חפש בבלוג זה

יום שבת, 27 בנובמבר 2021

מלון אדלון סאגה משפחתית - רודיקה דנרט


Rodica Doehnert Das Adlon
מגרמנית - אברם קנטור
ספריית פועלים 2021, 400 עמודים

הספר הזה הוצא בגרמניה, והודפס גם באנגלית וכאן אצלנו. אימי היתה ילידת ברלין אך מעולם לא הסכימה לחזור לשם. אני נסעתי לשם לפני כמה שנים ואפילו צילמתי את הבית בו נולדה וגדלה עד גיל 10 בערך, אז החליטו הוריה לעלות לישראל. בתקופה שכבר החלו להצר את צעדיהם של יהודים שם, סבא שלי, לאחר שכמה פעמים ויתר על האישור לעלות שהיה לו לעלות לארץ עבור אנשים שהיו צריכים את זה יותר לדעתו, החליט לבסוף ועשה מעשה. אבי, שהגיע מקמניץ, אז עיר קטנה בגרמניה, הקפיד לומר לנו תמיד שאימי באה ממעמד גבוה משלו, בגלל מוצאה הברלינאי.

הספר הזה מספר את סיפורו של מלון אדלון, מלון יוקרתי ומפואר גם היום, שהתחיל מחלומו של נגר צעיר, לורנץ אדלון שמו. אדלון שכנע את הקיסר וילהלם השני שהוא יבנה את הבניין היפה והמפואר ביותר שיאדיר את שמו. זוהי סאגה משפחתית שעוברת מסוף מלחמת העולם הראשונה דרך חמישה דורות של נשים חזקות. הוא מתחיל במקביל מקתרינה שהיא אדריכלית שעובדת על שיחזור ובנייה מחודשת של מלון אדלון בברלין, ומסוניה, סבתה, שגרה בו תקופה ארוכה מאד. סיפורן של נשות המלון מתחיל מסבתה של סוניה, ואשתו של לורנץ אדלון, אוטילי, שעל ערש דווי טבעה את המשפט "הנשים במשפחה שלנו אינן שוות כלום!" (ההדגשה במקור, עמ' 172). בתה, אלמה, שהיא סבתה של סוניה, ילדה את ביתה שלה לאחר היריון אסור. אם זה נשמע לכם עמוס, תוכלו להיעזר בתרשים של עץ המשפחה שנמצא בתחילת הספר.  
יש פה סיפור טוב ומעניין מאד, אבל לצערי בעיני הוא מסופר לא טוב. הבעייה העיקרית שלי היא עם משפטים בעברית, שנראים כאילו לא שמו דגש מספק על הניסוח. הנה כמה דוגמאות:
"לפרידה התנשקו ארוכות, והצטערו שעליהם להיפרד." עמ' 97
"וכדי להדגיש את כוונותיה המשפחתיות, הוסיפה מרי-לו אייטל, בלי כל מושג ובנאיביות,..."עמ' 270
""אני לא מסוגל לטרוף בכמות שאני רוצה להקיא," אמר נסיך הציירים לקבוצה". עמ' 276
"למה אתה משאירה אותי לבד אִתה?" עמ' 285
 זה נראה כאילו פרסמו את גרסת הבטא של הספר.
נראה שלחלק ממי שקרא את הספר זה לא הפריע. אני שמעתי את אמי אומרת לי, כנראה בתרגום מגרמנית, "מה עושה אותך לחשוב ככה?". דברים כאלה ממש מעכבים לי את הקריאה וגם מורידים מההנאה. חבל.

אחרי שכל זה נאמר, צריך אולי לציין שוב שהסיפור מעניין. יש בו מידע היסטורי בדוק, נשען על עובדות. יש סיפור מעניין מאד במשפחה הזו ובאנשים שהקיפו אותה. וכמובן, זה מלון שהוא מוסד חשוב גם היום, ובתור שכזה מעניין ללמוד על קורותיו.
הספר עוּבַּד גם, כמו שניתן לראות כאן בקישור, לסרט וסדרת טלויזיה בגרמניה, נראה טוב באמת, אף שהוא דובר גרמנית בלבד, מן הסתם. יש גם ספר שנכתבו על ידי הדה אדלון, אחת הדמויות החשובות בספר, שלא תורגם. לשיקולכם.

