חפש בבלוג זה

יום שלישי, 19 במאי 2020

האוויר שאת נושמת - פרנסס דה פונטס פיבלס


האוויר שאת נושמת - פרנסס דה פונטס פיבלס
The air you breathe - Frances de Pontes Peerbles
מאנגלית: מרב זקס-פורטל
הוצאת מטר כנרת, 2019, 365 עמודים

לפני יותר מ-10 שנים קראתי את הספר הבלתי נשכח "התופרת" של הסופרת הזאת. קראתם? זהו ספר לא קל אבל מרתק ביותר. הוא בהחלט היווה המלצה לספר שלפנינו. אהבתי גם כמה המלצות שקראתי עליו. מבחינתי החוויה היתה כמו להיכנס לארץ לא נודעת. כמו לחוות סוג חדש של חוויה חושית. 
אחת הגיבורות החשובות בספר הזה היא מוזיקת הסמבה. היכרותי עם הסמבה היא ברמה בסיסית בלבד. למרות שהייתי בהופעה "ארץ טרופית יפה", ושירי סמבה מתנגנים לי לעתים בנגן ובאוזניים, לא היכרתי את שמות הכלים המשתתפים (בתמונה למטה), גם לא את הזרמים השונים של המוזיקה הזו. לא הבנתי עד כמה אפשר לחוות אותה בחושים נוספים חוץ מהשמיעה. הספר הזה, שהגיבורות הראשיות שבו הן שתי נשים חזקות מברזיל, הציג בפני משמעות חדשה לאהבת מוזיקה, משהו שהוא חושני, גופני, פועם בדם.
משמעות השם של הספר בפורטוגזית - "tempo de graca tempo de dor" - הוא "זמן החסד זמן הכאב", שם שמתכתב עם שמות הגיבורות, גראסה ודור. בשאר המקומות בעולם בחרו את השם שנבחר גם אצלנו. קצת חבל, לטעמי
גראסה היא ילדה שנולדה עם כפית זהב בפיה בעוד דור היא בת לשפחהמאב לא ידוע. ילדה כזו לא היתה שורדת אבל המיילדת חסה עליה, ונתנה אותה לננה, מבשלת האחוזה בה גרה גרסה, ממנה היא זוכה להגנה אך גם למכות נמרצות (גם לכל אדם אחר בחוות קני הסוכר מותר להכות אותה). חייהן של השתיים שזורים אלה באלה מגיל צעיר. גרסה היא הכוכבת, בעלת הקול המעולה, המעזה, הזקוקה להערצת קהל כאוויר לנשימה. דור היא המבצעת את שנדרש בכל סיטואציה כדי לשמר את הכוכבות של גרסה, לכאורה היא האנדרדוג, היא זו שתגונן על גרסה בכל סיטואציה שתיכנס אליה. גם לה יש קול טוב, פחות חזק ומבריק משל גרסה אבל בעל גוון מיוחד. היא גם המספרת המבוגרת, שמסבירה לנו כבר בהתחלה שגרסה, הזמרת המפורסמת, הכוכבת, מתה בגיל צעיר ועדיין נערצת על ידי רבים. 
