חפש בבלוג זה

יום שישי, 21 ביוני 2019

גן ההרדופים - רוזה וֶנטרֶלָה


גן ההרדופים - רוזה ונטרלה
Il Giardino degli Oleandri - Rosa Ventrella
מאיטלקית: ארנו בר
הוצאת שוקן 2019, 245 עמודים


אם יש הצגת ספר מקסימה בעולם, הרי היא פה לפניכם. נכון?
אני בת למשפחה קטנה, שני אחים היו לי, ומעולם לא חוויתי את מה שחוו חברותי שיש להן אחיות. זה מורכב, אני שומעת, ובכל זאת, כמה הייתי רוצה אחות. אין לי ניסיון מיד ראשונה על העניין הזה, ואני מצטערת על כך לעיתים מזומנות. 
עם הספר הזה הגענו לממלכה של נשים. בראשה יש את המלכה האם, ששמה הוא אניטה, אך נקראת בספר מרג'ואלה, מכשפה. היא יודעת להרגיע תינוקות ולנבא מה ייוולד למי, היא יודעת לרפא מחלות וללחוש לחשים נגד כל מיני מרעין בישין. יש לה שלוש בנות שהמספרת היא הצעירה שבהן. רוזטה היפה, שנחטפת ונאלצת להינשא, קורנליה האמצעית, הפחות אהובה, והקטנה, שהיא המספרת, דיאמנטה, שיש לה תלתלים פרועים ומכאן גם נגזר אופייה המרדני. כן יש גם בנים בסיפור הזה, אבל אין יותר מידי התייחסות אליהם, ולא בגללם התכנסנו הערב. אמנם, בל נטעה, הגברים בהחלט יכולים להשפיע ואף משפיעים על חייהן של הנשים, לרעה או לטובה, אך מקומם בסיפור מינורי.
"בתמונה הזאת התבטא אופייה של המשפחה המטריארכלית הגדולה, שבה שימשה מרג'אלה עמוד התווך. הגברים תפקדו תמיד כניצבים, ותו לא." עמ' 227

בואו ניכנס רגע למטבח האיטלקי. אני לא שומעת פה התנגדויות, מה? פה, במטבח שבספר תוכלו לטעום מטעמים איטלקיים מוכנים בדייקנות וקפדנות תחת שרביטה של מרג'ואלה. אולי מכינים היום פסטה אורֶקייֶטָה, מי בעזרת מזלג ומי באצבעות? מאפי ריקוטה? אולי ממתקים לחג המולד ספוגים בדבש? שימו לב לדינמיקה בין האם לכל אחת מהבנות. אף אחת מהן לא זוכה לתשבחות, וכל אחת מהן זוכה גם זוכה לביקורת. אין הנחות פה. כל מה שמכינים כאן במטבח צריך להיות מושלם. גם השכנה הזאת וגם האחרת (הנקראות כולן קומארה - סנדקית) יפיצו את המידע בחדווה, אם חלילה תהיה כאן איזו שהיא פשלה. 
"הכנתי מנה שהיא אהבה - חביתיות ברוטב עם מרווה וגבינת פקורינו - כמו לפני שנים." עמ' 234

זהו סיפור של משפחה מורחבת, המתגוררת בדרום איטליה. תקראו לזה שכונה או עיר קטנה בה כולם מכירים את כולם ולכולם יש דעה נחרצת (ומושמעת!) על כולם. כל אחת מהנשים במשפחה היא מיוחדת ומעניינת, והחלק הנחמד והמעניין פה בעיקר הוא האינטראקציה ביניהן. יש כאן התייחסות למלחמה, לאבא החתיך והמחוזר על ידי נשים, לאח אחד פחות מוצלח, ויש סיפורי אהבה, לכל אחת מהן סיפור אהבה מיוחד לה. 
הספר לוקה פה ושם בחזרות, ספר ביכורים, אתם יודעים, ובהתחלה היה קצת קשה להתניע אותו, אבל משנכנסתי אליו - מאד נהניתי. 
לפי הכתוב על הכריכה האחורית יש 17 מדינות שקנו אותו. אני מצאתי רק מעט כריכות הפעם, ועמכם הסליחה. 
     

   

יום שלישי, 11 ביוני 2019

שרוכים - דומניקו סטרנונה


שרוכים - דומניקו סטרנונה
 Lacci - Domenico Starnone 
מאיטלקית יעל קריצ'וק
 הסדרה הקטנה של כתר, 2018, 203 עמודים


