 24 בספטמבר 2020

הבציר האבוד - אן מא


The Lost Vintage - Ann Mah
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת כנרת זמורה דביר 2020, 334 עמודים

הייתי רוצה להתגאות פה בידע שלי ביין, אבל למרבה הצער אני יודעת רק להבדיל בין "טעים לי" ל"לא טעים לי", (להוציא יין אחד, גוורצטרמינר, שגם גורם לי לצחוק בלי שליטה. יקיריי מקפידים להזמין אותו במסעדות ולהסתכל עלי ולראות מתי זה ייקרה). רציתי עוד לספר לכם שחוש הריח שלי הוא נמוך ביותר, על סף תתרנות, אבל בטיול שערכתי בפרובאנס, אפילו אני יכולתי להריח גפנים ממרחקים, וזה כיף גדול, אתם בטח יודעים. מבחינתי, קריאת הספר הזה היתה שיעור מאלף ומחכים. חיפשתי מילון מונחים  שיקל עלי להבין על מה מדובר, אך מהר מאד נשאבתי לתוך העלילה המרתקת ונכנסתי לכרמים ולמשתה. 
סיפור העלילה כאן מתרחש בשני מישורים, עם שתי גיבורות ראשיות. קייט היא הפותחת. היא חיה בקליפורניה ועומדת בפני מבחן שאמור להקנות לה את התואר מאסטר ביין, ושלשמו היא מגיעה לבורגונדי, אל הכרם של משפחתה. קייט עזבה עם אימה את המקום בגלל סודות כואבים של המשפחה ולא חשבה שתשוב לשם עוד. כשהיא חוזרת היא מתגוררת אצל משפחתו של בן דודה ופוגשת גם את אהובה הנזנח מהעבר, אף הוא בעל כרם משלו. היא מקבלת על עצמה משימה לסדר את מרתף היינות של המשפחה, ומגלה חדר נסתר שם, וגם יומן אישי של הגיבורה השנייה: מארי אלן שראפן. זו האחרונה היא סטודנטית לכימיה שחיה בבית הזה עם אביה, אימה החורגת (הקרויה בפיה מדאם) ועם שני אחיה למחצה. היומן נכתב בין השנים 1939-1945, והוא מתאר חיים של קשיים הולכים וגוברים בתקופה חשוכה זו, כשאלן מנסה לקיים שיגרת לימודים עם חברתה ללימודים, אבל לא פחות, גם מעורבת בחיי הכפר, מצטרפת לרזיסטנס ושותפה לאביה בהברחת אנשים נרדפים וחומרים מודפסים של המחתרת. קייט מתחילה מסע של חשיפת העבר המשפחתי וסודותיו, כדי ללמוד על היין, למצוא יין מבציר יקר מאד שנעלם, ובעיקר כדי לגלות את האמת ולהגן על שמה הטוב של אלן. פרקי הספר נעים לסירוגין בין היומן לבין המחקר שעורכת עליו קייט. אן מא היא סופרת מסעות ואוכל, והמקצועיות שלה בתחום מאד ניכרת בכתיבה כאן. 
ממש לפני הסגר במרץ הייתי אמורה להיות בטיול באיזור בורדו עם חברים, שמן הסתם בוטל. מסלול הטיול היה בנוי על מסלולי כרמים ויין. הספר הזה נתן לי סוג של טעימה מרתקת ממנו, והביא אלי מושגים שאני, כהדיוטית של יין, התפעמתי מהם. הספר סחף וריתק אותי. אני מבינה עכשיו את ההתלהבות של אנשים מסוגי יין שונים, את הצורך שלהם להעמיק בידע הזה, ואת הגאווה והשמחה הנלוות לחיים בעולם רווי החושים הזה.  


    

    




 

יום שבת, 19 בספטמבר 2020

מכתב של אלמונית - שטפן צוויג


Brief einer Unbekannten - Zweig Stefan
מגרמנית: הראל קין
הוצאת תשע נשמות 2020, 77 עמודים

"מאז אותה שנייה אהבתי אותך. אני יודעת שאתה בפינוקך שמעת כגון זאת פעמים רבות מנשים. אבל האמן לי שאין מי שאהבה אותך בשעבוד כזה באופן כלבי ומסור כל כך כמו מי שהייתי אז ונותרתי למענך תמיד..." עמ' 23
הנובלה הזאת כבר פורסמה המון פעמים, גם בעברית היו תרגומים קודמים (תרגום י. ריזברג וגם צבי ארד), היא נחשבת ליצירת מופת, ולא בכדי. 