המפגש הראשון של השתיים עם מוזיקה קורה כשהן מוזמנות על ידי אימה של גרסה לקונצרט. דור מוקסמת וגרסה משתעממת. השתיים נאלצות לעזוב את חוות קני הסוכר והבית המוגן שגרו בו, ועוברות לפנימייה במנזר. משם הן בורחות  ומתגלגלות לחדר עלוב בשכונת לָאפָּה, ועד לבית מרווח בבדפורד דרייב, לוס אנג'לס. דור יוצרת שירים יחד עם הנגן המחונן שלהן ויניסיוס, וגרסה שרה אותם לקהל המעריץ שלה. אבל זה אינו מרווה את צמאונה של גרסה, וגם דור אינה תמיד מרוצה ממקומה שמאחורי הקלעים. החברות בין השתיים היא חברות של נאמנות ומסירות מחד ובגידה מאידך. ידידות של אהבה  - שנאה, של הערכה - הערצה אפילו - וגם של כעס ותשוקה. 
"הרודה היתה טקס. היא היתה מאורע, לא מופע. מה ההבדל? מופע נערך עבור הצופים. הרודה נערכה למען אלו מאיתנו שניגנו ושרו והלחינו. אם לא היית חלק מהרודה, לא היית קיים." עמ' 148
"מכל כישרונותיה הרבים של גרסה, זה היה הגדול ביותר או המצַער ביותר, תלוי בהשקפת עולמכם: היא ידעה לחוש מה הקהל רוצה ולעצב את עצמה בהתאם." עמ' 278
"מומחים בתולדות המוזיקה עדיין מתווכחים אם היו אלו סופיה סלבדור (שם הבמה של גרסה) ולהקת הבלו מון או הצמד שלנו - סאל-אֶ-פימֶנטֶה, מלח ופלפל, כפי שכינינו את עצמנו - שיצרו את הסגנון החדשני הזה, הסמבה השקטה, שתביא כעבור עשור להתפתחות נוספת של הסמבה: הבוסה נובה הרכה. אני לא יודעת למה צריך בכלל להתווכח על זה. לכו בעקבות המוזיקה ותגלו את התשובה." עמ' 295
"בדיחה היא אמצעי לשליטה בשפה. כדי לספר בדיחה עליך לחוש בקצב והזרימה, כמו מוזיקאי טוב. איש מאיתנו - חברי להקת הבלו מון ואני - לא היה מסוגל להתבדח בשפה שאינה שפתנו. היינו אנשים רציניים למדי. זה מה שקורה כשאתה עובר למקום זר: או שאתה מצטנף בתוך עצמך והופך (לפחות כלפי חוץ) למאזין שקט ומתוח, או שאתה מציג לראווה את השגיאות שלך, מנופף בהן כך שכולם יראו. בשני המקרים מדובר בניסיון להשרות על אנשים תחושה נוחה למרות השונות שלך." עמ' 269
זה ספר שמפגיש את הקורא עם עולם חדש ויפהפה, עם צבעים, ריחות וטעמים אחרים, עם קצב, עם שמחה גם עם עצב. צריך להכיר את שפת הגוף, הרגש הנכון, המילים הנכונות והמבטא המדויק כדי להיות חלק מנגני הסמבה, אבל כדי ליהנות ממנה - מספיק להקשיב. מומלץ מאד. 



    


    

    

  



יום שישי, 24 באפריל 2020

דרך צלחה נוח - נועם זיו


דרך צלחה, נוח - נועם זיו

Bon Voyage, Noah - Noam Ziv
עורך: אלי הירש
הוצאת חרגול ומודן, 2020, 199 עמודים

מסביב לספר הזה היה המון באזז. יש בו קטעים משעשעים שגרמו לי לצחוק בקול רם, כן, גם בנוכחות זרים. מביך משהו, אבל גם כייף. הוא סוג של חמוץ-מתוק. יש בו גם הומור טוב מאד וגם עצב גדול.
הגיבור שלנו, נוח שמו, ובהודו הוא נקרא בעקשנות מוח, הוא אלמן טרי. מיד עם תום השבעה על מות אשתו, שבוע שקוצר ל-4 ימים בלבד, הוא טס לדראמסלה, הודו. הוא מקווה ששם, במקום שאיש אינו מכיר אותו יוכל לחטוף את התמוטטות העצבים שהוא צפוי לה לדעתו, מבלי להכביד על ילדיו ובני משפחתו האחרים.

הספר מספר על חלק משמעותי בחייו של הסופר. הגיבורים הראשיים - בני משפחתו של המחבר - לא נקראים בשמם. לו עצמו קוראים נוח אבל אשתו שהיא עמוד התווך של הספר, לדעתי, נקראת פשוט אשתו של נוח. ילדיו -נקראים הפוחז והמחושב, ואחיו - כמו רופא, למרות שהוא מנהל מחלקה בבית חולים. 
נוח הוא איש כבד, לא צעיר, מאד לא מתחבר לפילוסופיה הבודהיסטית ולשיעורים שהוא לוקח שם. הוא מחפש לו נזירים בודהיסטים שאותם הוא רוצה ללמד אנגלית כדי שבבוא העת, כשתחול ההתמוטטות המצופה יבואו אלה ויצילו אותו מהחושך. יש לציין שתלמידיו יודעים אנגלית מצוין ואינם זקוקים לשיעורים שלו אליהם הם מגיעים בהתמדה ראויה. הספר מתחיל מצחיק ממש, עד שנוח מתחיל לכתוב בלוג המתעד את תחושותיו. ככל שהסיפור מתמרכז אל ימיה האחרונים של אשתו של נוח, העליצות מתעדנת עד נעלמת. המחבר מספר על רגעיה האחרונים בכעין דיווח, עד כדי שיתוף במתכונים למאכלים שהיא אוהבת. אבל אז זה נעשה רגיש מאד. אשתו של נוח מצטיירת בפנינו כדמות חזקה ודעתנית, שאינה מוותרת על שום דבר מעקרונותיה. היא אינה מעגלת פינות גם ברגעים קשים מאד שלה, כשהיא גוססת ממחלת הסרטן. בחלק הזה של הספר אנחנו כקוראים עומדים מן הצד. זה המקום האינטימי של הסופר ומשפחתו ואנו צופים בהם בשקט דומע. ההומור מפנה את מקומו ונותן את הבמה לכאב הגדול והאבל.

אני לא יכולה לומר שהספר נקרא על ידי במהירות. הוא אינו ארוך כלל, אבל בתקופה מוזרה זו כשאנחנו סגורים בבית ומוצפים במידע, לא הייתי שקטה מספיק לקרוא רצף של בדיחות גם אם הן מצויינות, והן אכן כאלה. דווקא לקראת האמצע נשאבתי, ואז סיימתי אותו בחטף. 
זהו ספרו השלישי של נועם זיו, פילוסוף ואיש היי-טק. לא קראתי את שני הראשונים עדיין, והם יצטרכו לחכות לימים אחרים.

יום חמישי, 16 באפריל 2020

לטרוף את השמיים - פאולו ג'ורדנו


Divorare il Cielo - Paolo Giordano
מאיטלקית: יערית טאובר
הוצאת כתר 2018, 386 עמודים

נתחיל בסיפור עצמו:
תרזה גרה בטורינו עם הוריה. בקיץ היא נוסעת עם אביה אל סבתה שגרה בספציאלה, דרום איטליה. לילה אחד היא מבחינה בשלושה נערים עירומים שמתגנבים בלילה לבריכה של הסבתא ושוחים בה. אביה והעובד שלו מגרשים אותם אך למחרת מגיעים הנערים לפתח הבית שוב, הפעם בגלוי ועם מתת התנצלות, אבל תרזה כבר נכוותה ונשבתה בקסמם בלילה הקודם. שלושת הנערים מושכים אותה מאד, במיוחד אחד מהם, בֶּרן, שהוא מיוחד וכריזמטי, מנהיג. תרזה מתחברת אל הקבוצה הזו, שחיה אצל אביהם המאמץ של הנערים, צ'זארה. צ'זארה הוא מיסיונר נוצרי דתי, וסוג של גורו. הם לומדים אצלו לימודי קודש ולימודי טבע ומאמינים גם בגלגול נשמות. הקשר בין תרזה לברן ושני חבריו מתחזק עם התבגרותם, הופך אינטנסיבי ומכתיב את התנהלותם. הם מנסים לבדוק את המגבלות והדבר גורם להם לא פעם להסתבך, זה אפילו עולה בחיי אדם. 

הדמויות בספר הזה אינן מן הסוג שתפגשו ביום יום שלכם. הדמות של ברן סיקרנה אותי במיוחד: הוא בעל מודעות חברתית ורגישות רבה, הוא מאד קיצוני בדעותיו ובהתנהלויות שלו. ברן נושא דגל, צלב, אם תרצו, המכביד מאד על כתפיו אבל הוא אינו מסוגל או שאינו מוכן להרפות ממנו או להתגמש. תרזה מאוהבת בו ברמה כזו, שלמעשה חייה מוכתבים על ידי רגשותיה כלפיו. היא עוזבת את הלימודים שלה בטורינו והולכת לחיות עם החברים בחווה שלהם. גם כשהיא וברן נפרדים, וזה קורה יותר מפעם אחת במהלך 20 השנים שאנחנו מלווים אותם בהן, היא ממשיכה לחוש אותו ולנתב את חייה בסינרגיה מרוחקת איתו. הקשר בין הבנים גם הוא עמוק ביותר, חייהם נתונים לעליות ומורדות, והקשר ביניהם משתנה אף הוא, אך אף פעם לא ממש ניתק או מאבד מעוצמתו. גם לטבע יש מקום מאד חשוב בחייהם ובסיפור. מותם של עצי הזית העיף אותי לתחושה דומה למה שהרגשתי כשנאלצנו לכרות את האורנים של ילדותי, וכשמת עץ הלימון המפואר שהיה בחצר ביתנו, סוג של אבל.

הסופר, פאולו ג'ורדנו, הוא מי שכתב את הספר בדידותם של המספרים הראשוניים שאולי גם אתם קראתם. אני מאד אהבתי. על הספר שלפנינו גם שמעתי המלצות מאנשים שאני מוקירה את דעתם. בראיון עם הסופר תראו שמדובר באיש צנוע, בעל דוקטורט בפיזיקה, שלא ממש מבין איך זכה להערכה הרבה שקיבל באיטליה וגם מחוצה לה. 

הספר מאד קריא ומושך וכשמתחילים קשה מאד להניח לו. 
אני מבקשת לשתף אתכם בציטוט אחד, מפיה של הסבתא החכמה של תרזה:
"היא הסתובבה וחייכה אלי."תמיד יש הרבה מה לדעת על החיים של מישהו אחר, תרזה. אף פעם אין לזה סוף. ולפעמים מוטב שלא להתחיל בכלל."" עמ' 55
כתיבה מהסוג הזה - שמשאירה אותך עם מחשבות על חייך שלך ועל חיי האנשים סביבך - גרמה לי בזמנו לאהוב את בדידותם של המספרים הראשוניים, ועכשיו - גם את הספר הזה. 


      

      


יום שבת, 4 באפריל 2020

סיפורי חיות מסביב לעולם - אנג'לה מקאליסטר ואייטש


סיפורי חיות מסביב לעולם - אנג'לה מקאליסטר, איורים של אייטש
מאנגלית: עטרה אופק
A World full of animal stories 
Written by Angela McAllister
Illustrated by Aitch
הוצאת אגם 2020, 132 עמודים

עכשיו במיוחד, בשעה שאנחנו מסונפים בבתינו ורחוקים מהקטנים, כמה הייתי רוצה לספר להם סיפורים. 
כשלקחתי את הספר הזה לידי שִׂימחו אותי שני דברים בו: הראשון שמדובר בחיות. והדבר השני הוא שֶאֵלֶּה סיפורי עמים, ונושאים אתניים תמיד מסקרנים אותי וקרובים לליבי.
אספר לכם, ברשותכם, קצת על נדבי.
נדבי לימד אותי לאהוב את כל החיות. את כולן. הוא מתלבט אם הוא רוצה להיות וטרינר, למרות שהוא אוהב כל כך את החיות, כי הוא חושש שיצטרך להכאיב להם, ואז, אולי הן לא יאהבו אותו. מעל מיטתו יש פוסטר גדול עם מפת העולם בה מופיעות החיות השונות החיות בכל מדינה. זה מקסים מאד כשלעצמו אבל לא בגלל זה התכנסנו כאן.
נדבי התחפש השנה לטיגריס, ולימד אותי להבדיל בין סוגי הנמרים השונים. הצ'יטה - הברדלס - למשל, מאופיין בשני פסים בצידי פניו ולא ידענו למה. כאן בספר יש סיפור מעם הזולו המסביר מדוע מוכתמות לחיי הצ'יטה בדמעות. לא, אני לא אספר לכם, תקראו בעצמכם.

סיפורים נוספים, אגדות שעוברות מאב ואם לבת ולבן הם תבלין מיוחד שדווקא בעת הזו נותן טעם מיוחד ועושר צבעוני לסיפורי החיים שלנו, של ילדינו ונכדינו. 
הספר מחולק ליבשות, כאשר כל פרק יבשתי שכזה נפתח בשער ובו איורים של החיות הדרות ביבשת הזו. בכל יבשת יש סיפורים מהארצות והעמים שבה. והאיורים של אייטש - שפתיים יישקו. 
מורידה את הכובע בפני המתרגמת עטרה אופק שהשכילה לשמור על השפה המתאימה לסוג כזה של סיפורים שהם אגדות עַם שחיות עם כל דור, מיתוסים, מְשָלים... משהו אינטימי כזה, שמסופר בגובה העיניים.
(זוכרים את הסידרה האהובה סיפורי עמים? אגדות שמסופרות על ידי מספר סיפורים לכלבו?? ליתר ביטחון, כדי שתחושו על מה מדובר: כאן תוכלו להתכרבל ליד האח ולשמוע על הנס הקיפוד.)

בסדרה הזו יש ספרים נוספים. תורגם לעברית ספר נוסף של אנג'לה מקאליסטר - סיפורי עמים לאורך השנה, ובשפות נוספות יש סיפורים של דיקנס, מחזות של שייקספיר (כן, מונגשים לילדים) ועוד אחד, שאני הכי מקווה שיתרגמו: סיפורים מפחידים. 
תודה רבה להוצאת אגם שפינקו אותנו בספר הזה. ממליצה לכל מספרי הסיפורים שביניכם לאמצו אל חייקכם, למצוא את הילד המתאים, ובעיתות קשות אלה, גם כלב יסכון לתפקיד, ולצלול אל הסיפורים האלה.

     

      

     



יום שישי, 27 במרץ 2020

שבע האחיות - לוסינדה ריילי

שבע האחיות, סיפורה של מאיה - לוסינדה ריילי 
The Seven Sisters, Maia`s Story - Lucinda Reily
מאנגלית: דפנה לוי
מודן הוצאה לאור, 2019, 492 עמודים

הספר הזה הגיע אלי די מזמן, ולמרות ההתלהבות הגדולה של רבות מהקוראות בספרייה וגם של סקירות שקראתי, הוא הזמין אותי רק בקטנה. חששתי שמדובר פה ברומן רומנטי שנוטה לקיטש. האמת, חברות וחברים, זה לא רחוק מאד מזה. אבל הימים ימי קורונה, הנפש מבקשת משהו קליל בלי יותר מדי התעמקות מחשבתית, וזה ממש התאים לי לעכשיו. אני לא מתפלאת שהתלהבו מזה כל כך, ממש לא. כי יש כאן סיפור קטן ונחמד, עם נגיעה הסטורית אל פסל כריסטו ישו הגואל, סמלה של ריו דה ז'נרו בברזיל, עם אהבה, עם שברון לב ועם קשישה שחושפת סודות משפחתיים. היינו שם, עשינו את זה, והנה, בצוק העיתים, נוכל בקלות להינות שוב ממשהו כזה.
הספר הוא ראשון בסדרה שבע האחיות, בהקבלה לשבע הפליאדות, שהן צביר כוכבים, אך גם דמויות במיתולוגיה. הסדרה היא סיפור של שש אחיות, (את השביעית אולי נפגוש בהמשך), כשהבכורה והבכירה בהן, מאיה, היא הגיבורה הראשית בספר שלפנינו. יש כאן מסגרת אחת גדולה של הסידרה כולה, ובה אב עשיר שאימץ את הבנות, כל אחת ממקום אחר, ולכל אחת מהן סיפור חיים אחר. עם מותו המיסתורי של האב נפגשות האחיות וכל אחת מהן מקבלת מעטפה, עם פרטים מעורפלים למדי, על שורשיה ועל מוצאה. בספר הזה, סיפורה של מאיה הוא המסגרת לסיפור חיים אחר - סיפור אהבתה של אם סבתה לפָסַּל צרפתי בוהמייני, סיפור מרגש ונוגע. מאיה הולכת בעקבות תוכן המעטפה שקיבלה כדי לגלות את שורשיה וסיפור האימוץ שלה, ועל הדרך מוצאת אהבה משלה. 
הספר היה יכול להיות מהודק יותר וארוך פחות בעיני, אבל קראתי אותו בהנאה רבה ואשמח לקרוא את ההמשכים. בעולם היה הספר להיט היסטרי ותוכלו לראות למטה כמה הוצאות בחרו להדפיס אותו. ויש למה לצפות, יקירי, כי השני כבר תורגם ובטח גם את השאר נוכל לקרוא בהמשך. 
הסיפור המיתולוגי היווני, על בנותיהם של זאוס ופליאונה מוצג לנו כאן.
אבל יש גם סיפור אבוריג'יני של שבע האחיות והוא מובא לכם כאן. 
זהו ספר קליל וזורם. בהחלט מהנה, גם אם לא מאתגר יותר מדי את הקומה העליונה. אם ימשיך הסֵגֶּר, וגם אם לא, מאמינה שתיהנו. 

    

    

    

    

    

  

יום רביעי, 11 במרץ 2020

משכילה - טארה וסטאובר



משכילה - טארה וסטאובר
Educated - Tara Westover
מאנגלית: אורה דנקנר
הוצאת שוקן 2020, 350 עמודים

הביקורות על הספר הזה שפעו סופרלטיבים ומכל מקום האיצו בי לקרוא אותו. גם עיתונים חשובים בעולם, גם העובדה שהוא תורגם ל-40 שפות, וגם כאן בארץ היללו אותו רבים. הציור על הכריכה מצא חן בעיני ממבט ראשון. ההר עם הדמות שכאילו כבשה אותו וכל זה בתוך עיפרון. אם יש לך את אמצעי הלימוד - הפיסגה היא משהו אפשרי. 
התחלתי לקרוא ולא יכולתי לעזוב לרגע. הסיפור הכניס אותי למשפחה אחרת ממה שאי פעם פגשתי. אנחנו מכירים את הקהילה המורמונית מהספר המצויין שיר לאיזי ברדלי שעליו סיפרתי לכם בעבר. אני לא יודעת אם הנוקשות הזו, אם הפחד מפני הגורל והצייתנות הבלתי מתפשרת - אם כל אלה קיימים בכל קהילה מורמונית. קל להקביל את זה לקהילות דתיות קיצוניות אחרות. הסופרת מבקשת להבהיר שהסיפור אינו של מורמונים דווקא. בקהילה המורמונית הפוליגמיה מותרת, ואנחנו מכירים את זה מקהילות לא רחוקות מכאן. המשפחה הזו אינה פוליגמית, אמנם, אך יש בה פטריארכיה מאד ברורה. האב מחליט ומתווה את הדרך ושאר בני המשפחה מצייתים מתוך אמונה בדרכו אך לא פחות, מתוך פחד גדול. הוא מתחיל באיידהו, מדינה בצפון מערב אמריקה  ש - 19% מתושביה הם מורמונים, וששמה בא ממילה אינדיאנית שפירושה "מרגלית ההר". ההר מאד נוכח בסיפור, ובצורה ציורית ועוצמתית כאחד. 
מה שמוביל את הממואר הזה הוא סיפור חייה של טארה. היא מצייתת לאביה שמייצג מבחינתה את הציווי האלוהי. האב אומר שהעולם מתקדם לקראת סופו ולכן יש להצטייד בתועפות מזון ונשק. אין עוררין על זה. גם כשבאג 2000 הזכור לנו (זוכרים שהיינו משוכנעים שייקרה משהו איום ונורא כשהמחשבים יקרסו וכלום מזה לא קרה?) - טופח על פניו של האב ומתפוגג, עדיין הוא משוכנע שסוף העולם קרב. פועל יוצא מאמונתו הצרופה הוא התנגדות קיצונית לשלטון החוק במדינה. ילדי וסטאובר, שבעה במספר, אינם מדוּוָחים לשלטונות, אינם לומדים בבית ספר, אינם מחוסנים וגם לא זוכים לטיפול רפואי מסודר גם במקרים קיצוניים ביותר. הם עובדים קשה בעבודות מסוכנות מאד וכשהם נפצעים הם זוכים לטיפול הומאופטי מֵאִמם.

טארה, הצעירה בילדי המשפחה, חיה את החיים האלה מתוך ידיעה שאינה מספיק טובה. אבל הסקרנות שלה גוברת ומביאה אותה למחוזות חדשים ומופלאים. לכל אורך הדרך מתקיימת בה הדואליות הזו שבין נאמנות למשפחתה וציות לאביה ולאמונה, לבין הצורך שלה ללמוד ולדעת עוד ועוד. טארה היא יהלום בלתי מלוטש והסיפור חושף עוד ועוד שכבות באיכויות שבה. היא נדרשת לעיתים קרובות להתמודדויות קשות ביותר בתוך המשפחה, לציות לבקשות בלתי אפשריות של אביה, שהוא פנאט עם הפרעה דו-קוטבית. עם אימה, שמתנדנדת בין האמת המונחת לפתחה לבית הנאמנות לבעלה ולצווי הדתי, עם אחיה שון האלים והמסוכן, ואחרים במשפחה הסגורה הזו. התמודדויות קשות לא פחות צפויות לה בעת העימות שבין החינוך שקיבלה לבין העולם החדש שהיא נכנסת אליו.

הספר הזה תפס אותי מהעמוד הראשון והלך איתי לכל מקום. גם עכשיו, לאחר שסיימתי אותו הוא נעוץ בי וממלא אותי בערב רב של תחושות. גם הערכה גדולה כלפי מי שיצאה מגהינום שלא ייאמן, גם חמלה על מה שנאלצה לחוות כילדה, וגם תחושה אמיתית ומוכחת שאם את חזקה ומשוכנעת בצדקתך, תוכלי לנפץ את תקרת הזכוכית. תוכלי לגעת בשמיים. יש לזה מחירים כבדים, וצריך לקבל החלטות מאד לא פשוטות. 
כשתקראו תהרהרו בוודאי איפה אתם בכל זה? 
הכתיבה פה היא מצויינת. התרגום של אורה דנקנר משובח. הקריאה סוחפת ברמה שממש לא ניתן להתנתק מהספר. הוא פותח צוהר לעולמות לא מוכרים. מהר מאד תבינו למה כדאי עד מאד להיכנס לסיפור חייה המרתק של טארה וסטאובר, ולמה תצאו נשכרים ומשכילים יותר ממנו. 
מציגה בפניכם רק חלק מההוצאות שפרסמו אותו: