חפש בבלוג זה

יום שישי, 25 באוגוסט 2023

האופרמנים - ליון פויכטוונגר


Die Geschwister Oppermann.Roman - Lion Feuchtwanger
מגרמנית: ניצה בן-ארי
הוצאת פן ידיעות אחרונות, 2023, 375 עמודים
לספר הזה בעברית קדמה מהדורה ישנה יותר, הוא נכתב בשנת 1933, ואצלנו קראו לו בני אופרמן (תמונה למטה). עכשיו הגיעה המהדורה המחודשת, ומכיוון ששמעתי עליו המון דברים טובים, ולמרות שידעתי שהוא הולך לשבור לי את הלב, וגם למרות שקראתי ספר עצוב אחר במקביל - קפצתי על המציאה. 
בקצרה על העלילה, כי לא היא העיקר בספר לדעתי, למרות שהיא זורמת ונקראת כמו מאליה:
שלושה אחים ואחות, יהודים גרמנים נאורים ומשכילים שחיים בשפע כלכלי, חברתי ותרבותי בגרמניה הנאורה לכאורה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. הם יכולים להרשות לעצמם את כל הטוב שבלהיות גרמני. מרטין הוא המנהל של מפעלי התעשייה לרהיטים שהוריש להם הסבא הנערץ שלהם, עמנואל אופרמן. בנו של מרטין, ברטהולד, כותב עבודה בבית ספר שבה הוא מהלל את התרבות הגרמנית.  פרופסור אדגר הוא רופא שהמציא שיטה מיוחדת לניתוח, יש לו בת ציונית ששמה רות. גוסטב הוא איש רוח ועובד על עריכה מחודשת של ספר. קלרה אחותם היא עקרת בית הנשואה לז'ק לוונדל. כולם חיים בשאננות רבה ובעושר כלכלי ורוחני, ואינם מאמינים שהנאציזם באמת יגַדֵּל שורשים בחברה הומנית כמו זו שהם חיים בה. אבל לאט לאט נובעים בקעים באמונה הזו. הם מסרבים לראות את מה שכתוב על הקיר. כל פעם נלקחת מכל אחד מהם זכות נוספת על ידי השלטון המטורלל ועושי דברו הפראיים, המסוממים ברצון לשלוט ולנקום את חולשתם האישית. בתחילה הם רואים בכך סוג של אי נעימות זניח, שאפשר להתעלם ממנו או להסתדר איתו כך. והאמת ממשיכה לחבוט להם בפנים. היחידה שרואה את הדברים ישר בהתחלה היא רות אופרמן:
"""לכם כולכם יש תיאוריות מוצלחות כאלה, אתם מסבירים הכל בכישרון כזה, אתם יודעים הכל. האחרים לא יודעים כלום. לא אכפת להם בגרוש אם התיאוריות שלהם טיפשיות ומלאות סתירות. אבל הם יודעים דבר אחד: הם יודעים בדיוק מה הם רוצים... אני אומרת לך, דוד ז'ק ולך, דוד מרטין, הם הולכים לעשות לכם תרגיל, ואתם תישארו בחוץ."... פרופסור אדגר הופרמן, הרופא, חייך חיוך אירוני במקצת, ואף על פי כן היה גאה בבתו הנמרצת." עמ' 49

משהו שלי: סבי עליו השלום היה איש צעיר וחכם, רפד במקצועו, ואב לבן ובת כשהדברים התחילו לקרות בגרמניה. הוא הלך מבית לבית אל כל בני משפחתו וביקש מהם, התחנן ממש, שיעזבו את גרמניה, ויבואו איתו לפלשתינה. אבל איש לא שעה לו. הוא ארז את משפחתו והתחיל מסע לישראל, בנסיעה, לעיתים גם בהליכה, ובסוף באנייה, תוך עצירה בהולנד ואיטליה, עם סבתי, ילד בן 8 וילדה בת 5 עם בובה. לבסוף הגיעו לישראל. אפילו אחד מבני המשפחה שהחליטו להישאר בגרמניה לא שרד.

"גוסטב ניסה לעקוב אחריו. הוא נכשל, המילים צנחו כמהלומות על קודקודו. מה כל השטויות האלה שמילהיים מספר לו? ככה אולי נלחמת כנופיית גנגסטרים, איפשהו במרכז אמריקה, אבל מפלגות פוליטיות? בברלין? ב-1933?" עמ' 212

""מה רוצה ידידנו?" אמר לזיביל בהשתוממות. "מנין המרירות הזאת? איך הוא יכול לדרוש ממני שאתאר חוויות אישיות פעוטות במשפטים שנועדו לתאר אירועים קוסמיים? האם הוא מבקש ברצינות שאתכחש לחוויה הדיוניסית הזאת, שאני מבקש להיות שופר שלה, רק מפני שבחלקו נפלו כמה אי-נעימויות?"" עמ' 281

הבאתי לפניכם את הציטטות הללו, שהם רק חלק מאופן הכתיבה הכל כך מדוייק, כה חסר רגש ונוקשה, וגם כל כך מתאר את הרלוונטיות של הספר הזה לכאן ועכשיו. הספר זורם על רצף הזמנים בצורה מסודרת ומובנית. קל לעקוב אחרי ההתרחשויות ולהבין כמה התמימות מסוכנת אל מול השיטתיות המכנית של הפשיזם. 

הספר מחולק לשלושה חלקים: ספר ראשון נקרא אתמול, הספר השני היום, והשלישי מחר, כאשר החלק הראשון הוא עד מינויו של היטלר, החלק השני מסתיים בשריפת הרייכסטאג, ומחר - כל מה שקורה למשפחה וליהודים בכלל לאחר עליית הנאצים לשלטון. 

מבחינתי זהו ספר אימה לכל דבר, במובן שאי אפשר שלא להשליך את מה שקורה בספר למה שקורה לנו כאן ועכשיו. הספר כתוב מצויין, לא פעם הדיר שינה מעיני. הסתכלתי עליו בחשש כל פעם שנכנסתי איתו למיטה, אבל בכל פעם ששבתי לקרוא בו נלכדתי בקסמו המפחיד, המזעזע. הומלץ על ידי רבים מאד וטובים. אני מצטרפת.


   

  

  

  

  

  

  

  



 

יום שישי, 18 באוגוסט 2023

סוף מעגל - גרהם נורטון


Home Stretch - Graham Norton
מאנגלית: שי סנדיק
הוצאת אריה ניר, 2023, 302 עמודים
נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית אינדיבוק

את מציאההספר הקודם של נורטון שקראתי אהבתי מאד. היו לי ציפיות גבוהות מהספר הזה בגלל הסופר וגם בשל חיבתי היתרה לספרים איריים אחרים שקראתי. לשמחתי - הספר ענה על הציפיות ואף מעל לכך. 
העלילה מתחילה במלינמור, עיר קטנה באירלנד, שם מתכוננים לחתונה שתתקיים למחרת. החתן והכלה, אחותה של הכלה, ושלושה חברים נוסעים במכונית של אחד מהם לבילוי בחוף הים בקורק. אלא שבמעגל בכביש קורית תאונה מחרידה בה נהרגים שלושה מהם. אחותה של הכלה נפצעת קשה.

"הזמן אולי מקהה מכאובים, מסיח את הדעת מהם, אבל הוא לא באמת מסוגל לתקן משהו. היכולת לפתוח ארון בגדים ולראות את שמלת הכלה של ברני תלויה שם כמו רוח רפאים בלי לפרוץ בבכי הייתה נחשבת אצל אנשים מסויימים התקדמות, אבל מורין הרגישה שליבה הסתייד ושזיכרונותיה נהפכים לקרח."

קונור הייז, אחד משני הגיבורים המובילים בסיפור, הוזמן לנסיעה על ידי חבר והוא מודה שהוא היה הנהג. לאחר המשפט הוא מורחק מהעיר ומכל מה שהכיר וגם מהמקום אליו הגיע הוא מסולק באלימות. הוא מתחיל לעבוד כברמן בפאבים של גייז, כשהוא זוכר כל הזמן את העובדה, שאמרה אימו, שאם בנה היה גיי, אולי לא היתה יכולה לאהוב אותו. קונור בוחר להיעלם מביתו ומשפחתו ולהסתיר את עברו. יש לזה מחיר עצום. 

"הוא בקושי זכר איך הרגיש כשלא היו לו דאגות של ממש. הוא מצא נחמה בכך שעד כמה שהמצב היה איום ונורא, לפחות הוא הבין אותו. כולם שנאו אותו והוא יצטרך לחיות עם זה. לא יהיו חבלים מכותנות לילה בצורת חבל תלייה או גלולות שייגנבו מארון אמבטיה, רק משקולת הבושה והחרטה העצומה שתמחץ אותו לעד." 
 "כשדיבר עם קונור עכשיו, הוא הבין שהדבר העיקרי שחרץ את גורל הקשר לא היה פער הגילים. קונור היה קפסולת זמן רגשית, לכוד לנצח בגיל ההתבגרות."

העיירה כולה שרוייה באבל. שלוש משפחות איבדו צעירים שנהרגו, נערה אחת פצועה קשה, ומשפחה אחת, זו של קונור, מוצפת אשמה וצער. הוריו של קונור הם בעלי הפאב המקומי, מקום המפגש וההוואי של מלינמור וזה מקשה עוד יותר על חייהם של כולם. אחותו של קונור, אלן, היא הגיבורה השנייה המוליכה את העלילה. היא מרגישה לא ראויה בגלל אחיה, והיא מופתעת לגלות שאחד מהניצולים בתאונה, מרטין קולטר, בנו של הרופא המקומי, רוצה בקירבתה. מתחיל ביניהם רומן והם נישאים, אך חיים בזוגיות לא מאושרת. אלן מפתחת כעס כלפי בעלה הרוטן והקשר הופך למגורים משותפים בלבד, ללא רגש וללא עניין משותף, מה שמביא את אלן לחיים של בדידות מתפשרת.  

המון בירה ואלכוהול בספר. חלק גדול מהעלילה מתרחש בפאב כזה או אחר. סצינת הפאבים הגאים מאד חזקה פה. אבל מה שהכי מעניין כאן הם היחסים הבינאישיים. גם במשפחות השונות, וגם ברמות שונות של קירבה וחברות - הקשרים מורכבים ועמוקים. 

גרהם נורטון הוא כוכב טלויזיה מצליח מאד, אבל הוא גם סופר, ומצויין ככזה. העלילה עוברת מזמן לזמן וממקום למקום. בכל פרק משאיר הסופר רמז קלוש למה שצפוי בהמשך ובכל זאת כשהדבר קורה - זו הפתעה גמורה. בכל פרק הקורא מגיע למקום נמוך, עצוב, מדכא, ופתאום יוצר נורטון טוויסט מעודד ומפתיע בעלילה. זה מכריח אותך להמשיך ולקרוא. הסיפור עובר פעם אל חייה של אלן ופעם לאלה של קונור וחזרה, בכל פרק נוסף נתון או רמז שבונה את העלילה, שנותן לה עוד מבט, עוד הארה על מה שקרה שם באמת. אבל לא בבת אחת. בכל פעם נפתח חלון לכיוון אחר. כך נשמר המתח והעניין, וקשה להפסיק לקרוא. התהיות שעולות תוך כדי קריאה מתבהרות באופן מובנה, בכל פעם נוסף נדבך לסיפור מכִּיווּן שלא ציפינו לו. 

אהבתי את הספר מאד. שימו לב לכריכות כאן, שם הספר במקור אינו כמו במהדורה העברית. לטעמי, דווקא  לשם שנבחר בעברית וגם לכריכה שלנו יש ערך מוסף. גם בגלל מקום התאונה, וגם בגלל המעגל שנסגר לבסוף. כדאי מאד. 

עכשיו אני רוצה לחפש את הספר הנוסף של נורטון שלא קראתי: נחלה. קראתם?


  

  




יום שלישי, 15 באוגוסט 2023

מאה השנים של לני ומרגו - מריאן קרונין


The one hundred years of Lennie and Margot - Marianne Cronin
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת כנרת, זמורה, 2023, 318 עמודים כולל תודות

"הלכתי לפגוש את אלוהים כי זה אחד הדברים היחידים שאני יכולה לעשות פה. אנשים אומרים שכשאת מתה, זה מפני שאלוהים קורא לך לחזור אליו, אז חשבתי שנוכל לגמור עם ההיכרות מבעוד מועד." עמ' 8
לני פטרסון היא נערה משבדיה בת 17, חולה סופנית. מרגו היא אישה בת 83. שתיהן מאושפזות בבית חולים "פרינסס רויאל" בגלזגו. לני מרותקת למיטתה והמקום היחיד שאליו מרשים לה להגיע הוא הקפלה של בית החולים. בקפלה היא פוגשת את האב ארת'ור, אותו היא שואלת שאלות קשות על אלוהים ותפקידו בעולם. לא תמיד הוא יכול להשיב לה תשובות ענייניות אך הוא תמיד מכיל את תסכוליה ואת גישתה המיוחדת והמשעשעת לדת ולאמונה. 

כשלני מחליטה למרוד ולצאת מהמיטה היא מגיעה לחדר הוורד, חדר האמנות לחולים, שם רק לחולים פשוטים מותר להיות וממש לא לאלה ה"טרמינלים". ושם נמצאת פיפה, האחראית הרגישה על מה שקורה בחדר הזה. 
"איך אפשר לתאר את פיפה? פיפה היא אדם מהסוג שהיה נותן מטבע לאדם זר בתחנת רכבת כדי שיוכל להשתמש בשירותים. אדם שאינו מפחד מהגשם ונהנה מצלי של יום ראשון. אדם מהסוג שנראה כאילו יכול להיות לו כלב, אבל בעצם אין לו." עמ' 34

בחדר הוורד לני פוגשת את מרגו דוצֵ'רטי-מַקרֶה-ג'יימס, מורדת אף היא, שחושבת תמיד מחוץ לקופסה. והן מתיידדות. מרגו העדינה, הערכית, המיוחדת כל כך מוצאת עצמה, לאחר שבעלה נטש אותה, יחד עם מינה, חברת נפש אהובה - במעצר. בבית החולים מספרת מרגו ללני את תולדותיה, את הסיפורים היפים של חייה הארוכים, וגם לני מספרת את סיפור המשפחה שלה, על אימה החסרה, על אביה שמתקשה לבוא לבקרה, וגם על השמחות הקטנות שליוו את חייה הקצרים. הן מחליטות לצייר מאה ציורים, כמניין המשותף של שנותיהן.

הספר הזה הזמין אותי מיד כששמעתי עליו. אחר כך גם רותי ויפעת המליצו. קראתי אותו כספר מודפס, אבל במיוחד - הקשבתי לו בשפת המקור במבטא סקוטי בשני קולות. הוא המיס אותי. אהבתי את הדמויות, את הסיפורים לאורך השנים, סיפורים מפתיעים בהתחשב במי שחווה אותם. סיפורים המחברים את הקורא/ת אל לני, מרגו, האב ארת'ור, פיפה ופול הסניטר, זה שמגבה את לני מול האחות המפחידה ג'קי. 

זהו ספר שמתרחש בבית חולים כשהמוות נמצא בו כל הזמן אבל יותר מכך נמצאים בו האופטימיות והחמלה, ההומור והחברות המכילה. למרות הסוף הידוע מראש, העצוב עד בלי די, מרגיש/ה הקורא/ת שהכל באמת אפשרי, ש"אין יאוש בעולם".