חפש בבלוג זה

יום שישי, 24 בספטמבר 2021

שקד - סון וון-פיונג

 

아몬드 (양장) - 제10회 창비 청소년문학상 수상작
מקוריאנית: ענת חיינה
הוצאת הכורסא 2021, 233 עמודים
"לכל אחד יש בראש שני שקדים... הם נקראים "אמיגדלה" [corpus amygdaloideum*]... כשמגיע גירוי חיצוני, נדלק באמיגדלה אור אדום. לפי סוג הגירוי אתה מרגיש פחד או מצב רוח רע או תחושת חיבה או סלידה. אבל בשקדים שאצלי בראש יש כנראה איזו תקלה. כשמגיע גירוי חיצוני, האור האדום לא נדלק בעצם. לכן אני לא כל כך מבין למה אנשים אחרים צוחקים או בוכים. שמחה, עצב, אהבה ופחד, כולם עמומים עבורי." עמ' 25

בספר הזה מצאתי כמה דברים שאני אוהבת בספרים: הוא מביא אלי עולמות לא מוכרים; הוא דן בדמויות לא רגילות, שבורות משהו, מה שגיא עד של הרימון 7 (ועוד ספרים שווים מאד) קוראת "פרומות"; והוא מדבר גם אל מבוגרים צעירים, (YA); הכתיבה בספר מיוחדת, מאפשרת מרחב לחשיבה (צריך את זה); ולבסוף, יש גם חנות ספרים פה. 
אני, ידידיי, לא צריכה יותר מזה. 

בתחילת הספר מופיעה הדמות הראשית, נער צעיר ששמו יון-ג'ה שאינו מסוגל לבטא רגשות בצורה המובנת לאנשים סביבו. הוא אינו חש ברגש וההבעה שלו מקובעת. אנשים סביבו אינם מבינים את ההתנהלות שלו, ומייחסים לו תכונות רובוטיות. הילדים בזים לו ומתעללים בו. הוא יודע ומצפה לזה אך אינו נמנע מלהיות בסביבתם, וכמובן, אינו מגיב. יום אחד הוא נחשף למעשה בריונות כלפי אימו וסבתו שהן משפחתו כולה. הוא אינו מגיב. סבתו מתה ואימו מאושפזת בבית חולים ללא הכרה לחודשים ושנים. יון-ג'ה אינו מניד עפעף כשהבריונים תוקפים אותן. 

הייתי צריכה אויר פה. מנסה להבין את הכאב העלום הזה של יון-ג'ה. האם הוא לא חש בו? האם הוא חש בו אבל לא מסוגל להראות או לפעול? איך נראית לאנשים שבסביבתו התסמונת הזו, שאגב נקראת אלקסיתימיה [Alexithymia*], שהיא נכות רגשית הגורמת בד"כ לקושי גדול ביצירת יחסים בינאישיים. איך זה גורם לנו להרגיש ואיך ניתן להבין את זה אם לא מכירים את הילד ואת התופעה? והאם ניתן לרכוש ולהפנים הבעות ותגובות המקובלות על ידי החברה?

הוא חוזר לשגרה המושכלת שלו, ומתחיל לעבוד בחנות לספרים משומשים של אימו. ילד חדש מגיע לכיתתו, גון שמו, ילד כעוס וזועם וגם אלים, כלפיו וכלפי חברי הכיתה האחרים. כאן, במפתיע, בתאור רגיש ועדין נבנית חברות מיוחדת ולי פרח פרח אדום וצועק בלב. 

הספר מתחיל בצורה אינפורמטיבית משהו. חשתי כאילו הסופרת מנסה להראות לנו משהו מתוך הדמות, איך זה בדיוק נראה כשמישהו מציג פני פוקר גם כשעולמו גועש. מהר מאד מתרחש מפנה, כשגון מתוודע אל יון-ג'ה, והשכן, ד"ר שים, מכיל אותו ומעשיר אותו בעדינות, בלי להעיק. בהמשך תיכנס גם ילדה לתמונה. האם ייתכן שיהיה פה סיפור אהבה?
העלילה תופסת תאוצה ומתח. עכשיו נלכדנו וזהו. עד הסוף. 

