חפש בבלוג זה

יום שבת, 8 במאי 2021

לא אזוז מכאן - מרקו בלצאנו

 


Resto Qui - Marco Belzano
מאיטלקית: ארנו בר
ספרית פועלים, 2019, 197 עמודים

"שום דבר את לא יודעת עליי, ובכל זאת יודעת הרבה כי את בתי." כך, במשפט הפותח את הספר, כותבת טרינה אל בִּתה מאריקה, שנעלמה לבלי שוב בעודה ילדה קטנה. מרקו בלצאנו בחר לכתוב את הספר בלשון נקבה בגלל האתגר שבכך, מפני שאשה יכולה להכיל בתוכה חיים חדשים, וכי חשב שזה יכול לתת לו מבט נוסף על הדברים, הן אבהי והן אימהי, (מתוך ריאיון שנערך עימו ל"הארץ".)
טרינה היא נערה בחלק הראשון של הספר, היא גרה בקוּרוֹן, כפר קטן בדרום טירול, השייך לאיטליה, שרוב תושביו היו אוסטרים לפני המלחמה הראשונה. רובם איכרים אנאלפביתים משום שאין להם צורך ללמוד לקרוא ולכתוב, והם דוברי גרמנית. טרינה היא בת לאב אהוב ורגיש ואם ביקורתית, והיא משמשת כמורה לילדים בכפר. היא רואה את אריך שעובד עם אביה, הוא מוצא חן בעיניה והם נישאים ומקימים משפחה קטנה שאינה חולמת בגדול. גם אהבתם היא סוג של הרגל, הרגל של שגרה וחיי יום יום עמלים, אבל גם של חיבה עמוקה, הערכה וכבוד הדדי. כל שאיפתם היא לחיות בכפר האהוב עליהם, לגדל את חיות המשק וגידולי השדה בו, וללכת מדי פעם לכנסייה בכפר. 
"אילו שאלונו באותו יום. מה נבקש יותר מכול, היינו משיבים שנבקש להוסיף לחיות בקורון... לא נבקש לדעת מה צופן לנו העתיד, לא נבקש ביטחון, נבקש רק להישאר כאן." עמ' 186

עם כיבוש המקום על ידי האיטלקים המציאות טופחת על פניהם. זה מתחיל מכך שהם נדרשים לדבר וללמד איטלקית. הם מנסים להתנגד אבל הדבר אינו עולה בידם. הם נתונים לשלטון הפשיסטי האיטלקי שאינו טוב יותר אליהם מהשלטון הנאצי שמחליף אותו. אריך מתגייס ונפצע, וכשהוא חוזר לכפר הוא אינו מוכן להתגייס שוב והם בורחים להרים. מיכאל בנם שנותר מתגייס לצבא הפיהרר. לא אספר לכם יותר מכך, זוהי פנינה ספרותית שאני ממליצה לכם לקרוא בעצמכם. בתמונה שבכריכה, כמו גם בכל ההוצאות שהוציאו את הספר בעולם, נראה צילום של מגדל הפעמון האמיתי, שהוא החלק היחיד שנשאר בקורון לאחר ההצפה שהיתה שם ב- 1950. הסופר אומר בריאיון לד"ר ספי הנדלר כי הוא אינו מגדיר את הספר כרומן היסטורי, אלא כרומן פוליטי. לפני כשנה ביקר הסופר במקום. אנשים עכשיו שוחים באגם ומבלים לידו ואין להם מושג שמתחת לאגם הזה קבור הכפר קורון. טרינה הגיבורה של הספר הזה היא אשה של מילים. היא מודעת ליאוש של האבדן של בִּתה, של אדמתה, של שפתה ושל הכפר שלה, אך בעצם זה שהיא יכולה לספר במילים שלה את הסיפור הזה, ניתן למקום כבוד. (במשמעות Dignity, תרגום חופשי שלי לדברי הסופר).
"בתשע התלבשתי, בחרתי בחצאית החומה שאהבת, אספתי את שערותיי ויצאתי, מניחה לבעלי ולבני להוסיף לחגוג על הפולנטה. 
כשעמדתי מול ביתם, זה נחת עלי." עמ' 56

"... ואולי גם מאיה היתה שרה, ואתנו כל האיכרים והעמק כולו, וברבות הימים הוא היה הופך למקום מפגש של אנשים הדוברים בשפות שונות, ולא פינה עמומה באירופה, שבה אנשים צהובים זה לזה. אלא שאיטלקית וגרמנית היו חומות שהלכו וגבהו. השפות היו למאפיינים של גזע. הרודנים הפכו אותן לכלי נשק ולהכרזות מלחמה" עמ' 90

רציתי לצטט למענכם קטעים נוספים, באמת, כי הספר הזה כתוב כל כך יפה... תקראו ותראו. הרבה רע עושה לנו הפוליטיקה. יש הרבה מאד תוכן ויופי בספר הקצר הזה, יש בו המון על מה לחשוב. 

  

  




יום שבת, 1 במאי 2021

הֶרֶג קומֶנדטורֶה - הרוקי מורקמי

 


 Killing Commendatore  - Haruki Murakami
KISHIDANCHO GOROSHI: DAI ICHI-BU, ARAWARERU IDEA HEN and KISHIDANCO GOROSHI: DAI NI-BU, UTSUROU METAFA HEN.
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת כתר כנרת זמורה 2020, 575 עמודים


מורקמי הוא אחד הסופרים היפנים החשובים שיש לו אוהבים רבים בעולם, ויש גם מי שמוותר עליו מראש. קראתי שישה שלו, ואת רובם אהבתי מאד. בספרים שלו יש כמעט תמיד סיפור שמתובל בפנטסיה ובמתח, ושני אלה לגמרי לא נמנים על כוס התה שלי. ובכל זאת יש בכתיבתו משהו שמושך אותי ואינו מניח לי לעזוב. ריבוי פרטים, למשל של הארוחות שהגיבור אוכל, תיאורי הבית או הנוף בהם הוא נמצא, כאן אפילו סוגי המכוניות שמשתתפות בסיפור - כל אלה נותנים תחושה לקורא כאילו הוא ממש בתוך הבית והסצנה, כצופים קרובים מאד בעלילה, ממש פה.
אולי סיפרתי לכם שפעם חלמתי חלום שעופר חוזר אלינו על אלונקה, בגוף ומדים מלאים אבל בלי פנים. אמי "מצילה" אותו והוא מבטיח לי שיחזור ככה, מידי פעם, בחלומותי. התעוררתי אופטימית איכשהו. בפרולוג כאן מסופר על איש בלי-פנים שמבקש מהגיבור, צייר דיוקנאות מסחרי, לצייר אותו. התחברתי מיד. 
הספר מספר סיפור ארס-פואטי על ציור שמרכיביו כמו יוצאים מן הציור ומשתתפים בעלילה, כרעיון, כמטפורה, וכחלק אינטגרלי וחשוב מכלל הגיבורים בסיפור. לציור קוראים "הרג קומֶנדָטורֶה" והוא נולד מתוך מה שעבר על הצייר החשוב טומוהיקו אמאדה, במלחמה.
בנו של טומוהיקו, מסאהיקו שמו, הוא ידידו של המסַפר והוא מזמין אותו, לאחר שאביו נעשה דמנטי ומאושפז בהוספיס - לגור בבית אביו. המסַפֵּר חסר שֵם, הוא בשנות השלושים שלו ואשתו החליטה לעזוב אותו. הוא מלמד ציור בכיתות של ילדים ומבוגרים ושוכב עם שתיים מתלמידותיו הנשואות. הוא עובר לגור בביתו של הצייר, על הר מבודד. מול ביתו של הצייר, מעבר לעמק מרוחק, גר איש ששמו וואטרו (שמשמעו לחצות נהר) מנשיקי (שמשמעו הימנעות מצבעים), דמות אניגמטית כשלעצמה. לאחר שהמספר מחליט להפסיק לצייר דיוקנאות,  לאחר הפירוד שלו מאשתו, מציע לו מנשיקי סכום כסף עצום כדי לצייר אותו, והוא מקבל את ההצעה. 
צייר הדיוקנאות אוהב את תחושת הבדידות בבית. הוא מתאר את המוסיקה שהוא שומע - שטראוס, ברוס ספרינגסטין... את "הרג קומנדטורה" הוא מגדיר כ"רקוויאם למען מי שעבר מן העולם", ולאחת הדמויות בציור הוא קורא דונה אנה מתוך האופרה דון ג'ובני. מוסיקה נשמעת הרבה בספר. אני אוהבת את זה. הקומנדטורה עצמו הוא דמות מתוך הציור, דמות שגובהה כ 60 ס"מ, לבושה בהידור והיא מגדירה את עצמה כרעיון. הוא מדבר מוזר. כך למשל הוא עונה לשאלתה של מאריה, שאומר לכם רק שהיא תלמידה של המספר:
""חיובי," אמר הקומנדטורה "אני שואל את צורתה של הדמות ההיא. הקומנדטורה - אני עצמי איני יודע מה חשיבותו. אבל זה הכינוי שבו אני מתקרא עתה. המתינו כאן בשקט. אבוא אל ידידותיי בזמן ההולם. אל פחד. הכסות תצפינכן."" עמ' 542

הספר ארוך בהחלט. במקור ביפן, וכמו שתראו למטה, גם במדינות אחרות בחרו להדפיסו בשני כרכים. היו קטעים שהרגשתי שקצת נמשכו שלא לצורך, וקראתי אותו לאט מאד. אבל בכל זאת, נשאבתי, ושמחתי לחזור אליו.
"היא היתה ילדה יפה, אבל יופי אינו מה שחיפשתי. במקום זה היה עליי לגלות מה חבוי מתחת לפני השטח. מה מצוי בבסיס אישיותה - מהו שמאפשר את קיומה.היה עלי לאתר את המשהו הזה ולהעלות אותו על הבד. הוא לא היה צריך להיות יפה. ייתכן אפילו שיהיה מכוער. אבל מכל מקום, היה עליי להכיר אותה טוב מספיק כדי לגלות מהו הדבר הזה. לא במילים או בהיגיון, אלא בצורה ייחודית, צירוף של אור וצל." עמ' 344


   


 

 

 






יום ראשון, 18 באפריל 2021

שודדי-הים, יומן המסע של קפיטן ויליאם לאבר - דאגלס א. סטיר

 


Pirateology - Illustrated by Ian Andrew, Anne Yvonne Gilbert &Helen Ward
מאנגלית: אריה חשביה, ייעוץ מקצועי: נמרוד אשל
הוצאת שוקן 2007, פורמט אלבום לא ממוספר

זהו ספר אינטראקטיבי מרהיב ביופיו, הנפתח באיגרת מאת סמיואל שוט, נציגו של ג'ורג', מלך אנגליה, סקוטלנד ואירלנד במושבות האמריקאיות של שנת 1723. האיגרת נשלחה אל אדון ויליאם לאבר, רב החובל של האוניה "חתול הים" ובה הוא מכריז מלחמה על שודדי הים. 
"אני מתיר לך לצאת עם צוותך ב"חתול הים" כדי להילחם בשודדי הים, להתקיף, להרוג, למגר ולהשמיד אותם בכל מקום שבו תמצא אותם, לקחת שלל את ספינותיהם ואת כל אשר להם, ובמיוחד לרדוף אחד שודדת הים האימתנית ארבלה דראמונד ואחרי צוות המרצחים שלה..." המלך ממשיך ומורה לכל מי שנמצא באזור לעזור בידיו של הקפיטן ויליאם לאבר למצוא ולתפוס את השודדים, שעל ספינתם מתנוסס דגל שחור עם גולגולת ועצמות מוצלבות. מי שמצטרף למרדף הזה מקבל עידוד רב וגם פרס כספי.

הקפיטן האמיץ יוצא לדרך ואנחנו הקוראים, חלקנו צעירים יותר אבל חלקנו האחר מבוגרים, מתלווים אליו ונהנים ליטול חלק בהרפתקה הזו. לפנינו יומנו של ויליאם לאבר והוא מכיל כל כך הרבה. יש בו הכל מכל וכל, ולנו, המתארחים בספינה שלו, יש המון מה לחקור ולראות. בין היתר ניתן ללמוד על סוגי ספינות, מפות ועזרי ניווט, דגלים, סוגי נשק, בעלי חיים שפגשו אנשי הספינה בדרך וכאלה שמלווים אותם בספינה עצמה ומכתבים. תוך כדי תאור המרדף יש בספר היפה הזה שלל חפצים ועזרים, את חלקם ניתן לראות כשפותחים צוהר אל בטן האוניה. יש כאן שקיות עם פתיתי זהב, יש מדריך קשרים, כולל חוטים להתנסּוּת, יש גם תמונה של תותחים ימיים והקליעים שלהם. זהו אלבום עשיר ומלא בתוכן ועיסוק. מתאים לקטנים (7 ומעלה) וגדולים. 
מומלץ בחום.

  

 

  






יום שישי, 9 באפריל 2021

כל האור שאיננו רואים - אנתוני דואר

 


All the Light We Cannot See - Anthony Doerr
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת מודן 2015, 542 עמודים

 "אז איך, ילדים, יכול המוח, שחי בלי ניצוץ אור, לבנות למעננו עולם מלא אור?" עמ' 419

שני ילדים במלחמה, משני צידי המתרס.
ורנר פְּפֵניג הוא יתום גרמני קטן גוף ולבן שיער, שמגיע מבית היתומים לבית ספר יוקרתי של הרייך השלישי בשל כישוריו המיוחדים בבניית אביזרים אלקטרוניים, במיוחד משדרים. למרות שהוא נאלץ להיפרד בשל כך מאחותו האהובה הוא גאה מאד להצטרף ולהשתייך למערכת ההיטלראית האדירה. 
מארי-לור ל'בלאן היא ילדה צרפתיה, בִּיתו של המנעולן של מוזיאון הטבע בפריז, והיא עיוורת. היא הולכת מדי יום ביומו עם אביה לעבודה, והוא מכין לה דגמים מיניאטוריים של הבית וסביבתו כדי לאפשר לה להתמודד עם עיוורונה ולהתמצא בסביבה המיידית שלה. במוזיאון מצוייה אבן יקרה הקרויה "ים הלהבות" שיש לה כוחות מיסטיים היכולים לרפא את מי שאוחז בה אך פוגעים במי שבסביבתו.
עם כיבוש פריז יש להעביר את האבן למקום בטוח, וכך מארי-לור ואביה מגיעים אל הדוד שלה, בסן מאלו, ושם בונה לה אביה מיניאטורה חדשה והיא צריכה ללמוד להתמצא גם שם.
ואז המלחמה. כל אחד מהם צריך לעשות למען ארצו. כל אחד מהם צריך לשרוד.

הספר כתוב בצורה פיוטית וחודרת. נהדר. הוא מרעיד את הנשמה ביותר ממקום אחד. ההתמודדות של ילדה עיוורת שפוחדת מנערים גרמנים שישמחו לנצל את נכותה. הצורך של ילדים בבית הספר הגרמני לחשל בעצמם אכזריות שתקהה את רגישותם ולהתגבר על האנושיות שבהם. ומצד שני, נקודות האור והחיבה, החמלה, וגם היכולת לראות יופי בטבע ובמי שנשמתו לא הוכרעה על ידי הכיעור שבמלחמה. כל אלה גרמו לי לאהוב את הספר הזה עד מאד. לקראת הסוף, למרות שהוא מאד קריא ומושך, פשוט לא רציתי שייסתיים לי. 
הספר זכה בפרס פוליצר ולביקורות אוהדות ביותר ברחבי העולם והודפס במדינות רבות. גם בארץ הוציאו מהדורה נוספת. ממליצה לכם בחום לקחת אותו אליכם, לכאוב איתו אך גם להתענג עליו. 

"הילדה עולה על הנדנדה ומתנדנדת הלוך ושוב, בועטת ברגליים והצפייה בה פותחת איזה שסתום בנשמתו של ורנר. אלה החיים, הוא חושב, בשביל זה אנחנו חיים, כדי לשחק ככה ביום שהחורף מרפה סוף-סוף מאחיזתו. הוא מחכה שנוימן שתיים יקיף את המשאית ויגיד משהו גס כדי להרוס את זה, אבל הוא לא, וגם לא ברנט. אולי הם לא רואים אותה בכלל, אולי הדבר הטהור הזה יחמוק מחילולם..." עמ' 376.

  

  

  

   



יום רביעי, 31 במרץ 2021

קרבת דם - אברהם וירגיז

 


Cutting for Stone - Abraham Verghese
מאנגלית: אורי בלסם
הוצאת מטר 2009, 642 עמודים כולל תודות.

הספר הזה ואני מסתכלים זו על זה כבר זמן רב. לא הרבה קראו אותו בספרייה אבל מי שקרא גמר עליו את ההלל. יש לציין שמלבד עוביו/אורכו המאתגר, גם מיקום ההתרחשות העיקרי לא תמיד מדבר אל קוראינו. מי שהיה בהודו תמיד מתלהב. הסיפור קורה ברובו באתיופיה, החל בתקופת שלטונם של היילה סלאסי והדיקטטור מנגיסטו, וכמעט עד היום, ויש גם מעבר לארצות הברית. 
הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של ד"ר מריון סטון, שהוא בנם של אחות-נזירה-הודית ומנתח בריטי מוכשר, ואחיו התאום של שיווה. התאומים נולדים בלידה מסובכת - שכמעט עלתה בחייו של שיווה - בבית חולים באדיס אבבה. אימם מתה בלידתה אותם, ואביהם נוטש ונעלם. שני רופאים הודיים, הֶמָה וגוֹש מאמצים אותם. הם גדלים במתחם בית החולים מיסינג, וסופגים את מדע הרפואה מהוריהם המאמצים. בין התאומים יש קשר שהוא מעבר לאחאות, יש חוט נפשי שמחבר ביניהם, הם חשים אחד את השני בטוב וברע, עד לרמה מיסטית ממש. הם משתתפים בהוויית בית החולים עם האחיות והרופאים, לומדים מהר ואף מבצעים פרוצדורות רפואיות מידי פעם. 
למרות הקשר המיוחד ביניהם, יש שוני מהותי באופיים של השניים. מריון חדור מטרה ועתידו סלול מבחינתו לפניו. הוא מתכונן ללמוד רפואה ולהיות מנתח, להינשא לגֶנֶט, הילדה שגדלה עימם כאחות, ולגדל איתה את ילדיהם. בגידה של אחיו בו גורמת לסטייה מהמסלול הזה ולתפנית שתשנה את כל התמונה. שיווה חי ולומד בצורה אחרת. הוא גאון שאינו מוכן להיות מוכתב על ידי הממסד האקדמי, הוא רגיש ואינטואיטיבי מאד, וגם הוא אוהב את גֶנֶט.  
בעקבות התהפוכות הפוליטיות נאלצים השניים להיפרד, מריון בורח מאתיופיה ומגיע לבית חולים עני ודל בתקציבים בניו יורק, שם הוא עובר את ההתמחות שלו כמנתח. שיווה נשאר במיסינג ועושה את ההתמחות שלו בניתוחים גניקולוגיים. לא אספר לכם כאן אם ואיך נפגשו השניים בהמשך, אם מצאו את אביהם ומה עלה בגורל כל אחד מהם. מן הסתם, לשם כך תצטרכו להיכנס אל הפרוייקט הזה, ולקרוא.
הספר מכיל הרבה מאד תהליכים רפואיים, תיאורים של ניתוחים ופרוצדורות אחרות. ברובם, באופן מפתיע, זה היה מעניין מאד. בגדול הספר לא אחיד. יש חלקים שהיו מפורטים מדי לטעמי וניתן היה לקצר אותם. עם זאת החויה כולה מרתקת ועוצמתית מאד. זהו עולם שלא מוכר לנו כאן ועכשיו. לא ההיסטוריה הקרובה של אתיופיה (שפעם נקראה חבש כזכור), לא המנהגים והאמונות של שלל הדתות והכתות שמוזכרות כאן, גם עולם הרפואה על התפתחותו. מעניין בהחלט. שווה לגמרי את היד הכואבת ואת הזמן המושקע. למרות שהייתי מקצרת קטעים מסויימים, הדמויות נהדרות, הקשר המיוחד בין האחים ובין הוריהם המאמצים על אופיים המיוחד מזמנים חויית קריאה טובה מאד. הכתיבה בגוף ראשון בספר נתנה תחושה שהכל פה אמיתי וקרה כך, מילה במילה, לַמסַפֵּר. מעמוד התודות מסתבר שרובו של הספר בדוי. וִירגִיז הסופר הוא אכן ממוצא הודי, והוא רופא מנתח בכיר ופרופסור באוניברסיטת סטנפורד המכובדת. הספר הזה מועשר ממאגר הידע הנרחב שלו.
זוהי חוויה מיוחדת. כדאי מאד.