חפש בבלוג זה

יום שבת, 9 במרץ 2024

עוד מעט אור - אורנה קזמירסקי

 


 Soon There Will Be Some Light - Orna Kazmirsky
ציור העטיפה: איצו רימר
הוצאת שתיים, 2024, 293 עמודים כולל תודות

יש ספרים מעטים שקראתי לאט כדי שלא ייגמרו לי מהר מדי, אך בכל פעם שניגשתי אליהם לא יכולתי להניח אותם ולהם. זהו מין ספר שכזה. הוא הביא אותי למחוזות בילדותי שאני מתגעגעת אליהם, ומזמן לא נקרו בדרכי. הזיכרון שיש לי מהקיבוץ בו נולדתי קלוש מאד. משפחתי עזבה את בארי כשהייתי בת ארבע. אבל חזרנו אל בארי לאחר שאחי נהרג ואלמנתו ובנו התינוק עברו לחיות שם. היינו מגיעים לשם לעיתים קרובות עד שגם הם עזבו את הקיבוץ, כעשרים שנה לאחר מכן. הורי, שהגיעו לארץ מגרמניה כילדים, היו ממקימי הקיבוץ והרבה מאורח החיים של כולנו היה מושפע מהערכים, הדעות, התרבות והמנהגים של אז, שתורגמו בדי עמל ולאט לאט לחיי עיר. 

שתי גיבורות עיקריות בספר הזה, והן מורכבות ומעניינות, עם המון תכונות באישיותן שלעיתים מתנגשות. הן לא נפגשו מעולם אך חייהן שזורים אלה באלה. 
שרה נולדה בפראג. היא חונכה על התרבות האירופאית, כבת יחידה היו חייה מנותבים על ידי הוריה, בהסכמתה, לחינוך אקדמי, לאמנות. אבל תוך סיור בעיר היא פגשה בהוגו ברודְצְקי, פעיל ציוני כריזמטי, התאהבה בו והחליטה, בהשפעתו, לעלות לישראל, לקיבוץ. 
"בלילות הבאים נדדה שנתה מחמת החששות וההתרגשות מהלא נודע. בימים כבר נפרדה בליבה מכל היקר לה: מהנהר, מיַרקוּת הגנים, מהמולת הרחובות, מפינת הילדות שהכמינה בזיכרונה, מריחותיו המוכרים של הבית, אך אפילו בינה לבין עצמה עדיין לא העזה להיפרד מיושביו." עמ' 50

יעל גרה בעיירת פיתוח, עם אימה ובעלה. אביה נהרג במלחמת השחרור ובבית ממעטים לדבר עליו ולהזכירו. בעקבות שינוי בשיבוצה כחיילת הגיעה לקיבוץ נאות ירדן שבעמק. מהר מאד היא מתיידדת עם ענת שמגלה את הקשר של יעל אל הקיבוץ הזה, אל מי שהיתה דמות חינוכית מובילה בקיבוץ, כותבת מחוננת ומרצה מבוקשת, אם שכולה ובמיוחד - סבתהּ המוסתרת. עד הפגישה עם ענת כלל לא עולה בדעתה של יעל האפשרות שאולי היתה יכולה לגדול בקיבוץ הזה:
"התבוננתי סביבי. כאן הייתי אמורה לקום בבוקר לבית הספר, לשחק עם הילדים האלה על הדשאים, ובשעות אחר הצהריים לשבת על המרפסת עם הסבים שלי ולשתות כוס תה עם לחם מרוח בריבה. כאן הייתי יכולה לגדול שלמה יותר, חזקה יותר, יעל אחרת." עמ' 148

לשתיהן יש חברות נפש, כשבכל זוגיות כאן יש קשר עמוק ומדהים. ציפורה של שרה, וענת - של יעל. החברויות האלה היוו את אחד הנושאים המורכבים והמענגים לקריאה ולחשיבה במיוחד בספר הזה. 

" ציפורה התבוננה בה בעניין מחודש. גילוי סודות מטבעו מסעיר את השומע, וזו הרי סגרה את צפונות ליבה עד היום. יש להלך כאן בזהירות, שמא תיבהל ותינעל לעד. היא הידקה את חיבוקה." עמ' 63

לשתי הנשים יש אהבה גדולה ממומשת ולא ממומשת. יש סיבות למכביר לכך ולאחרת, ואנחנו, הקוראים, מתלבטים איתן, מול הנוף הקסום, הירוק והתכול, של סביבת הכינרת והירדן. 

"בשנתיים האלה היתה סבתי עצובה מאד. כה נדכאה היתה עד ששבע מחברות יומן, רוויות בייסורי נפש, מילאה בתקופה הזו. כעסה על ברודְצְקי ועל התנכרותו הפך לזעם על עצמה, על חייה, על בחירותיה הלקויות ועל החלטותיה האבודות." עמ' 206

זה כתוב בעברית של פעם, עברית חגיגית, מצוחצחת, נכונה מאד. זוכרת את העברית הזו מדוברת מפיו של סבא שלי ומתגעגעת. 
התחושה בקריאה היא של הליכה בשבילי הקיבוץ הירוק והמיוחד, היכרות מחודשת עם סיר הלחץ של הקיבוץ ועם הדלת הפתוחה תמיד של חבריו, והתאהבות בדמויות המאכלסות את העלילה. 
קסום.

יום שבת, 24 בפברואר 2024

מעגל הנשים של הגבירה טאן - ליסה סי


Lady Tan's Circle of Women - Lisa See
מאנגלית: דורית בריל-פולק
הוצאת מודן, 2024, 392 עמודים, 
כולל אחרית דבר להדפסה המחודשת של הספר 'תיעוד מגוון מקרים מעבודתה של רופאה' ותודות.

הספר הזה החזיר אותי, במידה מסויימת, לספר הידוע ביותר של הסופרת - סיפור כתוב במניפה. כשראיתי את הספר הזה בספרייה לקחתי אותו אלי מיד, במיוחד בגלל ספר אחר של הסופרת שאהבתי מאד, האי של נשות הים, ספר חזק ומרתק, שמלווה אותי גם היום, כשחלפו כ- 4 שנים מאז קראתי אותו. 

לקראת כתיבת ספריה, עורכת ליסה סי מחקרים מעמיקים ומקיפים, וגם בספר הזה, נערך מחקר היסטורי רחב יריעה. למרות שכבר ניתנה לי, ואני משערת שגם לרבים מכם, הצצה למסורת הסינית הקדומה, בספר הזה יש כמות של ידע מרתק שהצמיד אותי אליו לשעות ארוכות. החלק הרפואי השתנה לא מעט כמובן, אך הוא בנוי על הרבה מאד עשבים וחומרים מן הטבע, שחלקם, מסתבר, משתתפים עד היום ברקיחת תרופות. 

אנחנו פוגשים את הגיבורה יוּן-סיֶין כשהיא ילדה צעירה בת 8. רגליה כבר קשורות כמו שמתחייב מהיותה ילדה המיועדת למי שתינשא לו, וממעמדה של משפחתה. היא לבושה תמיד במחלצות יקרות ערך, היא הולכת לאט על רגליה הפצועות, ממעיטה בדיבור ומצייתת תמיד לאימה ואביה. שני אחיה נפטרו ממחלה בצעירותם, לא משהו שלא היה שכיח בעת ההיא, ואימה גם היא מאבדת את חייה. הילדה נשלחת לגור עם סבה וסבתה מצד אביה, יחד עם פילגשו של אביה, שהיא גם אם בנו. סבתה של יון-סיין עוסקת ברפואה והיא מלמדת את הילדה ובונה את עתידה כרופאה. 
יון-סיין פוגשת במיי-לינג, בִּיתה של מיילדת ונוצרת זיקה מיוחדת ביניהן. זאת למרות שהמיילדת ובִיתה הן ממעמד נמוך במיוחד, כי הן נוגעות בדם, ונחשבות בשל כך לטמאות.

""הדם במובן הצר הוא הדימום שאנחנו רואים כשיש לנו חתך בעור," אני אומרת. "אבל במובן הרחב, הדם הוא חומר חיות חשוב ביותר. בקרב הנשים הדם הוא השליט. הוא מאפשר לאישה להרות ומזין את העובר, ואחרי הלידה הוא הופך לחלב אם." עמ' 45

שתי הבנות נקשרות בקשר ידידות בל יינתק בעידודה של הסבתא. בבוא העת תינשא כל אחת מהבנות לפי מעמדה אך כשהן ילדות מותר להן להתרועע. 

"לפני חודש מלאו לי חמש-עשרה שנה, ושערי נאסף בסיכות כדי להפגין לעיני כול שאני מוכנה לנישואין. שבע שנים עברו מאז שמשפחתי קיבלה את מכתב האירוסים, ומחר אעבור לביתו של בעלי." עמ' 93

מושגים כמו יִין, יאנג וצ'י משמעותיים בספר, כמו בחיים של רבים מאיתנו היום. אבל המסורת הסינית במאה ה-15, בתקופת שלטונו של הקיסר חונג-ג'ה, הכתיבה דברים שאנחנו פחות מכירים. כל עניין הרגליים הקשורות (שאם לא מטפחים אותן נוטות להבאיש, במחילה מכבודכם, וגם עלולות לגרום למוות); הצורך להביא לעולם בן זכר בכל מחיר, שבגללו יש לגברים במעמד הגבוה כמה נשים ופילגשים; אחריותה של האישה לעשות כל מה שהמסורת מורה כדי ללדת בן זכר, ואז להיות אחראית בלעדית לחינוכו ולימודיו. התפקיד המוטל עליה לדאוג לחינוכן של הבנות: ללמדן ציות ומשמעת, הליכות ונימוסים, ובעיקר לתת בידן כלים שאיתם תוכלנה, בבוא העת, להיות רעיות טובות יותר, שתוכלנה להיות כלות צייתניות ומשרתות טובות יותר לחמותן השולטת בבית אליו הן מגיעות. מעל לכל, יש לחנך את הילדה כך שתדע לשרת את בעלה בכל דרך שימצא לנכון. צריך גם לשמור על יופיין של הילדות כדי שלא ייפגע חלילה. אבעבועות שחורות המשאירות צלקות על פניה של ילדה עלולות לדון את גורלה לרווקות משפילה.
"שתינו מקפידות לאכול את כל המאכלים הנכונים, ולהימנע מלהכניס לפינו מזונות שעלולים להביא ללידת בת. " עמ' 258

""פנים כעורות הן מהשמיים," אני מדקלמת, "אבל כפות רגליים שקשורות ברישול מעידות על עצלנות."" עמ' 364

העלילה, כאמור מעניינת ביותר, למי שיש לו רקע או ידע ברפואה וגם למי שאין כזה. המידע ההיסטורי, המסורת והתרבות - מרתקים. לקראת סוף העלילה יש גם תעלומת מוות, אולי רצח, שגם היא תולדה של המסורת המחייבת, הנוקשה. 