"סבתא אמרה פעם שצפיפות האוכלוסין בחנות ספרים היא גבוהה במיוחד, כי החנות מאוכלסת בעשרות אלפי סופרים, חיים ומתים. ולמרות זאת הספרים שקטים. הם מתים עד שפותחים אותם, ואז שופכים את הסיפורים שבתוכם. אבל בעדינות, בדיוק במידה שאני צריך." עמ' 120

תראו את הכריכות האלה. מה דעתכם? נראה שזו שלנו נעשתה בחמלה רבה.
הסינית והפיליפינית שלמטה - אותן אהבתי במיוחד.

    

  

    

  



* באדיבות ויקיפדיה. 

יום שבת, 11 בספטמבר 2021

זוּלֵיכָה פוקחת עיניים - גוּזֶל יָכִינָה

 

Зулейха́ открывает глаза - Guzel Iakhina
מרוסית: חמוטל בר-יוסף
הוצאת כרמל 2020, 488 עמודים כולל מילון מקומות וביטויים

זהו סיפור של מסע, של הישרדות, של מהפכה אזרחית, ושל התמודדות אנשים מול ביורוקרטיה נלהבת וקיצונית. הסיפור מתרחש בין 1930-1946. הוא מתחיל ביולבש, כפר מוסלמי טטארי, ומסתיים בסולמק, כפר סיבירי שבו גרים בני לאומים שונים.
אספר לכם ממקום אישי: אבי היה ממקימיו של קיבוץ וסוציאליסט נלהב. כשהיינו ילדים הוא נהג לספר לנו בזעזוע על כך שקיבוצים מסוימים ובתוכם משפחות שלמות, התפרקו בגלל הבדלים אידיאולוגיים. הוא תיאר את זה כמשהו טרגי, אבל היה איזה שהוא ניצוץ של הערכה בעיניו. נזכרתי בזה כי בספר הזה האידיאולוגיה גורמת לאנשים לעשות דברים איומים. ולא רק היא. גם הפחד עובד פה. בקיבוצים ההם הרעיון היה נשגב וחשוב יותר מכל. היום יש חיבור מחודש בחלק מהם ואפילו זיווגים משני המחנות נולדו לאחרונה. כאן בספר, החשיבה לא תמיד נקייה משיקולים שאינם קשורים לרעיון, וזרקור סרקסטי מאיר פה ושם את הסצנות. 
בתחילת הספר אנחנו מתוודעים אל זוּלֵיכָה, מוסלמית טטרית ירוקת עיניים כשהיא בת שלושים. היא נישאה למורטזה, כשהיתה בת 15 והוא מבוגר ממנה ב-30 שנה. לחמותה, המכונה במהלך הספר לא פעם "המכשפה" היא משמשת כשפחה חרופה. שניהם מרבים להתעלל בה ולהשפיל אותה, גם משום רשעות הטבועה באופיים וגם כעונש על שלא ילדה בן לבעלה לאחר שארבע הבנות שילדה לו נפטרו בזו אחר זו זמן קצר לאחר לידתן. 
במסגרת הַלאָמַת החוות החקלאיות קרה מה שחששו ממנו בכפר. החיילים הגיעו ובעלה, שניסה להתנגד עם קלשון, נהרג ע"י איגנטוב, מפקד הכח. האיכרים המנושלים מפונים מן הכפר ויוצאים למסע אל סיביר הרחוקה, גם לצורך חינוך מחדש ברוח המהפכה. לא כולם יגיעו בשלום, כמובן. חלק מהמפונים לא שרדו את הדרך, חלקם טובעים, אחרים מתים ברעב ובקור. אנחנו מתוודעים אל כמה מהשורדים, אחד מהם רופא גניקולוג, אחד צייר מפורסם, אחד בוטניקאי מוכשר, ויש גם את האיש הקטן, הרמאי, המלשן שמוכן לדרוך על גוויות אם זה משרת את תועלתו האישית. לכל אחד מאלה יש דרך התמודדות מיוחדת משלו שמעשירה את העלילה ומרחיבה את היריעה. בדרך מסתבר שהבן שמורטזה ייחל לו צומח לו ברחמה של זוליכה. איגנטוב המפקד מלווה אותם כשנפשו חצויה בין רצונו לשלוט במפונים ולשמור על האידיאל המהפכני, לבין חמלתו על צאן מרעיתו. הוא גם אינו אדיש לעיניה הירוקות של זוליכה היפה.
"איגנטוב לא הבין איך אפשר לאהוב אישה. לאהוב אפשר דברים נשגבים: את המהפכה, את המפלגה, את הארץ שלך. אבל אישה?" עמ' 93
"איגנטוב רצה להוריד את הדבר הזה, שכולו אנטי-מהפכנות, אבל כשראה את מבטיהם המתחננים של האיכרים ויתר. הוא היה מעדיף שהגולגלות הללו יפחידו ויגרשו את המחלות." עמ' 292
הספר עב הכרס הזה מכיל אין סוף בתוכו. למדתי המון, ובדרך מרתקת. חשבתי על ההתלבטות בין ערכים מסוימים שיש ביניהם התנגשות או אפילו סתירה. דרך החתחתים - הפיזית והנפשית - שהלכו בה המגורשים גיבורי הספר המיוחד הזה, שימרה את המתח והעניין לכל אורך הספר. גם מנהיגותו המשתנה בין קשיחות לרוך של המפקד בשל קשיי הדרך וההישרדות במחנה, ותגובותיו להם ריתקו אותי וגרמו לי להרהר על מפקדים, מנהלים ומובילים חברתיים ודרך התמודדותם ותפקודיהם. זה מעניין, תראו, מצד אחד כל כך זר ומצד אחר כל כך כמונו. 
"זוליכה עצמה היא חברה מלאה באיגוד הציידים, אבל היא רשומה לעבודה בחצי משרה במרפאה. כך יצא שהיא לא בן אדם אחד אלא אחד וחצי. לייבה הסביר: היא צריכה להיות רשומה כעובדת במקום רשמי בעונת הקיץ. אבל המתימטיקה הביורוקרטית לא מטרידה אותה. צריך אז צריך." עמ' 369

שני חלקים בספר הזה - האחד, הוא הדרך מהכפר הטטארי אל יערות הטייגה בסיביר המושלגת והשני, לאחר שהגיעו לנקודה שבה הקימו את הכפר החדש, ואז, ההישרדות בו מול איתני הטבע הקשים, הרעב, המחלות וחוסר הידיעה. זוהי לא ביוגרפיה, אבל הסיפור מסתמך על סיפור חייה האמיתי של סבתה של הסופרת ואחרים. גם הכפר, שזכה לַשֵם סמרוק, מבוסס על כפר פועלים קיים השוכן ביער לחופו של נהר האנגרה.
 
דמותה של זוליכה, על התלבטויותיה ותפיסת עולמה המשתנה, מובילים את העלילה המתפתחת בצורה מעניינת ביותר. אימהותה של זוליכה לבנה יוסוף תופסת מקום חשוב בעלילה. הצורך שלה להגן עליו מרעב וסכנות מביא אותה למעשי קיצון שלא ייאמנו. 

"במשך כל חייה זוליכה לא הוציאה מפיה את המילה "אני" פעמים כה רבות כמו בחודש המאסר. הצניעות היא כל כבודה של אישה, ולכן לא יאה לאישה הגונה לומר "אני" ללא סיבה. הלשון הטטרית אפילו בנויה כך, שאפשר לחיות כל החיים בלי לומר אף פעם אחת "אני"." עמ' 150

הספר זכה לביקורות אוהדות ולפרסים ספרותיים חשובים מאד בעולם. הוא הועלה כמחזה וגם שם זכה לשבחים רבים. סידרת טלוויזיה שנעשתה עליו בשנת 2015 זכתה גם היא לביקורות נלהבות. דווקא בקֶרֶב הטטארים הרומן זכה לביקורת צוננת. שנאמר: אין נביא בעירו. 
מבחינתי זהו רומן חשוב ומרתק, שלגמרי פקח גם את עיני שלי. מאד ממליצה. 

    

    

    

    

  



יום שישי, 27 באוגוסט 2021

שבועת אמונים - דומניקו סטרנונה

 


Confidenza - Domenico Stranone
מאיטלקית: שירלי פינצי לב
הוצאת כתר הסדרה הקטנה, 2021, 235 עמודים

הסדרה הקטנה של כתר מגישה לנו מעדן ספרותי נוסף. בכתיבה דחוסה לעיתים אך מרתקת מביא לפנינו סטרנונה סיפור של סודות. הספר מחולק לשלושה חלקים לא שווים, שלושתם מסופרים בגוף ראשון. חלק הארי מסופר על ידי הגיבור הראשי - פייטרו ולה. ולה הוא מורה בתיכון בן 30, איש מרשים למראה ונמצא בזוגיות עם תלמידתו לשעבר - תרזה קוודררו, שהיא שנונה עוקצנית ואפילו לא מעט אגרסיבית. בשלב מסויים, וכדי לקבע ולחזק את הזוגיות שלהם, כל אחד מהם מגלה לבן או בת זוגו סוד קשה משמעותי ונורא שלא היה רוצה שייתגלה לאיש. 
"תרזה יזמה בזהירות את ההצעה, היא אמרה: אני אספר לך את הסוד הכי נורא שלי, שגם ביני לבין עצמי קשה לי להתוודות עליו, אבל אתה צריך להפקיד בידיי סוד שווה ערך, משהו שאם ייוודע לאחרים יהרוס אותך לנצח." עמ' 10
זמן קצר לאחר מכן הזוגיות שלהם מתפרקת, וכל אחד מהם פונה לדרך אחרת.

פייטרו נישא לנדיה ומוליד איתה 3 ילדים. הוא מתקדם במקצועו ונעשה פרופסור בעל דעות מאד מגובשות נגד החינוך ההמוני באיטליה. הוא מרצה מבוקש ומוערך מאד, למרות שבתוך תוכו הוא מרגיש חסר חשיבות וחלש, ומאד חשוב לו שההערכה שאנשי המקצוע חשים כלפיו תישמר. תרזה מצידה עוזבת את איטליה אל מעבר לים ונעשית חוקרת אקדמית חשובה ומוכרת בעולם. השיח ביניהם מתחדש לאחר שנים, כשכל העת מרחפת מעל הקשר הזה השאלה אם הסודות יישמרו או שיתגלו, ומה ייקרה אם... 

"ואז, ממש לפני החתונה, כרעם ביום בהיר ותמיד ללא עקביות, כמעט מתוך אותו זיכרון ילדות, הופיעה פתאום המחשבה: ואם תרזה, באחת מהתפרצויות הזעם הרגילות שלה, רק כדי לרתק אותי לאחריות שלי, תאתר את נדיה ותספר לה את הסוד שלי?" עמ' 32

החלק השני מסופר מפיה של אֶמה, בִּיתו של פייטרו, והשלישי מפיה של תרזה קוודררו. בסגנון צלול ואינטליגנטי מובל הקורא אל תוך הסצינה הזאת ומרגיש חלק ממנה. במהלך הקריאה מהדהדות שאלות. עד כמה משפיע הסוד על ראייתו של פייטרו את  עצמו כאדם, כאב וכאיש מקצוע. עד כמה גדולה החרטה על הפקדת הסוד הזה בידיה של אהובתו משכבר, ועד כמה הוא חושש מהתגלותו?
לכל אורך הספר נפרשים רמזים וקריצות אל הקורא, והנה הנה מתגלה הסוד. אבל לא. המתח נשמר. כמובן שאין לי כוונה לספר לכם אם ואיך... סטרנונה מצליח להשאיר את הקורא דרוך ומסוקרן לאורך כל הספר, ועושה זאת בכשרון המוכר לנו כבר מספריו הקודמים.
ממליצה לכם בחום לקחת אותו אליכם ליד ולהתמסר.



  

    

    



יום שני, 16 באוגוסט 2021

השושבין - סביון ליברכט

 


השושבין - סביון ליברכט
The Bridesman - Savyon Liebrecht
הוצאת כתר ספרים הסדרה הקטנה, 2020, 188 עמודים

לפני הכל אני אומרת לכם: זהו ספר שנקרא ביעף ובהנאה גדולה. לא קראתי הרבה משל ליברכט אבל זוהי מבחינתי מין היכרות מחודשת עם הכתיבה הנהדרת שלה. 

הגיבור הוא מיכה, סופר צללים בן 40 שחי בלוס אנג'לס, בן למשפחה ענפה ממוצא פרסי, המוזמן ע"י אדלה ועל חשבונה לשוב לארץ. להזמנה מצורפים כרטיס טיסה במחלקה הראשונה וכן חדר במלון יוקרתי. אדלה שהוא זוכר מילדותו היא נערה קצרת רואי וצולעת ששודכה לדוֹדוֹ משה, היפה והאהוב, אך הנכה והגדול ממנה בשנים רבות. אדלה זכתה ליחס משפיל ומבזה מצד המשפחה שלו. אבל מיכה, שהיה ילד בן 9 כשהכיר אותה לראשונה התייחס אליה בחמלה ורוך, וכשהגיעה העת התעקשה אדלה שהוא ישמש כשושבין בחתונתה. כעת הוא חוזר לארץ ופוגש את אדל, השונה תכלית שוני מאדלה שהוא זוכר. אדל היא אשה יפה ללא משקפיים, צליעתה כמעט ואינה מורגשת והיא אשה חזקה בעלת עסק לבגדים יקרים שהיא מייצרת בעצמה. היא זוכרת שֶמיכה חלם כילד לכתוב סיפורים ואת הסוד שהיא כומסת היא מבקשת לספר לו.   

"אני מכיר את הרגע הזה היטב. לפעמים הוא קורה במפגש הראשון ולפעמים נדרשות פגישות רבות, שיחות ארוכות של הליכה מהוססת בתוך אפלה עד שלפתע משהו מתבהר לי. עכשיו אני מתעכב, יודע שאם אשב ואמתין, מכאן ינבעו דברים והנה הם כבר מתחילים להתנסח בלשון מקבילה, זאת שפת הספר שאכתוב. קרה שתהיתי גם שנים רבות לאחר שספר נכתב והודפס מה היה בדיוק הדבר בהבעתם של האנשים המספרים לי את סיפורם שבדיעבד התחוור לי כנקודת הדופק של חייהם." עמ' 114

הסיפור כמו נקרא מעצמו, מרתק ומושך. היו רמזים בשלב קצת מוקדם לטעמי באשר לטיבו של הסוד, אבל אין ספק שהכתיבה פה מענגת והספר כולו מאד מומלץ בעיני. אהבתי גם את האפשרות שניתנה כאן לשמוע מקולה של ליברכט המובא מפיו של מיכה, הסופר, את המניע והמנוע שמביא לכתיבה ואת התהליך שהוא עושה בדרך, עד ללידתו של ספר.  

"אבל כאן חזרתי להיות מיכה הילד, השושבין המיועד, ואני כורע ברך מול דודי משה, מביט לתוך אישוניו הקפואים ומלטף את אצבעותיו הנחות בחיקו חסרות תנועה, זוכר את האצבעות האלו הרועדות תמיד, שכבר מיצו, כנראה, את כל מחסני הרעד שהוקצבו להן ועכשיו הן דוממות, ובליטוף הזה אני מוסר לו את אהבתי שהייתה רדומה בתוכי אבל לא קהתה כלל כל השנים שלא התראינו." עמ' 176

יום רביעי, 11 באוגוסט 2021

ילד בולע יקום - טרנט דלטון


Boy Swallows Universe - Trent Dalton
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת כנרת זמורה 2021, 463 עמודים

מה שכתוב על הכריכה נשמע לי פומפוזי ומוגזם, אבל אז נכנסתי לעובי הקורה ואתם יודעים מה? לא מופרך.
נכנסתי לריאיון עם טרנט דלטון הסופר של הספר הזה. דלטון הוא עיתונאי מוערך באוסטרליה, וזהו ספר הביכורים שלו. מלבד העיניים שלו, שדיברו אלי בַּריאיון בכחול בלתי אפשרי, והמבטא האוסטרלי שהוא מוסיקה לאוזני בגלל אנשים יקרים לי מאד שגרים שם, השתכנעתי שהספר צריך להיות לי ביד בגלל הסיפור שהוא מספר.

"אמא אומרת שאוגאסט הפסיק לדבר בערך בזמן שהיא ברחה מאבא שלי. אוגאסט היה בן שש. היא אומרת שהיקום גנב את המילים של הבן שלה כשהיא לא הסתכלה, כשהיתה שקועה מדי בכל מה שהיא הולכת לספר לי כשאהיה גדול יותר,..." עמ' 13

..."היא כל כך מופלאה אמא שלי שזה ממלא אותי זעם. שילכו להזדיין כל הבניזונות שעמדו מטר ממנה בלי לבקש קודם רשות מזאוס." עמ' 90

איליי, מי שמספר לנו את הסיפור המופלא הזה, רוצה יותר מהכל להיות איש טוב. הוא בודק את האנשים שמסביבו, לעיתים אף שואל אותם אם הם אנשים טובים. מעניין אותו לדעת איך מישהו נהיה רע, ולמה הוא בוחר בזה. 
"אוגאסט יושב ליד השולחן בסלון וסופר כסף, החיוך אסיר התודה ופעור-העיניים של שֶלִי האפמן במהדורת חדשות הצהריים באותו יום נשאר עם אחי אוגאסט, אילם רגשני שכמותו. הוא הדליק בו משהו בפנים. כעת הכתה בו ההבנה שנתינה היא אולי בדיוק מה שהיה חסר בחייהם של האחים בל, אוגאסט ואיליי." עמ' 360

הסיפור מתחיל כשאיליי בל הוא בן 8 ואחיו השותק אוגאסט (גאס) בן 9. אוגאסט הוא סוג של גאון עם מעֵין כושר נבואי, מה שמכניס טיפה של פנטסיה לסיפור. הוא מתקשר ע"י ציור אותיות וסימנים באויר. האנשים הקרובים אליו מבינים אותו היטב אבל החברים בבית הספר לועגים לו. אין אבא בתמונה. הם גרים עם אמם ובן זוגה לייל שהוא סוחר הרואין, ומשמש כדמות אב להם. לייל הוא האיש האהוב ביותר על איליי, אלא שלייל נעלם יום אחד, ואימם הולכת לכלא. הם עוברים אל אביהם, עימו אין להם קשר מגיל צעיר. האב הוא שיכור עם התקפי חרדה קשים. הדמות היחידה האמינה עליהם, כביכול המבוגר האחראי, מי שנשאר איתם ועליו הם סומכים - הוא הבייביסיטר שלהם, סְלִים. סלים הוא עבריין שהואשם - בצדק או שלא - ברצח, והוא אלוף הבריחות מהכלא, סוג של הודיני של בתי כלא. (השיחות של איליי עם סלים הרימו אותי לגובה רב לא פעם, וכך גם ההתכתבויות של איליי עם עבריין אחר בכלא, אלכס). מול המשפחה הקטנה הזאת עומד ברון סמים אכזרי שנחשב בבריסביין לאיש מוסרי התורם לחברה, בהיותו בעלים של בית חרושת לאיברים תותבים. 
איליי חולם לבנות קריירה של עיתונאי של פלילים. "כאן עושים אותו. כאן בונים את העיתון. סלים סיפר לי על המקום הזה. כל הכתבים באים הנה ומקלידים את הסיפורים שלהם והסדרים עורכים את הסיפורים על מתכת במכבשי הדפוס באחורי הבניין...אני נושם עמוק ואני נשבע שאני מסוגל להריח את הדיו כי אולי זה בדיוק הדדליין והמכבשים כבר פועלים ואני הולך להיות חלק מהמקום הזה איכשהו, יום אחד, אני פשוט יודע את זה,..." עמ' 174

אחיו הנערץ של איליי, גאס (המקביל לדבריו של דלטון לאחיו הבכור), מגלה חדר סודי בבית אימו, שאין בו כלום מלבד טלפון אדום, באמצעותו הוא שומע מישהו שאומר לו מה לעשות, בעיקר כדי לשמח את אימו הכלואה בבית כלא בחג המולד. "כל האמהות האלה מעבר לכביש הן באמת האגוזים הקשים. הן מתעוררות כל יום בידיעה שיש איזה חרא קטן כמוך שמחכה לאהוב אותן בחזרה." עמ' 239

במהלך הספר אנחנו מלווים את ההתבגרות של איליי. הוא צריך לשרוד סכנות ולהתגבר על קשיים ואתגרים רבים, ועושה את זה במידה כזו או אחרת של הצלחה, ותוך סיכון חייו. הסיפור כתוב בסגנון כתיבה מיוחד, מדהים בעיני. לפעמים אפשר ממש לשמוע את איליי בוכה, למשל, למרות שהמילים המפורשות של בכי לא מוזכרות כלל. קראתי אותו לאט. מדי פעם הייתי צריכה לנשום, לנוח. יש בספר קטעים מאד לא קלים לעיכול, והשפה לעיתים קרובות בוטה ומכאיבה, אבל מי שייקח אותו אליו וייכנס לעולם הזה ירוויח חוויה מיוחדת ויחידה במינה. פעם בלא מעט זמן ובכמה ספרים נתקלים במשהו כזה, שהוא בא מרחוק, שהוא שונה, שהוא אחר, ושהוא כל כך כל כך טוב. 
הספר לא כולו קודר ויש בו גם הומור. לקראת הסוף הוא גם ספר מתח לכל דבר ועניין ואי אפשר להניח לו. הוא זכה לפרסים ושבחים - גם כאן בארץ - והוא מעובד לקולנע.
מומלץ ביותר. 

""אף פעם אל תשכחו, שניכם, אתם חופשיים," הוא אומר. "אלה שעות השמש שלכם ואתם יכולים להאריך אותן לנצח אם תראו את כל הפרטים." ... זאת פיסת חוכמת-הכלא האהובה על סלים. נצל את הזמן שלך לפני שהוא ינצל אותך." עמ' 87