 
  


 

יום שבת, 6 בנובמבר 2021

נערה במעיל כחול - מוניקה הסה

 

Girl in the Blue Coat - Monica Hesse
מאנגלית: גרשון גירון
הוצאת פן ידיעות אחרונות, 2021, 288 עמודים

הספר מתרחש באמסטרדם של 1943. חבורת צעירים מנסים לשרוד ולהרים את הראש מול הזוועות שמתרחשות מול עיניהם. 
הָנֶקֶה היא נערה נוצריה הנראית ארית, גבוהה, בלונדינית, עיניים ירוקות. יש בה את כל מה שצריך כדי לשרוד בתקופה שבה הסיפור מתרחש. היה לה חבר שנהרג במלחמה והיא מתאבלת עליו, וגם חשה רגשות אשם בגלל נסיבות מותו. היא סוחרת בשוק השחור בתלושי מזון ובמוצרים אחרים שאנשים מבקשים ממנה, תוך שהיא עובדת כפקידה אצל קברן. זהו מבחינתה סוג של מלחמה פרטית בכובשים. היא מתבקשת ע"י לקוחה שלה, אישה מבוגרת ובודדה, למצוא עבורה את מרים, ילדה יהודיה שנעלמה מהמסתור בביתה לאחר שמשפחתה נרצחה. לאחר התלבטות וחשש הנקה מקבלת על עצמה את המשימה. במהלך חיפושיה היא פוגשת את אחיו של אהובה המת, המצרף אותה אל חבורת הצעירים שמצילים ילדים על ידי העברתם למשפחות מאמצות תוך סיכון חייהם. אחת מהם אף מצלמת ומתעדת את המתרחש. הנקה מגיעה בעקבותיהם אל התיאטרון, המקום המפואר והתרבותי באמסטרדם, שהפך לתחנת מעבר חשוכה, צפופה ומצחינה שבה נמצאים משפחות יהודיות בתנאים לא תנאים, בדרכם למחנות הריכוז. גם כאן הנקה חושבת לוותר, אך בכל זאת ממשיכה.

אווירה של פחד מפני החיילים הנאצים הממלאים את העיר ומפילים חיתיתם על התושבים מלווה את הסיפור כולו. הגיבורה היא דמות שלמה ועגולה. לפעמים אנוכית, לפעמים אמיצה, לפעמים פועלת מהבטן. גם חבריה לקבוצה אינם חסרים פגמים. הסיפור מסופר בגוף ראשון. כל אלה תורמים לאמינות הסיפור. הסופרת היא עיתונאית וערכה מחקר רציני על שהתרחש באמסטרדם של המלחמה ההיא. 
בסוף הספר יש הערה על הדיוק ההיסטורי וזה מאיר טוב יותר את מה שקרה שם באמת: "שיעור שיתוף הפעולה ההולנדי היה גבוה יחסית, ואפילו מתנגדי הכיבוש נכנעו לתחושת הביטחון הכוזבת שנוצרה בעקבות האופן ההדרגתי שבו נאכפו ההגבלות הנאציות: המדינה היתה משולה לצפרדע במים שרותחים לאט." עמ' 282.
הספר קריא מאד, הוא גם כתוב טוב, וזכה לביקורות טובות אצלנו וגם בעולם, אבל משהו בו היה לי כאילו אנמי. ולכן אני - פחות. 

   

   

    

    




יום שבת, 30 באוקטובר 2021

זיכרונותיו של חתול נודד - הירו אריקווה

 


有川浩,
許金玉 - 旅貓日記
תרגום מיפנית: אירית ויינברג
הוצאת הכורסא 2021, 215 עמודים

"מובן שלא משנה עד כמה הספר מעניין, אני לא מסוגל לקרוא אותו. כמו שהסברתי קודם, בעלי חיים הם בדרך כלל רב לשוניים בכל הנוגע לשפה המדוברת, אבל לקרוא אנחנו לא יכולים. אוריינות היא מיומנות שיש רק לבני אדם." עמ' 103


כמו שתראו כאן למטה הספר הזה זכה לפרסום בארצות רבות במיוחד. נראה לי שמכל הספרים שסיפרתי לכם עליהם פה הוא הפופולארי ביותר. כאן במחוזותינו, יעלי הגדירה אותו כ"אמנות נהיגת המירוצים בגשם, אבל בחתול וביפן", דינה ונורית, אפי וחלי, גם הן שפעו מחמאות, אז היה ברור לי שאני חייבת לקרוא אותו. זאת למרות שאני לגמרי מהצד של הכלבים. החתול פה הוא חתול רחוב שורד והוא כל מה שאנחנו חושבים על חתולים כשאנחנו הולכים לפינה הגזענית מולם. הוא מתנשא ועצמאי, הוא מקבל החלטות וכופה אותם על סביבתו, הוא בז לכלבים ומשוכנע שאין בלתו. 

הוא קובע את מקומו על מכסה המנוע של המסחרית הכסופה של סטורו, וזה מאכיל אותו מעת לעת. בתמורה מזכה אותו החתול ברשות ללטפו, כל זמן שאינו מגזים בכך. שיגרה. אבל אז קרתה לחתול תאונה שבה נפצע וסטורו טיפל בו במסירות. החתול קיבל שם וכך התחילה ידידות אמיצה בין השניים.
 
5 שנים לאחר מכן הם יוצאים למסע במסחרית הכסופה, בכל תחנה במסע סטורו מבקש להשאיר את ננה אצל המארחים לתקופה אבל הדבר אינו מסתייע. בתחנה הראשונה המארח היה קוֹסוּקֶה, חבר ילדות שחלק איתו את החתול הקודם, האצ'י, ושאשתו חובבת החתולים עזבה אותו. בתחנה השנייה נמצא יושימינֶה, שהוא חקלאי שמאמין, כמו ננה, שתפקידו של חתול הוא לצוד עכברים. ננה יוזם מריבה עם החתלתול של יושימינה והם ממשיכים בדרכם. סוּגי וצ'יקָקוֹ הם התחנה הבאה, חברים מהתיכון והאוניברסיטה. לזוג מין מלון לבעלי חיים שהקימו וננה דואג להסתכסך עם הכלב והחתול שלהם. כך שהם יוצאים למסע האחרון ומגיעים אל נוריקו, דודתו השופטת חסרת הטאקט של סטורו. כאן גם מתבררת מטרתו של המסע. 

הספר הזה כתוב לחובבי בעלי חיים אך מונגש מאד למי שאינם כאלה. הספר שופע רגש וחמלה, ודמותו של ננה משופעת בהומור בריא. לעיתים קרובות דמעתי, וכשהציניות שבי ניסתה להרים דגל - גירשתי אותה מיד.
"אני חושב שהכלבים ויתרו כבר מזמן על אופי של ציידים... זה ההבדל המהותי בין חתולים לכלבים. גם אם מה שאנחנו צדים הוא רק חרק, מבחינתנו זה עניין של כבוד להרוג אותו בעצמנו... וכמי שמתגאה בזהותו כצייד, לעולם לא אשפיל את זנבי מול מה שאורב לסטורו, מה שזה לא יהיה." עמ' 152

ספר יפני תמיד מעניין אותי גם בקטע המנטלי. זה משהו שככל שאני לומדת עליו יותר הוא יותר מסקרן אותי.  זוהי חשיבה אחרת וראייה שונה משלנו את העולם. במקרים כאלה אני פונה אל נציגי ביפן דני נחושתאי. הוא תמיד מתגלה כאוצר בלום בכל מה שקשור לעולם היפני. כתב הסימנים - בניגוד לאותיות - שקבע את שמו של ננה ועוד לפני כן את שמו של החתול הקודם האצ'י, אינו מוכר לנו, והוא מעניין מאד. תהיתי אם יש משמעות מיוחדת לשמות בסיפור. דני כתב ש"השמות ביפנית נכתבים באותיות סיניות כשלכל אות יש משמעות. ניתן לכתוב את אותו השם בשימוש באותיות שונות, כך שמשמעות השם משתנה, לפיכך, מבלי לראות את השמות באותיות המקוריות, לא ניתן לקבע את המשמעות." טוב, את זה כמובן לא יכולתי לתת לו. 
"סוגי וציקקו הכירו מאז שהיו קטנים. הוא קרא לה צ'יקקו והוא קראה לו בשם הילדותי שו-צ'אן. אבל בשלב מסוים התחילו הילדים לצחוק עליהם, ולכן הוא החל לקרוא לה בשם המשפחה שלה. סוגי היה מאוהב בצ'יקקו ובדיוק בגלל זה התבייש לקרוא לה בשמה הפרטי. אינספור פעמים ביקש ממנה שגם היא תקרא לו בשם המשפחה, אבל היא לא הסכימה בשום פנים ואופן והמשיכה לקרוא לו שו-צ'אן. זה הביך אותו אבל גם היה לו נעים." עמ' 110

ספר שקל ונעים לבכות איתו. התיאורים של הלכי הנפש מאד מונגשים מאד, אולי כדי להתאים לקהל צעיר, אבל זה האיר לי שוב את המנטליות ודרך החשיבה היפניות, וממש לא פגם בהנאה מהקריאה. ערכים ואנושיות - לא מילים גסות. מומלץ מאד. 