סופר מפורסם מגיע מנסיעה אל ביתו ובין המכתבים המחכים לו יש גם אחד עם כתב לא מוכר והוא בוחר להתחיל ולקרוא בו. מכיוון שמדובר בצוויג, הקורא/ת מרגיש/ה כאילו הו/יא שם, יושב/ת על הכורסא ההיא יחד עם הסופר וקורא/ת את המכתב הזה. מנסה להיכנס לנבכי נשמתה של הכותבת, ומנסה מאד להבין את "הכלבי ומסור" הזה. אהבתה של הכותבת לסופר היא לבה של הנובלה והמידע עליה הולך ומתפתח עם המכתב. מתגלים פנים וזויות נוספים לה, עד שנחשפת התמונה כולה, הסיבה למכתב הזה. 

כאן, במאמר על ימיו האחרונים של סטפן צוייג, מאת לורן סקסיק בהוצאת יד ושם נאמר בין היתר, שאשתו השנייה, הצעירה, היתה מסורה ברמה דומה. "תיאורה של לוטה, אשתו של צוויג, כאשה צייתנית שתעשה כל מה שבעלה המבוגר והחכם רוצה, מבזה לא רק את הגולים מגרמניה, אלא את נשות התקופה בכלל".

הספר הקצר הזה תפס אותי לשעה ובה כל מה שקרה סביבי נעלם. הוא כתוב רהוט ומדוייק, כל מילה במקומה. מיד עם התחלת המכתב: "ילדי מת אתמול" (Mein Kind ist gestern gestorben במקור) - לא בני. ילדי. יותר אישי יותר אהוב - נכנסים לאווירה, למקום ולזמן ולא עוזבים עד הסוף המפתיע. ספר שלא נותן מנוח, סגרירי ומר. צוויג. מעולה. 

נראה שאין הרבה הוצאות ספרים בעולם שלא פרסמו את הספר הזה. אני מניחה כאן רק חלק מהן:

   

    

    

   

    

    

 



יום חמישי, 17 בספטמבר 2020

אחות הסערה - לוסינדה ריילי


 The Seven Sisters
The Storm Sister  - Lucinda Riley
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת מודן 2020, 532 עמודים

המוסיקה של אדוורד גריג ליוותה אותי משחר ילדותי. הורי היו מדריכים בתנועת הנוער העובד בנערותם, בתקופה שלבני זוג היתה שריקה ייחודית ומוסכמת ביניהם. השריקה של הורי היתה זו של פר גינט, ועד סוף ימיהם נהנו להאזין למוסיקה שלו. גם היום, כשאני שומעת את פר גינט אני נזרקת לתקופת הילדות שלי ולאהבה הגדולה של הורי. משום מה, בכל השנים שלמדתי לנגן לא ניגנתי שום דבר משלו. אולי עוד אשוב לזה. 
הספר הזה הוא בהחלט לא ספרות גדולה, אבל הוא מדבר על המוסיקה של גריג ועל חייו, על המחזה של איבסן, על נורבגיה שעדיין לא פגשתי, וכל זה דרך סיפור היסטורי קריא מאד וסוחף, מחוזק בעובדות מן ההיסטוריה המוסיקלית והכללית, החל מ- 1830ועד 2007. הסיפור של פר גינט, שהמחיז הנריק איבסן מבוסס על אגדת עם נורבגית מוכרת מאד, המספרת את סיפור נפילתו וגאולתו של אנטי גיבור בן איכרים נורבגי. האגדה כמו אגדה, כוללת בתוכה דמויות של מלכים, נסיכות, טרולים וגם נערה אחת אומללה ונאמנה - סולווג. כאן תוכלו לקרוא את תקציר סיפורם של פר גינט וסולווג.

כאן מובא הסיפור של אלי, האחות השנייה במשפחתו של פא סולט, אביהן המאמץ של מאיה הזכורה לטוב מהספר הקודם בסדרה, ואחיותיה. לאחר מותו של אביהן המאמץ מקבלת כל אחת משבע האחיות רמזים באשר למוצאן. מוכת יגון מאובדן אביה ואסון נוסף שפוקד אותה אלי מגיעה לנורבגיה וחושפת את שורשיה. הסיפור חוזר לתחילת המאה ה-19 ומפגיש את הקורא עם סיפורם של אווה וינס הַלווֹֹרסֶן ועם המלחין הנודע גריג ומלחינים נוספים בני התקופה. אלי נפגשת עם נגנים ומלחינים ולאט לאט נחשף הקשר המשפחתי שלה אל אווה וינס, עד שמתגלים שורשיה של אלי ומקור אהבתה למוסיקה. 
מאד נהניתי לקרוא את הספר, ברובו הגדול הוא מרתק ומהפך דפים, גם אם לא אחיד לגמרי. בהחלט ממליצה גם לכם.
הספר זכה לפרסומים רבים ולתשואות רמות ברחבי העולם:

      

    

      

     

     



יום חמישי, 3 בספטמבר 2020

להחליף את המים של הפרחים - ואלרי פרין


Changer L'eau des Fleurs - Valerie Perrin
מצרפתית - אביגיל בורשטיין
הוצאת תכלת 2020, 456 עמודים

הספר הזה הגיע אלי יחד עם כמה ספרים מאד אהובים. התיאורים עליו היו מלווים באנחות של אושר מצד אלה שתיארו אותו, וכל מי שדיבר איתי עליו או כתב עליו אהב אותו. יש בו סיפור ראשי שמידי פעם מתפצל ומפנה זרקור אל סיפור צדדי אחר חשוב יותר או פחות. יפעת לימדה אותי שקוראים לזה דיגרֶסיה. כבר אומרת, הייתי מעדיפה פחות כאלה בספר הזה. 
הסיפור מדבר על ויולט שננטשה עם לידתה, ועם בגרותה היא משמשת כשומרת בית קברות קטן. הגיבור השני הוא ז'וליאן שמגיע אל ויולט עם כד האפר של אימו, ומבקש להניח את הכד על קברו של המאהב שלה. ויולט נשואה לסוג של ילד מתבגר, יפהפה ובוגדני, ויש להם ילדה משותפת. יחסיהם של ויולט ובעלה מבוססים על כך שהוא מסתובב חסר שורש ו"מזיין כל מה שזז" (כך בספר) והיא מקיימת את הבית הנעים ומשרתת את כל רצונותיו ושיגיונותיו. בעלה מכונה לאורך כל הספר בשמו ובשם המשפחה שלו - פיליפ טוסן, מה שנותן לו מקום מרוחק משהו, פחות אישי ממה שהייתי מצפה מבן זוג לחיים. אני לא מכירה מישהו שקורא לבן או בת זוגה/ו בשם המלא שלהם. ויולט מחפשת בית ומשפחה, אבל בעלה הוא סוג של מחויבות מבחינתה, סוג של תפקיד שהיא ממלאה במסירות גדולה, אבל אי אפשר לראות בו בן זוג באמת. הילדה שנולדת להם מאירה את חייה. דמויות נוספות מאירות את הספר כולו, כמו סשה, שומר בית הקברות הקודם, שמכין חליטות ומרקחות המשככות את כאבי הלב. אמנם יש בספר אווירה מלנכולית, המון קורה בבית קברות, אבל סיפורי המתים לא תמיד עצובים, חלקם אף משעשעים. בסיפור של הגיבורה, לעומת זאת, יש הרבה עצב, גם חמלה, וכן, גם אהבה.
כשהתחלתי לקרוא את הספר מאד נהניתי. הוא מתפתח לאט וממשיך מעניין בהחלט, אבל עם התקדמות העלילה חשתי שהייתי מעדיפה אותו יותר מהודק. קצת פחות עלילות משנה, היו מועילות לו, לטעמי. אני בהחלט מבינה את ההתלהבות של חברי ממנו, כי יש בו טיפוסים מיוחדים, מוזכרים בו מקומות שונים בצרפת, הרבה מאד אנשים, סוגים שונים של יין, ואפילו למדתי מה זה קרוק-מסייה, שהוא סנדוויץ' שווה מאד, שהופיע כמה פעמים בספר, ויגרום לכם להתלקק.