חפש בבלוג זה

יום חמישי, 24 בספטמבר 2020

הבציר האבוד - אן מא


The Lost Vintage - Ann Mah
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת כנרת זמורה דביר 2020, 334 עמודים

הייתי רוצה להתגאות פה בידע שלי ביין, אבל למרבה הצער אני יודעת רק להבדיל בין "טעים לי" ל"לא טעים לי", (להוציא יין אחד, גוורצטרמינר, שגם גורם לי לצחוק בלי שליטה. יקיריי מקפידים להזמין אותו במסעדות ולהסתכל עלי ולראות מתי זה ייקרה). רציתי עוד לספר לכם שחוש הריח שלי הוא נמוך ביותר, על סף תתרנות, אבל בטיול שערכתי בפרובאנס, אפילו אני יכולתי להריח גפנים ממרחקים, וזה כיף גדול, אתם בטח יודעים. מבחינתי, קריאת הספר הזה היתה שיעור מאלף ומחכים. חיפשתי מילון מונחים  שיקל עלי להבין על מה מדובר, אך מהר מאד נשאבתי לתוך העלילה המרתקת ונכנסתי לכרמים ולמשתה. 
סיפור העלילה כאן מתרחש בשני מישורים, עם שתי גיבורות ראשיות. קייט היא הפותחת. היא חיה בקליפורניה ועומדת בפני מבחן שאמור להקנות לה את התואר מאסטר ביין, ושלשמו היא מגיעה לבורגונדי, אל הכרם של משפחתה. קייט עזבה עם אימה את המקום בגלל סודות כואבים של המשפחה ולא חשבה שתשוב לשם עוד. כשהיא חוזרת היא מתגוררת אצל משפחתו של בן דודה ופוגשת גם את אהובה הנזנח מהעבר, אף הוא בעל כרם משלו. היא מקבלת על עצמה משימה לסדר את מרתף היינות של המשפחה, ומגלה חדר נסתר שם, וגם יומן אישי של הגיבורה השנייה: מארי אלן שראפן. זו האחרונה היא סטודנטית לכימיה שחיה בבית הזה עם אביה, אימה החורגת (הקרויה בפיה מדאם) ועם שני אחיה למחצה. היומן נכתב בין השנים 1939-1945, והוא מתאר חיים של קשיים הולכים וגוברים בתקופה חשוכה זו, כשאלן מנסה לקיים שיגרת לימודים עם חברתה ללימודים, אבל לא פחות, גם מעורבת בחיי הכפר, מצטרפת לרזיסטנס ושותפה לאביה בהברחת אנשים נרדפים וחומרים מודפסים של המחתרת. קייט מתחילה מסע של חשיפת העבר המשפחתי וסודותיו, כדי ללמוד על היין, למצוא יין מבציר יקר מאד שנעלם, ובעיקר כדי לגלות את האמת ולהגן על שמה הטוב של אלן. פרקי הספר נעים לסירוגין בין היומן לבין המחקר שעורכת עליו קייט. אן מא היא סופרת מסעות ואוכל, והמקצועיות שלה בתחום מאד ניכרת בכתיבה כאן. 
ממש לפני הסגר במרץ הייתי אמורה להיות בטיול באיזור בורדו עם חברים, שמן הסתם בוטל. מסלול הטיול היה בנוי על מסלולי כרמים ויין. הספר הזה נתן לי סוג של טעימה מרתקת ממנו, והביא אלי מושגים שאני, כהדיוטית של יין, התפעמתי מהם. הספר סחף וריתק אותי. אני מבינה עכשיו את ההתלהבות של אנשים מסוגי יין שונים, את הצורך שלהם להעמיק בידע הזה, ואת הגאווה והשמחה הנלוות לחיים בעולם רווי החושים הזה.  


    

    




 

2 תגובות:

  1. דווקא אני פחות נסחפתי, ולא הכי התלהבתי מהספר. הוא נראה לי דחוס, והשילוב בין שני צירי הזמן הרגיש לי מאולץ לעיתים. גם הדקדקנות בפרטי היין וייצורו הלאתה אותי. יחד עם זאת, תיאורי הנוף, האווירה, והאפיון המבחין בין הדמויות, גרמו לי להמשיך ולקרוא, ואפילו ליהנות. תודה, טליה, על סקירתך המקיפה.

    השבמחק
  2. תודה רבה נורית. שנה טובה ומאושרת.

    השבמחק