מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים - מרי אן שייפר ואנני בארוז
The Guernsey Literary and Potato peel pie society - Mary Ann Shaffer and Abbie Barrows
מאנגלית יעל אכמון
הוצאות זמורה-ביתן ומטר, 2009, 271 עמודים
נכון שרק השם של הספר הזה כבר מסקרן? נכון שהוא אחר כזה? אולי שמעתם על מועדוני קוראים שקמו בעקבות הספר הזה ובהשראתו? כי אני מכירה כמה...
יש הרבה ספרים נהדרים שכתובים בצורת מכתבים. לא כל אחד אוהב את זה, אני יודעת, אבל הספר הזה, הוא כזה כזה שווה שכדאי לכם להתגבר על ההתנגדות לסוג כזה של ספרות ולקחת אותו אליכם. כששואלים אותי איזה ספרים אני אוהבת במיוחד זהו אחד הספרים הראשונים שעולים לי בראש.
גרנזי הוא אי אנגלי שמתאושש מהמלחמה ומהכיבוש הנאצי. תושבי האי משתמשים במועדון כאליבי להגנה על חבריו ממעצר ע"י הגרמנים. הכל מתחיל כשהמספרת, הסופרת ג'ולייט אשטון מקבלת מכתב מתושב האי ובו היא נשאלת על סופר מסוים, שבעטיפה של סיפרו מוזכר שמה. מכאן מתחילה התכתבות ארוכה, דרכה היא מתוודעת לחברי הקבוצה, על אופיהם המיוחדים, אל הדינמיקה ביניהם, על המעשים הקטנים שיוצרים את ההרמוניה המופלאה של המקום. היא מכירה את הטיפוסים ואת השיטות שלהם לשרוד תחת הכיבוש, בסיפורים מלאי חן והומור, והיא נקשרת אליהם בקשר מיוחד ויחיד. אני נשאבתי למקום, התאהבתי באנשים, באווירה. כל כך רציתי להיות איתם שם, שיזמינו אותי גם...
שני ציטוטים כדי שתדעו ממה אני כל כך מתלהבת:
- "ואז הציעה סוזן שאקנה שמלה חדשה. הזכרתי לה שהמלכה מסתפקת בשמחה במלתחה שלה משנת 1939 אז למה שלא אסתפק אני בשלי? היא אמרה שהמלכה לא צריכה להרשים אנשים זרים - אבל אני כן. הרגשתי כמו בוגדת בכתר ובמולדת.... אני נראית רעננה, מקסימה, מאולגנטת (אם אין פועל כזה, צריך להיות) ובת שלושים".
- "לא חשבתי שאשרוד את השבוע האחרון... הנשמה שלי חיה רק כמה דקות ביום, כששכבתי על הדרגש שלי. בפעמים הללו ניסיתי לחשוב על משהו משמח, משהו שחביב עלי - אבל לא משהו שאני אוהב, כי זה רק היה מחמיר את המצב. רק דבר קטן, כמו פיקניק בבית הספר או נסיעה באופנים במורד הגבעה - ביותר מזה לא הייתי מסוגל לעמוד".
וזה ממש רק טעימה מרומזת, כי, למה לקלקל לכם את ההנאה?
הסופרת שכתבה את הפנינה הזאת נפטרה בעת עריכת הספר ולפני פרסומו, והאחיינית שלה השלימה את המלאכה המבורכת הזו. חבל כל כך שלא יהיו עוד ספרים כאלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה