חפש בבלוג זה

יום שישי, 22 בפברואר 2019

המשרפה של ללי - אורלי גליבטר אדלר


המשרפה של ללי - אורלי גליבטר אדלר
הוצאת סטימצקי 2017 217 עמודים

גילוי נאות  - הסופרת שכתבה את הספר הביאה אותו אלי לקריאה. העטיפה העלתה חיוך על שפתי. הבנתי שמדובר בספר שיש בו הומור שחור. לפעמים אני אוהבת את זה.
מדובר באשה נשואה בנישואים פתוחים, אם לבת בוגרת וחברת קיבוץ כושל כלכלית. היא זקוקה להשתלת כלייה לאחר שהכלייה שתרם לה בעלה אינה מתפקדת. בגלל העלות הגבוהה של כל הפרוצדורה הזו, היא מנסה להקים משרפה לגופות בקיבוץ שלה. היא מקווה שזה יעזור לה להשיג את התקציב הדרוש ובאותה הזדמנות לעזור לקיבוץ להתאושש מהקשיים בהם הוא נתון.
דמויות הזויות כאלה ואחרות מככבות בספר. שריפת הגופות בקיבוץ מתרחשת מצד אחד תוך כבוד גדול לנפטר וניסיון מאומץ להביא לטקס את בקשותיו האחרונות, אך מאידך גם פה יש הומור בסגנון קומדיה של טעויות.
מה שעניין אותי במיוחד היה הטיפול בנושא מחלת הכלייה של הגיבורה. שגרת הדיאליזה והקשיים הגופניים והנפשיים עמם מתמודדים החולים האלה לא היו מוכרים לי. לא ידעתי על זה כלום, למעשה. 
נכדתי תמר נולדה עם כלייה אחת. לשמחתי היא מתפקדת היטב, אמנם עם הגבלות מסוימות. תחום הנפרולוגיה מוכר לי רק משם. הנושא הזה טופל בספר בצורה מעניינת ומרגשת.
יש בספר רומן של אמה של הגיבורה, שהיא טיפוס מיוחד, וכן מערכות יחסים של אנשים נוספים.
ספר לא רגיל, מאוד מחוץ לקופסא, לא מתאים לכל אחד. אולי תאהבו.



יום שלישי, 12 בפברואר 2019

הפיתוי להיות מאושרים - לורנצו מרונה


הפיתוי להיום מאושרים - לורנצו מרונה
La tentazione di essere felici - Lorenzo Marone
מאיטלקית: יערית טאובר
הוצאת כתר 2018 - 248 עמודים

בכל פעם שאני כותבת סקירה על ספר שקראתי ואני רוצה לשתף אתכם בחוויה, אני מחפשת תמונות של הוצאות נוספות בעולם הגדול שהוציאו את הספר. אז יש גם כאן, אבל אתם יודעים מה? הפעם אנחנו ("אנחנו" זה הוצאת כתר, כן? עיצוב העטיפה של ענבל ראובן. כשצריך לפרגן - אני מתייצבת.) יצאנו גדולים. לדעתי התמונה שלנו יותר. הרבה יותר. אם מדברים על ספר שעושה טוב על הלב - האם יש משהו טוב יותר מהאיש הצוחק במלוא גרון הזה? הרי כל תא בפנים שלו מאושר לו בפני עצמו.  
אתם זוכרים את ברונו מהחיוך האטרוסקי? זוכרים איזה כיף הוא? אז הנה עוד אחד. בוטה יותר, אולי, כועס יותר, אבל שמח ורגיש וחכם.

אחד התחביבים שלי הוא לפצח סוציומטים. קורה לא מעט, כשאתה עובד עם קהל, שאתה פוגש בכאלה. ומכיוון שהספרייה מעצם טיבה היא סביבה מאפשרת ומכילה, אז דברים טובים ונחמדים יכולים לקרות בה, ואכן קורים. בספר הזה יש איש זקן שמתעקש להצניע את הרוך שבו. הייתי שמחה עד מאד לפגוש בו.
הסיפור הוא על האיש הזה, ששמו צֶ'זַרֶה. הוא אלמן ואב לשני ילדים גדולים, אחד הומוסקסואל, לכאורה בארון, ואחת נשואה נישואים לא טובים ואם לילד. יש לו מעין בת זוג, רוסנה. צ'זרה עשה אין סוף טעויות כאב וכבעל, והוא מודע להן עד מאד. הוא חי את הזיקנה על מעלותיה - כמו היכולת להגיד מה שהוא חושב ולחיות כפי שנראה לו מתאים - ובחשאי גם מכה על חטאיו הצעירים. שכנה חדשה שמגיעה לבניין בו הוא גר היא אֶמָה, שם שמדליק אצלו זיכרון של אהובה נשכחת שעדיין מהדהדת בליבו. אֶמָה היא אשה מוכה והמפגש ביניהם מכריח את הגיבור שלנו להתעורר. חברותו עם הקשיש מהקומה התחתונה מוארת באור מקסים אף היא. בהומור מיוחד נאמרים כאן דברים חכמים שאפשר לחשוב עליהם הרבה אחרי הקריאה. 

"בזקן בן שמונים ובתינוק שרק נולד, אם תסתכל בתשומת לב, תצליח להבחין באותם פחדים" עמוד 50
"בכל מקרה לא היה לי אכפת להיות חתול, אחד שלעולם לא נקשר באמת למישהו, אחד ש"מחליט" לאהוב מפני שלמעשה אין לו צורך בכך והוא מסתדר יפה לבדו". עמוד 57
"וחוץ מזה יש גם נפולי, הקשר היציב מכולם...כאן אתה לא יכול שלא לקיים יחסים עם הזולת...לכן פיתחתי שיטות הישרדות כדי לשמר את הסוציופתיה שלי." עמוד 70
"..אבל היא לא עובדת עליי, היא יכולה לחייך, לספר בדיחות, לדבר איטלקית מושלמת, לסיים את הערב באופן מבריק, אבל היא לא יכולה למחוק מהעיניים את תחושת חוסר ההתאמה שהיא נושאת איתה לכל מקום. רוסנה, כמו רבים אחרים, מבקשת סליחה על כך שהיא חיה, כאילו הקיום שלה עלול להפריע למישהו." עמוד 108
"אני וההתאהבויות מצאנו חן זה בעיני זה מיד, דווקא עם הרגש הבא, זה שהאנשים מכנים אהבה, לא היתה לי כימיה." עמוד 178

הקריאה בספר הרגישה לי כמו טיול נינוח בשביל יפהפה מלא פרחים והפתעות. לקראת הסוף פתאום התגבר הקצב והדפים עפו מעצמם. את הפרק האחרון הייתי ממליצה לכם לקרוא שוב. ושוב. פתאום תראו איך מוארים בכם המון דברים שאהבתם ולא ראיתם אותם זמן רב.