חפש בבלוג זה

יום שבת, 19 בספטמבר 2020

מכתב של אלמונית - שטפן צוויג


Brief einer Unbekannten - Zweig Stefan
מגרמנית: הראל קין
הוצאת תשע נשמות 2020, 77 עמודים

"מאז אותה שנייה אהבתי אותך. אני יודעת שאתה בפינוקך שמעת כגון זאת פעמים רבות מנשים. אבל האמן לי שאין מי שאהבה אותך בשעבוד כזה באופן כלבי ומסור כל כך כמו מי שהייתי אז ונותרתי למענך תמיד..." עמ' 23
הנובלה הזאת כבר פורסמה המון פעמים, גם בעברית היו תרגומים קודמים (תרגום י. ריזברג וגם צבי ארד), היא נחשבת ליצירת מופת, ולא בכדי. 

סופר מפורסם מגיע מנסיעה אל ביתו ובין המכתבים המחכים לו יש גם אחד עם כתב לא מוכר והוא בוחר להתחיל ולקרוא בו. מכיוון שמדובר בצוויג, הקורא/ת מרגיש/ה כאילו הו/יא שם, יושב/ת על הכורסא ההיא יחד עם הסופר וקורא/ת את המכתב הזה. מנסה להיכנס לנבכי נשמתה של הכותבת, ומנסה מאד להבין את "הכלבי ומסור" הזה. אהבתה של הכותבת לסופר היא לבה של הנובלה והמידע עליה הולך ומתפתח עם המכתב. מתגלים פנים וזויות נוספים לה, עד שנחשפת התמונה כולה, הסיבה למכתב הזה. 

כאן, במאמר על ימיו האחרונים של סטפן צוייג, מאת לורן סקסיק בהוצאת יד ושם נאמר בין היתר, שאשתו השנייה, הצעירה, היתה מסורה ברמה דומה. "תיאורה של לוטה, אשתו של צוויג, כאשה צייתנית שתעשה כל מה שבעלה המבוגר והחכם רוצה, מבזה לא רק את הגולים מגרמניה, אלא את נשות התקופה בכלל".

הספר הקצר הזה תפס אותי לשעה ובה כל מה שקרה סביבי נעלם. הוא כתוב רהוט ומדוייק, כל מילה במקומה. מיד עם התחלת המכתב: "ילדי מת אתמול" (Mein Kind ist gestern gestorben במקור) - לא בני. ילדי. יותר אישי יותר אהוב - נכנסים לאווירה, למקום ולזמן ולא עוזבים עד הסוף המפתיע. ספר שלא נותן מנוח, סגרירי ומר. צוויג. מעולה. 

נראה שאין הרבה הוצאות ספרים בעולם שלא פרסמו את הספר הזה. אני מניחה כאן רק חלק מהן:

   

    

    

   

    

    

 



יום חמישי, 17 בספטמבר 2020

אחות הסערה - לוסינדה ריילי


 The Seven Sisters
The Storm Sister  - Lucinda Riley
מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת מודן 2020, 532 עמודים

המוסיקה של אדוורד גריג ליוותה אותי משחר ילדותי. הורי היו מדריכים בתנועת הנוער העובד בנערותם, בתקופה שלבני זוג היתה שריקה ייחודית ומוסכמת ביניהם. השריקה של הורי היתה זו של פר גינט, ועד סוף ימיהם נהנו להאזין למוסיקה שלו. גם היום, כשאני שומעת את פר גינט אני נזרקת לתקופת הילדות שלי ולאהבה הגדולה של הורי. משום מה, בכל השנים שלמדתי לנגן לא ניגנתי שום דבר משלו. אולי עוד אשוב לזה. 
הספר הזה הוא בהחלט לא ספרות גדולה, אבל הוא מדבר על המוסיקה של גריג ועל חייו, על המחזה של איבסן, על נורבגיה שעדיין לא פגשתי, וכל זה דרך סיפור היסטורי קריא מאד וסוחף, מחוזק בעובדות מן ההיסטוריה המוסיקלית והכללית, החל מ- 1830ועד 2007. הסיפור של פר גינט, שהמחיז הנריק איבסן מבוסס על אגדת עם נורבגית מוכרת מאד, המספרת את סיפור נפילתו וגאולתו של אנטי גיבור בן איכרים נורבגי. האגדה כמו אגדה, כוללת בתוכה דמויות של מלכים, נסיכות, טרולים וגם נערה אחת אומללה ונאמנה - סולווג. כאן תוכלו לקרוא את תקציר סיפורם של פר גינט וסולווג.