הפרק האחרון עוסק בכתיבת הספר הרפואי האמיתי שכתבה הרופאה הזאת, יון-סיין טאן, אי-אז במאה ה-15. 

""מה שחשוב עכשיו זה לעשות את כל מה שאנחנו יכולות למען יוּן-סיֶין. אין לה אמא, ולכן היא חייבת להסתמך על סבתא שלה, עלייך, עלי, ואפילו על צ'י-חֶיי, כדי שהיא תלך בשביל הנכון, אנחנו מעגל הטוב שמקיף אותה." עמ' 78

הספר הוא רב מכר עולמי, מן הסתם, כמו שאר ספריה של סי. אבל רוב הכריכות מאד דומות, כמו גם זו שלנו. אני מניחה לכם כאן, לפיכך, רק חלק מהן.

ממליצה מאד. גם על דברי התודה שמספרים את מה שקרה במשפחתה של יון-סיין בהמשך. 

  

  




יום שני, 5 בפברואר 2024

חנות הספרים של מר ליווינגסטון - מוניקה גוטיירס

 


Mónica Gutiérrez - La librería del señor Livingstone
מספרדית: מיכל שליו
הוצאת הכורסא, 2024, 203 עמודים

הנה ספר חמוד, עם הרבה איזכורים של ספרים אהובים. אומַר כבר, כאן ועכשיו, שהוא אינו חף מקיטש, כן? אבל איכשהו זה מסתדר עם האווירה הקרה של לונדון ועם החורף שיש פה בחוץ  ולי ברגליים. יש בספר ליטרים רבים של תה, בדרך כלל עם עוגיות או עוגה, שהכניסו אותי לאווירה לונדונית ותרמו להנאה מהקריאה.

אגנס מרטי היא ארכיאולוגית, והיא מגיעה מברצלונה ורוצה לעבוד במוזיאון גדול, להיות לצידם של נפילים עשויים אבן או מצויירים, מהעבר הרחוק מאד. אלא שבמובן הזה - לונדון לא חיכתה לה. היא גרה עם שותפה מקסימה, ג'סמין שמה, ששמחה להשכיר לה חדר בדירתה. אחרי שיטוטים עקרים רבים במוזיאונים השונים ברחבי העיר הגדולה, היא מגיעה ביום גשום אחד לחנות ספרים מיוחדת הנקראת מונלייט בוקס. בעל החנות, אדוארד ליווינגסטון הוא איש לא מאד צעיר, והוא אוהב את הספרים שבחנותו אהבה גדולה. במיוחד יומן אחד של סב סבו שהוא מעניין כמיצג היסטורי. אגנס מתלהבת מהספר הזה, המוכר לה משכבר. אדוארד הוא ציני ורגזן, מקטר לא מעט. הכל מתובל בקטעים מספרים ידועים.
אגנס מגיעה לחנות ונשבית מיד בקיסמה. אחרי מספר שאלות, וריאיון קצר, ובניגוד למה שטבעי ורגיל אצל ליווינגסטון, הוא מציע לה עבודה שם, והיא מקבלת את ההצעה. הרעיון הוא להכניס מעט כסף לחשבון עד שתִּימַצא עבודה מתאימה יותר למקצוע שלה. המקום הוא קסום וכל דבר שיש בו מזכיר ספרים ועלילות, משפטים מוכרים ודמויות אהובות. עכשיו, אתם יודעים, שפחתכם הנאמנה היא תולעת ספרים לכל דבר ועניין אבל בהחלט לא היכרתי את כל הציטטות. האם זה משנה את הכיף שבמפגש איתן? ובכן, כמובן שלא. 

יש מבקרים קבועים בחנות. אחד מהם, ילד צעיר ומחונן העונה לשם אוליבר טוויסט, שאימו משאירה אותו בחנות הספרים בכל רגע שאינו בבית הספר או ישן, השני הוא מה שנקרא כאן "סוּּפֵר הבית", היושב תמיד על כורסא ליד מנורה כחולה וקורא, מדי פעם הוא פולט משפט מצחיק. עוד אחת שנמצאת הרבה בחנות הזו היא שיבון, עורכת דין ומקדמת מכירות של החנות והיא, בעיקר, בת זוגו של ליווינגסטון, שאינה רוצה להינשא, לו ובכלל. ועכשיו נמצאת כאן גם אגנס שלנו העובדת בחנות כעוזרת למר ליווינגסטון. 
ואז, זמן קצר לאחר שהתחילה לעבוד שם נעלם פתאום הספר היקר. מי שהכי מודאגת מכך היא אגנס, שמשוכנעת שהיא תהיה החשודה המתבקשת. אדוארד ליווינגסטון קורא לשוטר, ג'ון לוקווד, שהוא לגמרי במקרה יפהפה בנוי לתלפיות, שהופך תוך זמן קצר למי שגורם לאגנס היפה, העדינה, האצילית, שצעדיה כמו מרחפים באוויר - להתאהב בו. כי אי אפשר לכתוב לנו סיפור כזה חמוד בלי "פרחים וכינורות דביקים שמנגנים". 

""מה זה ספרות נעימה?" 
"רומנים שהגיבורות שלהם אף פעם לא אוכלות מנגולד..."" עמ' 91

""אני מצטערת אם הייתי קצת שקטה לאחרונה." "קצת שקטה? קברות הטמפלרים שלך יותר פטפטנים. מה קרה עם פקד לוקווד?" ג'סמין ניגשה ישר לעניין." עמ' 172

""הוא נתן לך במתנה ביקור לילי במוזיאון הבריטי והדבר היחיד שנתת לו בתמורה זה את מספר הטלפון שלך?" "התנשקנו." "את סוטה, אגנס מרטי."" עמ' 173

אז האהבה פה היא שמיימית, כמובן, וגם הדמויות מושלמות. גם הפשע לכאורה אינו משהו שגורם לנו לכסוס ציפורניים ולהחוויר. אחרי שאמרתי את כל זה, אני בכל זאת חייבת לומר שנהניתי מאד לקרוא את הספר, חייכתי לא מעט ואני ממליצה לכם לקרוא אותו תחת הפוך או לצד ארל גריי ועוגיות.

  

  

  






יום שישי, 2 בפברואר 2024

נחלה - גרהם נורטון


Holding - Graham Norton
מאנגלית: נעה שביט
הוצאת אריה ניר 2023, 364 עמודים מודפסים
נקרא כעותק דיגיטלי

"דרמות מעטות ידע דאנין, כפר אירי שכוח־אל, ובכל זאת טרדות פוקדות את תושביו: הסמל פי־ג'יי קולינס מתוסכל ממשקלו העודף, בריד ריירדן, אם לשניים, מתוסכלת מבעלה ומוצאת נחמה בטיפה המרה, ואוולין רוס האלגנטית מתוסכלת מעלומיה שחלפו לבלי שוב. ולכן כששרידי אדם – שלפי החשד שייכים לטומי בורק, מאהבן לשעבר של בריד ושל אוולין – מתגלים בחווה ישנה, עברו האפל של הכפר מתחיל להיחשף. בשעה שפי־ג'יי חסר האונים מתקשה להתמודד עם חקירה אמיתית לראשונה בחייו המקצועיים, הוא מגלה תיבת פנדורה ובה כעס ותרעומת, סודות וחרטות שאגרו התושבים במשך שנים ארוכות".

ככה. ישר ולעניין. 

אני אוהבת מאד את הכתיבה של גרהם נורטון. כבר סיפרתי לכם על מציאה וגם על סוף מעגל שלו, ועכשיו אני רוצה לספר לכם על הראשון שלו שתורגם לנו, וגם הוא מעדן ספרותי משמח. למרות שספרי מתח הם לא בדיוק כוס התה המועדפת עלי, אני ממש אוהבת את ההומור של נורטון ואת היכולת המופלאה שלו לבנות דמויות עגולות, מלאות בכל טוב. 

הנה כאן, הדמות הראשית, הסמל פי-ג'יי קולינס הוא ממש לא מה שהייתם מצפים מבלש שאמור לפצח תעלומות רצח. למעשה, גם אנשי דאנין, כפר אירי קטן בשומקום, לא היו מצפים ממנו ליותר מדי. הוא שוטר מהסוג שמוצב במקום כדי לנווט את התנועה ומדי פעם לפגוש את בעיותיהם הקטנות, המשעממות, של התושבים. אבל בזכות נורות קטנות שמדליק נורטון עליו, ושמאירות אותו מזוויות שונות, אנחנו הקוראים, ישר מתאהבים בו, באנטי גיבור הזה שכל כולו אנושיות, עם לא מעט פגמים ועם לב גדול. 

"""תודה, פי-ג'יי," הוסיפה אוולין. הוא הרגיש כאילו לחשה "גיבור שלי!" לתוך אוזנו."

"שתי גופות בחווה אחת, הן חייבות להיות קשורות איכשהו. הוא קפץ ידיים לאגרופים ופנה לכיוון המכונית שלו. הוא נהנה מזה."

באמצע כל השגרה האפרורית הזאת, פתאום, נמצאות עצמות אדם שמת לפני שנים, באתר בנייה בכפר. כולם חושבים שזהו טומי בורק, מושא אהבתן של בירד, היום נשואה ואם לילדים, ואוולין רוס, העדינה והאצילית, אחת משלוש אחיות רווקות. בירד ואוולין הן יריבות שאפילו הגיעו לידי מכות זו עם זו לפני שנים, לפני שטומי הנחשק נעלם לבלי שוב. 

פי-ג'יי נקרא לדגל. ומי שמפקד עליו במשטרה הוא לא האיש שהכי נוח לעבוד איתו, הוא לא לגמרי סגור על מה שהוא רוצה לעשות עם חייו, אשתו עזבה אותו עם הילד שלו, והוא לא כל כך מצטער על כך. הסמל מתחיל לחקור. ראשית, את שתי החשודות הראשונות, אל כל אחת מהן יש לו רגש מיוחד. 
מידי פעם מתרחשת תפנית לא צפויה בעלילה, וזה מסקרן וגם נעים ונחמד. כי ככה זה עם אנשים, הם אף פעם לא מובנים מאליהם, ותמיד יש הפתעות. 
ובסוף, ממש לא כמו שחשבנו. אני, כמובן, לא אספר פה, אז תקראו ותדעו.

"היצירה הראשונה אימתה את חששותיהם המרים של הנוכחים כשמיירד שרה שתי אריות מאת מלחין פולני עלום-שם. פי-ג'יי הפך מודע עד כאב לכל תנועה קטנה, לכן ניסה לקצוב ניעות של מבוכה. אוולין ישבה דוממת לחלוטין ובהתה היישר נכחה בזמן שאביגיל בחנה את ציפורניה. פלורנס הניחה למגוון רגשות להתבטא על פניה כדי שתושביו הפשוטים של דאנין יוכלו לראות עד כמה התרשמה מהצרימה הצווחנית."

