חפש בבלוג זה

יום רביעי, 30 בדצמבר 2015

נפילים על פני הארץ - אולה אדורט רלווג






נפילים על פני הארץ - אולה אדורט רלווג
Giants in the Earth - O.E. Rolvaag
מאנגלית: יהודית בן צבי הלר
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2012, 336 עמודים


ברור לי לגמרי שאני מפילה אתכם כל פעם עם השמות הבלתי אפשריים האלה של הסופרים הסקנדינביים. אבל מה לעשות שהם כאלה מוכשרים? שהם כותבים כל כך כמו שאני אוהבת...


בספר הזה אנחנו פוגשים מהגרים, אנשים שהם בדרך, נטשו את המוכר, במובנים רבים גם האהוב, והולכים אל הלא-נודע, אל התקווה הזורחת לפניהם כמין עמוד ענן, ומלווה אותם. גיבורי הסיפור הזה הם דייגים שהולכים להיות איכרים ומגדלים חיטה וירקות בארץ סחופת רוחות וקור, בבדידות בה התא המשפחתי הוא לעתים הקשר החברתי היחיד. הם דתיים פרוטסטנטיים וככל שהעלילה מתקדמת רואים את הצורך שלהם במנחה רוחני דתי. כשהתחלתי לקרוא לא ידעתי שהספר הזה הוא סוג של קלסיקה של צפון אמריקה. הוא נכתב ב- 1924 ע"י אולה אדוורט רלווג שהיגר בעצמו, מנורווגיה לצפון ארה"ב. הסופר זכה באות האביר הנורווגי, ותאכל'ס, עם כל הכבוד, ויש כבוד, לא בגלל זה אנחנו אוהבים ספר, נכון? אז קשה לי להסביר למה הספר הזמין אותי אליו מלכתחילה. גם אהבתי את הכריכה, גם ידעתי שסדרת הצפון (למרות שקראתי רק את גבר זר בא למשק המצויין מלבד זה), היא סוג של כוס התה החביבה עלי. 
כאן תקבלו קצת רקע על הספר ועל הסופר, (וגם על חבר/יריב שלו, שכתב אחרת על הנושא הזה, הורשיו אלגר).

הזוגיות כאן היא הלב הפועם של הסיפור, לדעתי. פֶר הֶנסָה ובֶרֶֶט הם החלוצים הנורווגיים שבאים להתגורר בערבות דרום דאקוטה, מקום שם גרו בני שבט הסיו, שעכשיו גרים בשמורות. הם ושלושת ילדיהם, מצוידים בעגלה מקרטעת, פרה ושור, ונעזרים בשעון ובשמש כדי להגיע למחוז חפצם העלום. הקשר ביניהם הוא קשר של אהבה ביישנית מחד, וחברית ופרקטית משהו מאידך. "פר הנסה הסתכל על אשתו בחיבה, ובאור הקורן מפניו נראה כמעט נאה... הנה אשה כלבבך!..."(64) ובהמשך: "ברט הסתכלה עליו בתוכחה. התנהגותו נראתה לה סרת טעם..."אולי תשתוק אם זה מה שיש לך לומר?" ... פר הנסה נדם באחת ופניו סמקו כסלק... דבריה הדהדו באוזניו ואכלו אותו עמוק מבפנים"(65). בהמשך, לאחר מפגש מאד מרגש (שהעלה דמעות בעיני...) עם הילידים האינדיאנים: "פֶר הנסָה פער את עיניו, ומבטו חיבק את אשתו. להט ורכות גאו בו." (73) 
ברט מתקשה מאד להתמודד עם קשיי הדרך וההתאקלמות שלה מורכבת וקשה. היא מתגעגעת לנורווגיה ולמשפחה שהשאירה מאחור ודעתה משתבשת והולכת. היא חווה חרדות קשות ובני משפחתה מלווים אותה ומגוננים עליה. שכנים טובים מציעים לקחת אליהם את התינוק החדש שנולד, אך פר הנסה עומד בפרץ ומסרב. "נדיב מאד מצדכם, אבל צריך להניח לעניינים להסתדר מעצמם. היא אמו, ואני רואה כמה היא קשורה אליו. במשך כל האביב דאגתי, חשבתי מה אעשה בבוא הקיץ, אבל החלטתי שהילד יישאר איתנו. מצבה אולי לא ישתפר הודות לכך, אבל אין ספק שלא ישתפר אם ירחיקו ממנה את הילד. פעם כבר סיכנה למענו את חייה, ויהיה אשר יהיה, אין לגזול ממנה את האושר שנוכחותו מעניקה לה. זו יד הגורל, והיא תעשה בנו כבשלה גם להבא, פה או שם." (303). בהמשך אומר פר הנסה לשכנו: "החיים פה מתאימים לך ולי, אבל יש אנשים מורכבים יותר מאיתנו שאינם מתאקלמים כאן. הם בכל זאת טובים לא פחות מאיתנו. יש דברים כה רבים שאיננו מבינים." ועוד: "אתה אמנם חד הבחנה, אבל אפילו אני שחייתי איתה כל השנים האלה, עדיין איני מכיר אותה. נפשה מורכבת ועשירה מאין כמוה." (304).
ספר עדין ומרובד מאד, ועם זאת יפה ורגיש. זוהי קלסיקה במיטבה, שלכאורה אסור לגעת בה... אבל לא חבל שלא תחשפו ליופי הזה?

