חפש בבלוג זה

יום חמישי, 13 בינואר 2022

הגיע הזמן להדליק את הכוכבים - וירז'יני גרימאלדי

 


Il Est Grand Temps de Rallumer les Étoiles - Virginie Grimaldi
מצרפתית: מיכל אסייג
הוצאת כתר, 2020, 309 עמודים

אנה היא אם יחידנית לקלואה בת ה-17 וללילי בת ה-12. היא עובדת שעות רבות ביום עד שהמעסיק שלה מחליט שהוא מעדיף להעסיק את המאהבת שלו על פניה. זה מציב אותה במצב בלתי אפשרי כלכלית, ומכיוון שקיבלה פיצויים נאים על פיטוריה, ומכיוון שאביה ובת זוגו בדיוק קנו קרוון, הגיעה אנה לתובנה שזו העת להשליך את כל הצרות מאחורי גבה ולברוח עם הבנות לטיול. הסיפור מסופר בגוף ראשון לסירוגין מפי כל אחת מהנוסעות. כל אחת רואה (ומראה לנו) מהזווית שלה את מה שקורה בין כל אחת מהן לשנייה, על רקע הנופים היפהפיים של סקנדינביה. אבי המשפחה אינו בתמונה בשלב זה ורק מאוחר יותר הוא מתקשר ומתבהרת הסיבה להיעדרו. 
הכריכה וגם שם הספר הצביעו על רומן מתוק וקליל, ממש מתאים לעכשיו. אסקפיזם מיטבי. נוסף על כך המליצו לי עליו קוראים רבים וטובים, ולשם כך התכנסנו הערב.
יש פה הומור חביב, ציני מידי פעם, שמסופק בעיקר על ידי לילי הצעירה, המגדלת בהחבא את מתיאס העכברוש, והמתכתבת עם היומן שלה המכונה מרסל (כן. היומן.). יש את סיפור ההתבגרות וההתפכחות של קלואה דרך הבלוג המשעשע שהיא כותבת, ולבסוף, יש את סיפורה של אנה העצורה, המתחברת לבנותיה מחדש אחרי זמן רב של ניתוק מכורח. יש גם שותפים לטיול שמאירים את האינטראקציה המיוחדת בין כל המשתתפים, במסעם אל הזוהר הצפוני.
יש מי שיגדיר את הספר כספר לקוראים צעירים. גם בעיני זה מתאים בהחלט. אין כאן עומק מיוחד אבל בצוק העיתים, זה יופי של ממתק, בלי ערך קלורי מוגזם
"הימים נמשכים לאט, יש לי הרגשה שמיציתי את כל נושאי השיחה עם אמא ולילי. השתיקה היא הנוסעת הרביעית בקרוון." עמ' 91
"לואיז היא הבת של הבורגנים, בדיוק תרגלה את תנוחות היוגה שלה. ...הגיל הוא הדבר היחיד שיש לנו במשותף. היא לובשת שמלות צמר וגרבונים תואמים, היא מחייכת לכל מי שהיא נתקלת בו, כנראה גם לאלה שיש להם גזע וענפים, היא מדברת בקול רך של שטיח ובעיקר, היא מתעטשת בשקט." עמ' 101

היה ברור שהכריכות בעולם יהיו מתוקות גם הן, ולכן הבאתי אותן כאן לכבודכם. קריאה נעימה.

    

    

    

  


 

יום שלישי, 4 בינואר 2022

לֵידה - עמנואלה ברש רובינשטיין


Delivery - Emanuela Barasch Rubinstein
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018, 196 עמודים

נדמה שאין אף אחד, מעל גיל מסוים, שיתייחס בשוויון נפש לתהליך הזה, שכמעט כל אחד היה מעורב בו בשלב מסוים של חייו. כשאשה יולדת, מיד נערכת השוואה על ידי חברותיה ובנות משפחתה עם לידותיהן שלהן. מין קטע קהילתי נשי מקרב. כשנתקלתי במידע על הספר הזה בדקתי אם יתאים לחדר העיון שלנו בספרייה, ואז התחלתי לקרוא באתר עברית על הספר ונשאבתי.
זהו רומן פוליפוני שמתרחש מאז שנודע על ההיריון ועד שהתינוק, תומר, בן שנה. שישה אנשים משתפים אותנו כאן בחוויה המיוחדת שלהם, בגוף ראשון, כל אחד מזווית הראייה שלו. דפני ואמיר, הזוג המוביל בספר הם זוג צעיר, והם רוצים להקים משפחה. דפני היא עובדת סוציאלית מסורה האוהבת את עבודתה המאתגרת, ואמיר בעל קריירה מצליחה גם הוא. הם מביאים לעולם ילד ראשון. אביגיל וגיא הם חברים ותיקים של דפני ואמיר. למעשה יש איזו קנאה עמומה מתחת לפני השטח של גיא באמיר שזכה בדפני היפהפייה. אביגיל בת זוגו של גיא אינה מעוניינת בילדים, דעתה מאד מוצקה בעניין הזה ועל הבסיס הזה יש ביניהם חילוקי דעות משמעותיים. בני הזוג השלישי הם רבקה ואהרון, הוריו של אמיר, בדרכם אל הסבאות והסבתאות. האינטראקציה בין שלושת הזוגות הללו יוצרת מארג עלילתי מרתק. 
"למדתי שהכאבים הולידו חולשה אחרת, חדשה, לא מוכרת... גיליתי שהכאב חושף את האדם בפני עצמו, מוכיח לו עד כמה הוא שברירי, מותיר אותו רפה יותר, מפקפק בכוחותיו." עמ' 111
"... אבל הגיע הזמן שייטוש את הצורך הילדותי הזה להיאחז בטראומות של ראשית חייו. גם אם אני אשמה באיזה שהוא פגם שיש בו, הרי עתה הוא אב, גבר נשוי, בעל משרה ראויה - למה הוא מתעקש לדבוק במה שנדמה לו שמצדיק כל דבר שהוא עושה?" עמ' 122
 
הספר מטפל דרך שש הדמויות העיקריות שבו, בכאב הלידה שרבים פוטרים אותו כלאחר יד. יש את הדעה הרווחת שהכאבים מתגמדים ואף נשכחים לאחר בוא התינוק לעולם, אבל הספר נותן לכאב הזה את המקום המכובד, ומפנה אליו זרקור שיש לו חשיבות משלו. כדי לא להניח פה קלקלן אומר רק שהפתרון שדפני מצאה ליחסו של אמיר אליה לפני ואחרי הלידה הוא ממש לא מה שציפיתי לו. תקראו ותגידו לי. מה דעתכם? 
הזוית של הסבא-סבתא כאן מיוחדת ושונה מהמקובל גם היא. רבקה חוותה טראומה קשה בעקבות הלידה הקשה שלה, שבגללה, אהרון הסבא יצא מבית החולים עם אמיר התינוק והאם אושפזה. ממש לא טריוויאלי היום, ובטח שלא אז. התהליך שעובר הזוג הזה, הדור הראשון של המשפחה, הוא קו מעניין במיוחד ברומן, שלא ראיתי עליו התייחסות בספרות אחרת שקראתי.
זהו ספר שלדעתי כל אחד ימצא בו את עצמו, הוא קריא מאד, מעורר מחשבה וזיכרון אישי. מומלץ. בהחלט.




יום רביעי, 29 בדצמבר 2021

זיכרונותיו של גנן אנגלי - רג'ינלד ארקל

 


Arkel Reginald - Old Hebacceous
תרגום: לי עברון 
תשע נשמות, 2021, 189 עמודים

מה שהזמין אותי יותר מכל אל הספר הזה הוא דווקא ספר גננים אחר שקראתי ואהבתי מאד. לא, לא מה שחשבתם, שגם אותו אני אוהבת, כמובן. אני מתכוונת דווקא לשנת הגנן של קארל צ'אפק. שאולי עוד נדבר בו כאן. הספר שלפנינו הוא ממתק סיפרותי מהסוג החביב עלי. גם מועשר בהומור אנגלי דק ומוקפד, וגם ציורי ונוסטלגי, ונעים עד מאד לקריאה.
"זה כל כך משונה! אתה נוטע עץ; אתה רואה איך הוא גדל; קוטף את הפירות, וכשאתה מזדקן, אתה יושב בצילו. כשאתה מת שוכחים אותך - כאילו מעולם לא היית... אבל העץ ממשיך לצמוח, וכולם רואים בו דבר מובן מאליו... כל אחד צריך לטעת עץ, במוקדם או במאוחר - ולו רק כדי להישאר ענָיו מול האלוהים." עמ' 19

הספר מתרחש בסוף המאה ה-19. בפתחו מסופר לנו על הגנן הזקן ברט פינגאר שיושב, שעון על כריות, בביתן קטן - ביתן הגנן - שהוא גר בו, ומסתכל בעין ביקורתית על גני האחוזה שהיוו את המשמעות הגדולה של חייו. ברט (הוברט) היה ילד שאומץ ע"י גברת פינגאר, אשתו של רועה הפרות, שמצאה אותו על מפתן ביתה. כבר היו לה שישה ילדים משלה. "מובן שבאותה תקופה היו רינונים, אבל בכפר אנגלי תינוק לא צפוי מעולם לא היה חומר לעמוד הראשון של העיתון... הרברט הצעיר התאקלם בביתו החדש; העונות באו והלכו; המכונה החדשה לקשירת האלומות החלה לקשור אותן בחוט..." עמ' 19

ילד אחד שנוסף לשישה אחרים, פחות נוטה להתבלט, מן הסתם, ובַגיבור כאן מושרשת איזו שהיא צניעות קיומית. אבל אז קורה המפגש עם גברת צ'רטריס, מפגש שמשנה את חייו לחלוטין ומכאן ממריא הסיפור. "כשעזב את בית הספר של הכפר הוא היה הרבע-עוף הננסי ביותר שראיתם מימיכם. כדי לשוות לו את הכבוד הראוי למעמדו החדש ציידו אותו בזוג מכנסי קורדרוי שנחתכו בברכיים והגיעו עד לבית שחיו.... מרגע שאתה נלכד בלפיתתו של הקורדרוי, אין הוא מרפה ממך." עמ' 73

זה לא אומר שאינו עומד על דעתו המוצקה. גברת צ'רטריס מוציאה אותו מאלמוניותו כלפינו ובונה את עתידו כַּאחראי על גני האחוזה שלה, תפקיד שמילא באחריות ואהבה וגם זכה לעידוד והוקרה. הוא חקר והעמיק ידע ואף לימד אחרים ושפט בתחרויות בתחום. הוא למד איך לדבר עם רמי מעלה ולגרום לגבירתו אושר בשל פריחה של פרחים נדירים האהובים עליה. לרגעים מצליח הסופר להעביר אלי כקוראת את ההתרגשות המפעימה שחשו אנשים בספר מיופיים של פרחים. "... וכשראתה את הפרחים הכחולים נעים ברוח, השמיעה קריאה קטנה של אושר צרוף. שוב חשה את המשיכה ההיא בלבה, מין חנק כמעט מכאיב." עמ' 93

כשהוא נדרש לניהול הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות. הצמחים והפרחים הם כל חייו, המשמעות העמוקה ביותר של כל מה שהוא חווה ועושה, ובכל מה שקשור לאלה, לא היה מבחינתו שום מקום לעיגול פינות או הקלת ראש.
"לברט פינגאר לא היה פנאי רב לבחורות, אבל כשאחת נופלת עליך מהשמיים, כמו שאומרים, ומבקשת את עצתך בנוגע לכל מיני דברים, וגם יש לה שיער בגון התירס הבשל - ובכן, זה לא דבר של מה בכך. הוא חשב רגע ואחר כך הביע את דעתו המנומקת: ישנם דברים רבים לומר לזכותן של הבגוניות..." עמק 61

ספר מתוק וכייפי להעביר איתו ימים קרים כשאפשר להסתכל בחלון, גם אם אין כזה, ולראות גן פורח ואיש אחד מיוחד הטורח ומטפח אותו ואותנו. אוהבת מאד את ההדפס - של טליה בן-אבו - שעל הכריכה, אבל אפילו יותר את אלה הישנים מההוצאות בעולם. 

    

    

  






יום שישי, 24 בדצמבר 2021

מעוף העורב - אן-מרי מקדונלד



 The Way the Crow Flies - Ann-Marie MacDonald
מאנגלית: שאול לוין
כנרת בית הוצאה לאור, 2005, 855 עמודים

עוד לפני שנכנסים לעלילת הספר רחב הידיים הזה מופיע דף אחד קצר שמספר על רצח של ילדה, לבושה בשמלת כותנה כחולה וענודה בצמיד קמעות על ידה. העורבים ראו מה קרה. 
ואז עוברים לסיפור כמו אידילי, אבא-אמא - בן גדול - בת קטנה. משפחה: חמה, אוהבת, מגוננת. מגוננת מאד. כללי הנימוס וההערכה ביניהם משקפים חיי משפחה אידיליים. האב טייס קרב לשעבר והאם עקרת בית מסורה. שנות השישים. שירים כמו: Unforgettable, This land is your land, פיט סיגר...הם מגיעים לגור בסנטרליה, קנדה, בשיכון משפחות של חיל האוויר, לא מאד שונה מכאלה אצלנו, השמש זורחת והציפורים מצייצות. הכל טוב.
"מעמדם האירעי כחסרי בית עומד להסתיים. ברגעים האחרונים הללו הם עדיין פגיעים, קונכייתם רכה." עמ' 50
"...היא שומעת את רוי נונאן אומר: "אחותך דיי טובה בשביל בת." ואת תשובתו של מייק ,"כן, אני יודע." מה היה ביום הזה שלא היה מושלם?" עמ' 80
אבל לאט לאט, כמו טיפת דיו לתוך כוס מים צלולים, חודרת עכירות לתוך האידיליה הזו. ואז קורים דברים. למרות שהספר ארוך ומלא תיאורים - חשובים מאד לעלילה - אסור לדלג על אף משפט. מדלן, הילדה המרכזית בסיפור, חווה בבית הספר דברים שהשתיקה יפה להם. היא פוחדת לספר להורים שממילא עוטפים אותה ומאפשרים לה להמשיך ולהסתיר. "נחמד מצידו. להסתבך עם המורה שלך זה רע כשלעצמו, אבל מי רוצה להסתבך גם עם ההורים?" עמ' 205
ג'ק, אבי המשפחה, מתבקש על ידי מפקדו הנערץ לשעבר סיימון, לארח מדען גרמני שעברו לוט בערפל. הוא מסתבך והולך במשימה הזו. בין השכנים בשיכון יש גם איש אחד, מר פרויליך, איש חביב מאד, ויש לו קעקוע של מספר על ידו. ברקע, הנשיא האמריקני ג'ון קנדי מזהיר ממלחמת עולם שלישית. ומשבר טילים בקובה. 
זהו ספר שמזמן חוויה מיוחדת במינה לקורא. מצד אחד, יש פה התמודדות של ילדה בת 9 המתבגרת מול עינינו ואנחנו, הקוראים מצויים עמוק מאד בתוך חייה. בפן נוסף יש פה התמודדות של מבוגרים עם ציוויים מוסריים תובעניים, ועם פחדים משלהם - המשפחה המלוכדת והחמה הזאת חווה טלטלות קשות. ויש את סיפור הרצח. רמזים מפוזרים לכל אורך הספר ורק בסוף, כשהכל נארג ומתלכד, מסתבר לנו שמה שחשבנו שונה מאד ממה שקרה שם באמת. 
בקטעים מסויימים הרגשתי שהספר מרחיק אותי, מִפַּחד. אבל באחרים לא יכולתי להניח אותו ולוֹֹֹ. לא יכולתי להתנתק ממדלן והמשפחה שלה, השכנים, החברים, הילדות בבית הספר... בסוף אפילו כעסתי על כל מיני הסחות דעת שנדרשתי להן ושלא נתנו לי לקרוא. מכירים את התחושה הזאת? 
"כל אלה אירועים בלבד, פזורים בזמן. קָרבו אותם זה לזה, מוללו אותם בין אגודל לאצבע עד שיתגלגלו כמו רימות, יתרככו כמו משי, ילבשו צורת קשר, ואריג. נחוץ כפר שלם כדי להרוג ילד." עמ' 696
לא קל לקרוא את הספר הזה, ומאד לא קל לי לספר לכם עליו, אבל החוויה שבקריאתו היא משהו מיוחד ויפהפה שלא כדאי לפספס. כן, תהיה פה השקעה מצידכם, של זמן, של עומס רגשי. גם לי הוא חיכה זמן רב עד שהעזתי. אבל התגמול הוא עצום. אל תוותרו.


    

    

    

    









 

יום שבת, 27 בנובמבר 2021

מלון אדלון סאגה משפחתית - רודיקה דנרט


Rodica Doehnert Das Adlon
מגרמנית - אברם קנטור
ספריית פועלים 2021, 400 עמודים

הספר הזה הוצא בגרמניה, והודפס גם באנגלית וכאן אצלנו. אימי היתה ילידת ברלין אך מעולם לא הסכימה לחזור לשם. אני נסעתי לשם לפני כמה שנים ואפילו צילמתי את הבית בו נולדה וגדלה עד גיל 10 בערך, אז החליטו הוריה לעלות לישראל. בתקופה שכבר החלו להצר את צעדיהם של יהודים שם, סבא שלי, לאחר שכמה פעמים ויתר על האישור לעלות שהיה לו לעלות לארץ עבור אנשים שהיו צריכים את זה יותר לדעתו, החליט לבסוף ועשה מעשה. אבי, שהגיע מקמניץ, אז עיר קטנה בגרמניה, הקפיד לומר לנו תמיד שאימי באה ממעמד גבוה משלו, בגלל מוצאה הברלינאי.

הספר הזה מספר את סיפורו של מלון אדלון, מלון יוקרתי ומפואר גם היום, שהתחיל מחלומו של נגר צעיר, לורנץ אדלון שמו. אדלון שכנע את הקיסר וילהלם השני שהוא יבנה את הבניין היפה והמפואר ביותר שיאדיר את שמו. זוהי סאגה משפחתית שעוברת מסוף מלחמת העולם הראשונה דרך חמישה דורות של נשים חזקות. הוא מתחיל במקביל מקתרינה שהיא אדריכלית שעובדת על שיחזור ובנייה מחודשת של מלון אדלון בברלין, ומסוניה, סבתה, שגרה בו תקופה ארוכה מאד. סיפורן של נשות המלון מתחיל מסבתה של סוניה, ואשתו של לורנץ אדלון, אוטילי, שעל ערש דווי טבעה את המשפט "הנשים במשפחה שלנו אינן שוות כלום!" (ההדגשה במקור, עמ' 172). בתה, אלמה, שהיא סבתה של סוניה, ילדה את ביתה שלה לאחר היריון אסור. אם זה נשמע לכם עמוס, תוכלו להיעזר בתרשים של עץ המשפחה שנמצא בתחילת הספר.  
יש פה סיפור טוב ומעניין מאד, אבל לצערי בעיני הוא מסופר לא טוב. הבעייה העיקרית שלי היא עם משפטים בעברית, שנראים כאילו לא שמו דגש מספק על הניסוח. הנה כמה דוגמאות:
"לפרידה התנשקו ארוכות, והצטערו שעליהם להיפרד." עמ' 97
"וכדי להדגיש את כוונותיה המשפחתיות, הוסיפה מרי-לו אייטל, בלי כל מושג ובנאיביות,..."עמ' 270
""אני לא מסוגל לטרוף בכמות שאני רוצה להקיא," אמר נסיך הציירים לקבוצה". עמ' 276
"למה אתה משאירה אותי לבד אִתה?" עמ' 285
 זה נראה כאילו פרסמו את גרסת הבטא של הספר.
נראה שלחלק ממי שקרא את הספר זה לא הפריע. אני שמעתי את אמי אומרת לי, כנראה בתרגום מגרמנית, "מה עושה אותך לחשוב ככה?". דברים כאלה ממש מעכבים לי את הקריאה וגם מורידים מההנאה. חבל.

אחרי שכל זה נאמר, צריך אולי לציין שוב שהסיפור מעניין. יש בו מידע היסטורי בדוק, נשען על עובדות. יש סיפור מעניין מאד במשפחה הזו ובאנשים שהקיפו אותה. וכמובן, זה מלון שהוא מוסד חשוב גם היום, ובתור שכזה מעניין ללמוד על קורותיו.
הספר עוּבַּד גם, כמו שניתן לראות כאן בקישור, לסרט וסדרת טלויזיה בגרמניה, נראה טוב באמת, אף שהוא דובר גרמנית בלבד, מן הסתם. יש גם ספר שנכתבו על ידי הדה אדלון, אחת הדמויות החשובות בספר, שלא תורגם. לשיקולכם.

 
  


 

יום שבת, 6 בנובמבר 2021

נערה במעיל כחול - מוניקה הסה

 

Girl in the Blue Coat - Monica Hesse
מאנגלית: גרשון גירון
הוצאת פן ידיעות אחרונות, 2021, 288 עמודים

הספר מתרחש באמסטרדם של 1943. חבורת צעירים מנסים לשרוד ולהרים את הראש מול הזוועות שמתרחשות מול עיניהם. 
הָנֶקֶה היא נערה נוצריה הנראית ארית, גבוהה, בלונדינית, עיניים ירוקות. יש בה את כל מה שצריך כדי לשרוד בתקופה שבה הסיפור מתרחש. היה לה חבר שנהרג במלחמה והיא מתאבלת עליו, וגם חשה רגשות אשם בגלל נסיבות מותו. היא סוחרת בשוק השחור בתלושי מזון ובמוצרים אחרים שאנשים מבקשים ממנה, תוך שהיא עובדת כפקידה אצל קברן. זהו מבחינתה סוג של מלחמה פרטית בכובשים. היא מתבקשת ע"י לקוחה שלה, אישה מבוגרת ובודדה, למצוא עבורה את מרים, ילדה יהודיה שנעלמה מהמסתור בביתה לאחר שמשפחתה נרצחה. לאחר התלבטות וחשש הנקה מקבלת על עצמה את המשימה. במהלך חיפושיה היא פוגשת את אחיו של אהובה המת, המצרף אותה אל חבורת הצעירים שמצילים ילדים על ידי העברתם למשפחות מאמצות תוך סיכון חייהם. אחת מהם אף מצלמת ומתעדת את המתרחש. הנקה מגיעה בעקבותיהם אל התיאטרון, המקום המפואר והתרבותי באמסטרדם, שהפך לתחנת מעבר חשוכה, צפופה ומצחינה שבה נמצאים משפחות יהודיות בתנאים לא תנאים, בדרכם למחנות הריכוז. גם כאן הנקה חושבת לוותר, אך בכל זאת ממשיכה.

אווירה של פחד מפני החיילים הנאצים הממלאים את העיר ומפילים חיתיתם על התושבים מלווה את הסיפור כולו. הגיבורה היא דמות שלמה ועגולה. לפעמים אנוכית, לפעמים אמיצה, לפעמים פועלת מהבטן. גם חבריה לקבוצה אינם חסרים פגמים. הסיפור מסופר בגוף ראשון. כל אלה תורמים לאמינות הסיפור. הסופרת היא עיתונאית וערכה מחקר רציני על שהתרחש באמסטרדם של המלחמה ההיא. 
בסוף הספר יש הערה על הדיוק ההיסטורי וזה מאיר טוב יותר את מה שקרה שם באמת: "שיעור שיתוף הפעולה ההולנדי היה גבוה יחסית, ואפילו מתנגדי הכיבוש נכנעו לתחושת הביטחון הכוזבת שנוצרה בעקבות האופן ההדרגתי שבו נאכפו ההגבלות הנאציות: המדינה היתה משולה לצפרדע במים שרותחים לאט." עמ' 282.
הספר קריא מאד, הוא גם כתוב טוב, וזכה לביקורות טובות אצלנו וגם בעולם, אבל משהו בו היה לי כאילו אנמי. ולכן אני - פחות.