   

    

    

    

 

  




יום שבת, 23 באוקטובר 2021

אני לוקח - יורם רומם

 


Taking Over - Yoram Romem
הוצאת כנרת זמורה 2021, 415 עמודים

כשפגשתי בספר הזה לראשונה, היה לי ברור שיגיע לידי. אני מכירה את יורם רומם (הבר) בערך מגיל 14. הוא היה חבר טוב של אחי עופר כשהיו בקורס טיס וגם לאחר מכן, עד שאחי נהרג. מכיוון שיורם היה חיפאי הוא יצא הביתה לחופשות שבת מוקדם בבוקר, ועופר שגר בבאר שבע בשכונה הקרובה ביותר לבית הספר לטיסה, יצא בצוהרים. יש לזכור שהם התחילו את הקורס זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. הטייסים ופרחי הטיס נתפסו אז בחברה הישראלית כבני אלים ממש. יורם היה עוצר בדרך הביתה ומדווח לנו שעופר עבר את המבחנים. זו היתה תחילתה של חברות קרובה מאד. יורם נכח כמעט בכל האזכרות שהיו מאז, וביום שישי האחרון, 48 שנים לאחר מלחמת יום כיפור, הוא קרא קטע מרגש מהספר שלפנינו, שבו הוא מספר איך ראה ממטוסו את המטוס של עופר נפגע, ואיך נודע לו מפי חבר משותף שעופר נהרג.
לימים הגעתי לבית הספר לטיסה כקצינת חינוך. שם, בין היתר, למדתי על המוטו הזה שנקרא: "אני לוקח". כשפרח טיס שומע מהמדריך שטס איתו את המילים האלה, ברור לו שגורלו בקורס נחרץ. המשמעות היא, שבסיטואציה שנוצרה - אני לא משאיר בידיך את המשך הניהול של הסצנה, ואני מחליף אותך. מי שעוסק במשימה המסויימת שלפנינו לא יכול להמשיך להוביל, ואני אחליף אותו. אין כאן מקום לדיון או ויכוח. זהו משפט של עשייה, שיוצר מצב חדש בשטח.  בטיסה אחת במלחמת ההתשה, ההחלטה לקחת את הסטיק מהטייס הצילה את חייו של רומם ואת חיי הטייס שאיתו, שנפצע, ועל כך זכה בצל"ש הרמטכ"ל. הטיסה הגורלית הזו בה השתתף יורם כנווט ותפקד גם כטייס, תתווה את המוטו הזה כקו מנחה להתנהלות שלו לאורך חייו, להתמודדויות שלו עם מה שנקרה בדרכו ועם בחירותיו, והיא מוזכרת כמה פעמים בספר לפני תאורים של  צמתים משמעותיים בחייו.

כמובן שבחרתי לקרוא את הספר הזה ממקום אישי. חשבתי שיהיה לי עניין בו רק בגלל ההיכרות האישית שלי עם כותב הספר, בגלל אחי ובגלל השרות הצבאי שלי, אולי בהמשך גם כי למדתי תכנות מחשבים בדיוק בתקופה של כניסת החלונות והמחשבים האישיים. אבל מעבר לזה, לא היו לי ציפיות גבוהות. להפתעתי הסיפור האוטוביוגרפי הזה ריתק אותי גם מעבר לפן האישי. הוא כתוב רהוט, והמושגים המקצועיים מונגשים היטב לקורא מן השורה. המסר כאן הוא: אם אתה מאמין במשהו - צא והשג אותו, מבלי להתפשר על בינוניות, ומבלי לוותר. צריך לשאוף גבוה ולהשיג את המטרה. זהו מסר שמונח לפתחו של כל אחד מאיתנו בנקודות שונות בחייו. 
בסוף הספר יש הבטחה להמשך. מעניין. 
מומלץ.