הדמויות בנויות נפלא, כך גם העלילה. ספר נהדר, אל תתנו לו לחלוף מתחת לרדאר שלכם. 
 



  

 





 

יום חמישי, 25 בינואר 2024

בת טובה דייה - שירלי נס-ברלין



The Good Enough Daughter
 עורכת: אורנה לנדאו
הוצאת שתיים 2023, 207 עמ' כולל תודות


בתחילת ספטמבר הייתי בכנס ספרנים בירושלים ושמעתי הרצאה של שירלי נס-ברלין. צחקתי המון. יצאתי מההרצאה בתחושה כל כך טובה על הנשמה, שכשראיתי את הספר שלה באתר עברית ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו, ולחזור על החוויה הזאת.  כשהגיע הספר המודפס לכאן, מיהרתי לסיים את הספר שקראתי ולגשת אליו. 
והספר מצויין, באמת. מציף כל מיני אשמות חבויות, ומשחרר. לעיתים מצחיק, אבל בהחלט לא תמיד. לעיתים הוא מציג בפני הקורא פנס מכביד מאד. 
כאן אֵלָּה, הגיבורה המספרת בגוף ראשון, ואחותה אור חולקות את הליווי של אימן, רחלה גוד-טובין (!), בבית חולים כשהיא מורדמת ומונשמת. 

"במקום לשבת עם חברה על קפה, הייתי יכולה להיות יותר עם אמא.
במקום להחליף חולצה שלוש פעמים, הייתי יכולה להיות יותר עם אמא. 
במקום לצאת לסרט עם טל, הייתי יכולה להיות יותר עם אמא..." עמ' 178

באחרית ימיה היתה אימי מחוברת לצינור שסיפק לה חמצן לנשימה. חייה נראו לנו נוראיים, למרות הטיפול הטוב שקיבלה. לא פעם ביקשה ש"זה ייגמר כבר". ועדיין, תמיד יש בי תחושה שאולי הייתי יכולה לעשות יותר למענה. אֵלָּה יושבת ליד אימה המורדמת שעות ארוכות, גם על חשבון הזוגיות והאימהוּת שלה. היא משווה את עצמה לאחותה, שהיא כביכול הבת הטובה יותר, ונראית לעצמה בעמדת חֵסֶר. היא מאשימה את עצמה כשהיא מתפרקת. כשהיא חושבת על משהו שאינו קשור לאימה, כשהיא עושה דברים שמשמחים אותה ולא קשוורים לסיטואציה בה נתונה אימה. אלֶה רגשות מוכרים, לדעתי, לכל אחד שחווה קושי כבד של בן משפחה או חבר אהוב. 
"...אבל עוזבת את זה, כי אור יותר צודקת. היא גם הגיעה שעתיים לפניה, אז היא גם יותר צודקת וגם יותר מתחשבת. והפנים שלה נקיות מאיפור והבגדים פשוטים, מה שמעיד על כך שהיא בכלל לא חשבה על עצמה הבוקר, רק על אמא, ולא התעכבה לשים קצת רוז' שיצבע לה את השפתיים בוורוד מחמיא, ולא הסמיקה את לחייה. אלא הגיעה חיוורת ומודאגת כמו שבת אמורה להגיע לניתוח של אמא." עמ' 50

עם זאת, רחלה גוד-טובין היא מדריכה לחשיבה חיובית, וחינכה את בנותיה ברוח הזו. כך גם, בסופו של דבר, המסר של הספר הזה. ולכן הספר מלא בהומור בריא. לא פעם צחקתי בקול תוך קריאה בספר. כמו בהרצאה, הספר מביא לפנינו את התמודדויות היום יום שלנו ומראה פן פחות רציני שלהם. הקורא לא יכול שלא להנהן בחיוך ולומר: כן, זה אכן משעשע. 

"גם אלה ניסתה לשחרר את השדיים לחופשי, אבל השדיים שלה לא ידעו איך לשמוח בחופש הפתאומי שלהם ונגררו בכבדות לפניה." עמ' 96

"זו תהיה מין התגלות כזו. והמון אנשים אבל במיוחד נשים יבואו אלי כואבות ויצאו מחוזקות. כי אני אראה להן שאם אדם אחד עלי אדמות מצליח ליצור שינוי, אז גם הן יכולות. זה מה שאני אראה להן ואמא תהיה כל כך גאה בי. כל כך." עמ' 123-4

מומלץ בחום. נראה לי שהספר הזה עוד ישוב אלי מידי פעם. 

יום שישי, 12 בינואר 2024

ראי אדמה - נירית הלבני

The Autright Inheritance - Nirit Halivni
עריכה - דורית זילברמן
הוצאת פרדס, 2013, 347 עמודים

""משפחת ברנשטיין - שכולנו חלק ממנה, זו משפחה של מחוות קטנות. אנשים שאפשר לבקש מהם שיעזרו לך להעביר דירה או שיבואו להרכיב לך קרניז לחלון. אנשים שאם תזדקק להסעה לשדה התעופה לא יגידו לך שיש תחנת מוניות ולמה לך לבזבז את זמנם. וכשתתקלקל לך מכונת הכביסה יזמינו אותך בחפץ לב לכבס אצלם."" עמ' 76

זהו הרומן הראשון שכתבה נירית הלבני. את השני שלה - מאחורי כל זה - קראתי בסוף הקיץ של 2019 והוא עדיין אחד הספרים הכי אהובים עלי. כולו ישראליות מזוקקת ונפלאה. את הספר הזה הזמנתי מיד לאחר מכן אבל רק עכשיו הגיע לספרייה שלנו. כמובן שמיד לקחתי אותו אלי. לשמחתי, הוא ענה לציפיות שלי. הִִתאים מאד עכשיו, לישראליות המתחדשת שלנו, אחרי האסון הנורא שפקד אותנו כאן. 

משפחת ברנשטיין היא משפחה שורשית שחבריה משורגים זה בזה גם כשהם ביחד וגם כשיש ניתוק כואב ביניהם. זה התחיל בסבא חיים וסבתא מרים שגרים במושב, מגדלים כרם, ענבים ליין. ממשיך אל גדי בנם ובתיה אשתו האהובה, המורָה לתנ"ך, העירונית מתל אביב. ומגיע אל שני התאומים - איתן ואביטל, ועוד גם אל תומר, בנו של איתן. הספר מסופר בקולם של אביטל, גדי ובתיה, אבל מצטרפות אליהם האחיות של בתיה ממשפחת אברמוב התוססת, וחברותיה אורה וכרמלה. מצטרפים גם יונתן, חברו הטוב של איתן ואהובה של אביטל, סוזן, אשתו של איתן, רוחה ואמנון - אחותו של גדי ובעלה. יש גם כלב, גולדי, כי הרי אי אפשר למשפחה לחיות בלי כלב. 
מידי פעם יש סדקים ואכזבות, ואפילו קרע אחד גדול שזוחל בין המילים וגורם למתח. מסקרן לדעת איך זה ייגמר - אם ייגמר, מי יעשה את הצעד הדרוש, מי יבחר להסתלק או למרוד. ואיך כל אחד במשפחה יבחר להגיב לזה, להתערב או להניח לדברים כמו אינם שלו. 

"גדי זכר את היום בו בא לאסוף את הזקן לכרם והוא  הניף את ידו בדחייה ואמר לו "לך לבד. אני עסוק". גדי הפציר בו בהתחלה ואחר כך נכנע ולאט לאט איבד אביו את קומתו, אחר כך את קולו ואחר כך את שמחת החיים שלו ורק היה יושב בכיסא במרפסת של הבית הקטן ובוהה בתנועת הדרורים על הפיקוס שעמד במרכז הדשא." עמ' 136

כמו בכל משפחה יש לכל אחד אופי ודרכי חשיבה משלו, ולכל אחד יש את הקווים האדומים שאינו מוכן לוותר עליהם, וגם כאבים שנוצרים מהממשק ביניהם. נירית הלבני מספרת לנו בדרך קסומה ונהדרת על משפחה של מושבניקים שהאדמה נטועה בהם, וגם אם אנחנו לא אנשי אדמה - אנחנו מוצאים את עצמנו שם איתם, שמחים בשמחתם, דואגים איתם וכואבים את כאבם. ואת התגובות שלהם, והרגשות שלהם - אנחנו מכירים היטב. הם גם שלנו. 

"אבל היה בה משהו שהיה חלק ממנו וגם כשהיא הרגיזה אותו ודחתה אותו וסירבה לקבל את הרעיונות שלו ולפעמים גם העליבה אותו בהתנשאות שלה מול אנשים אחרים או מול הילדים, הוא ידע שהיא בקבוצה שלו, ..." עמ' 156

הספר כתוב כל כך יפה, שהתקשיתי להחליט מה לצטט ולהניח פה לפניכם ומה להשאיר לכם לקרוא לבד. ולמרות שיש בו לא מעט הומור, פה ושם גם בצבצו דמעות. ממליצה מאד מאד.


 

יום שבת, 23 בדצמבר 2023

למחרת היום - מליסה דה קוסטה

Les Lendemains - Mellisa Da Costa
מצרפתית: אביגיל בורשטיין
הוצאת תכלת 2023, 301 עמודים
"עכשיו אני כאן, קפואה ליד החלון, לא יודעת מה לעשות. הפרפר התעופף לאי שם, לא יודעת לאן. הספקתי לראות רק שתי נקודות צהובות על כנפיו. אני חושבת שהשאר חום. אולי חום אדמדם, פרפר זה הרבה יותר מדי חיים בבת אחת.." עמ'78
זהו ספר שמדבר על שבר גדול, אובדן ואבל - ואז שיקום איטי ומדורג אבל עקבי. אין כאן עלילה גדולה, ומכיוון שכל הדמויות חיוביות עד מאד, זה קצת נזל לי לשיעמום אחרי כשני שליש של הספר. 
אמנד היא אלמנה טרייה שגם איבדה את בִּיתה בלידה שקטה. היא שבורה ואבלה ובורחת אל בית ישן ורעוע, משתדלת להינתק מכל חברה אנושית או אחרת. היא נתונה במעין בועה של אֵבֶל ולא מעוניינת ליצור שום קשר עם אף אחד. אבל היא מוצאת יומנים ולוחות שנה של הדיירת הקודמת של הבית בו היא גרה, היא מוצאת שם הערות שגורמות לה לצאת אל החצר ולהתחיל להקים גינה של ירקות ופרחים. יש גם חתול אחד שמאמץ אותה, בהתחלה בניגוד לרצונה ואחר כך, מתוך חמלה, הוא נכנס לליבה.
בני המשפחה וגם חברים של בעלה שנהרג מנסים לעטוף אותה בכל טוב, כך, גם ביתה של בעלת הבית הקודמת. והיא נפתחת לאט לאט עד שהיא מוצאת נחמה. אין שום דמות בעייתית בספר הזה. כולם טובים עד מאד. המון רגש, 
יותר משזה ספר קריאה זוהי מין המלצה למי שעבר משבר, מין קריאת עידוד, ובתור שכזה, הוא ממש טוב. אבל העלילה קצת מקרטעת לטעמי. זה קצת יותר מדי מתוק.
"במרוצת הימים, החתול האפור ואני מפתחים אסטרטגיה כדי להימנע מלהפחיד זה את זה. המגורים המשותפים לא קלים, אבל אני מרגישה שאני מתחילה להתרגל. חוץ מזה, איך אפשר לסלק אותו החוצה, לקור הגובר?" עמ' 125
יצויין, שכמו שתראו פה למטה, לא מעט הוצאות בחרו להדפיס אותו בעולם. גם בספרייה שלנו אהבו אותו מאד.
 