זוהי הכריכה המקורית (החלק ממנה שמצאתי):



ואלה הוצאות נוספות: 

Giants in the Earth: A Saga of the Prairie  Giants in the Earth   

יום חמישי, 17 בדצמבר 2015

מהירות החושך - אליזבת מון

מהירות החושך / אליזבת מון

מהירות החושך - אליזבת מון

 The Speed of Dark - Elizabeth Moon
תרגום: יעל סלע-שפירו
הוצאת גרף 446 עמודים.



הוצאת גרף  היא הוצאה של ספרי מדע בדיוני וקצת חששתי, כי בד"כ פנטסיה עוד עשויה להתקבל אצלי בברכה, אבל בידיוני זה לא ממש כוס התה שלי. לגמרי פחות. אבל מעבר לכל הסופרלטיבים הצורניים, הספרותיים וכאלה, שהספר זכה לו בעולם, זהו ספר מאד קריא, מאד מזמין, שוטף, מרתק.  
 אליזבת מון, הסופרת, היא אם לנער אוטיסט, (הנה הוא כאן, עם עוד אנשים מוכשרים מאד), שנתן השראה לספר. על הרצף האוטיסטי, כמו שאתם יודעים, יש כל מיני רמות תפקוד. לו ארונדייל הוא אוטיסט בוגר, שמתפקד באופן מושכל ועצמאי, עובד ומשתלב היטב בחברה. יש לו דירה ומכונית, הוא למד להתנהג "כמונו", להסתכל בעיניים, ללחוץ יד כשצריך... והוא חובב סיף (ועוד תראו למה זה רלוונטי לסיפור) ועם זאת הוא ניחן באותן יכולות מיוחדות שבהן זוכים הרגישים במיוחד שבינינו. יש לו בעיקר מסוגלות גבוהה ומיוחדת לראות דפוסי נתונים ולנתח אותם.
                    

