חפש בבלוג זה

יום שלישי, 22 ביוני 2021

הלב שלי - אוליבר ת'ורסטינסון

 

Í Hjarta Mínu - Ólíver Þorsteinsson  

מאיסלנדית: שירלי לוי
הוצאת לסה ספרים - שי סנדיק, 2021, 306 עמודים



 עומָר הוא מדריך בגן ילדים - לא ממש גנן, כי לא עבר את ההסמכה הדרושה לכך - כבר 21 שנה. ככלל, הוא מאד לא מעריך את עצמו והוא רוצה לסיים את מה שנראה לו כפארסה מיותרת - חייו. הוא מגדיר אותם  כ"boring as hell". אחיו ואחותו האהובים, מנסים למנוע את התאבדותו ואחיו קובע לו תור אצל פסיכולוגית שהוא מעריך. הפסיכולוגית נותנת לו דף משימות שעליו למלא ולסמן כל משימה שצלח. עם השלמת כל המשימות יתקיים מפגש נוסף ביניהם. 

השם של הספר קצת הרתיע אותי. גם הכריכה האדומה שנראתה לי בתחילה כמו ורדים אדומים. חששתי שמדובר כאן באיזה שמאלץ מהסוג הנמוך. אבל זה לא. ממש לא. מול אלה עמדה בגאון האזהרה המקסימה בתחילת הספר, וידעתי שהגעתי למקום טוב. 

קוראים קבועים בבלוג שלי יודעים שכשאני נכנסת לספר שמעניין אותי אני בדרך כלל מחפשת מה ואיך כתבו עליו בעולם. לפעמים זה מתכתב עם מה שאני חושבת ולפעמים לא. באופן מפתיע, הספר הזה יצא כנראה רק כאן מלבד ארץ המוצא שלו - איסלנד - בהוצאה עצמית של המחבר. הקשבתי לשיחה באיסלנדית עם אוליבר ת'ורסטינסון (כתוביות בעברית. מזל שזה מעניין, כי באמת, לא קל להאזין לשפה הכל כך לא מוכרת הזו.) זה נותן תמונה על הסופר, שחייו מתוארים כאן בספר הזה.

לחמותי המנוחה היתה חברה משוודיה, איבוי שמה, שהיתה מתארחת אצלה בירושלים אחת לשנתיים - שלוש לכמה ימים. אישה נעימה ומרתקת. פגשתי אותה שם לפעמים ופעם דיברנו על כך שבשוודיה אחוז ההתאבדויות גדול במיוחד, וכנראה שהסיבה העיקרית היא שעות החשיכה הרבות שם. זה מוביל כנראה את האנשים שם לאיזו שהיא אפלה נפשית פנימית. בכל פעם שהתחלתי תורנות בער"ן, כמה שנים לאחר מכן, חששתי מהיכולת שלי לקיים שיח טוב בשיחה אובדנית, לא ידעתי אם אוכל לתת מענה מתאים לכאב התהומי שהפונה נמצא בו. הסופר מדבר על רצונו למות, כותב מתוך לב המאפליה שבו, מספר את זה לאנשים רבים, מתאר את מה שמתרחש בלבו, הוא גם קונה כדור סגול הממתין לו ליום פקודה, אם וכאשר. בעבר גם היה פוגע בעצמו לעיתים מזומנות. הוא מרגיש תמיד כי אינו ראוי לאהבה וכל רגש אוהד או ביטוי של קרבה נתקלים אצלו בהתנגדות, בהתכנסות אל עצמו או בבריחה מהסצינה. 
 
לעומר יש חבר מיוחד, אדי, שמציץ אליו כל בוקר דרך חלון השירותים כשהוא משתין שם והם מנהלים שיחה קלה. הם נפגשים לעיתים ואף יוצאים לשתות ביחד. עניין השתייה בספר מאד נרחב. עומר מכיל בקרבו כמויות אדירות של אלכוהול כמעט בכל רגע נתון. מפגש אחד קורה לו כשהוא יוצא מפאב ופוגש את ת'ור שעומד בחוץ ובוכה לאחר שיצא מהארון מול הוריו, וההתוודות שלו נתקלה בהתנגדות מכאיבה מצד אביו. הקטע הזה הפתיע אותי. נראה לי מוזר שמי שסובל מפוביה חברתית דיכאון וחרדה, יפנה למישהו זר, יארח אותו בביתו ואף יפַנה עבורו את מיטתו. מכיוון שמדובר בחייו של המחבר, זה כנראה אמיתי.  הדמות של ת'ור, בכל אופן, נשאה חן בעיני במיוחד. 

מה שמייחד את ספר הזה בעיני הוא שלמרות שהוא דן ברצונו של אדם למות, הוא מסופר בהומור. האינטראקציה החברתית, במיוחד לאור בעיותיו הנפשיות של המחבר, מתקיימת ואז מופרעת, בדרך כלל על ידו. הספר כתוב בגוף ראשון בלשון יום יומית, לעיתים בוטה. המספר מדבר אל הקורא, לפעמים צועק (זה כתוב באותיות מודגשות ומוגדלות), וגם מטיח את אגרופו בקיר לפעמים. אנחנו נמצאים שם ושומעים את הקולות ורואים את התמונה מבפנים. הספר מעוטר לכל אורכו במוסיקה. מוזכרים שמות שירים שחלקם מאד אהובים עלי, וגם זה, מן הסתם, תרם להנאה מהספר.  
באחד הדפים האחרונים מופיע השיר הנהדר Oh, It`s such a perfect day, מה דעתכם? יום מושלם לְמַה? 




יום שבת, 12 ביוני 2021

מתופף אחר - ויליאם מלווין קלי


A Different Drummer by William Melvin Kelly
מאנגלית: רעות בן יעקב
הוצאת הכורסא 2021, 239 עמודים

"אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו ייתכן כי סיבת-הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר. טוב-טוב לו לאדם שיהא צועד לקול המנגינה שהוא שומע, אם קצובה ואם פזורה." הציטוט הזה הוא של הנרי דיוויד תורו מתוך ספרו "וולדן", והוא מופיע בתחילת הספר. 

עלילתו של הספר, שיצא במקור באנגלית בשנת 1962, מתחילה מאחר צהריים אחד ביוני 1957 שֶבּוֹ טאקר קאליבן, בעל חוה שחור - וצאצאו של מנהיג אפריקאי ענק שנרכש כעבד - זורה מלח על השדה שלו, יורה והורג את הסוס והפרה שלו, שורף את ביתו ואף גודע את העץ המיתולוגי שבחצר, ויוצא עם אשתו ההרה ובנו התינוק מסאטון, העיר שבה הם גרים - לצפון. טאקר הוא שכיר במשפחת וילסון העשירה, ממנה קנה את השטח שלו. קאליבן האפריקאי וּוִילסון הלבן הם אבות המשפחות המניעות את הסיפור כאן. ה"פרלמנט" הלבן של סאטון, הכולל את החנווני, את מר הארפר (שהוא מעין מנהיג היושב על כסא גלגלים), כמה בעלי חוות ואף ילד קטן הנקרא בפי כל מיסטר לילנד, עומדים משתוממים ותוהים: מה גרם לו, לשחור הזה, לעשות את המעשה שעשה. כי השחורים אמנם עשו כאן מעשה, אבל מי שמתמודד איתו, מי שמביא גם לסוף הקשה של הסיפור הם הלבנים, וזוהי נקודת המבט של הספר.

בעקבות עזיבתו של טאקר מתחילה נהירה המונית של שחורים צפונה. הם אורזים מזוודות, לוקחים רק את החפצים היקרים להם ביותר, נוטשים את בתיהם על תכולתם האחרת ועוזבים את המקום. איש מבין הלבנים אינו מבין מה גרם למרד הזה, גם לא אלה המאמינים בשוויון בין שחורים ללבנים, גם מי שיודע שאסור לקרוא לאפרו-אמריקאים "כושי". 

עכשיו עולה השאלה איך יסתדרו הלבנים כאן בלי השחורים? האם יבינו מה גרם לשחורים לעזוב במין זרם מתמשך כזה? ולבסוף, איך יפעלו עם מה שיסתבר להם, כשיגיע כומר שחור לביקור. 

""אני חושב שהוא התכוון שנגזל ממנו משהו, אבל שהוא אף פעם אפילו לא ידע שמה שנגזל ממנו היה שלו. אתה מבין?" הילד שיער שקרוב לוודאי פניו משקפות את מחשבותיו. "לא, אני לא חושב שאתה מבין. לא, טוב, אין לזה חשיבות בשבילך כרגע, מיסטר לילנד; כשתגדל תבין."" עמ' 84

"כל אחד, כל אחד יכול להשתחרר מכבליו. האומץ הזה, לא משנה כמה עמוק הוא חבוי, מחכה תמיד שיזמנו אותו. כל מה שנחוץ הוא השידול הנכון, הקול הנכון שישדל אותו, ואז הוא יצוץ וישאג כמו נמר." עמ' 179


זהו רומן פוליפוני, והוא מסופר בכמה קולות של גברים, אחד של אשה וגם  אחד של ילד. הוא מאד מעורר מחשבה - על גזענות ושונות חברתית, עכשיו כמו אז וכמו תמיד, בעצם. ובעיקר, הוא כתוב כל כך טוב, סוחף ומעניין, שסיימתי אותו תוך יום וחצי בערך. אבל אתם יודעים, הוא מסוג הספרים שנשארים ואינם נשכחים. לא הייתי מגיעה אל הספר הזה אלמלא הוחלט בהוצאת הכורסא לתת לו במה מחודשת השנה, ואני מציעה לכם, אולי אפילו מאיצה בכם - קחו אותו אליכם וקראו. אני בוודאי אשוב אליו.

  

   

    
 







 

יום שישי, 4 ביוני 2021

שָאגִי בֵּיין - דאגלס סטיוארט

 


Shuggie Bain by Douglas Stuart
מאנגלית: שי סנדיק
הוצאת לסה 2021, 616 עמודים כולל תודות ואחרית דבר מאת אנשיל פפר

שתי הכריכות שתראו למטה, שהודפסו בהוצאות בחו"ל של הספר הזה מקסימות בעיני, אבל זו של הוצאת לסה, הזמינה אותי לפני כן, והיא נולדה באדיבותה של צופיה הרבנד. ראיתי את התמונה בדף ההוצאה עוד לפני שהספר הודפס ונשביתי ביופי העגמומי שלה. לאחר קריאת הספר, הילד שבתמונה נראה לי בורח, מתפורר, וזה התאים לי. אפילו יותר.
היו שהזהירו אותי מקריאת הספר. הוא עצוב ומדכא מאד, אמרו לי, ואמנם, בקטעים רבים חיפשתי נחמה. לפעמים הסתכלתי עליו, אל מקומו שליד המיטה וניסיתי להתנגד לו, לדחות את הקריאה, אבל משלקחתי אותו לידי שוב לא יכולתי לעזוב.
שאגי ביין הוא ילד צעיר. מיגדרו לא ברור לו לגמרי אבל סביבתו תייגה אותו מן הרגע הראשון ובמלוא האכזריות. אימו, אגנס, היא אלכוהוליסטית כבדה. לא תמיד היא בהכרה, ובוודאי שברוב המקרים אינה משמשת כאם אחראית לו, גם לא לאחיו ולאחותו הגדולים ממנו. אגנס מנסה בכל כוחה להיראות טוב, יותר מטוב אפילו, היא עושה כל דבר שנראה לה שעשוי להציג אותה לסביבה כמישהי אצילה ממעמד גבוה. היא משקיעה בשיניים תותבות, איפור ולבוש כמו יוקרתי. אך האלכוהול מבצבץ מהר מאוד ממחבואו ונחשף לעיני הסובבים אותה. אגנס היתה נשואה בעבר לקתולי כמוה, שהיה מסודר ואמין, ושני ילדיה הגדולים נולדו מנישואיה לו. היא עזבה אותו לטובת שָאג, נהג מונית פרוטסטנטי ורודף שמלות, שהוליד איתה את שאגי. הם עוברים לעיירת כורים ליד גלזגו, שהמכרה נסגר בה וכל התושבים מובטלים. תושבי העיירה מכירים מבפנים את רעת האלכוהול, וחושפים את עקב אכילס של אגנס מהר מאד. מיד עם הגיעם לעיירה שאג נוטש אותם, שלושת ילדיה של אגנס מנסים לטפל בה ולשמור עליה, ואחד על השני. הם גם מנסים לגונן על שאגי הקטן אך בהמשך נוטשת אחותו של שאגי, ולבסוף גם מָגִינו היחיד, ליק (אלכסנדר) אחיו. 
שאגי של תחילת הספר הוא ילד בן חמש. הוא מרגיש צורך להגן על אימו הלא מתפקדת, הנתונה למצבי רוח קיצוניים וקשים, ולטפל בה. הוא זה שאחראי להביא את הקצבה למובטלים שאימו זכאית לה ולערוך את הקניות עבורם. הוא חווה השפלות מכל עבריו, על שונותו המינית, על אימו המנסה בכל כוחה להיות מי שאינה, והוא משתדל לדאוג לאגנס ככל יכולתו. אנחנו מלווים את שאגי בחייו עד ההתבגרות שלו, בעידן של אשת הברזל מרגרט תאצ'ר, שהבריאה את הכלכלה של בריטניה על ידי שגשוג של הבנקים, אך גם ע"י דלדול התעשייה, מה שגרם להגברת האבטלה. אנו חווים עם שאגי את מלוא העליבות של סביבתו הענייה, המלוכלכת, השורדת בין הפחים והזבל. הוא אדיב ומדבר בנימוס. גם על כך הוא חוטף. 
למרות הקושי בכניסה לעולמו של שאגי, התחושה בקריאה היא של סקרנות ודחיפות לקרוא עוד ועוד. אולי זה בזכות הכתיבה, שלמרות שהיא מסופרת בגוף שלישי, התחושה היא של מעין אוטוביוגרפיה קשה, של סיפור שהקורא הנכנס אל עובי הקורה בו, מרגיש חלק מחייו של הגיבור; רואה גם את אימו, גם כשהיא נקייה לשנה, (ומתפלל שזה יחזיק מעמד למרות הסיכוי הקלוש מאד שזה יקרה), וגם במלוא עליבותה. 
מאד ממליצה על הספר הזה. הוא סוחף ומרתק. אל תתנו לו לחמוק מבין ידיכם, למרות הסיפור הקשה. הוא זכה בפרס בוקר של 2020, ותראו שגם אתם תסכימו שהוא ראוי לפרס. באחרית דבר מסביר אנשיל פפר:
"תוחלת החיים בגלזגו היא הנמוכה בבריטניה, בפער ניכר. מי שנולדו בשנות החמישים והשישים אל עיר ששכנה תחת ענן תמידי של פיח ואפר פחם, חוו על בשרם את אובדן התוחלת וההזנחה של שנות השבעים והשמונים והתנחמו באלכוהול ובסמים, לא האריכו ימים אל המאה העשרים ואחת." עמ' 616

"אגנס הסתובבה כאילו רקדה עם בן-זוג דמיוני. "תזיז את התחת הקטן שלך," קראה בקול רם מדי וקולה הדהד מבתי הכורים." עמ' 376

""בואי נבטיח להיות חדשים לגמרי. בואי פשוט נבטיח להיות רגילים," התפלל בעודם אוחזים ידיים כמו זוג צעיר." עמ' 532

  



  

 










יום חמישי, 20 במאי 2021

אָקָבָּדוֹרָה - מיקֶלָה מוּרגָ'ה


Accabadora - Michela Murgia
מאיטלקית: סביונה מאנה
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2012, 159 עמ' כולל תודות

"פילוס דה אנימה, ילדי חֵיק.
כך קוראים להם, לילדים הבאים לעולם פעמיים, מתוך דלותה של אישה אחת ועקרותה של אחרת. מלידה שנייה כזאת באה לעולם מריה ליסטרו, פרי חיקה המאוחר של בונריה אוראי." עמ' 7
הספר הזה הוקדש על ידי הסופרת לאמא שלה, לשתיהן. היא עצמה היתה ילדת חיק עד גיל 18.

בן למעלה מעשר שנים הספר הזה. בארץ ובספרייה שלנו הוא נמצא מ-2012. הסתכלנו זו על זה כבר אז, כשהגיע, אבל איכשהו, הוא נבלע בין כל הספרים האחרים, שב ליָדַּי, ושוב נזנח על המדף. בעקבות המלצה חמה שקראתי עליו לאחרונה זימנתי אותו אלי שוב. זה השתלם מאד. מאד. זה ספר מיוחד, המכיל סיפורים ממדורת השבט העממי של סרדיניה. חוץ מ"מחלת האבנים" המצויין של מילנה אגוס, וכמובן פאדרה פדרונה לא קראתי עד כה כלום משם. ואתם? יש לכם משהו נחמד לספר לי?
מריה נלקחת, כשהיא בת שש שנים, אל בונריה אוראי שעתידה להיות אימה מעתה. היא אינה יודעת לקראת מה היא הולכת, היא מרגישה שהיא אמורה לבכות כאן אבל היא לא מרגישה סבל מתקרב, או חשש כלשהו. הקשר עם אימה הביולוגית נשמר רק כאשר יש צורך בעזרתה של הילדה באירועים מיוחדים כמו בָּציר או שמחה משפחתית, וגם זה, רק באישורה של האם המאמצת. ככל שהיא יודעת, אימה המיועדת היא תופרת. משהו רוחש מתחת לפני השטח, משהו שמריה אינה מודעת לו, אבל הכפר כולו וכן אנחנו, הקוראים, מודעים לו מאד. 
"באוזני שכנותיה הרבתה אנה-טרזה ליסטרו להתאונן על כך שבעלה לא השכיל להיות לה לתועלת אפילו במותו ולהתפגר במלחמה כדי להשאיר לה איזו קצבה קטנה. עמ' 9
הילדה מגיעה אל ביתה של אימה החדשה, ולאחר ליל שימורים אחד או שניים, מסולקים הצלוב המדמם מהקיר יחד עם חבר מרעיו המפחידים. בֵּיתה של בונריה הוא עכשיו בית נעים ומפנק, שופע בדים וחוטים כראוי לתופרת. בונריה יוצאת מעת לעת בחשאי, בלילות, כשהיא לבושה שחורים, ומריה מחכה לה וסופרת פעימות עד לחזרתה. מה שמריה אינה יודעת הוא שבונריה היא אקבדורה, האם האחרונה. בתפקידה זה, היא עוזרת לגוססים ולמי שמאס בחייו ואינו מצליח "להשתחרר מהם" לסיים אותם בכבוד ובלי סבל.  נשים כאלה אכן היו קיימות על פי הידוע בסרדיניה עד שנות החמישים של המאה הקודמת. המתת החסד נוסח סרדיניה מוצגת כאן על השניוּת המוסרית שבה. 

"חיים אחרים, חזרה ואמרה לה לוצ'אנה טלאני בהחלטיות, כאילו לידה מחדש היא עניין של מה בכך. אבל המילים עשו בכל זאת את שלהן, שכן המורות שומרות לעתים בצד מילים המיועדות למקרים מעין אלה..." עמ' 118
"...בעניין הירושה, אין ספק שמריה היתה יכולה לראות את עצמה כבת מזל, אבל מזלה לא נאמד דווקא בהיקף הנכסים הצפויים ליפול לידיה, אלא בעיקר במשך הזמן שתידרש לטפל באוראי הזקנה עד שבורא עולם יפסוק שאכלה די לחם על פני האדמה הזאת." עמ' 143

ספר נהדר, עם הומור סָרדּי מקסים, שזכה בפרסים חשובים ויוקרתיים, שאם תשאלו אותי - מגיעים לו כולם. אני כל כך שמחה שחזרתי אליו ומודה מקרב ליבי לכל הממליצות והממליצים עליו. הלוואי ויהיו עוד ספרים כאלה. 



  

  


  

  






יום שבת, 8 במאי 2021

לא אזוז מכאן - מרקו בלצאנו

 


Resto Qui - Marco Belzano
מאיטלקית: ארנו בר
ספרית פועלים, 2019, 197 עמודים

"שום דבר את לא יודעת עליי, ובכל זאת יודעת הרבה כי את בתי." כך, במשפט הפותח את הספר, כותבת טרינה אל בִּתה מאריקה, שנעלמה לבלי שוב בעודה ילדה קטנה. מרקו בלצאנו בחר לכתוב את הספר בלשון נקבה בגלל האתגר שבכך, מפני שאשה יכולה להכיל בתוכה חיים חדשים, וכי חשב שזה יכול לתת לו מבט נוסף על הדברים, הן אבהי והן אימהי, (מתוך ריאיון שנערך עימו ל"הארץ".)
טרינה היא נערה בחלק הראשון של הספר, היא גרה בקוּרוֹן, כפר קטן בדרום טירול, השייך לאיטליה, שרוב תושביו היו אוסטרים לפני המלחמה הראשונה. רובם איכרים אנאלפביתים משום שאין להם צורך ללמוד לקרוא ולכתוב, והם דוברי גרמנית. טרינה היא בת לאב אהוב ורגיש ואם ביקורתית, והיא משמשת כמורה לילדים בכפר. היא רואה את אריך שעובד עם אביה, הוא מוצא חן בעיניה והם נישאים ומקימים משפחה קטנה שאינה חולמת בגדול. גם אהבתם היא סוג של הרגל, הרגל של שגרה וחיי יום יום עמלים, אבל גם של חיבה עמוקה, הערכה וכבוד הדדי. כל שאיפתם היא לחיות בכפר האהוב עליהם, לגדל את חיות המשק וגידולי השדה בו, וללכת מדי פעם לכנסייה בכפר. 
"אילו שאלונו באותו יום. מה נבקש יותר מכול, היינו משיבים שנבקש להוסיף לחיות בקורון... לא נבקש לדעת מה צופן לנו העתיד, לא נבקש ביטחון, נבקש רק להישאר כאן." עמ' 186

עם כיבוש המקום על ידי האיטלקים המציאות טופחת על פניהם. זה מתחיל מכך שהם נדרשים לדבר וללמד איטלקית. הם מנסים להתנגד אבל הדבר אינו עולה בידם. הם נתונים לשלטון הפשיסטי האיטלקי שאינו טוב יותר אליהם מהשלטון הנאצי שמחליף אותו. אריך מתגייס ונפצע, וכשהוא חוזר לכפר הוא אינו מוכן להתגייס שוב והם בורחים להרים. מיכאל בנם שנותר מתגייס לצבא הפיהרר. לא אספר לכם יותר מכך, זוהי פנינה ספרותית שאני ממליצה לכם לקרוא בעצמכם. בתמונה שבכריכה, כמו גם בכל ההוצאות שהוציאו את הספר בעולם, נראה צילום של מגדל הפעמון האמיתי, שהוא החלק היחיד שנשאר בקורון לאחר ההצפה שהיתה שם ב- 1950. הסופר אומר בריאיון לד"ר ספי הנדלר כי הוא אינו מגדיר את הספר כרומן היסטורי, אלא כרומן פוליטי. לפני כשנה ביקר הסופר במקום. אנשים עכשיו שוחים באגם ומבלים לידו ואין להם מושג שמתחת לאגם הזה קבור הכפר קורון. טרינה הגיבורה של הספר הזה היא אשה של מילים. היא מודעת ליאוש של האבדן של בִּתה, של אדמתה, של שפתה ושל הכפר שלה, אך בעצם זה שהיא יכולה לספר במילים שלה את הסיפור הזה, ניתן למקום כבוד. (במשמעות Dignity, תרגום חופשי שלי לדברי הסופר).
"בתשע התלבשתי, בחרתי בחצאית החומה שאהבת, אספתי את שערותיי ויצאתי, מניחה לבעלי ולבני להוסיף לחגוג על הפולנטה. 
כשעמדתי מול ביתם, זה נחת עלי." עמ' 56

"... ואולי גם מאיה היתה שרה, ואתנו כל האיכרים והעמק כולו, וברבות הימים הוא היה הופך למקום מפגש של אנשים הדוברים בשפות שונות, ולא פינה עמומה באירופה, שבה אנשים צהובים זה לזה. אלא שאיטלקית וגרמנית היו חומות שהלכו וגבהו. השפות היו למאפיינים של גזע. הרודנים הפכו אותן לכלי נשק ולהכרזות מלחמה" עמ' 90

רציתי לצטט למענכם קטעים נוספים, באמת, כי הספר הזה כתוב כל כך יפה... תקראו ותראו. הרבה רע עושה לנו הפוליטיקה. יש הרבה מאד תוכן ויופי בספר הקצר הזה, יש בו המון על מה לחשוב. 

  

  




יום שבת, 1 במאי 2021

הֶרֶג קומֶנדטורֶה - הרוקי מורקמי

 


 Killing Commendatore  - Haruki Murakami
KISHIDANCHO GOROSHI: DAI ICHI-BU, ARAWARERU IDEA HEN and KISHIDANCO GOROSHI: DAI NI-BU, UTSUROU METAFA HEN.
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת כתר כנרת זמורה 2020, 575 עמודים


מורקמי הוא אחד הסופרים היפנים החשובים שיש לו אוהבים רבים בעולם, ויש גם מי שמוותר עליו מראש. קראתי שישה שלו, ואת רובם אהבתי מאד. בספרים שלו יש כמעט תמיד סיפור שמתובל בפנטסיה ובמתח, ושני אלה לגמרי לא נמנים על כוס התה שלי. ובכל זאת יש בכתיבתו משהו שמושך אותי ואינו מניח לי לעזוב. ריבוי פרטים, למשל של הארוחות שהגיבור אוכל, תיאורי הבית או הנוף בהם הוא נמצא, כאן אפילו סוגי המכוניות שמשתתפות בסיפור - כל אלה נותנים תחושה לקורא כאילו הוא ממש בתוך הבית והסצנה, כצופים קרובים מאד בעלילה, ממש פה.
אולי סיפרתי לכם שפעם חלמתי חלום שעופר חוזר אלינו על אלונקה, בגוף ומדים מלאים אבל בלי פנים. אמי "מצילה" אותו והוא מבטיח לי שיחזור ככה, מידי פעם, בחלומותי. התעוררתי אופטימית איכשהו. בפרולוג כאן מסופר על איש בלי-פנים שמבקש מהגיבור, צייר דיוקנאות מסחרי, לצייר אותו. התחברתי מיד. 
הספר מספר סיפור ארס-פואטי על ציור שמרכיביו כמו יוצאים מן הציור ומשתתפים בעלילה, כרעיון, כמטפורה, וכחלק אינטגרלי וחשוב מכלל הגיבורים בסיפור. לציור קוראים "הרג קומֶנדָטורֶה" והוא נולד מתוך מה שעבר על הצייר החשוב טומוהיקו אמאדה, במלחמה.
בנו של טומוהיקו, מסאהיקו שמו, הוא ידידו של המסַפר והוא מזמין אותו, לאחר שאביו נעשה דמנטי ומאושפז בהוספיס - לגור בבית אביו. המסַפֵּר חסר שֵם, הוא בשנות השלושים שלו ואשתו החליטה לעזוב אותו. הוא מלמד ציור בכיתות של ילדים ומבוגרים ושוכב עם שתיים מתלמידותיו הנשואות. הוא עובר לגור בביתו של הצייר, על הר מבודד. מול ביתו של הצייר, מעבר לעמק מרוחק, גר איש ששמו וואטרו (שמשמעו לחצות נהר) מנשיקי (שמשמעו הימנעות מצבעים), דמות אניגמטית כשלעצמה. לאחר שהמספר מחליט להפסיק לצייר דיוקנאות,  לאחר הפירוד שלו מאשתו, מציע לו מנשיקי סכום כסף עצום כדי לצייר אותו, והוא מקבל את ההצעה. 
צייר הדיוקנאות אוהב את תחושת הבדידות בבית. הוא מתאר את המוסיקה שהוא שומע - שטראוס, ברוס ספרינגסטין... את "הרג קומנדטורה" הוא מגדיר כ"רקוויאם למען מי שעבר מן העולם", ולאחת הדמויות בציור הוא קורא דונה אנה מתוך האופרה דון ג'ובני. מוסיקה נשמעת הרבה בספר. אני אוהבת את זה. הקומנדטורה עצמו הוא דמות מתוך הציור, דמות שגובהה כ 60 ס"מ, לבושה בהידור והיא מגדירה את עצמה כרעיון. הוא מדבר מוזר. כך למשל הוא עונה לשאלתה של מאריה, שאומר לכם רק שהיא תלמידה של המספר:
""חיובי," אמר הקומנדטורה "אני שואל את צורתה של הדמות ההיא. הקומנדטורה - אני עצמי איני יודע מה חשיבותו. אבל זה הכינוי שבו אני מתקרא עתה. המתינו כאן בשקט. אבוא אל ידידותיי בזמן ההולם. אל פחד. הכסות תצפינכן."" עמ' 542

הספר ארוך בהחלט. במקור ביפן, וכמו שתראו למטה, גם במדינות אחרות בחרו להדפיסו בשני כרכים. היו קטעים שהרגשתי שקצת נמשכו שלא לצורך, וקראתי אותו לאט מאד. אבל בכל זאת, נשאבתי, ושמחתי לחזור אליו.
"היא היתה ילדה יפה, אבל יופי אינו מה שחיפשתי. במקום זה היה עליי לגלות מה חבוי מתחת לפני השטח. מה מצוי בבסיס אישיותה - מהו שמאפשר את קיומה.היה עלי לאתר את המשהו הזה ולהעלות אותו על הבד. הוא לא היה צריך להיות יפה. ייתכן אפילו שיהיה מכוער. אבל מכל מקום, היה עליי להכיר אותה טוב מספיק כדי לגלות מהו הדבר הזה. לא במילים או בהיגיון, אלא בצורה ייחודית, צירוף של אור וצל." עמ' 344