חפש בבלוג זה

יום שישי, 27 במרץ 2020

שבע האחיות - לוסינדה ריילי

שבע האחיות, סיפורה של מאיה - לוסינדה ריילי 
The Seven Sisters, Maia`s Story - Lucinda Reily
מאנגלית: דפנה לוי
מודן הוצאה לאור, 2019, 492 עמודים

הספר הזה הגיע אלי די מזמן, ולמרות ההתלהבות הגדולה של רבות מהקוראות בספרייה וגם של סקירות שקראתי, הוא הזמין אותי רק בקטנה. חששתי שמדובר פה ברומן רומנטי שנוטה לקיטש. האמת, חברות וחברים, זה לא רחוק מאד מזה. אבל הימים ימי קורונה, הנפש מבקשת משהו קליל בלי יותר מדי התעמקות מחשבתית, וזה ממש התאים לי לעכשיו. אני לא מתפלאת שהתלהבו מזה כל כך, ממש לא. כי יש כאן סיפור קטן ונחמד, עם נגיעה הסטורית אל פסל כריסטו ישו הגואל, סמלה של ריו דה ז'נרו בברזיל, עם אהבה, עם שברון לב ועם קשישה שחושפת סודות משפחתיים. היינו שם, עשינו את זה, והנה, בצוק העיתים, נוכל בקלות להינות שוב ממשהו כזה.
הספר הוא ראשון בסדרה שבע האחיות, בהקבלה לשבע הפליאדות, שהן צביר כוכבים, אך גם דמויות במיתולוגיה. הסדרה היא סיפור של שש אחיות, (את השביעית אולי נפגוש בהמשך), כשהבכורה והבכירה בהן, מאיה, היא הגיבורה הראשית בספר שלפנינו. יש כאן מסגרת אחת גדולה של הסידרה כולה, ובה אב עשיר שאימץ את הבנות, כל אחת ממקום אחר, ולכל אחת מהן סיפור חיים אחר. עם מותו המיסתורי של האב נפגשות האחיות וכל אחת מהן מקבלת מעטפה, עם פרטים מעורפלים למדי, על שורשיה ועל מוצאה. בספר הזה, סיפורה של מאיה הוא המסגרת לסיפור חיים אחר - סיפור אהבתה של אם סבתה לפָסַּל צרפתי בוהמייני, סיפור מרגש ונוגע. מאיה הולכת בעקבות תוכן המעטפה שקיבלה כדי לגלות את שורשיה וסיפור האימוץ שלה, ועל הדרך מוצאת אהבה משלה. 
הספר היה יכול להיות מהודק יותר וארוך פחות בעיני, אבל קראתי אותו בהנאה רבה ואשמח לקרוא את ההמשכים. בעולם היה הספר להיט היסטרי ותוכלו לראות למטה כמה הוצאות בחרו להדפיס אותו. ויש למה לצפות, יקירי, כי השני כבר תורגם ובטח גם את השאר נוכל לקרוא בהמשך. 
הסיפור המיתולוגי היווני, על בנותיהם של זאוס ופליאונה מוצג לנו כאן.
אבל יש גם סיפור אבוריג'יני של שבע האחיות והוא מובא לכם כאן. 
זהו ספר קליל וזורם. בהחלט מהנה, גם אם לא מאתגר יותר מדי את הקומה העליונה. אם ימשיך הסֵגֶּר, וגם אם לא, מאמינה שתיהנו. 

    

    

    

    

    

  

יום רביעי, 11 במרץ 2020

משכילה - טארה וסטאובר



משכילה - טארה וסטאובר
Educated - Tara Westover
מאנגלית: אורה דנקנר
הוצאת שוקן 2020, 350 עמודים

הביקורות על הספר הזה שפעו סופרלטיבים ומכל מקום האיצו בי לקרוא אותו. גם עיתונים חשובים בעולם, גם העובדה שהוא תורגם ל-40 שפות, וגם כאן בארץ היללו אותו רבים. הציור על הכריכה מצא חן בעיני ממבט ראשון. ההר עם הדמות שכאילו כבשה אותו וכל זה בתוך עיפרון. אם יש לך את אמצעי הלימוד - הפיסגה היא משהו אפשרי. 
התחלתי לקרוא ולא יכולתי לעזוב לרגע. הסיפור הכניס אותי למשפחה אחרת ממה שאי פעם פגשתי. אנחנו מכירים את הקהילה המורמונית מהספר המצויין שיר לאיזי ברדלי שעליו סיפרתי לכם בעבר. אני לא יודעת אם הנוקשות הזו, אם הפחד מפני הגורל והצייתנות הבלתי מתפשרת - אם כל אלה קיימים בכל קהילה מורמונית. קל להקביל את זה לקהילות דתיות קיצוניות אחרות. הסופרת מבקשת להבהיר שהסיפור אינו של מורמונים דווקא. בקהילה המורמונית הפוליגמיה מותרת, ואנחנו מכירים את זה מקהילות לא רחוקות מכאן. המשפחה הזו אינה פוליגמית, אמנם, אך יש בה פטריארכיה מאד ברורה. האב מחליט ומתווה את הדרך ושאר בני המשפחה מצייתים מתוך אמונה בדרכו אך לא פחות, מתוך פחד גדול. הוא מתחיל באיידהו, מדינה בצפון מערב אמריקה  ש - 19% מתושביה הם מורמונים, וששמה בא ממילה אינדיאנית שפירושה "מרגלית ההר". ההר מאד נוכח בסיפור, ובצורה ציורית ועוצמתית כאחד. 
מה שמוביל את הממואר הזה הוא סיפור חייה של טארה. היא מצייתת לאביה שמייצג מבחינתה את הציווי האלוהי. האב אומר שהעולם מתקדם לקראת סופו ולכן יש להצטייד בתועפות מזון ונשק. אין עוררין על זה. גם כשבאג 2000 הזכור לנו (זוכרים שהיינו משוכנעים שייקרה משהו איום ונורא כשהמחשבים יקרסו וכלום מזה לא קרה?) - טופח על פניו של האב ומתפוגג, עדיין הוא משוכנע שסוף העולם קרב. פועל יוצא מאמונתו הצרופה הוא התנגדות קיצונית לשלטון החוק במדינה. ילדי וסטאובר, שבעה במספר, אינם מדוּוָחים לשלטונות, אינם לומדים בבית ספר, אינם מחוסנים וגם לא זוכים לטיפול רפואי מסודר גם במקרים קיצוניים ביותר. הם עובדים קשה בעבודות מסוכנות מאד וכשהם נפצעים הם זוכים לטיפול הומאופטי מֵאִמם.

טארה, הצעירה בילדי המשפחה, חיה את החיים האלה מתוך ידיעה שאינה מספיק טובה. אבל הסקרנות שלה גוברת ומביאה אותה למחוזות חדשים ומופלאים. לכל אורך הדרך מתקיימת בה הדואליות הזו שבין נאמנות למשפחתה וציות לאביה ולאמונה, לבין הצורך שלה ללמוד ולדעת עוד ועוד. טארה היא יהלום בלתי מלוטש והסיפור חושף עוד ועוד שכבות באיכויות שבה. היא נדרשת לעיתים קרובות להתמודדויות קשות ביותר בתוך המשפחה, לציות לבקשות בלתי אפשריות של אביה, שהוא פנאט עם הפרעה דו-קוטבית. עם אימה, שמתנדנדת בין האמת המונחת לפתחה לבית הנאמנות לבעלה ולצווי הדתי, עם אחיה שון האלים והמסוכן, ואחרים במשפחה הסגורה הזו. התמודדויות קשות לא פחות צפויות לה בעת העימות שבין החינוך שקיבלה לבין העולם החדש שהיא נכנסת אליו.

הספר הזה תפס אותי מהעמוד הראשון והלך איתי לכל מקום. גם עכשיו, לאחר שסיימתי אותו הוא נעוץ בי וממלא אותי בערב רב של תחושות. גם הערכה גדולה כלפי מי שיצאה מגהינום שלא ייאמן, גם חמלה על מה שנאלצה לחוות כילדה, וגם תחושה אמיתית ומוכחת שאם את חזקה ומשוכנעת בצדקתך, תוכלי לנפץ את תקרת הזכוכית. תוכלי לגעת בשמיים. יש לזה מחירים כבדים, וצריך לקבל החלטות מאד לא פשוטות. 
כשתקראו תהרהרו בוודאי איפה אתם בכל זה? 
הכתיבה פה היא מצויינת. התרגום של אורה דנקנר משובח. הקריאה סוחפת ברמה שממש לא ניתן להתנתק מהספר. הוא פותח צוהר לעולמות לא מוכרים. מהר מאד תבינו למה כדאי עד מאד להיכנס לסיפור חייה המרתק של טארה וסטאובר, ולמה תצאו נשכרים ומשכילים יותר ממנו. 
מציגה בפניכם רק חלק מההוצאות שפרסמו אותו:


      

      

      





יום שישי, 6 במרץ 2020

אחרי שהכל נאמר - אן גריפין



אחרי שהכל נאמר - אן גריפין
Anne Griffin - When All is Said
מאנגלית: רחל פן
הוצאת פן, ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2019, 272 עמודים


נסו לדמיין לעצמכם איש מבוגר, אלמן, בן 84, מוריס האניגן שמו, יושב ליד כוס משקה ומספר את חייו. לידו יושבים בנו קֶווין, וגם, ובכן, אני ואתם. מוריס הוא מספר נהדר. הוא מספר כל כך בחן, וסיפור חייו כל כך מעניין ורגיש שאנחנו כולנו מרותקים לדבריו.
במקביל אנחנו שותים איתו משקאות שונים. ומקשיבים. כל משקה מלווה אותנו בדמות מיוחדת מחייו של המספר, וזה מתחיל בילדותו, כבן למשפחת פועלים העובדת בביתה של משפחת אצילים. האצולה מתייחסת אל בני המשפחה של מוריס בהתנשאות וחוסר רגישות קיצוניים והוא בולע את הכאב וההשפלה עד...
טוב. אתם יודעים, אני לא אקח מכם את ההנאה שבגילוי בעצמכם.
כמובן שגם לא אגזול מכם את ההנאה שבהיכרות לעומק עם הדמויות שאנו שותים לכבודן. תכירו את טוני, אחיו הגדול והנהדר של מוריס, המכנה אותו "איש גדול", את מולי הילדה שהיתה מופיעה לפעמים ומלווה את מוריס, את נורין, אחותה של סיידי, איתה נשתה בירה, את קווין הבן העסוק אך האוהב, ולבסוף את סיידי, אשתו ומושא אהבתו הגדולה. איתה נשתה ויסקי מידלטון, המשקה היקר והמשובח ביותר. מטבע אחד, סוברין זהב אדוארד השמיני משנת 1936, יתגלגל לפנינו ויקדם את העלילה, ובכל פעם יפתיע מחדש.
אם חשדתם בי לאחרונה שאני מספרת לכם רק על ספרים כבדים ורציניים, אז זה ספר פחות כבד, יש בו הומור עדין והמון רגעים של הרהור נעים. הוא בשום אופן אינו רדוד או שטחי, אבל בהחלט זורם ומושך לקריאה, כתוב טוב ומהנה עד מאד. האירים האלה, מה אומר לכם, יודעים לכתוב. וזה שכאן הוא אפילו ספר ביכורים של הגברת גריפין. מקווה לקרוא עוד משלה.

כמה דוגמאות:


"המבוכה שלי ריחפה באוויר שבינינו, הקיפה את קנקן התה, את כד החלב ואת קערית הביצים הקשות... עצמתי את העיניים, לגמתי מהתה וטרפתי את הבושה." עמ' 48

"בכל פעם שמישהו מהמשפחה היה בא לראות את הפרי המשונה, שוב נשמע הצחוק של אמא שלי. שכנעתי אנשים  לבוא כדי שהיא לא תפסיק. התקרבתי אליה כמה שיכולתי, כדי לטעום ולהרגיש את השמחה שלה." עמ' 50.

