הבית שאהבתי - טטיאנה דה רוניי

הבית שאהבתי - טטיאנה דה רוניי

The House that I Loved - Tatiana de Rosnay

מאנגלית אורטל אריכה

הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2015, 221 עמודים

כולם יכולים להעיד עלי שפריז אינה כוס התה שלי.  הפריזאים, איך לומר את זה...  לא כל כך מתים, בלשון המעטה, על זרים. אפילו לא על תיירים, ובטח לא יהודים. לצערי, הצרפתית שלי מהתיכון עילגת ביותר, להוציא את המשפט החשוב "צאי מהכיתה בבקשה" שאותו אני מכירה היטב. בפעמים שהייתי שם נאלצתי פה ושם להשתמש באנגלית מה שעשה אותי מרגיזה עוד יותר בעיניהם. פריז היא עיר יפה מאד והכל. מקסימה.  אבל, איך לומר, לא עושה לי את זה...

יחד עם זה, נוסטלגיה היא השם האמצעי שלי, וגם לי קשה כשמזיזים לי את הגבינה...

הנה כך, כל כך הזדהיתי עם הסיפור הזה, שהוא לא ממש סיפור. אלה מכתבים שכותבת רוז, "קשישה" בת 59, לבעלה המת, אהובה ואבי ילדיה. היא מספרת לו על הקורות אותה מאז מותו, ואפילו לפני כן, דברים שלא היה בה האומץ לספר לו בהיותו חי. תוך קריאה אנחנו עוקבים אחר הרס היום יום שלה. עזיבת שכנים מוכרים ואהובים, הרס מבנים שהיו יקרים לכל דרי האיזור. פתאום, כל הדברים שהיו מובנים מאליהם, חשובים ויקרים, אינם חשובים עוד ונידונים להריסה. כמה מפחיד, כמה בלתי נתפס.

פריז של אמצע וסוף המאה ה-19. הקיסר נפוליאון השלישי בשלטון, והמושל, ז'ורז' אז'ן אוסמן, מנסה להפכה לעיר מודרנית. ברגל גסה הוא הורס כל חלקה טובה, לטובת הקידמה מצד אחד ולטובת האדרת שמו מצד שני. לאט לאט נעלמים ריחם של חנות הפרחים ושל חנות הספרים, ריחה של חנות השוקולד... נעלמים הקולות הנעימים והמוכרים של פטפוט אנשים וצחוקם, לטובת קולות הרס ושבר, אנשים עוזבים. העיר הזאת נראתה פעם, מבעד לעיניה של רוז, כשכונת ילדות, כמו שכולנו מכירים. שגרים בה אלה שאנחנו אוהבים יותר או פחות, שעל חלקם ריכלנו, על חלקם "ידענו דברים", על חלקם הסתכלנו בהערכה, וחלקם פשוט אהבנו. לא רצינו שזה ישתנה, ממש לא. גם אם הכרנו בחשיבות השינוי, כמו אלכסנדרין, חברתה הטובה של רוז. היינו מעדיפים שהדברים יישארו כמו שאהבנו אותם, על אי הנוחות והיופי שבהם גם יחד. וצריך להדגיש. בספר מוצגת נקודת המבט הזאת דווקא, ולמרות שידועה העובדה שהכולרה פשטה שם בגלל ביוב מוזנח, ופגיעתה הייתה קשה ביותר, עדיין הגיבורה כועסת על חברתה המצדדת בשינוי. והיא נלחמת על הבית, מנסה לשנות את רוע הגזירה כותבת מכתבים, ולבסוף, גם הולכת להיפגש עם הצוות של המושל. ""אני מניח שסכום הפיצוי שהציע המושל לא מספק אותך?" הוא אמר את הדברים בשעמום נגוע בנונשלנטיות בזויה, בוחן את ציפורניו כשדיבר. בן כמה הפרחח היהיר הזה, חשבתי בזעם. בלי ספק בראש מעייניו עמדו עניינים אחרים, מהנים יותר, ארוחת צהריים עם עלמה צעירה או אירוע חגיגי הלילה. איזו חליפה כדאי לו ללבוש? את החומה, את הכחולה? והאם יספיק לטפח את שערו לפני שירד הערב?... "אני לא חושבת שאתה עומד על טיבה של הבקשה שלי, מסייה...אני רוצה שהמושל יבנה את בולוואר סן ז'רמן רחוק יותר. אני רוצה להציל את הבית שלי ..." כפופים לפנים הם געו בצחוק, מצביעים עלי. קמתי, בכל הכבוד העצמי שהצלחתי לגייס, ויצאתי משם."(184)

תוך כדי הקריאה אנחנו מתוודעים אל היחסים המורכבים בין רוז לאימה, בין רוז לביתה ויולט, אליה היא אמורה להגיע לקראת הריסת ביתה. פוגשים באהבה הגדולה שלה לבעלה ארמן ולבנה. בחברות היפה שלה עם אלכסנדרין, מוכרת הפרחים הצעירה, הדעתנית, המיוחדת כל כך, והמסורה לה כבת.  בז'ילבר הסמרטוטר בעל השיניים הרקובות ולב הזהב, הנמצא תמיד ברקע בשבילה ועוזר לה לשרוד במסתור שבמרתף ביתה, המכבד את החלטתה למרות ש"לא יישאר לראות". במסייה זמרטי המשכיל להנחיל לרוז את אהבת הקריאה, ובדרך אגב מזכיר לנו את סופרי התקופה, גוסטב פלובר, בלזק, בודלייר, א.א. פו...

כך יוצא, שבד בבד עם הזדחלות הפחד אל בין השורות, יש גם את השמחה הצרופה על גילוי ההנאה שבקריאה, על הזוגיות היפה שהייתה לגיבורה שלנו, על הערך המוסף שיש בחברות עם אנשים כל כך שונים ממך.

לכאורה, הסוף כאן ידוע מראש. אבל יש בכל זאת את הפאנץ' הבלתי צפוי כל כך, את הסוד שנשמר כל כך הרבה שנים, שהסופרת מקפידה להנחית עלינו.

את טטיאנה דה רוניי כולנו מכירים מ"המפתח של שרה" המעולה. קצת פחות מהספר בומרנג (גם אני פחות אהבתי, והתאכזבתי אפילו, כי הציפיות, מן הסתם, היו גבוהות מאד.). הספר הזה הוא ספר מאד שונה. מכתבים הם סוג כתיבה מקוטע יותר. מה שנותן זמן מבחינתי לעכל ולהפנים. כאן זה נראה לי מאד מתאים. זה לא ספר "זורם" אבל הוא מפנה אותנו למקום רך בקרבנו, מקום מתרפק.

"לפעמים בתים הם כמו אנשים, ביישנים, לא מחצינים את אישיותם בקלות. נדרש לנו זמן לכבוש את הבית הזה, לאלף אותו, לקרוא לו שלנו, אבל עשינו זאת, וכל רגע היה רגע של שמחה." (173)