יום חמישי, 14 באוקטובר 2021

על עצמות המתים - אולגה טוקרצ'וק


Prowadź swój pług przez kości umarłych - Olga Tokarczuk
מפולנית: מרים בורנשטיין
הוצאת אחוזת בית ספרים, 2021, 260 עמודים

קשה מאד לכתוב על הספר הזה. מצד אחד - מדובר בדמות מדהימה, חכמה, דעתנית מאד וקנאית לדעותיה, בעלת חוש הומור וחשיבה מיוחדת, מצד שני - יש בה אלימות שבאה מתוך רדיפת מוסר, ממקום של מטיפים - שמרתיעה. ואולי זה דווקא מה שעושה את הקסם. זה והכתיבה המעולה. כן, מעולה. העלילה מתקדמת בצורה מובנית וזורמת עם עלייה יפה לקראת הסוף המפתיע. כן, יש מצב לקריאה נוספת לכבוד מלוא הרבדים בכתיבה הזו.
אבל מדובר באכזריות כלפי בעלי חיים, מדובר גם ברצח של אנשים - אנשים רעים, אמנם. הספר הזה הביא אותי למקומות שאני לא מצויה בהם בדרך כלל, ואיכשהו, בכל זאת, נהניתי ממש. 
הגיבורה היא מורה לשעבר, גרה בכפר קטן בין פולין לצ'כיה ושומרת בחורף על בתי השכנים כשהם אינם שם. יש לה ידיד שאיתו היא מתרגמת שירים של ויליאם בלייק, המשורר האקסצנטרי מן המאה ה-18, היא עוסקת גם באסטרולוגיה. יש לה שתי כלבות שהיא מכנה "הילדות שלי". אנשים מתייחסים אליה כאל קשישה תימהונית ומוזרה, לעיתים קרובות טרחניתהיא לא אוהבת את שמה (ינינה) ומבכרת להיקרא בשם המשפחה שלה דושייקו. גם שמות של אחרים לא מקובלים עליה והיא משנה להם את השם לפי ראות עיניה. כך, למשל, לשכן החביב והקרוב  שלה (ושהייתה מעדיפה שיהיה קרוב יותר) היא קוראת תפלצת. 
המת הראשון בספר, רגל-גדולה, נחנק מעצם של חיה. מכיוון שהיה צייד וירה בבעלי חיים חושבת דושייקו שזה הגיע לו, בעצם. ואז מתים אנשים נוספים שעסקו בציד והרגו חיות. משנתה של דושייקו מצביעה על נקמה של בעלי החיים באנשים האלה. 

"ביתו של רגל-גדולה עמד קצת בצד, גבוה משאר הבתים. הוא נמנה עם שלושת הבתים היחידים שגרו בהם במשך כל השנה כולה. רק הוא, תפלצת ואני גרנו כאן ולא פחדנו מהחורף; שאר הדיירים נהגו לסגור את בתיהם היטב כבר באוקטובר, לרוקן את המים מהצנרת ולחזור לערים." עמ' 11

"תפלצת לא היטיב להתגונן, אולי משום ששיחה עם בנו הותירה אותו משותק. חשבתי שתוצאה של שיחה כזאת עם יוצא חלציך צריכה להיות הפוכה ודווקא להוסיף לך כוחות... מעיל-שחור העיף מבט קצר לעברי ופנה לאביו: "עלולים להאשים אותך בשיבוש הליכי חקירה. וגם אותך, גבירתי."" עמ' 47

"לעיתים קרובות אני תוהה למה אנחנו מחבבים אנשים מסוימים, ולא אנשים אחרים. יש לי אפילו תיאוריה משלי בעניין. יש מן הסתם צורה הרמונית מושלמת, שהגוף שלנו נמשך אליה מטבעו. אנחנו בוחרים בזולת את אותן התכונות שהיו יכולות להשלים את התמונה המושלמת הזאת. מטרת האבולוציה היא אסתטית לחלוטין, לא מדובר בשום הסתגלות. האבולוציה עוסקת ביופי, בהשגת הצורה המושלמת ביותר של כל מבנה." עמ' 128

זה לגמרי ספר מאלה שאנחנו מגדירים "למיטיבי לכת". אבל את ואתה - כמובן מאלה. אל תפספסו. גם אם תכעסו על הגיבורה הזאת, גם אם יהיה לכם קשה בקטעים מסוימים, החוויה שבקריאת הספר הזה היא משהו שאתם לא רוצים להפסיד. 


   

    

    

    





יום שישי, 24 בספטמבר 2021

שקד - סון וון-פיונג

 

아몬드 (양장) - 제10회 창비 청소년문학상 수상작
מקוריאנית: ענת חיינה
הוצאת הכורסא 2021, 233 עמודים
"לכל אחד יש בראש שני שקדים... הם נקראים "אמיגדלה" [corpus amygdaloideum*]... כשמגיע גירוי חיצוני, נדלק באמיגדלה אור אדום. לפי סוג הגירוי אתה מרגיש פחד או מצב רוח רע או תחושת חיבה או סלידה. אבל בשקדים שאצלי בראש יש כנראה איזו תקלה. כשמגיע גירוי חיצוני, האור האדום לא נדלק בעצם. לכן אני לא כל כך מבין למה אנשים אחרים צוחקים או בוכים. שמחה, עצב, אהבה ופחד, כולם עמומים עבורי." עמ' 25

בספר הזה מצאתי כמה דברים שאני אוהבת בספרים: הוא מביא אלי עולמות לא מוכרים; הוא דן בדמויות לא רגילות, שבורות משהו, מה שגיא עד של הרימון 7 (ועוד ספרים שווים מאד) קוראת "פרומות"; והוא מדבר גם אל מבוגרים צעירים, (YA); הכתיבה בספר מיוחדת, מאפשרת מרחב לחשיבה (צריך את זה); ולבסוף, יש גם חנות ספרים פה. 
אני, ידידיי, לא צריכה יותר מזה. 

בתחילת הספר מופיעה הדמות הראשית, נער צעיר ששמו יון-ג'ה שאינו מסוגל לבטא רגשות בצורה המובנת לאנשים סביבו. הוא אינו חש ברגש וההבעה שלו מקובעת. אנשים סביבו אינם מבינים את ההתנהלות שלו, ומייחסים לו תכונות רובוטיות. הילדים בזים לו ומתעללים בו. הוא יודע ומצפה לזה אך אינו נמנע מלהיות בסביבתם, וכמובן, אינו מגיב. יום אחד הוא נחשף למעשה בריונות כלפי אימו וסבתו שהן משפחתו כולה. הוא אינו מגיב. סבתו מתה ואימו מאושפזת בבית חולים ללא הכרה לחודשים ושנים. יון-ג'ה אינו מניד עפעף כשהבריונים תוקפים אותן. 

הייתי צריכה אויר פה. מנסה להבין את הכאב העלום הזה של יון-ג'ה. האם הוא לא חש בו? האם הוא חש בו אבל לא מסוגל להראות או לפעול? איך נראית לאנשים שבסביבתו התסמונת הזו, שאגב נקראת אלקסיתימיה [Alexithymia*], שהיא נכות רגשית הגורמת בד"כ לקושי גדול ביצירת יחסים בינאישיים. איך זה גורם לנו להרגיש ואיך ניתן להבין את זה אם לא מכירים את הילד ואת התופעה? והאם ניתן לרכוש ולהפנים הבעות ותגובות המקובלות על ידי החברה?

הוא חוזר לשגרה המושכלת שלו, ומתחיל לעבוד בחנות לספרים משומשים של אימו. ילד חדש מגיע לכיתתו, גון שמו, ילד כעוס וזועם וגם אלים, כלפיו וכלפי חברי הכיתה האחרים. כאן, במפתיע, בתאור רגיש ועדין נבנית חברות מיוחדת ולי פרח פרח אדום וצועק בלב. 

הספר מתחיל בצורה אינפורמטיבית משהו. חשתי כאילו הסופרת מנסה להראות לנו משהו מתוך הדמות, איך זה בדיוק נראה כשמישהו מציג פני פוקר גם כשעולמו גועש. מהר מאד מתרחש מפנה, כשגון מתוודע אל יון-ג'ה, והשכן, ד"ר שים, מכיל אותו ומעשיר אותו בעדינות, בלי להעיק. בהמשך תיכנס גם ילדה לתמונה. האם ייתכן שיהיה פה סיפור אהבה?
העלילה תופסת תאוצה ומתח. עכשיו נלכדנו וזהו. עד הסוף. 

"סבתא אמרה פעם שצפיפות האוכלוסין בחנות ספרים היא גבוהה במיוחד, כי החנות מאוכלסת בעשרות אלפי סופרים, חיים ומתים. ולמרות זאת הספרים שקטים. הם מתים עד שפותחים אותם, ואז שופכים את הסיפורים שבתוכם. אבל בעדינות, בדיוק במידה שאני צריך." עמ' 120

תראו את הכריכות האלה. מה דעתכם? נראה שזו שלנו נעשתה בחמלה רבה.
הסינית והפיליפינית שלמטה - אותן אהבתי במיוחד.

    

  

    

  



* באדיבות ויקיפדיה.