חפש בבלוג זה

יום שישי, 29 באפריל 2022

החמדנים, קומדיה מחיי האמנים - ירמי פינקוס

 


Way Too Lazy to Die - Yirmi Pinkus
עורך הספר: עודד וולקשטיין
הוצאת כתר 2022, 280 עמודים

התמונה בכריכה של הספר והשם שלו באנגלית קראו לי לקחת אותו אלי. לבושתי, לא קראתי עדיין אף ספר של ירמי פינקוס, למרות המלצות חמות שקיבלתי עליו, ויוני, שהולך עם "בזעיר אנפין" שלו כבר זמן מה ואוהב אותו מאד. כשהגיע הספר לספרייה חשתי לזמנו אלי.
זהו ספר שמתרחש בתל אביב ומאיר את הבוהמה התל אביבית של פעם, לא לפני המון זמן, באור ציני ומשעשע ביותר. הגיבור הראשי הוא בנימין בובק, צייר גאון מזדקן, שגדולתו מעט חלפה לה, בן 68, שתיין מועד וחי בבתי קפה ומועדונים בהם הוא מערה אל קרבו כמויות אדירות של אלכוהול, וגם עשן מכל מיני סוגים. לעיתים קרובות הוא מובל לביתו על ידי אחד מרעיו או חברותיו כשהוא שיכור גמור ומקיא. כמות האשפה שמצטברת בו, יחד עם אורח חייו העצל והמעושן גובים מחיר לא פשוט וגופו מאותת לו ומסמן לו שחייו בסכנה. כיוון שכך, כל הנשמות הטובות שמקיפות אותו, כולל כאלה של בני משפחה שבקושי הכירו אותו, שהגיעו משום מקום, מתייצבות מיד לבדוק את סיכוייהן לפיסות ירושה מהונו של האמן המתדרדר. 
בהתחלה הוא מתנגד ומודיע להם שהוא חזק כמו סוס, ואין לו שום כוונה לעזוב בקרוב את העולם הזה. אבל הנשמות היקרות לא מוותרות בקלות. נדמה שרק אחת ויחידה אינה מעוניינת בירושה של בובק - שכנתו הטובה אביבה עציוני, שליבה הרחום זוכר את הטובה העלומה שעשה אביו של האמן, לה ולבעלה המנוח. היא מטפלת בו במסירות והיא היחידה הזוכה לאמונו המלא. בין בילוי עם חבריו מהבוהמה למנוחה, בין שינה להתנהלות יום יומית עצלה, הוא עובד על טריפטיכון שלעיתים רחוקות זוכה לקו או שניים ממכחולו.

חבריו של בובק זוכים לשמות מיוחדים בספר. כך, למשל, מי שחשוד כמאהבה של ימימה, זוגתו הצעירה והאהובה של בובק, נקרא על ידו "חבקיני". יש את פרנסואה היפה, ואת "המשורר" יוסף צינמן המכונה קרפיון, ויש את בני הזוג בריאות וחולי שעוקבים אחרי בובק ולא מוותרים על קרבתו. 

""אין בכלל ספק: הם פתחו באופנסיבה," פסק אמן הסיפור הקצר."מה כל כך ברור פה?" תהיתי, "הם יודעים שאין להם סיכוי לראות ממני ולו פרוטה." "הם הרבה יותר מתוחכמים ממה שאתה משער...אני צופה שבקרוב תזכה להזמנה לארוחת שבת כדי להכיר יותר טוב את הילדים...באפריל מחכה לך ליל סדר בנוסח משפחת בובק לדורותיה, זמירות בית אבא וכדומה. ידחפו לזרועותיך את הנכדים המתוקים, יכריחו אחד מהם להכין לך ציור מכוער שבשוליו ייכתב 'לדוד בנימין חג שמח', יגידו שהכישרון עובר במשפחה..."" עמ' 49
ובובק בסך הכל רצה שיניחו לו להירקב בבית או בפאב החביב עליו. בוודאי שלא רצה את כל זה. אבל מפני שהוא עצל הוא זורם עם מה שמבקשים ממנו, ומפזר מכספו ואפילו מזמנו כדי להשתיק את הטפילים. 
"הודיתי לשכנתי על עצותיה לקיצור חיי והבטחתי לטפל בעניין באותו מועד נעים הקרוי "בקרוב"." עמ' 103
""בדיוק אותו ריח כמו אצל האמא שלך לפני שהיא עצמה את העיניים," היא פוסקת ומסיבה את צווארה לעבר אברם, "אם לא יטפלו בו הוא ילך תוך ארבעה-חמישה חודשים."
"חכו קצת עם הקדיש, אם לא איכפת לכם." " עמ' 91
זהו ספר משעשע ומלא חיות, שנון וכייפי. המוות מאד נוכח בו, אבל עד אז - חגיגה. 
אהבתי את ההומור הזה. הכתיבה השנונה והיפה, העברית הנהדרת. ספר כיף. כדאי לכם. מאד.


יום ראשון, 17 באפריל 2022

בנוי לקשר - אלכסיס הול

 


Boyfriend Material - Alexix Hall
מאנגלית: ירון פריד
הוצאת סלע ספרים, 2022, 383 עמודים

"לא אהבתי שמלרלרים עלי ככה. לא אהבתי שמציגים אותי בתור הבן של. אבל מה כבר אפשר להגיד עלי, בינינו? זה לוק, שהקריירה שלו בזבל? זה לוק, שכבר חמש שנים לא היה בזוגיות נורמלית? זה לוק, שלא ברור מתי הכל התחיל להשתבש בחיים שלו ולהידרדר במדרון חלקלק?" עמ' 8
אז כן, לוק אודונל באמת רואה את עצמו כאבי כל הלוּזֶרים. הוא בנם של שני מוזיקאים מאד מפורסמים, ברמה שרודפים אחריו צלמי פאפרצי כדי למצוא את "הבן של" בנקודות השפל שלו. עד היום היו לו המון בני זוג, אבל זוגיות אחת היתה גרועה יותר מקודמתה. הוא עובד כמתרים בחברה שדוגלת באמנציפציה לחיפושיות הזבל מתוך מניעים ירוקים, אבל הוא לא ממש טוב במה שהוא עושה שם, כי חלק מהתורמים הכבדים חזרו בהם כשראו שאין לו זוגיות מכובדת.
מן הצד השני של הרומן הזה נמצא אוליבר בלקווד, פקליט זוטר, בן למשפחה אריסטוקרטית מאתגרת, שמשוכנע שאף אחד לא רוצה להיות בן זוג שלו כי הוא כל כך לא מוצלח. 
הם מחליטים להיות בני זוג מזוייפים האחד של השני, לוק - בשביל ערב התרמה גדול שצפוי להיערך בקרוב, בו מצופה ממנו שיציג בן זוג מכובד, ואוליבר - בגלל יום הנישואין הקרב של הוריו, בו הוא צריך להציג זוגיות איתנה. חוץ משני אלה מככבים ברומן הזה שפע מטורללים מצחיקים, החל מאימו של לוק ועד אחרונת הדמויות בספר.

זוהי קומדיה רומנטית מהסוג שהקורא מתאהב בבני הזוג חסרי הבטחון האלה ורוצה לחבק כל אחד מהם - במיוחד את לוק - ולתת להם משענת. הוא משעשע ומרגש, וקריא ביותר. כל מה שלא פשוט בהתחלה של קשר, כל הציפיות והאכזבות וגם האושר הגדול שמדגדג כל תא בגוף. 

זוכרים את נוטינג היל? אני מסוגלת לראות את זה בכל פעם שזה מוצג ולא משנה כמה פעמים כבר הייתי שם, עם הנעבעך ההוא והיפהפייה ההיא. אוהבת את השירים שמלווים את הסרט, את הגיבורים והדמויות. כן, שמאלץ כלבבי.
בסוף הספר הזה הרגשתי כך. הוא חימם לי את הלב. אני מוכנה לפגוש את הזוג הזה שוב ושוב, ולכן, שמחתי מאד שיש ספר המשך, שאני מקווה שהוא טוב כמו זה, ושיתורגם גם הוא. ירון פריד עשה פה עבודה נהדרת.
"לא עזרה העובדה שד''ר פיירקלו התעקשה להעמיד למכירה עותק של ספר המחקר שלה על תפרוסת זבליות החול בדרום דבון בין 1968 ו-1972, שכנראה היו שנים סוערות ביותר לזבליות החול של המחוז. אני נאלצתי לרכוש את הספר שנה אחר שנה, תחת שם בדוי ומופרך, כי אף אחד לא הציע אפילו פני תמורתו. בשנה שעברה העותק התורן הלך לגברת קקיניה בולשיטמר מרחוב ווטדה פאקדאון 13." עמ' 248

זהו רומן הומואי מתוק ביותר, שופע הומור אנגלי נהדר. צחקתי לא פעם בקול רם. אין מספיק ספרים כאלה.
מומלץ עד מאד.
  

  









יום שלישי, 12 באפריל 2022

הציפור הצהובה שרה - ג'ניפר רוזנר


The Yellow Bird Sings - Jennifer Rosner
תרגום: שי סנדיק
הוצאת אריה ניר - מודן, 2022, 318 עמודים מודפסים
נקרא באפליקציית אינדיבוק

בשכונת ילדותי כמעט כל הילדות למדו לנגן בפסנתר ואני לא הייתי יוצאת מהכלל. מכיתה ב' הלכתי לקונסרבטוריון, מלווה ביואל שהיה צעיר ממני בשנה, ולמדנו לנגן. מכל החלונות בשכונה נשמעו ילדים מתאמנים בנגינה, בד"כ בכינור ובפסנתר, ילדים אחדים נגנו גם באקורדיון. כך היכרנו את שפת המוסיקה. לעיתים נדירות נשמעה מוסיקה שהיתה ערבה לאוזן ברחובות השכונה, ואת האהבה למוסיקה רכשנו לאט לאט.  

בספר הזה המוסיקה היא האויר והמזון, מקור המחייה וההישרדות, המקום בו החלום והאושר שולטים. 

רוזה היא אימה של מרים בת החמש והיא נגנית צ'לו. אביה של מרים הוא כנר. סבהּ בונה כינורות. יהודים. כשמגיעים חיילים נאצים לביתם ולוקחים את אביה, סבה וסבתה של מרים, אימה מסתתרת איתה בארון הבגדים. הן בורחות ומגיעות לחווה פולנית של זוג שהכירו, שם הן מסתתרות באסם, בשקט מוחלט. הילדה בת החמש, צריכה לפנות לקיר ולא לזוז גם כשהחוואי בא לקחת מהאם את מחיר הסתרתן. מרים רואה ציפור צהובה שמצייצת מנגינה ב-18 תוים והיא נאחזת בה ומתחזקת משירתה. היא לומדת בסתר לקרוא ולכתוב, אותיות, מספרים וגם תוים, והיא מזמזמת כשמתאפשר לה גם מוסיקה קלאסית. הן שורדות רעב ומחלות עד שמגיע שלב בו זוג החוואים אינם יכולים עוד להסתירן ורוזה צריכה לקבל החלטה משנה חיים. מרים נלקחת למנזר והיא עצמה יוצאת לדרך בלתי ידועה ומנסה לשרוד. במנזר צובעים את שערה של מרים והיא מקבלת שם חדש: זושיה. שם היא גם לומדת לנגן ומתגלה כעילוי. כאב הפרידה המלווה בדאגה מכלה הוא קשה מנשוא. כל הזמן מכרסמת בליבן הדילמה בין לשרוד היכן שהן נמצאות לבין הרצון העז להתחבר זו אל זו מחדש. הילדה מנסה לשמר את זכרון משפחתה ואת חייה בעבר, והציפור הצהובה שרה ברקע, ומשמשת כחוט משי רך המקשר ביניהן.

"הוריה ניסו לנגן מעל הפחד, לנגן דרכו, ובכל זאת הוא נאחז בצלילים שהפיקו."

"הציפור הבודדה וחסרת המנוח מחפשת מקום לנוח בו על ענפיו הקפואים של עץ. צליליה המצייצים מהדהדים בשמי הלילה כמו קריאה ותגובה: את שם? כן, אני כאן. איפה? ממש כאן. הירגעי. הירגעי."

בסוף הספר במקום של התודות וההסברים הסתבר לי שהסופרת היא אם לשתי ילדות חרשות (וגם כתבה ספר על כך). חשבתי כמה קשה לכתוב ספר כזה לסופרת שיום יום חווה את הידיעה הנוכחת מאד, שאת הקסם הזה של הצלילים, רוממות הרוח שתיארה כמשהו מוחשי וחי אצל הגיבורה שלה - בנותיה אינן יכולות לחוש. 

הספר שבר את ליבי. לא פעם הזלתי דמעה. אהבתי את סגנון הכתיבה: משפטים קצרים, פרקים קצרים. המעבר מדמות לדמות מאד ברור ולא קוטע את רצף הסיפור, והוא מרתק. דילמות מוסריות לא פשוטות שהדמויות היו צריכות להתמודד עימן, ומנעד רחב של חסד ורשע, חמלה ועוול, יוצרים בו אמינות גבוהה. ממליצה מאד.

 

  

 

 

יום שישי, 8 באפריל 2022

פורעת חוק - אנה נורת'


Autlawed - Anna North
מאנגלית: דנה טל
ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2021, 288 עמ' כולל דבר המתרגמת

למתרגמת של הספר הזה היה ודאי ממש לא קל איתו. המילה YOU באנגלית יכולה להיות בעברית גם אתה, וגם את, אתם ואתן, וכל זה צריך להיות מותאם לסיפור שיש בו נשים שמתחפשות לגברים וההיפך. 
לפנינו מערבון חמוד עם כל האינצ'לדה: אקדחים ורובים, גברים קשוחים ונשים חלשות (לפחות זמנית), רעים מאד וטובים מאד שהם גם צודקים תמיד ומוסריים. הגיבורה, איידה, היתה בת 17 כשנישאה לבחור יפה שתמיד אהבה, ומיד התמסרה לתפקידה כרעיה ואם עתידית. איידה היא ביתה של מיילדת ומרפאה וכבר מילאה תפקיד חשוב בעזרה לאימה, גם בלידות וגם בטיפול באחותה התינוקת, כשאימה חלתה ולא הייתה מסוגלת לתפקד. אלא שעניין האימהות לא עבד כמתוכנן אצלה. מדובר על סוף המאה ה-19. נשים הוכרזו כמכשפות על פשעים פעוטים. אם לא הרו תוך זמן סביר מיום הנישואים, הוכרזו כמכשפות. נתלו בהן האשמות כבדות כשבסביבתן קרו מקרים לא מובנים לילדים ומבוגרים. הפיתרון המתבקש אז היה תליה או סקילה. כשהיה ברור שאיידה לא מתעברת - חייה הועמדו בסכנה ואימה מעבירה אותה בחשאי למנזר. אבל איידה הסקרנית לא מוכנה להתפשר על חיי נזירה והיא מחפשת תשובה לעקרותה ועקרות נשית בכלל. בעזרת אם המנזר היא נודדת וחוברת לקבוצה סודית ומתבודדת של נשים עקרות בראשותו של "הילד" שהוא דמות אניגמטית וכריזמטית המנהיגה אותן. 
הקבוצה הידועה לשמצה מתנהלת כמו בוקרים במערבונים המוכרים לנו. בנות הקבוצה מנהלות אורח חיים סגור ושודדות כסף תוך שימוש ברובים ואקדחים ללא רחם. חייה של איידה עומדים לא פעם על פי תהום אך היא נאמנה לחלומה להגיע למרפאתה של מומחית לעקרות, כדי לדעת מה גרם לה ולנשים אחרות לא להרות. הסיפור הסית אותי למערבונים של פעם, כולל מלחמת אקדחים, שריפים ופושעים, "רעים וטובים" ואני חייבת לומר שנהניתי מאד מהקריאה. לפעמים זה נחמד כשכל החוקים מובנים, גם אם הם מושתתים על הבלים, וההשלכות ברורות מראש. זה יכול לייצר סיפור חביב ונעים לקריאה.
זהו סיפור קליל, עם מעט מתח, לא גבוה מדי, הייתי מגדירה אותו כספר טיסות מהנה.

  

  





 

יום חמישי, 31 במרץ 2022

לדבר לעצמנו - אנדרס נאומן


 Hablar solos - Neuman  Andres
מספרדית: מיכל שליו
תשע נשמות 2017, 159 עמודים

אני מבקשת להציג בפניכם ספר משובח שמסתכל לקושי בלבן של העיניים ולא ממצמץ. אנדרס נאומן, סופר ממוצא ארגנטינאי החי בספרד, לא חוסך מאיתנו את הכאב שבמפגש המורכב הזה של מסע שסופו ידוע מראש. אנחנו נכנסים ללב ליבו של הקונפליקט הפנימי של אב שיודע שסופו קרוב, והוא מנווט בין הרצון להקנות ערכים לילדו, לבין רצונו לתת לבנו עוד כמה שעות של הנאה משותפת.

תכירו בבקשה את פדרו. פדרו הוא משאית שלוקחת שניים מהגיבורים בספר למסע. הנהג, מריו, הוא אביו של הנוסע השני בספר, ליטו בן העשר. אלנה, האם והרעיה נשארת בבית. זהו מסע שאמור להישאר בליבו של ליטו כחווית ילדות מאביו הגוסס. המסע אינו עובר בקלות, הילד מתעניין מאד במשחקי המחשב שלו, הוא אפילו מאוכזב מהיכולות המוגבלות של אביו בתחום הזה. מצד שני, יש אוירה חמה של ביחד בין שניהם, גם אם האב לפעמים מתעכב בשירותים או מנהל שיחות ארוכות עם אנשים שהוא פוגש בדרך. מריו יוצר עבור ליטו זכרונות ותחנות בדרך שיוכל להיזכר בהם כשיגדל ואביו כבר לא יהיה איתו.
אלנה, מרצה לספרות באוניברסיטה - שבין המילים מספרת לנו על הספרים שהיא קוראת - מנצלת את המסע הזה, המוגבל בזמן. היא יוצאת לדרך משלה ופוצחת ברומן סוער ורב תשוקה עם איזיקיאל, הרופא של מריו. 

הספר מהורהר מצד אחד, מלווה במחשבות בגוף ראשון של מריו, ליטו ואלנה. מצד שני, הוא מאד ארצי. התיאורים האירוטיים מאד פרועים וחיים. אלנה מתמודדת עם שניוּת אתית ומוסרית. עם שובו של מריו מהמסע, היא מטפלת בו במסירות אין קץ, ומסלקת את המאהב שלה מבלי להניד עפעף. 
באמצעות מריו מכניס נאומן אלינו את התהליך של הגסיסה והמוות בצורה רכה, מודעת, כשהילד הצעיר מסמל את התמימות השאננה של ההתחלות. ביניהם נמצאת אלנה, שממצה את החיים במלוא עוזם ועוצמתם.

ספר קטן ענק. מרובד ועמוק. נהדר. 

הייתי מניחה לכם כאן ציטוטים רבים ואת עמוד 133 כולו, אבל הנה חלק אחד מהיפים שיש כאן "תיהנה, אתה שומע אותי? זו עבודה קשה ליהנות, ותהיה סבלני, לא יותר מדי, ותשמור על עצמך כאילו אתה יודע שלא תמיד תהיה צעיר, למרות שלא תדע את זה, וזה בסדר, ושתמיד יהיה סקס, תעשה את זה בשבילך וגם בשבילי, אפילו בשביל אמא שלך, הרבה סקס, ואם תחליט לעשות ילדים תעשה אותם מאוחר, ותלך לים בחורף... עמ' 133

ועוד אחד קטן ומקסים: "אפילו כשאמא שלי שותקת, היא יודעת מה להגיד" עמ' 113

  

   




יום שבת, 26 במרץ 2022

אהבה יד ראשונה - מירה מגן

 


First Hand Love - Mira Magen
עורך הספר: יגאל שוורץ
כנרת זמורה דביר, 2022, 222 עמודים, 509 עמודים בדיגיטלי.
נקרא באפליקציית עברית
הכתיבה של מירה מגן אהובה עלי מאד. במיוחד אהבתי את ימים יגידו, אנה, ועל מיכאלה בכלל גמרתי את ההלל. כאן בספר הזה נפגוש דמות אחת מוכרת מ"מיכאלה". סמדר. כאן היא מקבלת במה רחבה יותר, היא משפיעה על כל שאר הדמויות. אבל אני מקדימה את המאוחר.
זה ספר על בניין דירות, על הדיירים שלו. יולה, סופרת לא צעירה, נשואה ואם, מצויה במעצור כתיבה. היא מגיעה אל קומת הקרקע של הבניין, לדירה שקיבלה בהשאלה מאחֶיה התאומים, כדי לנסות להתקדם בכתיבת הספר הבא שלה. היא עוד לא ממש פורקת את חפציה וכבר, איש גבוה, מעט מבוגר ממנה דופק על דלתה. הוא זוכר אותה היטב מתקופה משמעותית בחיי שניהם, אך היא אינה זוכרת אותו. מוזר.
דיירים נוספים בבניין: ניסו, הילד הרגיש, השמן והדחוי חברתית, ואימו מגי. מגי היתה אחות בבית חולים ועכשיו פרשה והיא עובדת בלילות. אופירה הסקסית, בעלת בוטיק מצליחה, הנשואה לפרימו, המסעדן המצליח, ומקנאה לו. בדירה אחרת גרים שני רופאים, אורנה ושאול לוי. הוא פסיכיאטר והיא רופאת משפחה על סף פנסיה. דיירת נוספת היא סמדר, זו שאהבתה לאלוהים התנגשה עם אהבתה לבעלה רפאל בו היא עדיין מאוהבת ומחכה לשובו. שפיותה מעורערת והיא נראית מוזנחת וחסרת ביטחון, אך כל הדיירים נוהים אליה, ומושפעים ממנה באופן מגי שאינם מבינים אותו. בנותיה של סמדר דאגו לה והיא גרה עם שותפה צעירה, שירה שמה, וגם לה יש תפקיד קטן בספר. סמדר היא זו המחברת בין השכנים בבניין.
בפנטהאוז גר אותו גבר גבוה, המכונה נבוקו, סופר מתנשא ומתבדל, גרוש ואב לשתי בנות, החי עם כלב גדול, מזדקן אף הוא. 
הקריאה בספר זרמה לי מאד, למרות שהעלילה דלילה. הדמויות כתובות היטב, מירה מגן יודעת לתאר אנשים, בשעות האור והחושך שלהם. הגיבורים בספר מדברים בגוף ראשון, לכל אחת מהדמויות יש השפה המיוחדת לה, והיא עקבית ומתאימה לכל אורך החלק שלה בספר. אבל היו בספר פרטים שלא הבנתי איך הם מסתדרים בעלילה, כמו הדרך שבה בחרה יולה כדי להגיע אל דירת הפנטהאוז, כל החיבור של יולה עם נבוקו פחות ברור לטעמי. 
למרות זאת, אני אוהבת את הכתיבה של מירה מגן. תמיד יימצאו בה פנינים בשפה שאני מאמצת אל ליבי. חייבת לציין את הקריאה באפליקציה של עברית שהיתה מאד נוחה לכך. בספרים מודפסים שאני אוהבת אני מניחה סימניות לרוב, והאפשרות להדגיש משפטים שאהבתי התאימה לי מאד. לכבוד זה אני מצרפת כאן רק כמה מהמשפטים שאהבתי. יש עוד. המון. אפילו רק בזכותם כדאי מאד לקרוא את הספר. 

"התנודדתי רגע, נאחזתי במעקה והמתנתי לבום של התרסקות השמיים וכל צבאם על ראשי המכוסח כאילו אכלתי טרפה ביום כיפור, אבל השמיים לא נפלו, להפך, התקרבו אליי רכים וחלקים כמו משי שחור, לא נשר לי הראש, לא נבקעה לי הגולגולת. אני חיה והלב שלי הולם ובוער לי בחזה וכולי הודו לה' כי טוב..." עמ' 178

"זה כאילו הלכתי לשוק לקנות תפוז ופינטזתי על הכי טרי וחדש ואז המוכר מוציא לי אחד מהקירור מהעונה הקודמת, לא ממש מלהיב אבל אחרי שטועמים, בכל זאת, תפוז. " עמ' 186

"יותר משישים שנה בעולם והשמיים עוד מפעימים אותה כאילו לא קרו החיים בינתיים." עמ' 259

"... חזרתי למראה, הסתכלתי על עצמי ואמרתי, כמה שלא תשקיעי בחיצוניות שלך אופירה, בסוף בסוף הנפש שלך מאיקאה, יש כמו זבל כמוה." עמ' 311

"אתה מצוי לאורך שנים בזוגיות צפופה אז סודותיך הקטנים הם ה'חדר משלך', אתה אפילו חייב שיהיה לך חדר משלך כזה שלא תימהל כולך בהווייתו של האחר ותאבד את עצמך." עמ' 346

"נכון שהיום כבר יוצאים אצלנו מכל מיני ארונות אבל לארון הספרים היהודי אין צ'אנס, תרצי או לא, הוא בילט-אין בנשמה שלך." עמ' 458






יום שבת, 19 במרץ 2022

ספינת הגורל - כריסטינה בייקר קליין

 

The Exiles - Christina Baker Kline
מאנגלית: שרון פרמינגר
ידיעות אחרונות, חמד, 2022, כולל תודות ורקע

יש לי חולשה לספרים שמספרים על אוסטרליה. מאז שחזרתי מטיול - לגמרי קצר מדי - מהיבשת האוקיינית אני מחפשת עוד חומר על המקומות האלה ומתרפקת בלי בושה. הספר הזה הוא בוודאי לא הספר הכי טוב שתקראו, אבל ההנאה ממנו מובטחת לכם. גם אם חלקים בסיפור מאד ברורים מראש, ולפעמים העלילה קצת מאולצת, יש בו המון מידע מעניין, וכיף לקרוא אותו. 
שלוש נשים הן הגיבורות הראשיות של הסיפור. אוונג'לין היא ביתו החסודה של כומר, שעובדת כמחנכת של ילדים בבית אמיד ומתאהבת שלא בטובתה בבן המשפחה. הייזל, ביתה של מיילדת שיכורה, הנשלחת לגנוב למחייתה שלה ושל אימה המזניחה. מתינה, ילדה אבוריג'ינית המשמשת קישוט מחמד בבית משפחת פרנקלין, שם אמורים לחנך ולתרבת אותה, עד - אם יצלח הניסוי בה - שאולי תהיה כמותם, לתשואות המבקרים החשובים. שלוש הבנות הללו נפגשות. בלונדון של 1840, אוונג'לין והייזל מואשמות בגניבה ונשלחות, כאסירות, אל מושבת העונשין בארץ ואן דימן (Van Deimen`s land), בטסמניה. על האוניה בדרך מסתבר לאוונג'לין שהיא הרה והייזל המיילדת עוזרת לה בלידה. כאן הן פוגשות בשניים שישפיעו על גורלן: המלח באק, והרופא דאן. 
המסע והסיפור כולו כמו נקרא מעצמו. הוא מרתק, נעשה כאן מחקר מעמיק, והוא מביא את הקורא/ת למקומות פחות מוכרים בהיסטוריה ובעולם. אני ממליצה עליו בהחלט.







יום שבת, 12 במרץ 2022

משפחה, סיפור - נירה מאי


A Family, Story - Nira May
הוצאת שתיים, 2021, 256 עמודים

זהו ספר ביכורים שיצא בהוצאה שכבר נהניתי מאד משני ספרים שלה: שעת אפס ועד שהגשם יחזור.
ממש לא היה לי קל עם הספר הזה. יש בו איכויות לשוניות יפהפיות אך גם פה ושם משפטים מסורבלים שאילצו אותי לקרוא את המשפט שוב ושוב כדי להבין מה רצתה הסופרת להגיד. הכתיבה דחוסה לעיתים, למרות שהמעבר מדמות מספרת אחת לשנייה עשתה טוב לעלילה. הספר הגיע אלי בצירוף דפי הסבר מהמחברת ועליה. צויינה בהם כוונתה של הסופרת להצביע על הקשר בין ההתפוררות של המשפחה להתפוררות הפוליטית המקומית. 
זהו סיפור שנוגע איכשהו בכולנו. משפחות, זו שבאת ממנה וזו שהקמת - תמיד תהיינה מעניינות. 
נראה לי שהספר הזה יחזור אלי מידי פעם מזויות שונות של המספרים בו, מטעמים שונים ומן ההתרחשויות שבו. אולי גם אליכם. מתבקש גם לחשוב על המשפט הידוע של טולסטוי על המשפחות המאושרות והאומללות. 

זהו רומן פוליפוני ובו ארבעה אנשים עיקריים המרכיבים את העלילה. מלכה, אם המשפחה, איתן, האב, שירה, הבת הבכורה ונועה הבת הצעירה, הדמות הערכית והפעילה פוליטית בספר. נראה לי ששמות בני המשפחה מכוונים. (כשאיתן פוגש את נעוריו שהוחמצו הוא עושה זאת דרך איש ושמו מלכיאל). מלכה נישאה לאיתן לאחר פרידה מאולצת מבן זוג קודם. היא קיבלה החלטה רציונלית להקים משפחה עם איתן השקט, הטוב, וכך עשתה. שתי הבנות נולדו בזו אחר זו ואופיין שונה מאד זו מזו. 
הכל מתנהל על מי מנוחות ועל פני השטח, למרות פצע ישן שאיתן נושא עימו מתקופת שירותו הצבאי. כשהוא מרגיש שהוא מנותק משלוש הנשים האהובות עליו, ושהוא שקוף במשפחתו, הוא עוזב את הבית ויוצא למסע. גם פנימי. בשלב מסויים הוא מחליט לחזור, אך הבית שנטש אינו הבית המוכר לו עוד. 

"מלכה חשבה, אומרים שלרווקות אין קמטים על הפנים וליטפה את פניה שלה בשביעות רצון. כל קמט אות הצטיינות או להיפך." עמ' 60
"מהר מאוד השיחה דעכה ושניהם חיכו שיהיה מה להוסיף, דיברו על החיים שסביבם אך לא על עצמם, על ה"יחד" לא דיברו." עמ' 112
"לא סיפרו שזה יכול להיגמר, פוף... אין. הנצח יכול להיות קצר." עמ' 197

הספר נע מדמות לדמות ומציג את התמונה האישית של כל אחד מבני המשפחה. זהו תהליך של אבל אבל הוא מדוברר כמעט נטול אמוציות. בשני מקומות כן מצאתי עומק רגשי: במפגש של איתן עם הכאב הלא פתור שלו בצבא, ולקראת הסוף כשמוצגת הבדידות החדשה של מלכה. 
הייתי מעדיפה שהספר יהיה כתוב פחות דחוס, גם צורנית, פחות דפים שלמים של מלל, שהשיחות, למשל, יהיו עם רווח בין דובר לדובר. עם זאת, כאמור, הספר מעורר מחשבה ואין לי ספק שיהדהד בי גם בהמשך.







 

יום ראשון, 27 בפברואר 2022

צופן הוורד - קייט קווין

The Rose Code - Kate Quinn
מאנגלית: שי סנדיק
הוצאת אריה ניר מודן, 2021
נקרא בעותק דיגיטלי

בעיירה בּלֶצ'לי שבין אוקספורד וקיימברידג' במחוז בקינגהמשייר באנגליה הוקם במלחמת העולם השנייה מרכז הצפנה שבו פיצחו אנשים חכמים את האניגמה, מכונת המסרים הגרמנית. אחוזת בלצ'לי פארק היתה מוזנחת תקופה ארוכה אבל בזכותה של קייט מידלטון - שסבתה שירתה במקום - שופצה, והיא משמשת היום כמרכז למבקרים.
מי שזוכר את הסיפור של אלן טיורינג שסופר גם ב"משחק החיקוי" (הגאון שבזכותו הסמל של חברת אפל הוא התפוח הנגוס) יודע גם שהוא נטל חלק חשוב בפיצוח המרתק הזה. טיורינג מופיע בספר שלפנינו במשפטים ספורים, כי העלילה מתמקדת בשלוש נשים מיוחדות וחזקות, מאד שונות זו מזו, החוברות זו לזו מתוקף הנסיבות. 
אוסלה היא אשת חברה שאימה העשירה מחליפה בעלים מעת לעת, יפהפייה מרשימה ובת זוגו של פיליפ, הנסיך היווני שהיה נשוי עד לא מזמן למלכה אליזבת. מֶבּ גדלה בשכונת עוני, היא מתנשאת לגובה של 1.80מ' והיא נושאת עימה משא נפשי קשה שהקשיח אותה. בת' היא בִֺּיתה של גב' פינץ', המארחת של אוסלה ומב בתקופת שהייתן בבלצ'לי פארק. בת' היא סוג של עכברונת גאונה, שהתגלתה בזכות כשרונה לפתרון תשבצים, אשר אימה מתעללת בה בחסותה של אדיקות דתית ומוסרית.
שלוש הנשים עובדות בתעשיית ההצפנה בבלצ'לי פארק, והן מתחברות זו לזו בקשר בל ייתנק. תוך שמירה על סודיות קשה ומאתגרת פוגשות הבנות (ואנחנו) דמויות נוספות בעלילה, חלקן עובדות איתן, חלקן מלוות את חייהן וגם יש בוגד או בוגדת, גיס חמישי. הראשונה שחושדת בקיומו/ה היא דווקא אוסלה, שמנסה להוכיח את היותה יותר מאשת חברה קלילה. עומס העבודה בתנאי הלחץ מביאים לא אחת את העוסקים במלאכה לידי התמוטטות נפשית, אשפוז כפוי ואף יותר מזה. ותמיד יש חשש שברגעים של חולשה יתגלה סוד, מאלה שעלולים לסכן את האנשים במקום ואף להטות את תוצאות המלחמה לרעה.
לא פחות מהעלילה המרתקת, מעניין האפילוג בספר, המקשר בין הדמויות בעלילה לדמויות אמיתיות, בין המקום הפסטורלי הזה, לבין השגרה הקשה כל כך שהתנהלה בו.  
הספר מהפך דפים, וכמאמר הקלישאה, לא ניתן להוריד אותו מהיד. ספר "בלתי עזיב", אתם יודעים. כן, הסופרת יודעת להוביל את הקורא ביד ולא לתת לו להינתק לרגע. כך עשתה, לפחות לי, גם בספרים האחרים שלה, הציידת והרשת של אליס.

מומלץ. מאד. 

  

  



 

יום רביעי, 16 בפברואר 2022

ששון יוצא להרפתקה לילית - שרון וסרמן

 

Monty Goes on a Nighttime Adventure - Sharon Wasserman
איורים: דיויד הול 
הוצאת סיאל, 2020, 48 עמודים

הספר הגיע אלי מהמחברת, שרון, בעקבות המלצה של חברה אהובה שלי שכבר נמצאת שנים בבוסטון. אני לא רואה אותה כמעט אבל שמחתי לקבל את המלצתה לאחר שראיתי את הכריכה המקסימה של הספר, ובשל חיבתי היתרה והלא-ממש-מוסברת לסוריקטות.
ואמנם, זהו ספר חביב מאד. הוא מלמד ילדים על הצורך להיות סובלני למי ששונה מאיתנו, ולראות איך אפשר לקבל אותו לקהילתנו, ולכבד דווקא את השונה שבו. הוא מציע דרך יצירתית בה יכול הפרט השונה בחברה לנהוג כדי להשתלב בה בלי לאבד את הייחוד שלו. 
ששון (איזה שם מוצלח, במיוחד אם אתה סוריקטה) אינו דומה לבני משפחתו החיים בקהילה סגורה, מגוננת ואוהדת אך גם שיפוטית. כשכל דיירי המחילה שלהם נאספים לפגישה משפחתית שכינסה האם  - ששון, שהוא סוג של "יוסי, ילד שלי מוצלח" - מתגנב באיחור, עם אף נפוח מעקיצת דבורה ומקווה שלא יבחינו בו. אמא מודיעה שהנהלת פארק החיות החליטה על הקמת בית חולים גדול וחדיש לכל החיות הפצועות שאנשים מביאים לשם. לפיכך, וכדי לחסוך בהוצאות, יצטרכו החיות לדאוג למזון בכוחות עצמן. ששון ואחיו יוצאים לחפש מזון יחד עם בני משפחתם הבוגרים אבל ששון שהוא קצת סקרן וגם חולמני חוזר בידיים ריקות. המבוגרים כועסים וששון עצוב מאד. הוא יוצא למשימה לילית שבסופה, כמובן, הוא מוצא פתרון שאני לא מתכוננת לגלות לכם אותו. 
"ששון התקדם בשקט על קצות אצבעותיו בתוך המחילה, מנסה להתגנב בלי שיבחינו בו." כך נפתח הספר. הסתייגתי מהפתיחה הזו, שמצד אחד מכניסה את הקורא ישר לעניינים, אך מאידך יש תחושה כאילו נכנסנו לעלילה מהאמצע. עם זאת, זהו ספר חמוד, עם תובנות יפות. הספר מתאים לגילים של 7-9, לדעתי, ואולי, טוב יותר יהיה  לקרוא אותו לילדים צעירים יותר, נראה לי שכך תהיה ההנאה כפולה.
למרות השם באנגלית המופיע בעמוד השני, הספר לא תורגם עדיין, אבל העלילה שלו מאד נעימה, זורמת ומעניינת, האיורים מקסימים ממש, ויש הבטחה להמשך. מומלץ.