חפש בבלוג זה

יום שבת, 14 בנובמבר 2015

הבלתי נראים - רוי יקובסן




הבלתי נראים - רוי יקובסן
Usynlige - Roy Jacobsen
מנורווגית דנה כספי
הוצאת כתר 2015, 234 עמודים

התלבטתי מאד אם לכתוב כאן על הספר הזה. כי מצד אחד יש את הספר הראשון של רוי יקובסן, ילדת פלא, שכל כך אהבתי... זוכרים אותו? 

וגם, זהו ספר איטי, איטי מאד, ומה שקורה בספר הוא כמעט כלום ושום דבר.
אבל רגע, אל תברחו לי, לא סתם קראתי לכם לפה. אז הנה הצד השני.  זהו ספר נורדי, נורווגי ליתר דיוק, ואלה, אתם יודעים, לא נוטים לחפירות מיותרות כמו אחדים מאיתנו (ואני בתוכם). הם מתנסחים בצמצום ואני אוהבת את זה.
יחד עם זה, הספר משובץ כולו בפנינים של חוכמה ופה ושם אתה מרגיש כאילו יש לך ביד חתיכת אומנות ראויה ביותר.
דוגמאות? בבקשה:


  • "שורשיו של מרטין הזקן כאן באי הם העמוקים ביותר, הוא המקור בעל המעמד הגבוה ביותר, והרי לו יש דעות משלו על הסיבות להיעלמותה של התרבות האבודה והעת שבה זה קרה...אבל הוא כבר אינו האמין ביותר בהם בשל גילו המבוגר וההיחלשות הטבעית, שלא רק שהיא מכרסמת בזיכרון, אלא אף מביאה עמה מיני גחמות משונות ומוזרויות שהופכות גבר זקן למגוחך בעיני הצעירים, וכך יכול כל דור לזכור מה שהוא רוצה וללכת בדרכיו שלו. גם הדרכים החדשות הללו ודאי מובילות למקום כלשהו, במקרה הגרוע לתוך אותם מעגלים, אלא שעד שזה יקרה יחלוף עוד זמן רב." (32)
  • "...אבל דממה באי היא שום דבר. איש אינו מדבר עליה, איש לא זוכר אותה או נותן לה שם, ולא משנה עד כמה היא משפיעה על נפשותיהם. הדממה בשבילם היא המבט החטוף למוות בעודם בחיים." (90)
  • "בעולם כולו אין עוד ילדה בת שתים-עשרה שיודעת דברים רבים כמו אינגריד, היא בתו של הים ואינה רואה בגלים המתנשאים סכנה ואיום כי אם דרך, פתרון למרבית השאלות." (129) 

זהו סיפורה של ילדה אחת מיוחדת, ומשפחתה. דרך התפתחותה והתבגרותה, לומדים על חייהם הקשים של תושבי האיים באיזורי הפיורדים של נורווגיה.  מצטייר לכם בראש, (כמו שלי הצטיירו) כל התמונות המוכרות עם המים המנצנצים ומסביבם נופים ירוקים מרהיבי עין? אז זהו - שלא. פה רוב הזמן הכל קפוא. לבן, חום, אפור. וצריך לשרוד את מזג האוויר הנוקשה, האכזרי, גם צריך לדאוג לבעלי החיים. צריך לדאוג למלאי של מזון.
זהו גם סיפורו של האי בראיי (כשם המשפחה המתגוררת בו). אי מבודד, שקומץ תושביו יודעים שלכל אחד מהם תפקידים מוגדרים, ועל כל אחד מהם מוטלת האחריות לתרום את חלקו כמידת יכולתו. ועם זאת כשמישהו חסר או נפגע, מקבלים את פגיעתו כנתון חדש שצריך להתאזן בהתאם אליו כדי לשמר את השגרה, את החיים התקינים. המשפטים, גם אלה החשובים ביותר, נאמרים בקטנה, כאילו ברפרוף, וצריך לשים לב טוב. לפעמים מדובר בזבנג קשה שנאמר כאילו כלאחר יד. לכאורה, לא דרמה גדולה, אבל ממש כן.
יחד עם אינגריד גרים באי אביה, הנס, הדמות היציבה והמנהיגה באי, אמה מריה הלנה, סבה מרטין ודודתה, אחות אביה, ברברו שהיא "לא כמו כולם". מקומה של האישה בקהילה הקטנה מוגדר היטב גם הוא, וגם הוא מתפתח. תשימו לב, אל תפספסו לי את זה בטעות. זה כתוב נהדר.
במהלך הסיפור נוספים אנשים נוספים לאי, לא בהכרח אלה שהוזמנו אליו. ילד אחד שנולד, שני ילדים שהובאו אל האי ע"י אינגריד, ויש גם איש אחד עשיר וחשוד שמטופל בדרך מיוחדת ע"י הגברים באי. ויש שעוזבים, וכמאמר השיר רקמה אנושית של מוטי המר: "ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו, משהו מת בנו - נשאר איתו." 
"אינגריד יוצאת ונכנסת, ובוכה כשהיא בחוץ ומחייכת כשהיא בפנים." (217)
עוד בונוס קטן לסיום: "להתחרט על חלום זה הדבר ההרסני ביותר שאדם יכול לעשות."(227)

 כאן יש ביקורת של עלית קרפ ב"הארץ" לספר. הביקורת ממש שווה. לא שהייתי יכולה לספר לכם בעצמי את כל מה שכתוב שם על הסמלים המיתולוגיים והסמלים הדתיים בספר. אין לי על זה מושג ירוק...





טליה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה