ההתכתבות - וירג'יניה אוונס

 

The Corrrespondent - Virginia Evans

מאנגלית: שרון פרמינגר

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2026, 225 עמודים מודפסים

"בכל פעם שהשנה מתחלפת בלוח, אני נעשית מהורהרת. כאילו אני נכנסת למזווה וסוקרת את מה שנמצא שם. בודקת את המלאי - מה יש לי, מה דרוש, מה מצב העניינים... הרי אתה יודע שאני מאמינה באל תבוני, שמתכנן תוכניות ויש לו אחיזה איתנה במה שקורה כאן למטה - כך שאם אני אמורה להגיע אליה, אני אכן אגיע." עמ' 182

קיבלתי המלצה ראשונה על הספר הזה לפני כשנה. הוא לא תורגם אז מאנגלית אז החלטתי להקשיב לו באפליקציית LIBBY. זה התחיל טוב, אבל לא היתה לי אז פניות מספקת כדי להקשיב להקראת מכתבים, אז נטשתי בצער. קיוויתי שיתרגמו אותו מהר ואז אקח אותו לידי. בינתיים עברו לא מעט מים בנהרות וקרו המון דברים ואז סתיו, החמודה הזאת שמקטלגת לנו ספרים בנוכרית בספרייה, הזמינה אותו לספרייה. היא הניחה אותו לפתחי, וכשהסברתי לה שכנראה ייקח לי זמן לקרוא אותו, היא אמרה: "אז כדאי שתתחילי עכשיו". מה שהיה נכון בתכלית. ואכן כך עשיתי. וזה היה איטי אבל מתגמל. ואז תרגמו אותו בהוצאת ידיעות אחרונות ונורית דאגה לי לעותק מודפס משלי. 

סיביל ואן אנטוורפ היא עורכת דין בשנות השבעים שלה, היא פרשה לגימלאות והכתיבה ממלאה את חיי השגרה שלה. היא כותבת לשלל אנשים ובד"כ פותרת בעיות דרך המכתבים. יש לה בעיה רפואית קשה שמתחילה להכביד עליה בכתיבה, וגם בניידות, אבל יש אנשים טובים מסביבה שעוזרים לה. 

קראתי לסירוגין, בשתי השפות, לאט לאט, כי יש פה מין פסיפס כזה של מכתבים, כשכל אחד מהמכותבים תורם ומוסיף אבן קטנה ומיוחדת במינה לעלילה עד להשלמת התמונה המלאה. ודרך המכתבים אנחנו מכירים אנשים שונים כשההתכתבות מתאימה לאופיים של הנמענים. חלק מההתכתבויות מכילות שמות של ספרים אהובים (שרבים מהם גם אני קראתי ואהבתי). יש כאן תכתובת עם סופרים, עם מנהלת באוניברסיטה שאינה מאפשרת לה להשתתף כשומעת חופשית בקורסים ספרותיים באוניברסיטה, יש גם ילד צעיר ומיוחד שהיא מתכתבת איתו. ויש גם כותב אחד שמטריד אותה, והיא חייבת למצוא אותו, כי המכתבים שלו מפחידים אותה. 

חוץ מכל אלה, יש התכתבות אחת שנמשכת לאורך הספר עם דמות שמתגלה בסופו, והיא מרגשת בלי סוף ומאירה את הכל בזרקור חזק ונוקב.

"אבל אני רואה את החיים כדרך ארוכה, שבה אנחנו פוסעים בכיוון אחד. בדרך כלל אנחנו הולכים לבדנו בשדה פתוח, סחוף רוחות, בין גבעות, וגם בהרים לפעמים. ובשלג. ומדי פעם מצטרף אלינו מישהו והולך איתנו כברת דרך, ולפעמים (וזאת הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה) לפעמים אנחנו רואים אורות מרחוק, איזשהו בית בודד או כפר, ואנחנו מתעודדים ונכנסים לזמן מה למקום חמים, לחניית ביניים. אולי אוכלים ארוחת ערב חמה ושוכבים  לישון. ואולי אפילו נשארים שם כמה שנים." עמ' 38

העלילה מקבלת את התפניות שבה בצורה אינטליגנטית ומרומזת, כתוב יפהפה, רגיש, עדין וגבוה. הנה מגיעה אלינו שנה חדשה. כדאי לכם להתפנק עם המעדן הזה. 