  

 

יום שני, 11 בדצמבר 2023

משהו קורה לבלה - אוריין צ'פלין

 


Something is Up with Bella - Orian Chaplin
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023, 216 עמודים

הסיפור כאן מזכיר בהתחלה את הסיפור של פינקס הקטן, השיר שכתב דן אלמגור. כשקראתי אותו התנגן לי השיר הזה באוזן בחלקים גדולים מהספר.
בלה רוזנבאום היא דיווה. היא זמרת גדולה מהחיים. ככה חונכה וגודלה על ידי הוריה, בעיקר אביה, שחזר ושינן באוזניה שהיא אחת ואין זולתה. היא ממלאה אולמות רבים בקולה הגדול והמצויין, והיא מנהלת את חייה מתוך תחושה שהעולם זכה בה, ושכולם צריכים להבין זאת ולהעריץ אותה. אלא שכשאנחנו פוגשים אותה כאן, בלה היא כבר בת 84, עדיין יפה ומטופחת, אך פחות מופיעה ופחות מבוקשת. סוג של "לשעבר" כזה. והיא נעשית דמנטית. היא מבולבלת לעיתים קרובות ולא ממש מזהה את סביבתה, מדמיינת שהיא מופיעה בפני קהל גדול, עם שפתיים אדומות וצמה עבותה שהיא הסמל המסחרי שלה.
בעלה, יענק'לה זליג הוא העבד הנרצע שלה. הוא חי למענה ומטפח אותה, מקדיש את חייו להאדיר את האישיות האגוצנטרית שלה, גם כאן, מתוך תחושה של שליחות, של זכות גדולה. היא לא משגיחה בקיומו, רוב הזמן, מתנהלת כאילו הוא חלק ממי שהיא. היא מקבלת את השירותים הקטנים והגדולים שלו בשיוויון נפש.
ויענק'לה עמל קשות להמשיך להחיות את האגדה, שלא יידעו שהיא יורדת מהפסים, שלא ייפגע שמה הטוב.
כארבעים שנים לפני כן בלה ילדה לו את נעמי. בלה לא מתעניינת בביתה בכלל. כשזו האחרונה מתבגרת היא בוחרת לחיות באמריקה ולספר על בן זוג שמתאים בדיוק לתבנית המצופה ממנה. 
בצר לו, פונה יענק'לה לעזרה רפואית. ד"ר גליה שעשוע היא רופאה פסיכוגריאטרית. היא מטפלת בבלה ומוקסמת אף היא מההילה שכמו זורחת ממנה. משפט אחד שבלה מטיחה ברופאה מטלטל אותה וגורם לה להסתכלות פנימית מערערת.
הספר כתוב בצורה סוחפת וקולחת, קראתי אותו בנשימה אחת. היו פעמים שכעסתי על הדמות של בלה, מין תחושה של רתיעה, ומצד שני חשתי חמלה כלפי יענק'לה, על התפקיד שלקח על עצמו, על היותו נעלם כזה. גם המרד, כביכול, או, אולי נכון יותר לומר בריחה של נעמי הכעיס אותי במידה מסויימת. אבל זה נקרא כל כך אמיתי והגיוני לדמות שלה, לדמות של אימה המתנכרת. 
הספר מכניס את הקורא לעולם המפחיד של חולי הדמנציה, של הקשישים שכבר לא ממוקדים ויש להם עולם מבולבל וחסר שורשים. דמותה של הרופאה שמצד אחד מכילה את רגשותיו של יעק'לה, הנבגד על ידי מחלתה של אשתו, ומצד שני בורחת מתפקידה ומחייה לרגע, היא, לדעתי החולייה החלשה בסיפור. אבל הספר נקרא ביעף, מכניס את הקורא למשפחה מתמודדת. הוא מאיר את הזקנה במקומות פחות נעימים אבל רגישים ומכמירי לב. בלה, יענק'לה ונעמי נכנסים ללב ומשאירים את הקורא מהורהר ומחבק. מומלץ.



יום שישי, 1 בדצמבר 2023

הקוסם - קולם טויבין

 


Colm Tóibín - The megician
מאנגלית: ניצה בן-ארי
הוצאת שוקן, 2023, 416 עמ' כולל תודות

זוהי ביוגרפיה על חייו של הסופר הדגול, חתן פרס נובל, תומס מאן, שאיננו כבר איתנו (1875-1955) אבל ספריו מוכרים מאד: בית בודנברוק, הר הקסמים, מוות בונציה, דוקטור פאוסט, יוסף ואחיו.
מאן היה נשוי באושר לקטיה פרינגסהיים, שחקנית ממוצא יהודי, אב לשישה ילדים, והומוסקסואל בארון רוב הזמן. אשתו יודעת ומכילה את זה. בענווה, בשקט ובחוכמה רבה היא מנהלת אותו ואת חיי שניהם תוך פתיחות לאופיים המיוחד של ילדיהם. לטעמי, הילדים הם החלק המעניין בספר, בשל אופיים והתנהלותם. 
ספריו של מאן תורגמו לשפות רבות, והוא נחשב לגאון מוערך, סוג של סלבריטי, בכל מקום אליו הגיע. הוא נהג לתת הרצאות ולהביע את דעתו המלומדת בכל העולם, אבל, איך לומר, עם כל ההערכה לכשרונו הבלתי מעורער, האיש לא היה מי שהייתי רוצה בסביבתי הקרובה. הוא אהב מאד את תשומת הלב סביבו, את חיי הנוחות והפאר, ולא התייחס יותר מדי אל ילדיו, אפילו כשבגרו. כשעבד, היתה דלתו סגורה - ואף אחד לא הורשה להפריע לו. שום דבר לא יכול היה לשנות את השיגרה שלו, את הטיול היומי עם אשתו, את שלוש הארוחות המסודרות. קטיה ליוותה את זה בהסכמה, ולא אחת ייצגה אותו טוב משהיה עושה זאת בעצמו. היא הכילה את נטייתו ואפשרה לו אפילו להיפגש עם אנשים יפים שהשתוקק אליהם. 

ילדיו כינו אותו "הקוסם".
"ימים ספורים לאחר מכן נכנס לחדר של קלאוס, כשהילד חלם חלום בלהות על אדם הנושא את ראשו תחת זרועו. תומס אמר לקלאוס לא להביט באי, ורק לומר לו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים שאביו הוא קוסם ידוע, והוא מוסר שחדר שינה של ילד אינו מקום לשיטוטיו וכי עליו להתבייש בעצמו....למחרת, בשעת ארוחת הבוקר, קלאוס אמר לאמו שלאביו יש כוחות קסם והוא יודע אילו מילים מתאימות לגירוש רוח רפאים." עמ' 125
 
ההתחלה של הספר היתה קשה לי מאד. לא אהבתי את הדמות של הסופר כפי שהצטיירה בספר, מה שכנראה היה בהחלט תואם למציאות. לא אהבתי את זה שהוא כולו סופר, כלומר, שכל דבר שקורה סביבו, מנוקה מהרגש שלו אליו ומחושב כנתון שיכול או לא יכול להתקבל בספר.  כשקטיה היתה מאושפזת: "הוא שאל את עצמו אם בין לוחות הצילום (רנטגן) יש להם גם תמונות של קטיה, תמונות שיעשו אותה יקרה עוד יותר ללבו, לאחר שידע איך היא תיראה בנצח הגדול. בהבזק של רגע ראה מה דבר כזה עשוי לתרום לספר, כמה דרמטי זה יהיה..." עמ' 108  
מאמצע הספר העלילה התאוששה לי. הנאציזם עולה לשלטון ופורצת מלחמת העולם השנייה. משפחת מאן נודדת באירופה ולבסוף מגיעה לארצות הברית. אחיו של תומס, בנו ובִיתו הם בעלי דעות לא מקובלות בגרמניה ומעוררים את זעמם של השלטונות. הסופר לא אוהב את זה. הוא נאלץ ללמוד אנגלית כדי לחיות באמריקה. וזה מאד קשה לו. את זה קל להבין. כאיש שהשפה היא מטה לחמו ומרכז חייו, המעבר לשפה אחרת הוא קושי משמעותי. מזה כשנה אני לומדת גרמנית. סדר המילים במשפט בגרמנית מאד שונה מאנגלית, גם מעברית. 
 
הוא דואג למכירות של ספריו, גם ממקום של קנאה לתרבות הגרמנית, לרוח הגרמנית או הבווארית של פעם. הבוז שהוא זוכה לו מקרוביו על החומרנות שלו ואהבתו לפאר ונוחיות, גם כשהוא עצמו מודע להגזמה שבכך, אינו מפריע לו לחיות כך. ההתלהבות מספריו, הפרסים שהוא זוכה בהם, אלה מחפים, מן הסתם. 

במכתב שכתב לתומס אחד מבניו נכתב כך: ""אתה אדם גדול. ההומניזם שלך זכה לכבוד ולתשואות. אני בטוח שאתה נהנה משבחים רמים בסקנדינביה. לא מפריע לך כלל, אני מניח, שרגשות הערצה אלה אינם נחלת ילדיך..."" עמ' 378

כבר קראתי ספרים שלא אהבתי בהם את הגיבור הראשי, זה לא תמיד מפריע לעלילה. אבל, איך לומר? אולי זה לא הוא, זו אני. וזה הזמן הזה שמסביב כשהמוזות שותקות והראש לא מצליח להיפנות לקריאה. זהו ספר שמתאר תקופה ארוכה בחייו של סופר אגדי, ואני ממליצה עליו בהסתייגות. הרבה שמות מהברנז'ה התרבותית של התקופה צצים פה ושם בסיפור, ולא תמיד ברור היה לי מהי חשיבותם לעלילה. הקריאה לא תמיד קולחת ויש עליות וירידות ברמת הכתיבה. 
עם זאת, בעולם וגם כאן היו ביקורות מעולות על הספר. 
לשיקולכם.