כאן מובא הסיפור של אלי, האחות השנייה במשפחתו של פא סולט, אביהן המאמץ של מאיה הזכורה לטוב מהספר הקודם בסדרה, ואחיותיה. לאחר מותו של אביהן המאמץ מקבלת כל אחת משבע האחיות רמזים באשר למוצאן. מוכת יגון מאובדן אביה ואסון נוסף שפוקד אותה אלי מגיעה לנורבגיה וחושפת את שורשיה. הסיפור חוזר לתחילת המאה ה-19 ומפגיש את הקורא עם סיפורם של אווה וינס הַלווֹֹרסֶן ועם המלחין הנודע גריג ומלחינים נוספים בני התקופה. אלי נפגשת עם נגנים ומלחינים ולאט לאט נחשף הקשר המשפחתי שלה אל אווה וינס, עד שמתגלים שורשיה של אלי ומקור אהבתה למוסיקה. 
מאד נהניתי לקרוא את הספר, ברובו הגדול הוא מרתק ומהפך דפים, גם אם לא אחיד לגמרי. בהחלט ממליצה גם לכם.
הספר זכה לפרסומים רבים ולתשואות רמות ברחבי העולם:

      

    

      

     

     



יום חמישי, 3 בספטמבר 2020

להחליף את המים של הפרחים - ואלרי פרין


Changer L'eau des Fleurs - Valerie Perrin
מצרפתית - אביגיל בורשטיין
הוצאת תכלת 2020, 456 עמודים

הספר הזה הגיע אלי יחד עם כמה ספרים מאד אהובים. התיאורים עליו היו מלווים באנחות של אושר מצד אלה שתיארו אותו, וכל מי שדיבר איתי עליו או כתב עליו אהב אותו. יש בו סיפור ראשי שמידי פעם מתפצל ומפנה זרקור אל סיפור צדדי אחר חשוב יותר או פחות. יפעת לימדה אותי שקוראים לזה דיגרֶסיה. כבר אומרת, הייתי מעדיפה פחות כאלה בספר הזה. 
הסיפור מדבר על ויולט שננטשה עם לידתה, ועם בגרותה היא משמשת כשומרת בית קברות קטן. הגיבור השני הוא ז'וליאן שמגיע אל ויולט עם כד האפר של אימו, ומבקש להניח את הכד על קברו של המאהב שלה. ויולט נשואה לסוג של ילד מתבגר, יפהפה ובוגדני, ויש להם ילדה משותפת. יחסיהם של ויולט ובעלה מבוססים על כך שהוא מסתובב חסר שורש ו"מזיין כל מה שזז" (כך בספר) והיא מקיימת את הבית הנעים ומשרתת את כל רצונותיו ושיגיונותיו. בעלה מכונה לאורך כל הספר בשמו ובשם המשפחה שלו - פיליפ טוסן, מה שנותן לו מקום מרוחק משהו, פחות אישי ממה שהייתי מצפה מבן זוג לחיים. אני לא מכירה מישהו שקורא לבן או בת זוגה/ו בשם המלא שלהם. ויולט מחפשת בית ומשפחה, אבל בעלה הוא סוג של מחויבות מבחינתה, סוג של תפקיד שהיא ממלאה במסירות גדולה, אבל אי אפשר לראות בו בן זוג באמת. הילדה שנולדת להם מאירה את חייה. דמויות נוספות מאירות את הספר כולו, כמו סשה, שומר בית הקברות הקודם, שמכין חליטות ומרקחות המשככות את כאבי הלב. אמנם יש בספר אווירה מלנכולית, המון קורה בבית קברות, אבל סיפורי המתים לא תמיד עצובים, חלקם אף משעשעים. בסיפור של הגיבורה, לעומת זאת, יש הרבה עצב, גם חמלה, וכן, גם אהבה.
כשהתחלתי לקרוא את הספר מאד נהניתי. הוא מתפתח לאט וממשיך מעניין בהחלט, אבל עם התקדמות העלילה חשתי שהייתי מעדיפה אותו יותר מהודק. קצת פחות עלילות משנה, היו מועילות לו, לטעמי. אני בהחלט מבינה את ההתלהבות של חברי ממנו, כי יש בו טיפוסים מיוחדים, מוזכרים בו מקומות שונים בצרפת, הרבה מאד אנשים, סוגים שונים של יין, ואפילו למדתי מה זה קרוק-מסייה, שהוא סנדוויץ' שווה מאד, שהופיע כמה פעמים בספר, ויגרום לכם להתלקק. 

     

  


יום שבת, 15 באוגוסט 2020

שירת סרטני הנהר - דֶליה אוונס



Where the crawdads sing - Delia Owens
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת כנרת זמורה 2020, 363 עמודים

אני מתארת לעצמי שכבר שמעתם על הספר הזה, יש בו משהו כמו הֹֹוֹרוּת  - אתה מתאהב תוך זמן קצר מאד, ואז, הוא מושך אותך בחבלי קסם שלא תוכל וגם לא תרצה להינתק מהם. 

הכל קורה בשטחי הבִּיצה של קרוליינה הצפונית. גם בלי האנשים שגרים שם, המקום שוקק חיים, צבעים, קולות ורחשים והמון יופי, וגם סכנות. קאיה, גיבורת הספר היא ילדה שחיה לבד לאחר שננטשה על ידי אימה, ובהדרגה גם על ידי אחֶיה ואחיותיה. גם האח האהוב עליה עוזב ובורח מהבית הרעוע שלהם, ולבסוף נוטש אותה גם אביה השתיין והאלים. כבר כשהיא בת 7 היא נאלצת לדאוג לעצמה לבד. היא מקדשת את הבדידות הזו ולומדת לחיות בה לצד החי והצומח שבביצה. היא לומדת בעצמה לזהות את הציפורים השונות, ואוצרת נוצות שלהן. החֶברָה בכפר מנדה אותה ומתאכזרת אליה, היא שק האיגרוף המקומי. כולם מלבד טייט, חבר ילדות של אחיה שהקשר ביניהם מבוסס על האהבה לביצה והחיים בה, ועל רגישות ולמידה, וכן, יש כאן גם אהבה. 
בתחילת הספר מתגלה גופתו של צ'ייס, בחור יפה, משאת נפשן של הנערות במקום, רודף שמלות ומַשיגן. לא נמצאים רמזים למה שגרם למותו וכמעט כל אנשים המקום מצביעים על ילדת הביצות כאשמה האפשרית והמתבקשת. הילדה גדֵלה ומחפשת קשר אנושי, חברות כלשהי, אך נוחלת אכזבה אחר אכזבה. עם כל אכזבה היא מסתגרת יותר, מסתתרת בתוך הצמחייה העשירה של הביצות ואינה מאפשרת גישה אליה. בכל התקופה משמשות לה לחברה הציפורים, במיוחד השחפים. מי שמצליח להבקיע את הדרך אליה הוא טייט שעוזר לה לסדוק את תקרת הזכוכית שהיא נתונה מתחתיה, אך גם הוא עוזב אותה כשהוא יוצא ללמוד. אור נוסף זורח מזוג אנשים צבעוניים, קפוצי ומייבל. הספר מדלג בין עברה של קאיה כילדה לבין ההווה במשפט הרצח שלה, ועד העתיד והסוף המפתיע. 

תראו, זה מה שאני קוראת ספר מניפה. הוא נראה תפוח מהסימניות שהצבתי בו בקטעים שהייתי רוצה להראות לכם ולחזור אליהם, אבל אסתפק בזה:

" שפת המשפט היתה כמובן הרבה פחות פואטית משפת ביצת החוף. אבל קאיה מצאה דמיון בין טבעיהן. השופט, בלי ספק זכר האלפא, היה בטוח במעמדו, ולכן היתה לו יציבה מרשימה אבל רוגעת ולא מאוימת, כמו חזיר בר טריטוריאלי. גם טום מילטון הדיף ביטחון ומעמד בתנועותיו הקלות ובעמידתו. צבי רב-עוצמה שסביבתו מכירה בכוחו. התובע, לעומת זאת, נסמך על עניבות רחבות וזוהרות ומקטורני חליפה רחבי-כתפיים לתגבור מעמדו. פקיד בית המשפט ייצג את הזכר נמוך-הדרג ביותר ונצרך לחגורתו, המצוידת באקדח נוצץ, טבעת מפתחות מקרקשים ומכשיר קשר מסורבל כדי לחזק את מעמדו. היררכיות שליטה מחזקות את היציבות באוכלוסיות טבעיות, ואף בטבעיות פחות, חשבה קאיה." עמ' 318. (ההדגשה במקור).
יש על מה לחשוב, נכון?

הספר מעוטר בשפה פיוטית ובתיאורי טבע מקסימים. "הים שר בס, השחפים שרו סופרן." עמ' 38
לגמרי רואים שמדובר בסופרת שיודעת ומכירה את החיים בטבע. מקצוענית. אבל לא פחות מזה, הכתיבה נהדרת. זהו ספר מעשיר, מקסים. לא דומה לשום דבר שקראתי לאחרונה בצורת הכתיבה שלו. הדמויות מרתקות, תיאורי הנוף והחיים בביצה והקשרים הבינאישיים של תושביה בונים את העלילה הכובשת. זהו אחד מהספרים האלה שהקורא לא רוצה לעזוב את הספר לרגע, אבל גם לא רוצה שזה יסתיים לו.
ועוד משהו: הולך להיות סרט. רק אומרת.