  

  

  

  

  

  

  

  

תיאו של גולדן - אלן לוי

 

Theo of Golden - Allen Levi

מאנגלית: כרמית גיא

הוצאת מטר, 2026, 436 עמודים

זהו ספר שהתחיל - וגם המשיך כך בחלקו הגדול - כמו רטייה קרה על כוויה. התאים לי ממש. אין בו ציניות, אין בו רוע כמעט, והוא עדין עד מאד. הוא נקרא לאט, הוא מלא בפרטים קטנים של יופי: צמחים מיוחדים, נופים, צלילים של מוסיקה ובעלי חיים. זה חולש כמעט על כל הספר, להוציא שני קטעים שהם קשים לקריאה, אחד מהם קשה מאד.

תיאו הוא איש זקן שמגיע לעיירה דרומית קטנה שנקראת "גולדן". ההיכרות הראשונה של תיאו עם גולדן היא בבית הקפה צ'אליס, בו, מלבד הקפה הטוב, הוא מוצא גלריה של רישומי דיוקנאות המצויירים בצורה מופלאה, מדוייקים לפרטי פרטים, ממוסגרים ותלויים על הקירות. זה מרגיש כמו קבלת פנים חמה, כאילו התושבים מציגים את עצמם לאורֵחַ החדש. בעיירה יש טיילת רחבה ויש בה גם אגם, שנקרא פדר, נוצה, (בהמשך נלמד על המשמעות המיוחדת של נוצות בספר). על פי הצעתו של מתכנן העיר "נקבע שהמרחב בין צידו המזרחי של ברודווי למערבו יהיה גדול דיו כדי לאפשר לגדל עצי נוי, להציב מזרקות, להציג שטחים פתוחים למשחקים ונוף של מרחבים ירוקים." עמ' 88. 

כך נכנסנו לאווירה של המקום. לכל הדעות מקום נעים, מתאים לאמנים ואנשי רוח. וכן, כמובן שגם לנו.

יש לו, לַזָּקֵן - מבחינת התושבים בעיירה וגם מבחינתנו הקוראים - רק שם פרטי, תיאו. הוא אינו משחרר מידע על עצמו בכלל, גם לא כשהוא שוכר דירה אצל מי שפרטיותו מאד חשובה לו. הוא קונה את עולמו החברתי במקום בזכות יכולת ההתבוננות העמוקה וההקשבה הרגישה שהוא ניחן בהן, ובזכות יכולתו לראות ולהראות לעומדים מולו את הטוב והפלאי בחייהם. 

תיאו רוכש כמה מהתמונות האלה שנשארו תלויות על הקיר, ובזו אחר זו מזמין את האנשים המצויירים  בציור ונותן אותן, בטקסים מיוחדים ליד האגם, במתנה. כך אנחנו מתוודעים לדמויות המיוחדות במקום, ולומדים את סיפור חייהן. הוא לא מבקש כלום בתמורה, מבקש רק להעניק את התמונה לאדם המצוייר בה. זה מסתדר היטב בעלילה של הספר, כן, יש משהו כמעט מקודש ברצון הזה להייטיב עם הזולת ככה, אלטרואיזם צרוף. חייבת לומר שבקטעים מסויימים זה קצת נזל לי למחוזות המתיקות-יתר. הכתיבה היא מעט שטחית ומרפרפת, אבל האיזון בא מתוך הסיפורים האישיים של חלק מהנמענים ותגובתם למתנה שניתנה להם. 

"תיאו חזר הביתה עם השקיעה בין ידיו. כאשר פנה מן הנהר אל רחובות העיר, הציץ לאחור עוד פעם אחת לראות את הדמות הקטנה אך החסונה במרחק, מושך משוטים אל מול זרם המים הצבועים בצבע הניקל." עמ' 207

"בין  שהאמנות היא פיסול, חקלאות, הוראה, משפט, רפואה, מוזיקה או גידלו ילד, אם אין בה אהבה - בלב ליבה - היא יכולה להיעשות במיומנות, אולי קל לשווק אותה או שהיא פופולרית, אבל אני בספק אם היא תהיה טובה באמת. שום דבר אינו מה שהוא אמור להיות אם אין בתוך תוכו אהבה." עמ' 140

"" הלילה, כשסימון ינגן את השירים שלו, הצלילים יצאו מתוך הצ'לו שלו ויעופו לכל הכיוונים. את מבינה, כל התווים נמצאים עכשיו בתוך הצ'לו שלו. אבל כשהוא יעביר את הקשת, כך." תיאו החווה בידו, "זה יהיה מפתח שיפתח את הדלת וכולם יצאו, בזה אחר זה..."" עמ' 371

הספר זכה לביקורות מעולות בעולם. היו, מן הסתם, גם כאלה שלא התחברו לזה. אבל מכיוון שבעת הזו  יש בעולמנו כל כך הרבה מקומות שזקוקים ליופי הנקי הזה, בחרתי ליהנות מזה, ולהכיל גם את החלקים המתוקים מבלי לשפוט. מומלץ מאד. ספר לנשמה. 

(כמו שאתם רואים הכריכות בעולם דומות מאד. לכן הנחתי כאן רק כריכה אחת מכל שפה.)

  

  

  

  

  

בֵּין הַשְּנִיָּה לַשְּלִישִית - גַּיְא עַד

 

Between Second and Third - Gai Ad

הוצאת יצירה עברית, 2026, 194 עמודים

נקרא כספר דיגיטלי באפליקציית "עברית"

אחרי שקראתי את הספרים הקודמים של גיא וגם התכתבתי איתה פה ושם בווטסאפ, ידעתי שיש סיפור שאולי ייקרא תשע בהונות, שמתהווה ונכתב בראשה כבר כמה שנים ושאני ארצה לקרוא אותו, כמובן, הכי מהר שאפשר. אז נידנדתי לה. כי הכתיבה שלה מקסימה אותי וגם כאן בבלוג תוכלו למצוא שניים נוספים מספריה. (ויקי ויקטוריה, והרימון 7).

פעם בכמה חודשים שלחתי לה תמונות של כפות רגליים. והמתנתי עוד. והנה זה קרה. דווקא עכשיו, כשאני מתקשה להתרכז והפניות שלי לקריאה היא על הריצפה ממש - הגיע הספר הזה אלי. ואיזה מזל... 

כבר על הכריכה נכתב משפט שדינדן לי באוזן. "אושר קרא פעם בכתב עת שהזכרים של השפיריות הולכים ומאבדים את צבעי הראווה שלהם בכנפיים. עולם המדע תהה, ואושר ביחד איתו, אם ייתכן מצב שנקבת השפירית לא תזהה את הזכר, והמין ייכחד. זה הבהיל אותו, והוא התחשש מהאפשרות שגם אלפא לא רואה בכלל שהוא בן." וזה ממשיך ומתנאה גם בהמשך. העברית של גיא היא מענגת ממש, ואתם יכולים להתבשם ממנה שוב ושוב. 

שלושה דורות כאן, נראה לי ששם הספר מתייחס להורות, ההורות הראשונה היא של אימה של אלפא, שהיא גם סבתא של נתן. אלפא נולדה תוך מין אירוע חברתי, בואדי קטן ונידח. עם אורחים מסוקרנים, עם כרוז. מיד לאחר הלידה הזאת ירדו בני הזוג מהבמה והתרחקו מהמקום. לאם ולאב אין שם בספר, האב נעלם מהסיפור די מהר אבל האם נוכחת מאד. היא אישה מרשימה שפרטיותה יקרה לה. היא מגדלת את אלפא בצמצום חברתי, מעין כלוב זהב מוגן. 

"אחר כך, כשאלפא למדה לקרוא, היא נזכרה ברגע הזה וחשבה על קורת גג ועל קורת רוח, תחת שתיהן הרגישה מוגנת מסערה."  "היא כל כך אהבה אותה. בבית שקנתה ידעה שתשמור עליה ותלבלב אותה." עמ' 15 

בפרק הבא אנחנו פוגשים את אושר. קרוב ללידתו נגדעה בוהן ברגלו והוא צולע צליעה קלה מאד. הוא מלמד את עצמו ללכת בצורה שהצליעה שלו כמעט אינה מורגשת, אבל לתחושתו הוא פגום. לאושר יש כלב שקרוי פונדק, והוא קשור אליו מאד.  יש לו שתי אחיות מוצלחות ו"שלמות", אבל אושר מצטמצם בתחושה הזאת, של מי שלא מוערך מספיק, שכאילו גבריותו מוטלת בספק, למרות הצלחותיו. 

כשאלפא ואושר נפגשים, אלפא שיכורה ומטושטשת, ואושר לוקח אותה באוטובוס שלו לביתה. שני האנשים האלה - פגישתם ואהבתם היא משהו שהיה מן ההכרח שיקרה, גם כי הם דומים בבדידותם וגם כי הם שונים באופיים. 

נתן הוא הילד שנולד לאהבתם. ילד בלי מתום ששואל שאלות עם נפש חופשייה. נתן הוא ילד רגיש שפועל על פי חוקים חכמים משלו, מתוך הראייה האמיתית של המצבים המונחים לפתחו, ומתוך אופקֵי הרגש הרחבים שלו. הוריו גאים בו גם כשהוא פועל אחרת מהציפיות שלהם, גם כשהוא מסתכן ולוקח על עצמו החלטות שאינן תמיד מתאימות לסביבה הנורמטיבית בה הוא נמצא. גם הסבתא מתבוננת בו ומחייכת אל נכדהּ גם כשאינה נמצאת פיזית.  

אני מזמינה אתכם לקרוא את הספר הזה שהוא כמו בחלל וזמן אחרים. הסופרת נותנת שמות כאילו מרחפים למקומות. הדמויות נכנסות לקורא.ת לנשמה ונשמרות שם. רציתי מאד לדעת מי מכאן השתתף באמת בחיים של גיא, (חוץ מהאב העיתונאי) ואיך, מה היה מקומם של האנשים האלה, שהוצגו כאן כל כך חי, שנדמה כאילו היכרנו אותם, כאילו הם מסתובבים בינינו.   

"אנשים מצליחים להתחבר זה לזה ברגע מסוים, נקודה בזמן, ולאבא שלך ולי זה קרה. בני מזל שאנחנו. כמה ימים אחרי שחזר נסענו ביחד לשדות זרים. הכל היה מעניין כל כך, חדש, אחר. כל חלק בגוף שלי היה סקרן. אני זוכרת את ההרגשה. כאילו שיש לך מזלף בראש ומשקים לך את המוח..." עמ' 12

""אומרים שאם ממשיכים לנסוע על הכביש הזה כמה שעות טובות מגיעים לחוף מבטחים," אלפא אמרה. אמא שלה שרבבה את זה באוזניה פעם, כשאלפא שאלה אותה על שטח שצבוע בלבן בצידי מפת המגרש הביתי. הלבן לא היה ים, הלבן לא היה שדות זרים, הלבן היה בפני עצמו, מקום מפלט שעליו לא חלים חוקי המגרש הביתי. מי שהגיע לחוף מבטחים הסתכן, כי מרד במנגנון. "מי יודע מה יכול לקרות שם," אמרה בקול אחר, שהגיע מתוך הדמיון שלה." עמ' 88

עלילה מיוחדת ושונה, ומאד יצירתית. עברית של הביוקר. משהו ששווה קריאה נוספת, ועוד אחת.

הספר הסודי של פלורה לי - פאטי קלהאן הנרי

 

The Secret Book of Flora Lea - Patti Kallahan Henry

מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

הוצאת הכורסא, 2026, 450 עמודים

לפני הכל, הכריכה מצאה חן בעיני. גם הכותרת. זהו סיפור על שתי אחיות שגרו עם אימן בלונדון עם תחילת מלחמת העולם השנייה, שנשלחו לכפר קטן, יחד עם ילדים רבים אז, כדי להצילן מהבליץ בלונדון.  הגדולה - הייזל, והקטנה - פלורה לי, מצאו את מקומן אצל אשה אחת, בריידי שמה, ובנה הארי. המקום איפשר לילדות משחקים וטיולים בטבע, ליד נהר ושפע עצים וצמחים.  הייזל לקחה על עצמה את התפקיד לשמור ולהגן על אחותה הצעירה, ולשם כך בנתה להן עולם קטן דימיוני וקסום  מין יער פיות סודי שכזה. היא קראה לו וויספרווד, וסיפרה לאחותה שאליו תמיד יוכלו לברוח. הארי שיחק איתן וגם למד איתן בבית הספר. יום אחד, כשהייזל והארי לא שמו לב - נעלמה פלורה לי. החיפושים המאומצים אחריה, של הייזל, הארי, המשטרה ולמעשה כל אנשי הכפר, העלו חרס. רגשי אשמה וחרטה הביאו את הייזל לחזור לאימה ללונדון, ומאז היא חיפשה את אחותה בכל דרך אפשרית.

לאחר שנים, הייזל עובדת בחנות של ספרים נדירים ומנסה להתקבל לעבודה בסות'ביס, חנות ספרים מכובדת ביותר בלונדון. יום אחד נופל לידיה ספר שמספר את סיפור היער של וויספרווד, מה שמערער את הייזל לגמרי. היא חייבת למצוא מי כתב את הסיפור הסודי שלה. זה מחזיר אותה לחיפוש אחר אחותה האבודה.

זה אינו ספר מתח, אבל יש בו קטעים מושכים. יש בו תיאורים חביבים של נוף כפרי, פה ושם איזכורים של ספרים מוכרים, אבל משהו בו לא היה מספיק לי. המילה קסום, על צורותיה, מפוזרת בספר קצת יותר מדי לטעמי, מה שעשה את הספר מעט סכריני. יכול להיות שהספר הזה נפל לי בתקופה פחות קשובה, ולכן לקח לי המון זמן לקרוא אותו, וגם, ניתן היה להדק אותו מעט. למרות זאת, בהחלט שמחתי להיכנס אליו בכל פעם שהתאפשר.