"אני יודע כמה מהדברים שהיא לא יודעת... בכל פעם שהיא שואלת אותי במה אני עובד ואני אומר לה שאני עדיין עובד בחברת הפרמצבטיקה, היא שואלת אותי אם אני יודע מה המשמעות של פרמצבטיקה... היא משתמשת במילים גדולות כשהיא מדברת עם הרופאים והאחיות והטכנאים האחרים, מלהגת עוד ועוד ואומרת דברים שהיה אפשר להגיד יותר בפשטות. היא יודעת שאני עובד על מחשב, היא יודעת שלמדתי בבית הספר, אבל היא עוד לא תפשה שזה לא מתיישב עם האמונה שלה שאני לא יודע כמעט קרוא וכתוב ושאוצר המילים שלי שואף לאפס... מה שאני מתכוון הוא שמהירות החושך מעניינת לא פחות ממהירות האור, ואולי החושך מהיר יותר, ומי יברר את זה?" (10).
"כאשר היא עונה לטלפון אני סוקר את המשרד שלה ומוצא את הדברים המנצנצים שהיא לא יודעת שיש לה. אני יכול להזיז את הראש שלי הלוך וחזור כך שהאור בפינה מהבהב שם ... אם היא שמה לב שאני מזיז את הראש הלוך וחזור, היא כותבת הערה בתיק האישי שלי... כשאני עושה את זה קוראים לזה סטריאוטיפיה, וכשהיא עושה את זה קוראים לזה להרפות את הצואר." (11)
הספר הוא עתידני, ומתרחש כביכול בעוד כמה עשרות שנים, כאשר אוטיזם מטופל בתינוקות עוד ברחם אימם, ובוגרים אוטיסטים מקבלים טיפול שיאפשר להם לחיות חיים רגילים. לו עובד במחקר, יחד עם עוד אוטיסטים בעלי יכולות מיוחדות דומות לשלו. הטיפול שהוא מתבקש לעבור אמור לעשות אותו "נורמלי", כמו כולם. למעשה, מופעל עליו לחץ מצד החברה בה הוא עובד לעבור את הטיפול הזה, כי החברה מקבלת על כך תגמולים שאינה מוכנה לוותר עליהם. השאלה, כמובן, מהו המחיר האישי שלו ארונדייל צריך לשלם אם יעבור את הטיפול. אילו מהיכולות שלו הוא עלול להפסיד בגלל זה... הלחץ שמופעל עליו מאלץ אותו לפעמים להשתמש בידע הסייף שלו. הספר מתפתח כאן בצורה מותחת כל כך שאי אפשר לעזוב אותו. עוד תראו.
יש גם את האהבה שהוא חש אל מרג'ורי. "אני צריך לדעת אם מה שאני מרגיש הוא מה שאנשים נורמלים מרגישים כשהם מאוהבים... אז זה היה מגעיל. עכשיו... הניחוח שנודף מהשיער של מרג'ורי אחרי שהיא מסתייפת גורם לי לרצות להתקרב  אליה." (105)
"מה שיש לי בראש הוא אור וחושך וכבידה וחלל וחרבות ומצרכים וצבעים ומספרים ואנשים ודפוסים יפהפיים כל כך עד שכל גופי נרעד... תמיד חשבתי שהשאלות שלי הן שאלות לא נכונות מפני שאף אחד לא שאל אותן. אולי אף אחד לא הגה אותן. אולי החושך הגיע לשם ראשון, אולי אני האור הראשון שנוגע במפרץ הבורות הזה. אולי השאלות שלי חשובות." (298)
יפה, נכון?

מה קורה בסוף? הוא עובר את הטיפול? הוא מצליח להתגבר על המנסים לפגוע בו? מרג'ורי? שאני אגיד לכם? לא, לא. זה לא ייקרה. תקראו לבד ותדעו.

כל כך הרבה הוצאות הדפיסו את הספר הזה שחשבתי לי שאולי קטונתי מלכתוב עליו משהו, גם אם הוא חיובי ביותר. למטה תראו דוגמאות, אבל כאן הוא לא ממש מוכר, וחבל. אחרי שתקראו אותו אולי תבינו, שזה היה חשוב לי מאד מאד להגיד לכם: תקראו, שלא תפסידו.
  

                  




יום שלישי, 24 בנובמבר 2015

ללכת בשדות הכחולים - קלייר קיגן




ללכת בשדות הכחולים קלייר קיגן
Walk the blue fields - Clair Keegan
תרגם ארז וולק
הוצאת זיקית 2015, 224 עמודים

אוריאל קון, אחד משני מייסדי הוצאת זיקית, אמר פעם שהכוונה שלו בבחירת הספרים שהוא מגיש בזיקית היא להביא לקוראים משהו אחר, חף משיקולים שאינם ספרותיים. לעומת ספרים שקוראים שבוע וחושבים עליהם שעה, הוא רוצה להביא לנו משהו שקוראים שעה וחושבים עליו הרבה זמן. יכול מאד להיות שלא דייקתי במילים כאן אבל את הכוונה - אתם הרי מבינים. הרבה ספרים של זיקית עשו לי את זה. כמה חבל שהתפרקו...
בדרך כלל, אני לא כל כך אוהבת סיפורים ומעדיפה, באמת ובתמים, ספרים שקוראים אותם לאורך זמן. אבל ריבוי ההמלצות על הספר הזה, ומאנשים שאני מאד מכבדת את דעתם - קראו לי לכאן. 
יש כאן נובלה אחת, האור השלישי - קסם טהור על ילדה ממשפחה מרובת (לא ממש ברוכת) ילדים שנשלחת לזמן מסוים למשפחה אחרת, ועוד שלושה סיפורים מצויינים: מתנת הפרידה, ללכת בשדות הכחולים וליל החוזררים. מאחורי הספר יש חוות דעת על הספר. באחד מהם כתוב שזוהי כתיבה פנימית מזוקקת. ככה אני מרגישה כלפי הספר. מדויק, נוקב, בכל משפט מתגלה עולם ומלואו. איזה יופי. 
לא אכביר מילים על תוכן הסיפורים והנובלה, חבל, זה ממש קצר וכל תיאור יעשה לו עוול. תוך כדי הקריאה היתה לי התחושה הזו שבה מצטיירת לי אירלנד. משהו ערפילי כאילו, אבל ישיר ולא מצועצע. ממש שווה. תקראו. 
    

יום שבת, 14 בנובמבר 2015

הבלתי נראים - רוי יקובסן




הבלתי נראים - רוי יקובסן
Usynlige - Roy Jacobsen
מנורווגית דנה כספי
הוצאת כתר 2015, 234 עמודים

התלבטתי מאד אם לכתוב כאן על הספר הזה. כי מצד אחד יש את הספר הראשון של רוי יקובסן, ילדת פלא, שכל כך אהבתי... זוכרים אותו? 

וגם, זהו ספר איטי, איטי מאד, ומה שקורה בספר הוא כמעט כלום ושום דבר.
אבל רגע, אל תברחו לי, לא סתם קראתי לכם לפה. אז הנה הצד השני.  זהו ספר נורדי, נורווגי ליתר דיוק, ואלה, אתם יודעים, לא נוטים לחפירות מיותרות כמו אחדים מאיתנו (ואני בתוכם). הם מתנסחים בצמצום ואני אוהבת את זה.
יחד עם זה, הספר משובץ כולו בפנינים של חוכמה ופה ושם אתה מרגיש כאילו יש לך ביד חתיכת אומנות ראויה ביותר.
דוגמאות? בבקשה:


  • "שורשיו של מרטין הזקן כאן באי הם העמוקים ביותר, הוא המקור בעל המעמד הגבוה ביותר, והרי לו יש דעות משלו על הסיבות להיעלמותה של התרבות האבודה והעת שבה זה קרה...אבל הוא כבר אינו האמין ביותר בהם בשל גילו המבוגר וההיחלשות הטבעית, שלא רק שהיא מכרסמת בזיכרון, אלא אף מביאה עמה מיני גחמות משונות ומוזרויות שהופכות גבר זקן למגוחך בעיני הצעירים, וכך יכול כל דור לזכור מה שהוא רוצה וללכת בדרכיו שלו. גם הדרכים החדשות הללו ודאי מובילות למקום כלשהו, במקרה הגרוע לתוך אותם מעגלים, אלא שעד שזה יקרה יחלוף עוד זמן רב." (32)
  • "...אבל דממה באי היא שום דבר. איש אינו מדבר עליה, איש לא זוכר אותה או נותן לה שם, ולא משנה עד כמה היא משפיעה על נפשותיהם. הדממה בשבילם היא המבט החטוף למוות בעודם בחיים." (90)
  • "בעולם כולו אין עוד ילדה בת שתים-עשרה שיודעת דברים רבים כמו אינגריד, היא בתו של הים ואינה רואה בגלים המתנשאים סכנה ואיום כי אם דרך, פתרון למרבית השאלות." (129) 

זהו סיפורה של ילדה אחת מיוחדת, ומשפחתה. דרך התפתחותה והתבגרותה, לומדים על חייהם הקשים של תושבי האיים באיזורי הפיורדים של נורווגיה.  מצטייר לכם בראש, (כמו שלי הצטיירו) כל התמונות המוכרות עם המים המנצנצים ומסביבם נופים ירוקים מרהיבי עין? אז זהו - שלא. פה רוב הזמן הכל קפוא. לבן, חום, אפור. וצריך לשרוד את מזג האוויר הנוקשה, האכזרי, גם צריך לדאוג לבעלי החיים. צריך לדאוג למלאי של מזון.
זהו גם סיפורו של האי בראיי (כשם המשפחה המתגוררת בו). אי מבודד, שקומץ תושביו יודעים שלכל אחד מהם תפקידים מוגדרים, ועל כל אחד מהם מוטלת האחריות לתרום את חלקו כמידת יכולתו. ועם זאת כשמישהו חסר או נפגע, מקבלים את פגיעתו כנתון חדש שצריך להתאזן בהתאם אליו כדי לשמר את השגרה, את החיים התקינים. המשפטים, גם אלה החשובים ביותר, נאמרים בקטנה, כאילו ברפרוף, וצריך לשים לב טוב. לפעמים מדובר בזבנג קשה שנאמר כאילו כלאחר יד. לכאורה, לא דרמה גדולה, אבל ממש כן.
יחד עם אינגריד גרים באי אביה, הנס, הדמות היציבה והמנהיגה באי, אמה מריה הלנה, סבה מרטין ודודתה, אחות אביה, ברברו שהיא "לא כמו כולם". מקומה של האישה בקהילה הקטנה מוגדר היטב גם הוא, וגם הוא מתפתח. תשימו לב, אל תפספסו לי את זה בטעות. זה כתוב נהדר.
במהלך הסיפור נוספים אנשים נוספים לאי, לא בהכרח אלה שהוזמנו אליו. ילד אחד שנולד, שני ילדים שהובאו אל האי ע"י אינגריד, ויש גם איש אחד עשיר וחשוד שמטופל בדרך מיוחדת ע"י הגברים באי. ויש שעוזבים, וכמאמר השיר רקמה אנושית של מוטי המר: "ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו, משהו מת בנו - נשאר איתו." 
"אינגריד יוצאת ונכנסת, ובוכה כשהיא בחוץ ומחייכת כשהיא בפנים." (217)
עוד בונוס קטן לסיום: "להתחרט על חלום זה הדבר ההרסני ביותר שאדם יכול לעשות."(227)

 כאן יש ביקורת של עלית קרפ ב"הארץ" לספר. הביקורת ממש שווה. לא שהייתי יכולה לספר לכם בעצמי את כל מה שכתוב שם על הסמלים המיתולוגיים והסמלים הדתיים בספר. אין לי על זה מושג ירוק...





טליה

יום שני, 9 בנובמבר 2015

ברוכים הבאים

ספרים הם נהר של מידע



ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!
אני רוצה להזמין אתכם לבלוג הזה, שיעסוק בספרים, לטוב ולרע. כמובן שבעיקר לטוב. אני מתארת לעצמי שאם בחרתם להיכנס לכאן, אתם בטח אוהבים לקרוא. אשמח מאד לשמוע מכם המלצות, ביקורות, ובמיוחד תגובות לפוסטים שהועלו כאן.




נשתמע בקרוב.
טליה

איש ושמו אובה - פרדריק בקמן


 


איש ושמו אובה

איש ושמו אובה - פרדריק בקמן
En Man som heter Ove - Fredrik Backman
משוודית: יעל צובארי
הוצאת משכל ידיעות ספרים 2014, 314 עמודים