"השוטר הצעיר הקשיב, ופניו נראו כפני מי שירד לבקר אצל אל השאול רק כדי לשמוע את המתים מפטפטים." עמ' 65
לא מעט עלה שמו של דומניקו סטרנונה במחוזותינו כשהתפרסם הספר הזה. היו שאמרו שבעצם הספרים של אלנה פרנטה נכתבו על ידו. או ההיפך. המסתוריות שאפפה את פראנטה גררה לחישות על סטרנונה, מי כתב את מה אצלם במשפחה? האמת? מה איכפת לי? כל זמן שהוא ו/או היא כותבים ככה, שיקראו להם זלמן. זה עדיין יהיה בסדר גמור מבחינתי.
כמה מהטובות ביותר המליצו על הספר הזה. היתה גם מי שהסתייגה. אבל אף אחד לא נשאר אדיש. הספר הגיע אלינו לספרייה ומיד נעלם. אבל מצאנו אותו, וטוב שכך. יש אנשים שכותבים על נושאים יומיומיים ורגילים, על לחם ומים, ואיכשהו מצליחים להדביק אותנו לכתיבתם. כאלה הם פרנטה וסטרנונה. 
זהו סיפור על משפחה. זוג הורים - אלדו וּוָונדה, שני ילדים - סנדרו ואנה, מאהבת, לידיה, שכן אחד - נאדר, וחתול אחד - לאבס. אין הרבה שמחה בקבוצה הזו. יש אהבה, בגידה, יחסים בין בני זוג, יחסי הורים-ילדים, יחסי איש ומאהבת, ויחסים שבין אחים, ששותפים למה שקורה בין הוריהם. הספר מחולק לחלקים ופרקים ובכל אחד מהם מתפתחת שגרה, כל פעם שגרה מסוג אחר. למראית עין, לא קורה שום דבר חדש ושונה ממה שנכתב בתחילת הפרק. ובכל זאת, זה כתוב מדהים, ונקרא - לפחות בפעם הראשונה - בנשימה אחת. אחר כך הקורא נשאר מהורהר, גם על עצמו, גם על מעגל החברים שלו ועל משפחתו. וחושב מתי תהיה הפעם הבאה שיקרא לו הספר הזה אליו. 

     

      

  




יום שישי, 7 ביוני 2019

ג'יני מון - בנג'מין לודוויג


ג'יני מון - בנג'מין לודוויג
Ginny Moon - Benjamin Ludwig
מאנגלית: איריס ברעם
הוצאת כתר 2019, 356 עמודים
(באיטלקית הספר נקרא: כשהפה סגור אי אפשר לראות את המחשבות)
(בגרמנית: לג'יני מון יש תכנית)

"אמא שלי לַנֶצַח אמרה שהמילה בערך אומרת דומה אבל לא בדיוק, ושהלחם הזה נגמר בערך... זה גם טוב בשביל לחשוב על בובת התינוקת, אם לא יודעים בדיוק אם מישהו מצא אותה או באיזו שעה בדיוק גלוריה תביא אותה לקונצרט הקציר." עמ' 50
"... אבל יש כמה דברים שהיא פשוט לא יודעת כי היא לא היתה שם כל הזמן. כמה דברים שאני זוכרת עמוק בתוך המוח שלי, ואני אף פעם לא אדבר עליהם." עמ' 88

ג'יני מון מנהלת שיחות כתשובות לשאלות בלבד. אם זו לא שאלה, היא לא עונה. גם לא אם היא נשאלת שתי שאלות ביחד. במהלך שיחות עימה היא לעיתים קרובות סוגרת חזק את פיה, כדי שלא ייראו אנשי שיחה את מה שעובר לה במוח. ג'יני מון היא ילדת אומנה בת 13, אוטיסטית, שהוצאה מבית אימה המסוממת כילדה מוכה, מורעבת ומוזנחת. היא מגיעה לבית הכחול, הבית של מוירה - האמא שלה לנצח, של בריאן - האבא שלה לנצח ושל התינוקת וונדי. זהו בית האומנה הרביעי שהיא מגיעה אליו. 
בבית אימה הביולוגית, גלוריה, נשארה בובת התינוקת שלה, עליה היא היתה אמורה לשמור, להגן, להאכיל ב"חלב אנושי" ולחתל, ואם אורבת לה סכנה, היא גם אמורה להחביא אותה. עם המשימה הזאת, שהיא מחוייבת לה כל כולה, היא עוברת ממשפחת אומנה אחת לאחרת ומנסה כל הזמן לברוח כדי להגיע אל גלוריה. היא מוכרחה לקחת ממנה את בובת התינוקת כדי למלא את תפקידה, כי אי אפשר לסמוך על גלוריה שתעשה את זה.
הספר סוחף ואינו מניח לך לעזוב אותו. הוא קרא לי לשוב בכל פעם שעשיתי משהו אחר. יש בו עיקולים ומהפכים בעלילה והקורא מרגיש מופתע שוב ושוב. הוא נותן מבט מעמיק אל עולמה של ילדה מתבגרת, אוטיסטית, שכומסת בתוכה סוד נורא, ושהחיים שלה קשים ומפחידים מאד, גם בלעדי התקשורת המאד בעייתית עימה. הוא מאיר גם את הקשיים שחווים ההורים המאמצים שלה, שלא יודעים איך לאהוב אותה, איך להגן עליה מפני עצמה וגם על התינוקת שלהם, וונדי, בחברתה. 
זהו ספר הביכורים של בנג'מין לודוויג, אב לילדה אוטיסטית בעצמו. ספר עמוק ומרתק, וכתוב מצויין.
נראה שילך איתי עוד הרבה. 



     

      

      

      

.