חפש בבלוג זה

יום שני, 18 בינואר 2021

שיחות עם חברים - סאלי רוני

 

   Conversations With Friends - Sally Rooney
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת מודן סדרה לספרות יפה 2020, 275 עמ' כולל תודות.

"משום מה הרגשתי שניק חש כלפיי אהדה ללא תנאי, תומך בי בכל מקרה, ואילו לבובי היו עקרונות נוקשים שהיא החילה על כולם, לרבות עליי. לא פחדתי מהשיפוט של ניק כפי שפחדתי מהשיפוט של בובי. הוא שמח להאזין לי גם כשלא הסקתי מסקנות נוקבות, גם כשסיפרתי על התנהגויות שהאירו אותי באור לא מחמיא" עמ' 173

במשך פרק זמן לא מבוטל בו קראתי את הספר הזה לא הצלחתי להחליט אם אני אוהבת אותו או לא. את הספר הקודם שקראתי של סאלי רוני אהבתי מאד. וכאן, הרגשתי שהכל מרופרף, זה כאילו כל כך הרבה מלל נישא מעל המשתתפים בשיחות האלה עם החברים ועם המכרים, מלל שאין בו עומק, שהוא עוסק בניסיון להרשים, להישמע אינטליגנטים. מילים שהאומרים אותן חשבו היטב לפני שאמרו אותן, והרגש לא הצליח להפריע. מכיוון שאני טיפוס רגשני, לא אהבתי את זה. אבל נשאבתי, כי הסיפור נע מהשקפות פוליטיות נחרצות ומוּבְנוֹת עד למה שמערער אותן - לרגש.

פרנסס הגיבורה וה"בסטי" שלה, בובי, (לדעתי לא סתם נבחר לה שם שהוא גם של בנים), שגם היתה בת זוג שלה, מופיעות במופעי ספוקן וורד. אלה הם מופעי הקראת שירה במילים יום יומיות, לעיתים בוטות. פרנסס מרגישה שהיא האנדרדוג פה למרות שהיא זו הכותבת את הטקסטים במופעים שלהן. פרנסס היא אינטלקטואלית ענייה שנזקקת לעזרתו הכלכלית של אביה המצוי כמעט תמיד בגילופין. בובי באה ממשפחה עשירה, והיא יפהפייה ומלאת כריזמה. שתיהן בזות לקפיטליזם, כל אחת מהמקום שלה. התחושה שלי היתה שפרנסס מנסה לכסות על רגשותיה באמצעות משפטים מתוחכמים ועוקצניים, לפעמים היא משלמת על כך מחיר יקר. 

"אני תמיד חששתי שיגלו שאני ענייה למדי, ועוד קומוניסטית. באותה המידה חששתי לנהל שיחה עם אנשים מרקע דומה לזה של הוריי, חששתי שההגייה שלי נשמעת יומרנית או שהמעיל משוק הפשפשים דווקא יוצר רושם שיש לי כסף." עמ' 89

מליסה היא סופרת וכותבת, ובעלה, ניק, הוא שחקן יפה תואר. עצם יופיו כאילו מציב אותו במקום נמוך יותר  אינטלקטואלית. הם מזמינים את פרנסס ובובי אליהם, לבית הגדול, היפה והמרשים שלהם, ופרנסס מיד מרגישה נחותה. מתפתח רומן בינה לבין ניק, שעיקרו סקס. במהלך השיחות ביניהם היא מנסה לכסות על רגשותיה ועל מצבה הכלכלי ולהבליט את עליונותה השכלית. 

"היה לי קל לכתוב לניק, אבל ההתכתבות גם עוררה בי מין רטט תחרותי, כאילו שיחקנו טניס שולחן. הקפדנו לכתוב בקלות דעת. "עמ' 43

הסקס ביניהם מרגיש כמו הליכה על קצות אצבעות, משהו שלא קשור לרגש. יש התפתחות בזה במהלך הספר, כשמתברר שפרנסס חולה והיא מסתירה את זה מניק וגם מבובי. הקשר בין פרנסס לבובי, למרות הפרידה ביניהן - אותה יזמה בובי - הוא חזק ביותר. כאן במיוחד מורגש המאמץ להסתיר ולחפות על הרגש הטבוע עמוק.

הספר מושך מאד לקריאה. לקחתי אותו אלי כי מאד אהבתי את הספר הקודם של רוּני. זוהי כתיבה מיוחדת עם משפטים קצרים, קצביים, לדעתי מתאימה לספוקן וורד, ואהבתי את זה. הספר זכה לפרסומים רבים בעולם, כפי שתראו כאן למטה. קראתי חוות דעת מאד אוהדות עליו. אני אהבתי יותר את אנשים נורמלים שלה שאחרים אהבו פחות. עדיין, ממליצה לכם לקרוא אותו בגלל הפן החברתי המעניין שבו, ובגלל הכתיבה המיוחדת. 



    

    

    

    

    

    



יום שלישי, 12 בינואר 2021

לרגל הנסיבות - רוית ראופמן


הוצאת כנרת זמורה דביר, 2019, 319 עמ', נקרא באפליקציית Libby.

הספר הזה הגיע לספרייה וכאילו עבר מעלי, לא ברור לי למה. הוא התחיל לסקרן אותי בין כל הספרים שכספרנית עוברים תחת ידי, כשקבוצת קוראים, שחבריה קוראים בספרייה שלי - התחילה להתעניין בו. ואז גם היתה המלצה מיוחדת וחד משמעית של רַעיָה. אז נרשמתי בתור לקריאה באפליקציה הדיגיטלית. שמתי לב שתוך כדי קריאה אני מרבה להשתמש בסימניות, צילומי מסך והדגשות במקומות שונים בספר. הגיע שלב שבו לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלקרוא את הטקסט היפהפה הזה ברצף, בלי לעצור. עכשיו, זה בהחלט לא ספר קליל, והקריאה בו מצריכה ריכוז. אתה מוצא את עצמך מהורהר ונזכר בפינות יקרות מהבית שלך, מהמשפחה שלך, מהמילים ששייכות לבַנֶיהַ, ושמישהו מבחוץ לא יבין. כאן קוראים לזה "שפת האם". 
"שמתי לב שהתגעגעתי לשפת האם שמזמן לא דיברתי בה. שכיף לי לדבר בה איתו." עמ' 185

נוגה גלובר היא פסיכולוגית קלינית, ובהתחלת הספר, אימה הקשישה רותי, מועדת במקלחת (או בלשונה: "משתטחת פרקדן"). נוגה נוסעת אליה מייד, אבל אז היא מקבלת שיחת טלפון המודיעה לה כי מטופלת שלה, אדווה, נערה מסובכת ומורכבת, ניסתה להתאבד. היא מסתובבת בסיבוב פרסה חד ומפספסת את הביקור החשוב מאד אצל אימה. בהמשך יסתבר כמה כבדה האשמה שתגיע בעקבות הבחירה וההחלטה האלה. 
אמה של נוגה, רותי גלובר, היתה ילדה שורדת שואה, שאימה בחרה שלא לשתף אותה בחייה ובמה שעברה בתקופת המלחמה. הסודות המשפחתיים תופחים ומעיקים, אך גם מורחקים מההוויה במשפחה ככל שניתן, גם על ידי הומור משותף. אנחנו יודעים, כי המספרת יודעת-כל מעדכנת אותנו. היא ניצלת תודות לאישה נוצריה, יוליה פפיאק שמה, חסידת אומות עולם. סיפור ההישרדות של רותי הוא הסיפור של חמותה של הסופרת. 
הספר נע בין ילדותה של נוגה בקיבוץ, לבין ילדותה של רותי, ובהמשך גם בגרותה של נוגה, חייה המורכבים, עם משפחתה, אביה הנעדר, אחֵיה (שאחד מהם נפטר בעודו עולל) ואחיותיה, חברותיה מהקיבוץ וחבריה ללימודים, וכן, ואולי במיוחד, רוני, שלא אספר לכם עליו כדי לא לקלקל לכם את החוויה. מדי פעם מגיעים הבזקים אל החדשות, וזה מתעדכן עד היום. "בארץ פרץ מבצע "ענבי זעם" במטרה להשיב את השקט לצפון... ואילו הייתי מרשה לעצמי להיות מרוכזת, ודאי הייתי מזהה שעם בוא השגרה חסרתי את הריגוש המכאיב שבלא לדעת איפה אלי. חסרתי את הציפייה למצוא משהו שאולי נעלם. העומס של התרגילים להגשה היה בשיאו, עונת המבחנים התקרבה, ובמרוץ נגד הזמן היה אפשר לשים לב שהאגרופים שלי קפוצים רוב שעות היממה, השכמות שלי תפוסות, הנשימה שלי אוחזת את הצלעות שמבפנים, והפה שלי אומר דברים שצריך להצטער עליהם." עמ' 159
התגובות של נוגה, המסוכסכת עם עצמה וגם עם אימה הן לא לא-נורמלית. התגובות שלה הן נורמליות "לרגל הנסיבות", כך אומרת חני, שהיא הפסיכולוגית של נוגה ואח"כ גם המנחה שלה בלימודים. אימהּ מעוררת בה רגש אמביוולנטי של אהבה ודחייה. 
 "אז התאפקתי. התאפקתי לא לענות. זה היה חדש, להתאפק. רק אחרי שהתאפקתי, הבנתי שזה חדש. " 250

הישרדות, שיפוט ואשמה, אהבה ותשוקה, אחים, ילדות ובגרות, התכחשות וגם הכחשה, שפת אם, חיים בקיבוץ, שואה. אלה הם חלק מהנושאים שהספר מציג. ויש את רם חולה הנפש, שמאיר את כל האמת. "מה את דואגת, נוגה? מה כבר יכול לקרות שעוד לא קרה?"..."הוא יודע במקרה איפה רוני?" "לא רם, איך אתה תמיד יודע מה לשאול?"" עמ' 149

כמה דברים התחברו אלי אישית בספר הזה. גם בילדותי היו נשמעים בבית ביטויים כמו "הבית של ההורים". סבא וסבתא שלי נקראו "ההורים" ע"י שני הורי. ביטויים נוספים זיהיתי בספר שנאמרו גם בביתי, ושצמחו אולי בקיבוץ שהורי היו ממקימיו. גם  לי יש בן שנושא את שם אחי שאיננו. הניסוח הזה של מה שמרגישים כלפי חברות ילדות, ממש הרגיש לי שלי:

"הדיבור על העבר היה ממכר. הכוח שלו היה סוחף ולא היה אפשר להתנגד לו. חזק יותר משתי הזקנות שכבר החלו מניצות בנו, עושות יד אחת נגדנו ומביסות אותנו ב"מרוץ נגד הזמן" - חברת ילדות שומרת אותך בתוך הזמן. הגוף שלה מסמן לך איך את נראית וכמה השתנית. העור שלה מתקמט גם על הפנים שלך. הבגדים שלבשה בתיכון ובשנות העשרים והשלושים, נזרקו גם מהארון שלך. חברת ילדות היא בת ברית ואשת סוד, שומרת איתך על הזיכרונות במשמורת משותפת. חברת ילדות תמיד תהיה געגוע, גם כשהיא נמצאת." עמ' 270

הספר כתוב בצורה מטפורית (מושג הזמן מקבל נפח משלו, למשל) והשימוש בשפה העברית קסום בעיני ממש. העברית כאן חיה ונושמת, מקשטת את העלילה ומוסיפה נדבכים לבנייתה. זהו ספר שעלילתו מטלטלת ונוקבת, והכתיבה שלו מענגת.

אני מאיצה בכם: קחו אותו אליכם. הוא יהיה שלכם ואיתכם זמן רב אחרי שתסיימו לקרוא בו. אני חושבת שאקרא בו שוב בהקדם.


יום חמישי, 7 בינואר 2021

צעדים קטנים של אהבה - קתרין סנטר


 

How to Walk Away - Kathrine Center

מאנגלית: דנה טל
משכל, 2020, 383 עמודים

הספר הזה בא לאחר כמה ספרים כבדים ואחרי השנה הזאת שהיתה... נו, אתם יודעים, לא משהו. אז ביקשתי לעצמי ספר אופטימי, עם הומור טוב, גם קליל במידה אבל בלי להעליב את התאים האפורים שם למעלה. בקיצור - מצאתי. והנה אני רצה מהר לספר לחבר'ה.
מרגרט ג'ייקובסן עומדת להינשא לצ'יפ, חתיך מושלם ומצליח שהיא אוהבת ומעריצה. היא בעלת תואר שני במנהל עסקים ובעוד זמן קצר תתחיל לעבוד בעבודת החלומות שהשיגה. הכל נראה כמו התחלה של חיי אושר ועושר. אבל אז היא מסכימה להצטרף אל צ'יפ הטייס המתחיל שרוצה להרשים אותה, ולמרות הפחד ותחושת הבטן הרעה שלה - היא יוצאת לטיסה איתו. כל הנורות האדומות דולקות בעוז ואכן, אשר יגורנו ... 
מרגרט נפגעת קשות מהתרסקות המטוס, בעוד צ'יפ יוצא מהטיסה ללא פגע. כן, זה קצת לא הגיוני, אבל ככה זה בסיפור שלנו, וכאן, בניגוד לציפיות מתחיל הסיפור המתובל והכייפי הזה. 
מרגרט מגיעה לבית חולים כשהיא פצועה קשה, החלק התחתון של גופה אינו נשמע לה וחלק גדול מפניה וצוארה אכן נראים כמו תאונה נוראה. עכשיו מתחיל תהליך שיקום ממושך ומרגרט מצוותת לפיזיותרפיסט קשוח וקר וגם סקוטי, שמקפיד מאד על הכללים ונמנע מ - small talk. הוא גם אינו מעודד אותה ואינו מתלוצץ כמו פיזיותרפיסטים אחרים שנמצאים במקום, מה שמוסיף לדיכאון שהיא מצוייה בו ממילא.
אל בית החולים מגיעה לפתע קיט, אחותה של מרגרט, שהיא דמות מיוחדת, ומספקת הומור מיוחד פה. בכל פעם שהיא מופיעה בסיפור הקורא שמח לראות אותה והחיוך נמתח על הפנים.
זה סיפור מרגש, שהדפים בו נהפכים כמו מעצמם, וקצת חבל שהוא מסתיים. אם יתורגם ספר נוסף של הסופרת הזו, אני בודאי אהיה שם. זהו ממתק חביב וכייפי, שמספק זמן נעים וּמאוּורר, בעיתות הלא פשוטות האלה במיוחד. 

    

    


יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

השזלונג הויקטוריאני - מרגניטה לסקי

 


The Victorian Chaise-Longue - Marghanita Laski
מאנגלית: תומר בן אהרון
הוצאת הכורסא, מרץ 2020, 140 עמ' כולל אחרית דבר מאת פי-די ג'יימס.

זה הספר הכי מבהיל ומפחיד שקראתי מזה שנים. הגיבורה, מלאני, חולה בשחפת כבר שמונה חודשים ארוכים, והיא מתאוששת עד כדי כך שהרופא מאשר לה, סוף סוף, לרדת ממיטתה ומחדר השינה בו היתה ספונה - אל חדר האורחים, כדי לשנות אוירה. מלאני היא אשה צעירה, טיפשונת משהו, כמצופה מאשה בעת ההיא, אם לתינוק ונשואה באושר לבעל אהוב, מוקפת במשרתת ומטפלת לילד. העתיד נראה דבש ושושנים. מלאני יורדת אל חדר האורחים ושוכבת על השזלונג הויקטוריאני המכוער, שקנתה פעם מתוך גחמה רגעית.
מלאני נרדמת על השזלונג וכשהיא מתעוררת היא נמצאת בחשכה במקום לא מוכר נודף ריח רע, ומסביבה אנשים שמטפלים בה והיא אינה מכירה. קוראים לה מילי עכשיו. מלאני לא מבינה מה קרה ואיך, אך היא מודעת לכך שהיא נמצאת בסוג של חיים קדומים, האנשים סביבה כנראה מתים והשחפת שלה היא סופנית. תדמיינו לכם תמונה גותית אפלה, מוסיקת רקע מפחידה, ואיום לא ברור שנמצא בחדר ומזהם את האוויר ואת הנשמה. מלאני מרגישה שעליה להילחם בכל דרך אפשרית כדי להיחלץ מהמצב הבלתי אפשרי והמסוכן שהיא מצוייה בו, כדי לחזור לביתה, לבעלה ולבנה האהובים, ולבריאותה המתחזקת.
אני לא כל כך מתחברת לספרי אימה, אבל זו הבעיה עם היותך ספרנית: אנשים מאיצים בך לקרוא ספרים מסויימים ואז, כשהם נופלים לידייך, את מדפדפת לתומך, לא מרגישה איך קורי העכביש האלה סוגרים עלייך ואת נלכדת. וזהו. עד סוף הספר. אלא שאלה בהחלט קורי זהב. כי הכתיבה מצויינת ומאד שימח אותי לחזור לספר שנולד לפני והיה ועודנו פנינה ספרותית אמיתית. 

    

    

    









יום שני, 14 בדצמבר 2020

מציאה - גרהם נורטון

 



A keeper by Graham Norton
תרגם מאנגלית (אירית) - שי סנדיק
הוצאת לסה ספרות צפונית, 2020, 378 עמודים

הוצאת הספרים לסה חדשה לי. היא מתמקדת בספרות איסלנדית, וקסם לי הרעיון של ספרות צפונית. כבר סיפרתי לכם שאני אוהבת את הספרות המינימליסטית הזו, שמשאירה הרבה מקום למחשבה ועומק. הספר הזה הוא דווקא אירי, אבל הוא מזכיר אותם בעומק ואיכות הכתיבה והוא יפהפה עד מאד. ספרות מתח היא בדרך כלל פחות כוס התה שלי אבל פה נשאבתי ונהניתי. הסיפור מתחיל ב"לפני", נע בין "אז" ל"עכשיו", ומסתיים ב"אחרי". 
פטרישיה היא אישה מרירה ובודדה, שחברתה הטובה רוזמרי - דמות מקסימה כשלעצמה - שולחת בשמה מכתב למדור שידוכים בעיתון מקומי כדי לנסות את מזלה. היא יוצאת אל האיש שהכירה כך, ונעלמת. הלשונות הרכלניות בכפר לחשו שנישאה לַאיש ולא תשוב עוד, אבל לאחר כמה חודשים היא חוזרת במפתיע לכפר, עם תינוקת בחיקה.
לאחר מותה, מגיעה  בּיתהּ אליזבת לאירלנד אל הכפר בו גדלה, כדי למהר ולהיפטר מהבית והזיכרונות הלא נעימים שבו, ולחזור לניו יורק ולחייה. צרור מכתבי אהבה שהיא מוצאת בבית ילדותה ממישהו ששמו אדוארד מביא אותה לחקור את מוצאה שלה ואת עברה של אימה. אליזבת התגרשה לא מזמן ויש לה בן מתבגר, זק, שמדאיג אותה. ""זה בסדר. אבל זק, ובבקשה אל תכעס עלי שאני אומרת לך, בסדר?" היא הביטה בו כדי לוודא, והוא הנהן. "ילדים יכולים לטרוק דלתות, הורים לא."" עמ' 358

האווירה הכללית בספר היא אפלולית משהו, מעוננת ומלנכולית, ויש בה מסתורין ומתח מחלחל. "הוא חזר להרגיש אשמה ועצבות כמו מישהו שחוזר בעייפות אל מיטה לא מוצעת. העתיד, כל עתיד, נראה בלתי מתקבל על הדעת כשהביט אל הלילה נטול הכוכבים." עמ' 289. כל החורף הזה התאים לי מאד עכשיו. הוא קצת מפתיע, אם חושבים על כך שהסופר, גרהם נורטון, ידוע כשחקן וקומיקאי, מנחה שיחות ואירוויזיונים, שיש אומרים שהוא מוסיף ערך מוסף הומוריסטי לכל מפגש אתו. דוגמא? בבקשה. כאן קצת פחות מצאתי את הפן הזה שלו, אולי רק דרך דמותה של רוזמרי, אבל עדיין, מהר מאד נשאבתי אל כתיבתו של נורטון. 

הספר מגיע בפורמט מיוחד שמאד נעם לי. הוא סוחף ומסקרן, כתוב נהדר והעניק לי כמה שעות של הנאה צרופה. ממליצה עליו מאד. 


    

   







יום שני, 23 בנובמבר 2020

מנצחת - ישי שריד

 


Victorious - Yishai Sarid
הוצאת ספרים עם עובד, 2020, 195 עמ'

ספר קצר ועמוק, שלכאורה לא ייקח לכם הרבה זמן לקרוא אותו אבל הוא בהחלט אחד מאלה שישקעו בכם ויישארו עמכם. תמי המליצה לי ראשונה, ואחריה גם ג'ני ואז עוד. קראתי גם ביקורת אחת לא מחמיאה לגביו. בהחלט אי אפשר להישאר אדישים למה שקורה כאן, ולדמויות המככבות בסיפור הזה.  
אביגיל היא פסיכולוגית מוסמכת להרג ושבי. היא מאמינה מאד בצורך הצה"לי להכשיר לוחמים להרג כך שלא יסבלו מהלם קרב ומחיים של התמודדויות עם טראומות של מה שחוו בצבא. אביה של אביגיל, גם הוא פסיכולוג, אבל "מהדור הישן" מגדיר אותה כשייכת אל המערכת, מייצגת אותה ומשמשת ככלי בידיה. הוא מציג בפניה סוג של מראה, שבה היא נראית שלמה לגמרי עם הדוקטרינה הצבאית, עם הצורך של החיילים להרוג כדי להיות גברים, כדי לנצח, ויחד עם זה היא אכזרית וקשוחה, ונהנית ממה שקורה בצבא, במלחמה. אימה של אביגיל היא דמות אנמית ואינה מוערכת על ידה, דמות האב, לעומתה, הוא מושא להערכה, אך גם לתחרות מצידה. 
"הוא אף פעם לא שיתף את המטופלים בבעיות שלו, וכשישב מולם היה כמו אל שירד מהשמיים. זה מה שלמדתי ממנו." עמ' 63.
דמות האב היא דמות שמייצרת אמפטיה מיידית, אבל כלפי אביגיל הייתי אמביוולנטיות. היא אישה חזקה, ומוכוונת מטרה, מניפולטיבית. כשהיא עוברת מהידע האקדמי של הדברים שהיא מרצה ומחנכת להם אל הצד המעשי שלהם היא חווה התרגשות מהנה. 

"אדם רגיל לא אוהב להרוג בני אדם אחרים. בשביל זה אתם קיימים, לכן נתנו לכם דרגות, כדי לגרום להם להרוג... אתם חגורת ההצלה הנפשית של החיילים שלכם. בלעדיה הם סתם רוצחים." עמ' 86
 קטעים כאלה מבחינתי מצריכים הפסקת קריאה לנשימה, והיו בספר לא מעט כאלה. 

רוזוליו הרמטכ"ל, שבתחילת הספר היה עוד מח''ט, חבר אז לאביגיל, ביזמתה, וכך נולד שאולי בנה, ששניהם מחרישים את אבהותו זו. רוזוליו רוצה בכל מחיר ניצחון מוחץ במלחמה הבאה. הוא נעזר בשירותיה של אביגיל כשהוא שפוף וחסר ביטחון, וכשהוא מרגיש שהקצינים שלו צריכים חיזוק. במקרים כאלה הוא מזעיק אותה אליו. אביגיל היא סא"ל במילואים, היא מלווה את תרגיל השבי בקורס טיס (שאחי ז"ל היה מתעורר בצעקות בגללו בלילות) ומכירה שם את נוגה, לימים טייסת הליקופטרים מצטיינת ומושא להערצתה של אביגיל וגם, כפי שהיא מגדירה את זה, הצלחתה המקצועית. בניגוד למה שאנחנו יודעים על יחסי פסיכולוג-מטופל, אביגיל מקיימת יחסים בינאישיים קרובים עם נוגה ועם מטופל נוסף, מנדי, הלום קרב שבביתו היא אפילו שוהה לפעמים.
שריד לא פותר את כל הדילמות שהוא מציג בספר, גם לא סוגר את כל הקצוות. הקורא נשאר מהורהר ומוטרד. דמותה של אביגיל מורכבת מאד והבחירות שהיא עושה אינן תמיד עולות בקנה אחד עם מה שהיינו רוצים לראות במי שמשמשת כפסיכולוגית של חיילים צעירים. זו אולי אחת האיכויות של הספר הזה, שנקרא בעניין רב. לא הבטיחו לנו גן של שושנים, אבל יש לא מעט נחמה גם בגן הזה, בעיקר בשל הכתיבה הקולחת והמשובחת. דמותה המאתגרת והשנויה במחלוקת של אביגיל בניצחונה המריר תלווה אותי בוודאי עוד זמן רב.




יום שישי, 13 בנובמבר 2020

הציידת - קייט קווין

 


The Huntress - Kate Quinn
מאנגלית: שי סנדיק
הוצאת אריה ניר, 2019, 575 עמודים

מבחינתי זה היה ספר מתח לכל דבר ועניין. נכון שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, על דמויות שהיו באמת, ונכון שהעלילה נעוצה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל חוויית הקריאה שלי היתה של מתח. ניגשתי אליו בחשש, לא קראתי בו לפני השינה, והוא סחף אותי אליו בלי יכולת להניח לו. בתקופה של סגר - יש מתאים יותר מזה?
הסיפור מסופר בשלושה קולות: קולו של איאן גרהאם, כתב בריטי שאיבד את אחיו במלחמה והפך לצייד נאצים, קולה של נינה מרקובה, טייסת קומוניסטית בשירותו של סטאלין, וקולה של ג'ורדן מקברייד, בִּיתו בת ה-17 של סוחר עתיקות אלמן, שלאחרונה התארס לאישה שעומדת להיות אם חורגת לג'ורדן. האישה, אנליזה, היא אם לילדה קטנה ואסור לדבר על עברה כדי לא לצער אותה. הספר נע מאפריל 1946 ועד אוקטובר 1959.
כשאביה של ג'ורדן מביא את אנליזה היפה בעלת המבטא הזר, אל ביתם של משפחת מקברייד ומודיע על אירוסיו לה, ג'ורדן מרגישה אי נוחות וחשדה גואה עם התפתחות העלילה. לא ברור מי היא באמת אמה החדשה של ג'ורדן. במקביל, איאן גרהם וחברו הטוב טוני מחפשים את הרוצחת הנאצית המכונה הציידת, די יגרין, שרצחה את אחיו של איאן, סבסטיאן. סבסטיאן היה שבוי נמלט והגיע אל ביתה של הציידת שם האכילה אותו ואז רצחה אותו. מי שמבקשת לעזור בידי איאן למצוא את הציידת היא נינה, ילדה-אישה קשוחה שאינה פוחדת מכלום חוץ מטביעה, ושגדלה ליד אגם המכשפות ברוסיה. חלומה הגדול של נינה הוא לטוס והיא אכן מצליחה להגשים את חלומה ולהטיס מטוסים בגדוד מכשפות הלילה של סטאלין. את הטיסה היא אוהבת יותר מכל דבר כמעט. 
בשירותי בחיל האוויר וגם מחוויותיו של אחי בטיסות, למדתי כי הטיסה היא אכן סוג של התמכרות עבור הטייסים. בדיקות הכושר פעם בחצי שנה הילכו עליהם איימים. החשש להיות מקורקע היה, וכנראה עודנו, משתק. כאן, נינה מדברת על האהבה לטַיִס כמשהו גדול יותר מהאהבה בין אנשים שהיא מסוגלת לה. זה מטיל אור על הגיבורה המיוחדת הזאת, שיש בה פן רגיש אבל גם קשיחות שבאה מהצורך לשרוד. משתי האהבות שהיו לנינה, הטיס והרצון להצטיין בו מופיעים כאן כמשהו מוחשי ביותר, צורך קיומי.
כאמור, הספר סוחף ומהפך דפים. החוויה שנשארת לאחר הקריאה בו היא גם של מתח טוב, גם של הנאה מהקריאה אבל בהחלט גם רכשתי ידע שלא היה לי. 
אם אתם רוצים להקשיב להקראה נהדרת של הספר, תוכלו לעשות זאת כאן.
מרתק ומומלץ.