יכול להיות ששמעתם על הספר הזה כי אני למשל, שעובדת בספרייה, כבר שמעתי עליו הרבה לפני שקראתי אותו, ולא התאפקתי, ולא חיכיתי עד שיגיע אלינו לספרייה, ורצתי לקנות אותו בעקבות המלצות שונות שקראתי עליו.
זהו ספר שוודי, לא המנטליות שאנחנו מכירים כל כך. הדמות הראשית היא דמותו של אובה (מן הסתם) ואומרים את זה בלי דגש בב' (Ove). אובה הוא איש לא צעיר, הסופר מתייחס אליו כאל מבוגר ממש (59). הוא "משוחרר" מהעבודה שלו, התאלמן לא מזמן מאשתו האהובה, הוא כועס ורוגז פחות או יותר על כל מה ומי שזז. הוא רוצה כבר למות. זה לא כל כך מצליח לו. פתאום מתפרצים לחייו בדיוק האנשים המרגיזים ביותר לפי אמות המידה שלו. הם חביבים, הם לא נשמעים לחוקים הנוקשים של השכונה שאובה כל כך מקפיד לשמור, יש להם שתי ילדות מתוקות... יש לאובה חבר טוב שנעשה לאחרונה מעין אויב שלו. יש שם גם חתול אחד, מקולקל כולו שאובה מנסה להיפטר ממנו ללא הצלחה...
אין לי שום כוונה לכתוב כאן ספויילרים על הספר ולקלקל לכם. ממש לא. מצד שני אין מצב שאני לא מספרת עליו כי, באמת, נו, צריך וכל כך כל כך כדאי לכם. לכן אסתפק בזה שזה אולי הספר המקסים ביותר שקראתי לאחרונה, ותאמינו לי, קראתי הרבה.
תפנו לכם זמן לזה. תעשו לעצמכם טובה גדולה.
המלצות נוספות:

תפילות לחטופות - ג'ניפר קלמנט



tfilot_lehatufot(1)

תפילות לחטופות - ג'ניפר קלמנט
Prayers for the stolen - Jennifer Clement
מאנגלית יואב כ"ץ
הוצאת פן 2014, 247 עמודים

על העטיפה כתוב שזהו רומן קסום וקורע-לב. חברה המליצה לי והוא שכב הרבה זמן בבית עד שהיה לי אומץ לקרוא אותו. מכירים את העניין הזה שיש לכם כמה ספרים בבית ששוכבים ליד המיטה, ומחכים ומחכים. עד שהם לא מזמינים אתכם - אי אפשר לקרוא אותם. כך אני מרגישה, לפחות. אני צריכה שהספר יקרא לי מתוך הערימה ואז זה קורה.
הספר הזה קרא לי באמצע ספר אחר שקראתי וכשהתחלתי אותו לא יכולתי לעזוב אפילו לרגע.
מיד בהתחלה הספר מכניס אותך לעולם אחר, עיר בחור שכוח אל בהרי גררו שבמקסיקו. הגברים שם נטשו את הנשים והמשפחות שלהם לטובת מקומות טובים יותר. המקום נשלט על ידי ברוני סמים. הילדות מחופשות לבנים וכשאי אפשר להסתיר עוד את נשיותן הן מקבלות "טיפול כיעור" ע"י אימותיהן, ומכינות לעצמן בור להסתתר בו מחשש להיחטף על ידי בריונים למקום ממנו אין חוזרים.
המספרת קרויה ליידי-די גרסיה מרטינז. אימה נתנה לה את השם של הנבגדת המפורסמת ביותר, והיא מתמודדת עם השם כמו גם עם האימה, החום, החרקים והסביבה המאיימת. היא עושה זאת בחן, בעיניים מפוקחות ובאהבה. בספר תפגשו אכזריות ורוע צרוף וגם הישרדות,  כמו גם חמלה, אהבה ורעות מדהימה, בלי גלישה מיותרת לשמאלץ.  ככה אני אוהבת את זה.
קריאה בספר זה היא סוג של אגרוף בבטן. הוא מעניין מאין כמותו, והוא מעשיר, מחד במידע על חברה אחרת, שונה כל כך משלנו, מידע שפחות זמין במחוזותינו, ומאידך - בהיכרות חדשה על רמות של חברות ורגש במצבי סיכון.

     

   



מתנת המספרים - יוקו אוגווה

                                            


מתנת המספרים - יוקו אוגווה 
Hakase no Aishita Sushiki - Yoko Ogawa 
מאנגלית עדנה קפלן 
הוצאת שוקן 2010, 192 עמודים 




הנה ספר קטנטוש בגודל אבל ענק בתוכן. דפדוף בספר עלול להבהיל את חלקינו מפני שפה ושם משובצים בו תרגילים בחשבון, ויש כאלה בינינו שרואים דבר כזה ובורחים רחוק. אז אני אומרת לכם מראש. תישארו. זה ממש שווה את זה.
זהו סיפור יפני על פרופסור למתמטיקה, שאיבד את הזיכרון הקצר בגלל תאונה שעבר, ברמה של 80 דקות בלבד. הוא זוכר כל מה שהיה לפני התאונה ואת פרק הזמן הקצר הזה בהווה. סוכנת בית צעירה, מסוכנות של עובדים, נשלחת לעזור לו והיא באה עם בנה הצעיר, אותו מכנה הפרופסור “שורש” בגלל מבנה ראשו המרובע. גיסתו האלמנה הקשישה היא זו שמראיינת את הסוכנת לקראת עבודתה וניכר שסוכנות רבות לא החזיקו מעמד שם. הפרופסור מכסה את עצמו בפתקים בהם הוא נעזר כדי להיזכר, ואלה מצויות על כל חלק על גופו ובגדיו. האישה צריכה להציג את עצמה כל בוקר מחדש, כשהיא מגיעה. בסוף היום הראשון שלה היא רואה על שרוולו פתק עם מעין ציור שלה וכתוב בו מנהלת משק הבית החדשה. העיסוק של הפרופסור במתמטיקה יקר לו מאד וצריך לתת לו את הזמן לזה, לא להפריע לו ולא להיכנס לחדרו כשאינו פנוי לכך. האנושיות שבו מתגלה תחילה כאשר הוא נפנה להרגיע בעדינות ילדה בוכה בארגז החול. אמה מופיעה לפתע, הודפת אותו, מרימה את הילדה ובורחת איתה ממנו בפחד, והלב נכמר.
תחשבו כמה קשה לבנות מערכת יחסים כלשהי במצב כזה. זה מתחיל מדברים טריויאליים ויומיומיים ביותר, כמו מה אתה אוהב? האם אתה אלרגי למשהו? מצד שני, איך תמצא נושא לשיחה עם איש כזה שהמתמטיקה היא עיקר השמחה שלו? ובכל זאת, הקשר המיוחד שניטע בין הפרופסור לסוכנת ובמיוחד אל בנה הוא מדהים ועמוק. הוא נבנה תחילה דרך שאלות במתמטיקה. הם מנסים לפתור את השאלות שהוא מציב לפניהם והוא נהנה ומשועשע יחד איתם מהתשובות הנכונות כמו גם הלא נכונות שהם מציגים בפניו. דרך המתימטיקה מתוודעים הסוכנת ובנה למשחק הבייסבול, שהפרופסור מכיר להם. הם הולכים איתו למשחק כדור בסיס באצטדיון. הפרופסור מאושר. הוא מתרגש מאד, תוך שהוא צועק מספרים ותבניות מתמטיות, וקולו משתלב בקולות הקהל הנלהב. הוא מרצה בקול על מספרי הכיסאות למשל, על האפשרויות בזויות שונות של קליעה לרשת, או על שיאים של שחקני בייסבול בעבר, ושוכח לשבת במקומו. עם זאת, אתה רואה את האנושיות שבו גם פה, כשהוא אינו מסכים לקנות לשורש מיץ ממוכרת אחת ומבקש דווקא לקנות ממוכרת אחרת משום שהיא יפה יותר, מוכרת שאגב מתעלמת לחלוטין משלל הפתקאות שעל גופו של הפרופסור. המשחק מחבר בקשר אמיץ עוד יותר את הפרופסור אל הילד, ובהמשך יש קטע מיוחד בהקשר הזה, שלא אספר כאן כדי לא לקלקל לכם, שהעלה לחלוחית בעיני.
בשלב מסוים נאלצת הסוכנת לעזוב את משרתה בבית הפרופסור . היא יודעת שהוא לא יזכור אותה כלל והיא מקווה שהסוכנת החדשה שהסוכנות תשלח תהיה דומה לדיוקן שיש לו על פתק על החולצה. היא מוצאת את עצמה חושבת עליו בכל פעם שהיא נתקלת במספר ראשוני, ומסתקרנת לדעת לגבי מספר שמצאה על מקרר שהיא מנקה אם הוא ראשוני או לא. היא אומרת כאן: “…דומה שהתענוג שהפקתי מן הגילויים המתימטיים הלכו ונמוגו – אף על פי שידעתי מן הפרופסור שהמספרים עצמם המשיכו פשוט להיות שם, כתמיד, בלי להתחשב בשינויים שהתרחשו בעולם”. (עמ’ 118)
זהו סיפור של ידידות בלתי אפשרית לכאורה, במקום שהכי פחות היינו מצפים לה. הוא לא מציע כמעט שום רגש מופגן. אדרבא. הרגש מבצבץ כאן בזהירות בין תבניות נוקשות של תפקידים מוגדרים מאד. ובכל זאת, החום זורם ממנו לאט ובטוח ומחלחל לחלקים הטובים שיש בנו בפנים.
וביפן היה גם סרט:

                   
    

    


ילדת השלג - איווין אייווי

ילדת השלג

ילדת השלג - איווין אייווי
The Snow Child - Eowyn Ivey
מאנגלית: ארז אשרוב
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2014, 347 עמודים


        לספר הזה מתאימה יותר המילה "קסום". לא רק שהוא מקסים (יש אחרים מקסימים מן הסתם, ולא הייתי רוצה לבזבז את המילה הזאת בקלות רבה מידי),  אבל הספר מבוסס על אגדת ילדים רוסית, שיש בה אלמנטים שהעולם שלנו הממשי, הגשמי, לא תמיד משתתף בהם. זהו סיפור של חורף באלסקה של תחילת המאה, והתחושה במהלך הקריאה היא של הזמנת החום לתוך הבית, לתוך התא הקטן הבודד הזה, המתמודד עם קשיי הקור וההישרדות בחווה קפואה.
       זהו סיפור על ילדה שחיה בשלג, שמה פאינה. היא צדה למחייתה, היא בודדה, עצמאית ושורדת. היא לא תמיד נגישה ולפעמים אנחנו פוגשים רק את הצעיף האדום שלה, ממרחק, במרומז. זהו גם סיפורם של שני אנשים בני 50 שהיה להם בן אחד שמת ומאז הם עריריים ומתגעגעים אליו ולתחושת ההורות שאיבדו. המפגש ביניהם הוא מופלא. הוא נרקם בזהירות, בחשש, על קצות האצבעות. הוא כאן לרגע ונעלם, אך משאיר תמיד ערגה, גם בעיני הקורא. ג'ק ומייבל, בני הזוג, מנסים בכל כוחם לקרקע את הילדה הקסומה הזאת. רוצים לאחוז בה כילדתם האהובה, והיא -מתמסרת לרגע ונעלמת.
       כשקראתי את הספר הזה, הרגשתי כל הזמן כמה אני רוצה לעזור להם ולילדה, ליצור ביניהם חיבור טוב, שיביא את החום לביתם. לא היכרתי את האגדה על סנגורוצ'קה. מסתבר שזהו סיפור שהילדים ברוסיה פחות או יותר גדלים עליו. על פי האגדה, הילדה היא בתם של כפור ואביב והיא כמהה לחברת בני אלמוות, וכמהה לאהבה. הסיפור הומחז ואף זכה למוסיקה משלו מאת צ'ייקובסקי הגדול וגם לאופרה מאת רימסקי קורסקוב. לא ידעתי את זה אלא רק לאחר שקראתי את הספר והייתי מוכרחה לחטט ולנבור ולמצוא עוד מידע.
     הספר הזה מתאים לקור הזה שיש עכשיו, בחוץ ובנשמה. כדאי לשבת מכורבלים בשמיכה, (אם יש לכם אח בבית, מה טוב...) עם איזה משקה חם ומפנק, ולחגוג עליו.
עוד כמה הוצאות ממקומות שונים בעולם בחרו להוציא את הספר הזה, והכריכות כל כך יפות... תראו: