עם הנהר הביתה - האנה ריצ'ל

The River Home - Hannah Richell

מאנגלית: דורית בריל-פולק

הוצאת תכלת, 2021, 330 עמודים מודפסים

הספר הזה היה מונח על המדף אצלי המון זמן. המון. שנים. מי שקרא אותו בספרייה שלנו אהב אותו מאד, אמרו שהוא עצוב אבל נהדר. אבל הוא לא הזמין אותי עדיין. גם היו ספרים אחרים שנדחפו, אתם יודעים איך זה. 

ופתאום הוא הגיח. אז התחלתי ונשאבתי, ולכן אני פה, בשביל לספר לכם למה כדאי.

משפחה של אבא מחזאי מצליח, אַם עקרת בית ואח"כ - סופרת של ספרים רומנטיים-אירוטיים, ושלוש בנות: איב, לוסי ומרגו. הם חיים ביחד, כשלכל אחד מהם יש את האופי המיוחד לו. הסיפור מתחיל באהבה גדולה של האם והאב. אבל האב, טד, מתקשה פתאום לכתוב. האם, קיט, מתקשה להיות אֵם לביתה הצעירה, אז היא בורחת לכתיבה של רומנים שהילדות מתביישות בהם. אבל הספרים ממלאים את עולמה של האם, ואת מצבה הכלכלי של המשפחה.

היחסים בין ההורים מתדַּרדרים, עד שטד עוזב את הבית. יש לו בת זוג חדשה, שמכילה אותו וגורמת לו להצליח שוב.  ואז קורה משהו שגורם לבת הצעירה, מרגו, לברוח מהמהמשפחה האהובה, ומהבית שלה, ששוכן ליד הנהר ויש בו צמחים ופרחים, טבע נהדר, צבעוני וקסום. היא בורחת כשהיא אפופה ברגשות אשם קשים, וגם כעס, וחיה שנים רבות הרחק מהם ובמנותק.

 

אבל אז נקראת מרגו, שלא בטובתה, לחזור לבית ילדותה, לפגוש שוב את משפחתה, ולהתעמת עם אימה שכועסת עליה מאד. כולם הולכים בין הטיפות, חוששים להכאיב ולהעיר שדים מרבצם. הסיבה המוצהרת היא, שלוסי האחות השובבה ומלאת החיים עומדת להינשא. גם כאן יש סוד שצריך להיחשף. גם כאן יש רגשות - מוחרשים או גועשים, של כעס, של כאב וגם של אהבה גדולה.

הספר כתוב ברגישות עדינה והעלילה קולחת. הדמויות מורכבות ועגולות. סיפור טוב. מומלץ. קל להבין למה כל כך הרבה קוראים שלנו אהבו אותו כל כך.

  

  

  

 

לולה במראה - טרנט דלטון

Lola in the Mirror - Trent Dalton

מאייר: פול הֶפֶּל

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כנרת זמורה, 2026, 480 עמודים כולל תודות והערת המאייר

"כן, אני מנסה להגיד לעצמי שלא נחוץ לי שם אמיתי. אבל נראה לי שכן נחוץ. אני חושבת שחשוב לדעת מי את באמת ומי את באמת רוצה להיות. נראה לי שמה שאני מנסה להגיד לכם הוא שאני לא אבן. ושכה יהיה לי טוב שאני לא קשת בענן." עמ' 26

כתבתי לכם פה על הספר הקודם של דלטון, ילד בולע יקום שאהבתי מאד מאד. הסופר מזכיר מקומות באוסטרליה שביקרתי בהם כשהייתי שם, אצל קרובי משפחה שגרים שם. טוב, לא ממש שם. כי הספר מדבר על איזור שגרים בו אנשים שביתם יכול להיות וַאן כזה או אחר, חור באדמה, מחסן נטוש. כאלה בתים. הביבים של בריסביין, קווינסלנד. 

לגיבורה אין שם. אמה מגדלת אותה לאחר שרצחה את אביה המפלצתי בסכין, והשאירה אותו בביתם. הן בורחות ממקום למקום, כאשר החשיבה היא שֶשֵם יכול לסכן אותן. הילדה מקבלת מדי פעם שם אקראי שיוחלף, כדי לא להיות נוכחת מדי, כדי לא להיזכר. עכשיו היא בת 17. היא מכירה את השכנים במקום בו היא מתגוררת עם אימה, ומתמודדת עם חוסר השם בקושי. יש לה מראה שבורה שבה היא מוצאת את לולה, אישה יפה ומטופחת עם שמלה אדומה וסיגריה. איתה היא משוחחת ומתייעצת איתה על עברה ועל עתידה. כי הילדה הזאת מציירת נפלא את חייה ואת סביבתה, והיא חולמת בגדול. היא מתכננת להיות אמנית גדולה שיצירותיה יוצגו בעתיד במטרופוליטן בניו יורק. מדריך מפורסם יציג ויסביר שם את ציוריה החשובים. במהלך הספר מגדירה את עצמה הילדה שעכשיו היא נערה, וקוראת לעצמה האמנית. היא אף מדבררת את עצמה בגוף שלישי בכינוי הזה. 

אימה מבטיחה לה שכשתהיה בת 18, היא תגלה לה את הסוד, את שמה, וממי ברחו השתיים. אבל קצת לפני שהגיע לגיל המיוחל - אימה נעלמת. האמנית מתחילה לפרנס את עצמה ממכירת סמים. היא עובדת תחת האישה שעומדת בראש קרטל הסמים הכי מסוכן בבריסביין, והיא בלדרית שלה. עדיין אין לה שם. היא חיה בסכנת חיים מתמדת ולומדת לשרוד עם סכין בנעל, לומדת להשתמש בו כשהיא בסכנה מיידית. בד בבד היא מנסה לגלות מהו שמה האמיתי, מי היא בעצם. מבחינתה מה שמגדיר אותה הוא הציורים שלה, שמלווים את העלילה בספר, פרי מכחולו המיוחד של פול הפל. 

חיפושיה של האמנית אחר תשובה למה שרצתה אימה לומר לה, אחרי העבר שלה ומה טומן לה העתיד, מאלץ אותה לברוח מרוצחים אכזריים, תוך חוסר ידיעה מי נגד מי ואיפה מסתתר הרוצח שמסכן אותה. באותה הזדמנות, נאלצים.ות הקוראים.ות לעצור את הנשימה ולהפוך את הדפים מהר כדי להגיע אל קו הסיום של התעלומה הזו. עצוב, לפעמים מעלה חיוך, מותח, חזק ביותר, ענק. הייתי צריכה לעשות עוד דברים מלבד לקרוא, אתם יודעים... אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. 

""אישה אף פעם לא יודעת למה בדיוק היא מסוגלת, מותק," אומרת האמא, "עד שהיא יודעת בדיוק למה היא מסוגלת."" עמ' 358

זהו ספר מאלה שאני מכנה "בלתי עזיב". יש בו קטעים רבים, שחיכיתי לזמן פנוי בקוצר רוח כדי לשוב ולקרוא בהם. זו היתה מין דחיפות שכבר מזמן לא היתה לי. דלטון מכיר את המקומות האפלים הללו מילדותו, והוא מתאר אותם כך שהקורא.ת מרגיש.ה כאילו הם חלק מחייו שלו. תקראו את זה. כדאי מאד. 

 

 

 

ההתכתבות - וירג'יניה אוונס

 

The Corrrespondent - Virginia Evans

מאנגלית: שרון פרמינגר

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2026, 225 עמודים מודפסים

"בכל פעם שהשנה מתחלפת בלוח, אני נעשית מהורהרת. כאילו אני נכנסת למזווה וסוקרת את מה שנמצא שם. בודקת את המלאי - מה יש לי, מה דרוש, מה מצב העניינים... הרי אתה יודע שאני מאמינה באל תבוני, שמתכנן תוכניות ויש לו אחיזה איתנה במה שקורה כאן למטה - כך שאם אני אמורה להגיע אליה, אני אכן אגיע." עמ' 182

קיבלתי המלצה ראשונה על הספר הזה לפני כשנה. הוא לא תורגם אז מאנגלית אז החלטתי להקשיב לו באפליקציית LIBBY. זה התחיל טוב, אבל לא היתה לי אז פניות מספקת כדי להקשיב להקראת מכתבים, אז נטשתי בצער. קיוויתי שיתרגמו אותו מהר ואז אקח אותו לידי. בינתיים עברו לא מעט מים בנהרות וקרו המון דברים ואז סתיו, החמודה הזאת שמקטלגת לנו ספרים בנוכרית בספרייה, הזמינה אותו לספרייה. היא הניחה אותו לפתחי, וכשהסברתי לה שכנראה ייקח לי זמן לקרוא אותו, היא אמרה: "אז כדאי שתתחילי עכשיו". מה שהיה נכון בתכלית. ואכן כך עשיתי. וזה היה איטי אבל מתגמל. ואז תרגמו אותו בהוצאת ידיעות אחרונות וביקשתי לי עותק מודפס משלי. 

סיביל ואן אנטוורפ היא עורכת דין בשנות השבעים שלה, היא פרשה לגימלאות והכתיבה ממלאה את חיי השגרה שלה. היא כותבת לשלל אנשים ובד"כ פותרת בעיות דרך המכתבים. יש לה בעיה רפואית קשה שמתחילה להכביד עליה בכתיבה, וגם בניידות, אבל יש אנשים טובים מסביבה שעוזרים לה. 

קראתי לסירוגין, בשתי השפות, לאט לאט, כי יש פה מין פסיפס כזה של מכתבים, כשכל אחד מהמכותבים תורם ומוסיף אבן קטנה ומיוחדת במינה לעלילה עד להשלמת התמונה המלאה. ודרך המכתבים אנחנו מכירים אנשים שונים כשההתכתבות מתאימה לאופיים של הנמענים. חלק מההתכתבויות מכילות שמות של ספרים אהובים (שרבים מהם גם אני קראתי ואהבתי). יש כאן תכתובת עם סופרים, עם מנהלת באוניברסיטה שאינה מאפשרת לה להשתתף כשומעת חופשית בקורסים ספרותיים באוניברסיטה, יש גם ילד צעיר ומיוחד שהיא מתכתבת איתו. ויש גם כותב אחד שמטריד אותה, והיא חייבת למצוא אותו, כי המכתבים שלו מפחידים אותה. 

חוץ מכל אלה, יש התכתבות אחת שנמשכת לאורך הספר עם דמות שמתגלה בסופו, והיא מרגשת בלי סוף ומאירה את הכל בזרקור חזק ונוקב.

"אבל אני רואה את החיים כדרך ארוכה, שבה אנחנו פוסעים בכיוון אחד. בדרך כלל אנחנו הולכים לבדנו בשדה פתוח, סחוף רוחות, בין גבעות, וגם בהרים לפעמים. ובשלג. ומדי פעם מצטרף אלינו מישהו והולך איתנו כברת דרך, ולפעמים (וזאת הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה) לפעמים אנחנו רואים אורות מרחוק, איזשהו בית בודד או כפר, ואנחנו מתעודדים ונכנסים לזמן מה למקום חמים, לחניית ביניים. אולי אוכלים ארוחת ערב חמה ושוכבים  לישון. ואולי אפילו נשארים שם כמה שנים." עמ' 38

העלילה מקבלת את התפניות שבה בצורה אינטליגנטית ומרומזת, כתוב יפהפה, רגיש, עדין וגבוה. הנה מגיעה אלינו שנה חדשה. כדאי לכם להתפנק עם המעדן הזה. 

  

  

  

  

  

  

  

  

תיאו של גולדן - אלן לוי

 

Theo of Golden - Allen Levi

מאנגלית: כרמית גיא

הוצאת מטר, 2026, 436 עמודים

זהו ספר שהתחיל - וגם המשיך כך בחלקו הגדול - כמו רטייה קרה על כוויה. התאים לי ממש. אין בו ציניות, אין בו רוע כמעט, והוא עדין עד מאד. הוא נקרא לאט, הוא מלא בפרטים קטנים של יופי: צמחים מיוחדים, נופים, צלילים של מוסיקה ובעלי חיים. זה חולש כמעט על כל הספר, להוציא שני קטעים שהם קשים לקריאה, אחד מהם קשה מאד.

תיאו הוא איש זקן שמגיע לעיירה דרומית קטנה שנקראת "גולדן". ההיכרות הראשונה של תיאו עם גולדן היא בבית הקפה צ'אליס, בו, מלבד הקפה הטוב, הוא מוצא גלריה של רישומי דיוקנאות המצויירים בצורה מופלאה, מדוייקים לפרטי פרטים, ממוסגרים ותלויים על הקירות. זה מרגיש כמו קבלת פנים חמה, כאילו התושבים מציגים את עצמם לאורֵחַ החדש. בעיירה יש טיילת רחבה ויש בה גם אגם, שנקרא פדר, נוצה, (בהמשך נלמד על המשמעות המיוחדת של נוצות בספר). על פי הצעתו של מתכנן העיר "נקבע שהמרחב בין צידו המזרחי של ברודווי למערבו יהיה גדול דיו כדי לאפשר לגדל עצי נוי, להציב מזרקות, להציג שטחים פתוחים למשחקים ונוף של מרחבים ירוקים." עמ' 88. 

כך נכנסנו לאווירה של המקום. לכל הדעות מקום נעים, מתאים לאמנים ואנשי רוח. וכן, כמובן שגם לנו.

יש לו, לַזָּקֵן - מבחינת התושבים בעיירה וגם מבחינתנו הקוראים - רק שם פרטי, תיאו. הוא אינו משחרר מידע על עצמו בכלל, גם לא כשהוא שוכר דירה אצל מי שפרטיותו מאד חשובה לו. הוא קונה את עולמו החברתי במקום בזכות יכולת ההתבוננות העמוקה וההקשבה הרגישה שהוא ניחן בהן, ובזכות יכולתו לראות ולהראות לעומדים מולו את הטוב והפלאי בחייהם. 

תיאו רוכש כמה מהתמונות האלה שנשארו תלויות על הקיר, ובזו אחר זו מזמין את האנשים המצויירים  בציור ונותן אותן, בטקסים מיוחדים ליד האגם, במתנה. כך אנחנו מתוודעים לדמויות המיוחדות במקום, ולומדים את סיפור חייהן. הוא לא מבקש כלום בתמורה, מבקש רק להעניק את התמונה לאדם המצוייר בה. זה מסתדר היטב בעלילה של הספר, כן, יש משהו כמעט מקודש ברצון הזה להייטיב עם הזולת ככה, אלטרואיזם צרוף. חייבת לומר שבקטעים מסויימים זה קצת נזל לי למחוזות המתיקות-יתר. הכתיבה היא מעט שטחית ומרפרפת, אבל האיזון בא מתוך הסיפורים האישיים של חלק מהנמענים ותגובתם למתנה שניתנה להם. 

"תיאו חזר הביתה עם השקיעה בין ידיו. כאשר פנה מן הנהר אל רחובות העיר, הציץ לאחור עוד פעם אחת לראות את הדמות הקטנה אך החסונה במרחק, מושך משוטים אל מול זרם המים הצבועים בצבע הניקל." עמ' 207

"בין  שהאמנות היא פיסול, חקלאות, הוראה, משפט, רפואה, מוזיקה או גידלו ילד, אם אין בה אהבה - בלב ליבה - היא יכולה להיעשות במיומנות, אולי קל לשווק אותה או שהיא פופולרית, אבל אני בספק אם היא תהיה טובה באמת. שום דבר אינו מה שהוא אמור להיות אם אין בתוך תוכו אהבה." עמ' 140

"" הלילה, כשסימון ינגן את השירים שלו, הצלילים יצאו מתוך הצ'לו שלו ויעופו לכל הכיוונים. את מבינה, כל התווים נמצאים עכשיו בתוך הצ'לו שלו. אבל כשהוא יעביר את הקשת, כך." תיאו החווה בידו, "זה יהיה מפתח שיפתח את הדלת וכולם יצאו, בזה אחר זה..."" עמ' 371

הספר זכה לביקורות מעולות בעולם. היו, מן הסתם, גם כאלה שלא התחברו לזה. אבל מכיוון שבעת הזו  יש בעולמנו כל כך הרבה מקומות שזקוקים ליופי הנקי הזה, בחרתי ליהנות מזה, ולהכיל גם את החלקים המתוקים מבלי לשפוט. מומלץ מאד. ספר לנשמה. 

(כמו שאתם רואים הכריכות בעולם דומות מאד. לכן הנחתי כאן רק כריכה אחת מכל שפה.)