חפש בבלוג זה

יום רביעי, 3 באוגוסט 2022

לזמן קצר יש בנו קסם - אושן וונג

 

On Earth We`re Briefly Gorgeous - Ocean Voung
מאנגלית: אסנת הדר
הוצאת מטר 2022, 222 עמודים כולל תודות

כשראיתי לראשונה את הספר הזה באתר של נורית משך אותי בעיקר הסיפור הוויטנאמי. מאז קראתי את נערים בהירי שיער של קיין נגויין המעולה, לא נפלו לידי ספרים על וייטנאם ואני אוהבת לשוטט בעולמות ספרותיים אם הם כתובים טוב. כשראיתי את התקציר מאחור, וראיתי שמדובר במכתב שכותב בן בן 28 לאימו שאינה יודעת לקרוא, רציתי בו יותר. 
הספר מאד לא פשוט לקריאה. יש בו משפטים פיוטיים, מלאי קסם, פילוסופיים ורגישים, שצריך להקדיש להם זמן. יש קטעים אחרים שהיו מפוזרים וקופצניים, מנושא לנושא, מדמות אחת למישנה, מזמן אחד לאחר. צריך להימצא בזמן של מלוא הריכוז כדי להינות מהכתיבה הזו.
"באותו ערב הבטחתי לעצמי שאף פעם לא אחריש כשתצטרכי שאדבר במקומך. כך החלה הקריירה שלי כמתורגמן הרשמי של משפחתנו. מאותו רגע והלאה הייתי ממלא את החסר, את השתיקות, הגמגומים שלנו בכל פעם שיכולתי. עברתי משפה לשפה. פשטתי את השפה שלנו ולבשתי את האנגלית שלי כמו מסֵכה, כדי שאחרים יוכלו לראות את פני, וכך את פַּניִיך." עמ' 36

השם שבחרה לו לַאן סבתו של הילד הוא "כלב קטן". זהו שם מקטין ומאד לא מכבד שנועד לגרום לכל השדים והרוחות להתעלם מהילד ולהותירו ללא פגע. הוא נושא בליבו את מוראות המלחמה, עם האכזריות הקשה שהיתה בה. עם הזלזול המכוון, כלפי בעלי חיים ואנשים. הוא חווה את הכל ממקום של פליט מתנצל, וגם מוכה מבית. אבל הוא כותב לאימו את הזכרונות הטובים ממנה, את המסירות שלה, את המאמצים הרבים שעשתה כדי לכלכל אותו ואותה, כדי לשרוד באמריקה לאחר הבריחה ממולדתם. הוא שונא את מה שעשו הכימיקלים לידיה של אימו כשטיפחה ידיים של נשים זרות."מפני שאני בנך, מה שאני יודע על עבודה, אני יודע גם על אובדן. ומה שאני יודע על שניהם, אני יודע על ידייך." עמ' 77 

 ובעיקר, הוא מוביל את העלילה כך שאימו תוכל לספוג ולהכיל את הסוד הקשה שהוא רוצה לספר לה.

זהו ספר קשה לקריאה. היו ימים שהסטתי אותו ממני אבל נאלצתי לחזור אליו. הרבה סבל יש בו, והאושר מועט. אני מתקשה להחליט אם אני ממליצה לכם עליו, כי מצד אחד יש בו פיוט מקסים, שפה של משורר, ומצד שני - הלב נשבר. 

""תזכור", אמרת לי כל בוקר לפני שיצאנו לאוויר הקר של קונטיקט, "אל תמשוך תשומת לב. אתה כבר וייטנאמי."" עמ' 199


  

  

  

  

  





יום שני, 1 באוגוסט 2022

מאז שהלכת, זכרונות מהמוות ומהחיים שאחריו - ליאת לוינהר בי

 


 Ever Since You Left - Liat Levinhar Be
עורכת הספר: אורנה לנדאו
שתיים בית הוצאה לאור, 2022, 160 עמודים
ציור העטיפה היפהפה - איל בי


בדרך כלל אני לא מציינת את שם המאייר של העטיפה בכתיבה על ספר, אבל כאן התמונה שבתה את ליבי. חושך בניו יורק סיטי ושני הבניינים עומדים על תילם עדיין. כי מי חשב, באמת... והדמות שיוצאת אל האור אבל צל גדול נמשך מגופה. יש כאן הכל. נפלא בעיני.

זהו סיפורה הכואב של ליאת אם צעירה לתינוקת פעוטה בת שישה שבועות, ששכלה את בעלה, אהובה, חברה הטוב והמגן שלה באסון התאומים. זה כמובן לא נתפס בהתחלה. גם כשהיא יודעת שהבניינים קרסו היא עדיין מאמינה שֶשַי שלה, החזק, שתמיד היה שם בשבילה ובשביל אחרים - ישרוד. כל הסיטואציה בלתי נתפסת. כשזה קרה העולם השתנה. אמריקה הבטוחה, המובנת, החופשית - כבר לא כזאת. כל אמות המידה שידענו - התערערו לבלי הכר.
ליאת נותרת עם ילדה קטנה שכבר לא תכיר שום דבר ממה שאב אוהב ובִיתו חווים. 
חיפושים בין נעדרים, מידע מכל הכיוונים. איך מתנהלים? מה נכון לעשות ומה לא. התלבטויות מתוך כאב, ואֵבֶל שמתחיל להתבהר. אימהוּת אחרת. ואז מוצאים את הגופה של שי. חוזרים לארץ, לוויה. אנשים מכילים ומחבקים. ואז, כשמוצאים חלקים נוספים של הגופה צריך שוב לחזור לאבל ולקיים לוויה נוספת, ועוד אחת. זה היה אחד הקטעים הקשים ביותר בעיני. תחושה שאי אפשר לנשום כי כל פעם יש אבל נוסף.
אבל יש התחלה חדשה.
זוכרת את הראיונות של ליאת בעיתון, גם בטלוויזיה היו. מאבל אמריקאי לאומי מרוחק זה נכנס לפתע אלינו הביתה. איך זה יכול להיות בכלל...
זהו ממואר שכתוב מעולה. הרגשתי כאילו אני מסתובבת בדירה הקטנה שלהם בניו יורק, משתתפת בלוויות. דמעתי לא מעט.
סיפור של שבר ותקומה. כשמאבדים איש יקר צעיר, הוא תמיד נמצא אתנו בהמשך חיינו. החסר מקבל פנים מתחדשות וחיים לצידו. 
תודה, ליאת, ששיתפת אותנו בתהליך שלך, ותודה להוצאת שתיים שאיפשרו לספר הזה לקרות.



יום רביעי, 27 ביולי 2022

ולדימיר - ג'וליה מיי ג'ונאס

 


Vladimir - Julia May Jonas
מאנגלית: שרון פרמינגר
הוצאת פן, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 296 עמודים כולל תודות

בטח תגידו שזה לא חוכמה לכתוב על הספר הזה שכל העיתונים דיברו בשבחו, אבל הנה השנקל שלי בעניין, כי אני חוששת שהכריכה לא בהכרח תזמין אתכם, ולי דווקא כן חשוב להגיד עליו: אל תסתכלו בקנקן, ואל תפספסו את מה שיש בתוכו.

"אבל בשלב זה, כשסידני כבר לא גרה בבית ואף השתלבה יפה בשוק התעסוקה, במשרה רבת-משמעות - עד כדי צדקנות לעיתים - כעורכת דין בעמותה ללא מטרות רווח, וחיה עם בת זוג, ונהייתה אדם נבדל ממנו שהתבונן בי ושפט אותי, ובשלב הזה, כשג'ון הוקע פומבית כסוטה תאוותן, ראיתי את שאפתנותי מנקודת מבט שונה." עמ' 39
הרי לכם דיוק. במשפט אחד הכירה לנו הסופרת בספר הביכורים הזה שלה, את מערכת היחסים בין כל אחד מהמשתתפים במשפחה הקטנה הזאת. וכבר רואים בהתחלה הזאת שנינות, הומור עדין, ומבט מיוחד ומסקרן על עניין המי-טו. ג'ונאס מציעה עמדה שבה הבנות צריכות להתמודד מעמדת כוח מול מי שמפלרטט איתן. 
הגיבורה הראשית כאן (שמה לא ידוע לנו) היא אשה בת 58, מאד מודעת לעצמה, גם למראיה המִדַּלדֵּל. היא מרצה מוערכת לספרות בקולג' נחשב שגם כתבה ספר מוצלח שהתפרסם במילייה הספרותי גם מחוץ לקמפוס שהיא עובדת בו. היא נשואה בנישואים פתוחים ומאפשרים, לראש המחלקה לספרות, ג'ון, המואשם בהטרדה מינית ונאלץ לפרוש עד ההחלטה שתבוא לאחר שימוע. יש להם בת משותפת, סידני. הגיבורה יודעת על הסטוצים המזדמנים של בעלה, זה מתאים לה לפעמים. היא אינה מגנה אותו וסופגת על כך קיטונות של ביקורת. 
""זאת אומרת, את אישה מבריקה ומגניבה כזאת. זאת אומרת, לדעתנו, את ממש מגניבה." ראיתי שהן מוקירות מאד את דעתן על רמת המגניבוּת שלי, את יכולתן להעריך מגניבוּת באישה מבוגרת מהן." עמ' 45

לקמפוס מגיע ולדימיר, מרצה צעיר וסופר מתחיל, חתיך ומושך והיא מפלרטטת איתו ללא היסוס, למרות שהיא יודעת שהוא נשוי לאישה יפהפייה ומאותגרת נפשית, שגם היא מלמדת בַּקולג' שלהם. היא מזמינה אותו אל בקתה ביער כדי לשוחח על הספר המצויין שכתב, אבל דואגת לסמם אותו כשהוא מגיע וקושרת אותו. מכאן מתחילה עלילה מפותלת משעשעת מחד ומותחת מאידך. עיקולים והפתעות בְּדרך הסיפור מושכים את הקורא.ת ואינם מניחים לו.ה. המון המון חומר למחשבה.

"חלק מהסטודנטים שלי, כשקראו רומנים מהתקופה הויקטוריאנית או האדוארדית, כעסו מאד על כל הגיבורים והגיבורות שחייהם נהרסים מפני שהם חוששים ממבוכה, אבל בעיני, זהו הרגש העז ביותר, החודר והמטריד ביותר....אדם עלול למות לשווא או להחמיץ את אהבתו רק בגלל הניסיון להימנע מבושה." עמ' 128

הספר הזה הוא כל מה שלא חשבתם על רומן, כל מה שלא ציפיתם לו כשדנים ביחסים בין אדם לחברו. הוא פיקנטי ושנון, יש בו אישה עצמאית מאד, אקטיבית ויוזמת, ובעלילה אין רגע דל. זהו ספר ביכורים, אך הוא בשל וכתוב הכי מדוייק שאפשר. הוא מציג בלי להתיפייף תמונה מוגדלת של יחסים בינאישיים בכל מיני מפגשים אנושיים, תפקודים אנושיים, רמות שונות של היכרות. אין גלישה לסנטימנטליות בכלל. אדרבא, מוצגת לנו פה מראָה מכוננת. אני ממש אהבתי את זה. קצת חבל שבסוף יש איזו שהוא קלקול. לא ברור למה בחרה הסופרת להביא את המפגש שבחרה להביא כאן. אבל עדיין, מאד ממליצה. לא קראתם כזה. 

   


יום שבת, 16 ביולי 2022

ארבע הרוחות - כריסטין האנה

 

The Four Winds - Kristin Hannah
מאנגלית: אינגה מיכאלי
הוצאת מודן, 2022, 458 עמודים, באתר עברית
נקרא בקובץ דיגיטלי

מיררתי. ים של דמעות. איפסנתי את הציניות הרחק ממני. יש פה סיפור של אנשים שורדים. רעב, בצורת, נושכים שפתיים ומושכים בעול. סופות חול איומות שחונקות הכל. תחשבו צהוב, מדבר, רוחות, אבק, קמילה, יובש קיצוני. ואז יש את הגדולים העשירים שמנצלים את חוסר היכולת של התושבים החדשים לבחור, את הפוליטיקאים המסואבים, ואת התסכול האינסופי. פחד ואומץ, העזה ובריחה. יש כאן מהכל, וזה מסופר כך שלא ניתן להניח לסיפור הזה, המסופר בגוף ראשון, אפילו לרגע.

1921. אלזה (אלסינור) נולדה למשפחה עשירה ומתנשאת, והיתה ילדה לא אהובה בגלל כיעורה. הכבשה השחורה. הציפייה ממנה היתה להישאר בבית בגלל רגישות גופנית שייחסו לה, ולא להיראות בחברה. היא סיגלה לעצמה דימוי גוף נמוך וחוסר ביטחון עצמי קיצוני, אבל יום אחד יצאה מהבית בלילה, לבושה בשמלה יפה ופגשה את רפאל (רייף), הצעיר האיטלקי שלימד אותה לאהוב. אלא שאגב כך גרם לה להטיל חרפה על משפחתה, שגירשה אותה מהבית ללא היסוס. "עובדה מצערת היא שגם בגיל שלושים ושמונה, כאישה בוגרת ואם לשני ילדים, היא עדיין שנאה להיכנס למקומות שכאלה. אף שלא ראתה את הוריה כבר שנים, מסתבר שמורת רוחם של הורים באשר הם היא קול חזק ונוכח שמעצב ומגדיר את הדימוי העצמי של האדם." עמ' 62

היא מגיעה לחווה של משפחת מרטינלי בטקסס, נישאת לרייף שלא בטובתו ויולדת לו שני ילדים, את לורדה ואת אנטוני (אנט). היא מתחברת להורים המבוגרים שלו, רוז וטוני, שויתרו על חלומם לגביו, ועובדת קשה כדי לכפר על הדרך בה הגיעה אליהם. 

1934, לאחר שנים של שגשוג, באה הבצורת, הסופות הנוראות והקושי לנשום. רייף החולם נעלם. היא נשארת לעבוד בחווה ומנסה לשרוד עם ילדיה. אך בלית ברירה נאלצת לעזוב עם ילדיה ונוסעת לקליפורניה, ארץ החלומות, לחפש עבודה. אנשים רבים מגיעים לשם גם הם, ונלחמים על כל מקום עבודה, גם בשכר מבזה של פרוטות. "ארבע רוחות השמיים העיפו אותנו לכאן, אנשים מכל קצווי המדינה..." עמ' 430. 

היא סופגת השפלה אחר השפלה, דחייה של התושבים המקומיים שמתייחסים אליה ואל ילדיה כפולשים לא רצויים. הם סובלים מחום קיצוני, מרעב ומתנאי מחייה בלתי אפשריים, ממש לא אנושיים. עשירי המקום, בעלי החוות שעושים יד אחת עם השלטונות לא מהססים להפחית משכרם, להגדיל את עוניים, ולשעבד אותם אליהם ללא יכולת לעזוב.

המבנה של הסיפור מוכר. יש כאן קושי ואז התגברות מסויימת ומעט נחמה, ואז שוב קושי, שמתגבר והולך, ואז סוג של פיתרון. ושוב קושי, ואז - מאבק - לגדול או לחדול. ובכל זאת הקריאה מואצת בכל פעם. מושכת, מהפנטת. האם תהיה פה הצלחה? אור בקצה המנהרה? אולי כישלון מהדהד? אמריקה הגדולה, החופשית, הדמוקרטית מאכזבת את תושביה החלשים באכזריות אין קץ. האם יימצא פיתרון?

"היא עצמה את עיניה לרגע, נזכרה פתאום בפעם הקודמת שהרגישה מפוחדת ובודדה כל כך, אי-שם בעבר, כשחלתה בילדותה. זו הייתה הפעם הראשונה שסבה רכן מעליה ולחש באוזנה, תהיי אמיצה, ולאחר מכן הוסיף, או לפחות תעמידי פנים. זה אותו הדבר." עמ' 198

בהערת המחברת כותבת האנה: "בכתיבת הסיפור הזה ניסיתי להיצמד עד כמה שיותר לעובדות היסטוריות. השביתה שמתוארת בספר אמנם בדיונית, אך מבוססת על שביתות רבות שפרצו בקליפורניה בשנות השלושים. גם העיירה וֶלטי היא פרי דמיוני. המקום העיקרי שבו סטיתי מעט מהתיעוד ההיסטורי הוא ברצף האירועים. יש מקרים שבהם בחרתי לשנות תאריכים כדי להתאים לנרטיב הבדיוני שלי. אני מתנצלת מראש בפני ההיסטוריונים ושאר המלומדים שחוקרים את התקופה." עמ' 456

הספר הוא מסוג הספרים הבלתי עזיבים, כמו שהאנה יודעת לכתוב. יש בו עצב גדול, אבל גם אהבה, מסירות גדולה, אימהוּת אמיצה וערכית. הדמויות נהדרות, כל אחת בדרכה. מומלץ מאד. מאד.


  

  

 

  







יום ראשון, 10 ביולי 2022

שלוש אחיות - הת'ר מוריס

 

Three Sisters - Heather Moris
מאנגלית: דקלה פרידמן
הוצאת שוקן, 2022, 358 עמודים כולל תודות ומסמכי תיעוד

זהו סוג של ספר תיעודי, אם כי יש בו מעין ביוגרפיות של שלוש אחיות למשפחת מלר: ציבי הבכורה, מגדה האמצעית וליווי הצעירה, המכונה גם פיצפונת. סבתן מצד אימן היתה מיילדת ועזרה להביא אותן לעולם. בהיותן ילדות צעירות מבקש מהן אביהן החולה, בשעות האחרונות לחייו, להבטיח לו שתישארנה יחד בכל מחיר.  שנים לאחר מכן, מגדה מאושפזת בבית חולים על ידי רופא נוצרי שהיה חבר של המשפחה וביקש להגן עליה. ליווי נשלחת לאושוויץ וציבי, שנמצאת בקבוצת נוער המתכוונת לעלות לישראל, עוזבת את הקבוצה ומצטרפת אל ליווי מתוך רצון לשמור ולגונן עליה, ומתוך מחוייבות להבטחה לאביהן. 
שנתיים נלחמות שתי האחיות בקשיים ובזוועות באושוויץ בבירקנאו, ברעב, בקור, באכזריות הבלתי נתפסת מצד הממונים עליהן ולעיתים גם מצד חברותיהן לסיוט הזה. מגדה נשארת עם אימהּ וסבהּ, אך גם אותם אוספים בהמשך למחנות. הסב והאם נשלחים למשרפות, ומגדה מוצאת את אחיותיה ומצטרפת אליהן. בסוף הן גם מגיעות אל צעדת המוות, ושורדות גם אותה. הן שומרות לכל אורך הדרך על הקשר החזק והמחזק ביניהן, וגם על פמוטים ומעט תמונות שהצליחו להציל ממה שנותר מהבית בסלובקיה, אליו פלשו אנשים חדשים. 
לאחר התמודדות עם גילויי אנטישמיות בעיר הולדתן, כל אחת מהן מתאהבת בבן זוג והן מקימות - כל אחת - משפחה משלה. לבסוף הן משתקעות כאן, ציבי בכפר אחים ומגדה וליווי ברחובות, שם הן מתקבלות ועובדות אצל הנשיא הראשון חיים ויצמן ואשתו. לכל אורך הדרך מתנוססת מעל האחיות, וגם כל מי שמתחבר אליהן, אשמה גדולה, כל אחד מהזוית שלו. הרגש הזה מלווה את חיי האחיות גם כשהן יוצאות מהתופת ועד לזקנתן המאוחרת. גם בן הזוג של ליווי, זיגי שמו, חש אשמה על כך שלא סבל כמוה. זהו חלק מהקושי בהישרדות של ניצולי השואה שפחות מדובר עליו.
בסוף הספר יש מסמכים ותמונות של שלוש האחיות וחלק מבני משפחתן, בשלבים שונים בחייהן. שני ספרים קודמים כתבה המחברת: המקעקע מאושוויץ והמסע של צילקה. לאלי, המקעקע מאושוויץ וגיטה אשתו מוזכרים גם כאן. מעניין מאד לקרוא בסוף גם את הסיפור של החיבור של פאם, כלתה של ליווי (אשת בנה עודד) אל המחברת, מה שהביא את הסיפור הזה לידי פרסום. כמו שתוכלו לראות הוצאות רבות בחרו להוציא את הספר לאור. הוא קריא מאד ומבוסס על עובדות, אך גם נעזר, לטובת הרומן, בתוספות ספרותיות של המחברת. הכתיבה לא גבוהה ואולי זה התרגום, אבל הספר בהחלט מעניין. 
באתר שוקן תוכלו לראות סרט שמתאר מפגש משפחתי מרגש, ואת סיפור כתיבת הספר.