"ואז אנחנו שוב מהרהרים בשקט. שמחים במחשבות שלנו על חיי האיכרות ועל כל מה שאנחנו עושים כדי שהבטן של העולם תישאר מלאה, והלבבות וחשבונות הבנק שלנו ירגישו בנוח." עמ' 88

..."אף אחד, אף אחד לא יודע באמת מה זה אובדן עד שמדובר במישהו שאתה אוהב. אהבה מהסוג העמוק שנאחזת לך בעצמות ומתחפרת לך מתחת לציפורניים, שקשה להיפטר ממנה כמו משנים של אדמה דחוסה. וכשהיא איננה... זה כאילו היא נקרעה ממך. ואתה עומד בבשר החשוף, מטפטף דם על כל השטיח המחורבן, חצי אנושי, חצי מת, עם רגל אחת בקבר." עמ' 221

"בדידות, שוב המנוולת הזאת, משאירה את החורבן שלה לנו, בני האנוש." עמ' 247

מציעה לכם בחום: אל תפספסו את הספר הזה.


      

      

      



יום ראשון, 23 בפברואר 2020

נשמות - רועי חן



נשמות - רועי חן
Souls - Roy Chen
עורכת הספר: יערה שחורי
הוצאת כתר מקור 2020, 325 עמודים

"סליחה, אני אמא של גרישה. ... אני מבקשת לסגור את הספר הזה. ... לא לקרוא יותר, בבקשה. אני מתחננת מכל הלב." עמוד 61
נראה לכם שהקשבתי לה? חושבים שאתם תוכלו? אני בטוחה שלא. 

גרישה הוא ילד מגודל, שמן ומקריח בן כ-40 וגם בן 400 שנה. הוא גר עם אימו מרינה בדירה מלוכלכת מלאה בדלי סיגריות ומצחינה, והוא אינו עושה דבר מלבד לאכול, לעשן ולצפות בטלויזיה. מתקיימות בו כמה נשמות שהוא מכיר וזוכר: גץ, ילד קטן בן 9 מהכפר חורביצה, שיחד עם אחותו גיטל יידה אבן וגרם למותו של איש פולני, גדליה נער חסון מונציה המתאהב בגיילה, ג'ימול אישה"משלהבת חושים ממרוקו", וגוליית הפרעוש מוצץ הדם בדכאו. היום, כדבריו, הוא "קוואזימודו יהודי". (עמ' 304) כל נשמה מספרת את חייה וגם את מותה. המוות אינו מפחיד אותה. החיים דווקא כן. 
תנו דעתכם רגע על התמונה בכריכה. את הציור הזה צִייֵר צַיָיר בשם פייר בורל דל קאסו, והוא אומץ ונערך לטובת עטיפת הספר על ידי טליה בר. כשראיתי את הספר הזה לראשונה קצת נבהלתי מתמונת הכריכה. ילד מפוחד שיוצא ממסגרת התמונה, ועוד רגע בורח או מתנפל עלינו. אבל כשהתחלתי לקרוא את הספר זה התאים כִּכְפָפָה ליד. הספר כתוב כל כך שונה ואחר, וכל כך יפה ויצירתי. קשה לי להסביר לכם עד כמה נהניתי לקרוא אותו, לקפוץ מנשמה לנשמה, מדמות לדמות, והכל בעולם יהודי מאד - כאן או שם, עכשיו או מזמן. מין קליידוסקופ של  אנשים, מקומות, צבעים, ריחות, בגדים, גם שפות שונות. כל מה שעולה על דעתכם ועוד. וזה מתובל בהומור יהודי, לעיתים עטוי מסכות ותחפושות. והנה, עוד מעט פורים. מה יותר מתאים מזה?

הסיפור מסופר לנו, הנשמות, כך הוא קורא לנו הקוראים - על ידי המספר, אך גם אימו נכנסת לטקסט ומנסה להראות לנו שכל זה שטויות מוחלטות. ההתגוששות הזו ביניהם היא חלק מההנאה מהספר. 

כדאי לכם כל כך להקשיב כאן באתר של מה שכרוך (Under Cover) לראיון עם רועי חן החל מהדקה ה-19:52. סיפור הכתיבה של הספר מנוסח כאן ע"י רועי חן בהומור המשובח שתפגשו גם בספר. 

אני מרשה לעצמי לפנק אתכם פה בעוד כמה מהפנינים שבו:
"אוי," פלטה מלכהל'ה. היה זה ה"אוי" המפורסם של האימהות היהודיות מאז ומעולם, אוי שהוא נאום שלם, כתב האשמה, שיר קינה." עמ' 22
"נשמות יקרות, איני רוצה להתעכב על סעודת האבלים המבישה שהתקיימה בדירת המנוח אשר בקומה השישית בגטו וֶקיוֹ...נדמה כאילו שפכו אשפה לצלחות. זה אורז, או כינים? זה רוטב או דם צפרדעים? זה לא מרק - זה חושך בצלחת! שבחתונות שלהם יגישו תפריט כזה, חשב גדליה." עמ' 109
"נשמות יקרות, אם הייתי מתבקש להצביע על ראשית תנועת ההשכלה היהודית המפורסמת של המאה הי"ח הייתי אומר שהיה זה הרגע שבו גיילה השכילה להגיע בעצמה לבית גדליה ואז השכילה למצוא תירוץ להישאר." עמ' 124
"אתם מבינים אבסורד? אני, שלא יהודיה, אוהבת להיות פה בארץ הזאת, ופטיה, שיהודי, לא אהב. סליחה שאני אומרת, אבל זה כל כך יהודי מצידו לא לאהוב המדינה של היהודים. יהודים כל הזמן רוצים להיות במקום אחר. " עמ' 176
"אני לא אוהבת את ירושלים, אגיד לכם את האמת, שמה המיסטיקה זה כמו אפידמיה. יותר מדי רליגיה זה קטסטרופה." עמ' 177

ספר חכם, מצחיק, מלא בכל טוב, שאפשר להינות ממנו שוב ושוב. ממליצה מאד מאד.




יום שלישי, 11 בפברואר 2020

ארצנו הירוקה והנעימה - עאישה מאליק


ארצנו הקטנה והנעימה - עאישה מאליק
This Green and Pleasant Land - Aysha Malik
תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון
ד. תמיר הוצאה לאור 2020, 446 עמודים

אני נוטה להיות רגשנית כשמדובר בשכונה או כפר או מקום קטן בכלל. זה תמיד מחזיר אותי למחוזות ילדותי בשכונה קטנה בבאר שבע שנקראה וילות רסקו, ונבנתה בשביל המדענים של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. היום זו עדיין שכונה אהובה במיוחד, אך היא קרויה נווה עופר. אנשים לא מעטים, שכנים וחברים של הורי, זכורים לי באהבה גדולה עד היום, ועם ילדיהם, חבֵרַי שלי, אני בקשר הדוק גם היום, שנים רבות לאחר שעזבנו. הרבה סערות בכוס מים התרחשו שם, וגם הרבה פרגון ואהבה.

הספר הזה קורה בכפר כזה, שגרות בו דמויות שלמות, עם טוב ועם רע, עם הומור עדין ועם רגשות מובָּעים או מוצנעים. זהו ספר רגיש שבסופו גם דמעתי וחיבקתי.

בכפר השלֵו הזה, שלא בִּכדִי קרוי אחרית בבל, גרה משפחת האשם, מַריָם, בנה האריס מבעלה הקודם, והגיבור הראשי - בילאל. בילאל איבד בתחילת הספר את אימו האהובה, שעל ערש דווי ביקשה ממנו לקחת אליו את אחותה רוחסאנה, המכונה חאלה (דודה) ולבנות מסגד בכפר. בילאל מתחבט לא מעט עם הציווי הזה אך לבסוף מסכים לקיימו. כמובן שמבחינת הכפר זוהי הטלת פצצה, ולכל אחד בכפר יש השגות עליה.
אני לא מתכוונת לספר לכם כאן איך מתפתחת העלילה, ממילא מה שחשוב זו הדרך אל הפתרון שבסוף, הדמויות הכתובות נפלא, ההומור המבצבץ מידי פעם, וההתמודדות החברתית והאישית של כל דמות. 

שפת הפנג'בי, כמו גם האורדו המדוברות בפקיסטן, אינן שגורות בפי, אתם יודעים. אפילו האוכל שהוזכר כאן לא מוכר לי. היו כאן כמה קטעים מאתגרים מבחינה זו, אבל הדמויות הפקיסטניות בספר כמו גם האנגליות שבו את ליבי והאווירה הכללית נעמה לי מאד. 

למטה תראו רק כמה מהפנינים שאהבתי:
"ויכול להיות שאפילו כושר ההתפעמות שלו היה בדעיכה מהירה." עמ' 100
"לא, זה לא קשור בכלל לצבע העור של משפחת האשם. זה קשור ללא נודע. אנשים לא מוכרים מביאים רעיונות לא מוכרים, ורעיונות עלולים להיות דבר מסוכן." עמ' 113
"ביל הרגיש שההיכרות האישית שלו עם הביטוי "יוצא מכלל שליטה" נעשית אינטימית למדי." עמ' 313
"..." ואני מבקש שאף אחד לא יקפוץ למסקנות," הוסיף ריצ'רד בתקיפות.
אך נפש שהשתחררה מכבלי ההיגיון תקפוץ גם תקפוץ. " עמ' 319

כאן תוכלו לשמוע את המחברת, עאישה מאליק, מספרת על כתיבת הספר ועל עצמה.
זהו מן ספר מהסוג שמתאהבים בו לאט, אבל אז הוא כאן כדי להישאר. 


   



יום שלישי, 28 בינואר 2020

מוזיאון הצמחים - קייטי סקוט וקאת'י ויליס


Botanicum - Katy Scott and Kathy Willis
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת שוקן 2019, 96 עמודים,
מבוא מאת פרופ' קאת'י ויליס מהגנים הבוטניים המלכותיים בקיו, לונדון  (Kew Botanic Gardens)

נראה לי שהכי מתאים יהיה לתאר את הספר הזה - או אולי מוטב לקרוא לו אלבום - כמפוֹאָר. פותחים את הספר ומרגישים ממש כמו במוזיאון. שימו רק מוזיקה מתאימה. הצילומים והאיורים של הצמחים כל כך יפים, שלתחושתי, ההרגשה בדפדוף בספר היא ממש חגיגית. 

"אין זה מוזיאון רגיל. דמיינו שיכולתם לצאת לטייל בכל שדה, חורשה, יער גשם טרופי או מרבד פרחים ברחבי העולם. חשבו איך הייתם מרגישים אילו יכולתם לראות בעת ובעונה אחת את כל הצמחים היפים, האקזוטיים והמוזרים ביותר. האם תהיתם פעם מה הייתם רואים לו נדדתם אחורה בזמן, אל ראשית החיים על פני האדמה?..." עמ' 1

כך נפתחת הדלת אל המוזיאון המיוחד הזה.

מי שקורא בספר פוגש בו ישר בהתחלה את ראשוני הצמחים, אלה הפרימיטיביים ביותר, גם הם, מצויירים כאן במלוא קסמם. אצות, טחבים, חזזיות ופטריות, דברים שבטיולים שלנו אנחנו עלולים לפספס או לעבור לידם בלי לדעת איך הם באמת נראים, וכמה הם יפים. מכאן ממשיכים לעצים: עצים מחטניים, עצים טרופיים, עצי פרי ונוי, יערות גשם. בהמשך - דקלים וצ'קסים, שאני, למשל, לא ידעתי מהם עד כה... וכך זה ממשיך עד לפרחים המורכבים המעניינים ביותר, הסחלבים ואחרים יפהפיים. בפרק האחרון מוסבר בצורה גרפית איך צמחים מתאימים עצמם לסביבה. כאן נפגוש צמחים טפילים ואפילו צמחים טורפים. 
למרות שבטיול רגיל היינו לוקחים אולי נעליים נוחות וכובע - וכשתגיעו לגני קיו, זה יהיה מן הראוי והמומלץ - כאן הייתי ממליצה ללבוש מחלצות, לנשום עמוק ולהינות מהמראות המקסימים האלה.

הספר מתאים לכל גיל, והוא חלק מסדרה שכתבו שתי המחַברות. אני מצרפת כאן תמונות של ספרים אחרים בסדרה. בואו נקווה שיתרגמו לנו גם אותם.