חפש בבלוג זה

יום חמישי, 24 באוקטובר 2019

כימיה - וייקי ואנג


כימיה - וייקי ואנג
Chemistry - Weike Wang
מאנגלית: אסנת הדר
הוצאת תמיר//סנדיק, 2019, 205 עמודים כולל תודות ואודות

מה שהזמין אותי אל הספר הזה הם שני דברים עיקריים: ראשית ההוצאה - שאמונה עלי כמשחררת מעדנים ספרותיים שנבחרו בקפידה. שנית ההערה הזאת שעל הכריכה: "הגיבורה של כימיה היא החברה הכי טובה שאי פעם תהיה לכם גם אם עדיין לא פגשתם אותה". הכריכה גם היא יפהפיה בעיני, למרות שכימיה דווקא לא היה המקצוע הכי אהוב עלי. המחברת היא בעלת תארים מתקדמים מאוניברסיטת הארוורד, לא בדיוק קולג' זניח מאיזה שומקום שהוא. 

אני מזדרזת לכתוב לכם על הספר הזה כי עוד מעט יֵצֵא סרט, ואני מציעה לכם לקרוא אותו קודם. 

הספר מדבר על גיבורה ללא שם, שמנסה בכל כוחה לסיים את הדוקטורט שלה בכימיה אורגנית. בן זוגה אריק, הוא היחיד שיש לו שם בספר הזה (אם לא מחשיבים שמות מדענים חשובים ומוכרים), והוא אולי הדמות היציבה העיקרית בחייה. וודאי שלא הוריה, שללא הדוקטורט המיוחל לא מוכנים לקבל אותה. אמה נוטשת אותה כילדה מעת לעת, ואביה מסביר לה דברים פעם אחת בלבד ואם אינה מבינה היא צריכה לחפש את התשובה בעצמה. אריק הוא היחיד שגם מתואר חיצונית, גבוה, ג'ינג'י עם עיניים ירוקות. שווה. הוא מציע לה להינשא לו כבר בהתחלה אבל היא לא משיבה לו, כי היא לא מצליחה להחליט. יש לא מעט דמויות בספר, אבל לאף אחת אין שם חוץ ממנו. יש את החברה הכי טובה, את "אמא שלי" ו"אבא שלי", יש את הסטודנט למתמטיקה, יש כלב, יש תינוקת ויש בעל, ישנה הפסיכולוגית ויש את השותפה הסינית. לאף אחד מהם אין שם. בראיונות עם המחברת ששמעתי הסבירה ואנג שרצתה לייצר אוניברסליות כאן. זה עלול להישמע מרוחק אבל אצלי, למשל, תוך כדי קריאה ולקראת השליש השלישי של הספר הרגשתי את התחושה הזו שאתם ודאי מכירים: אני מאד רוצה כבר לדעת איך זה ייגמר אבל גם לא רוצה שייגמר הספר הזה.

הספר מעניין לא רק מבחינת שפע הידע שהוא מכיל, ולי, שאני חובבת טריוויה משחר ילדותי זה נַעַם וחִימֵד, אלא גם בצורת הכתיבה. מלבד עניין האין שמות של הדמויות, שהן מעניינות כשלעצמן, יש את הכתיבה המיוחדת בזמן הווה. גם הקפיצות של המחברת לפריטי הידע וגם הניסוח המיוחד מאתגרים במידה רבה, ואמנם, זה אינו ספר שקל להיכנס אליו, אבל להפתעתי, מצאתי את עצמי תוך כדי קריאה חומלת על הגיבורה. לא בטוחה שהייתי רוצה אותה כחברה הכי טובה, כי אני מקמצת בהגדרות מסוג זה, אבל בטח שהייתי רוצה לתת לה חיבוק אמיץ. 

"כמו שאמר דוקטור הוּ: אולי קו ישר הוא המרחק הכי קצר בין שתי נקודות, אבל הוא בשום פנים ואופן לא הכי מעניין." עמ' 27
"אל תנעצי עיניים אומרת לי אמא כשאני ילדה ומסתכלת סביב. אני רואה זוג מתנשק באוטובוס. אני רואה זקנים מחזיקים ידיים. אני מוקסמת מתצוגות החיבה הפומביות האלה כי אני מרגישה כאילו אני צופה בפשע." עמ' 79
"מבחינה ביולוגית, כוח גופני מגיע מהמיטוכונדריה, האֶברונים שמייצרים את כל האנרגיה בגופנו. המאפיין הייחודי של המיטוכונדריה הוא שיש להם די-אן-איי משלהם. בניגוד לשאר הגוף, המורכב מקוד שחציו אבהי וחציו אימהי, הדי-אן-איי המיטוכונדרי הוא אימהי לחלוטין ומועבר מהאם." עמ' 189
מאתגר ומאד מהנה. אני אהבתי.

      


   

יום חמישי, 17 באוקטובר 2019

אנשים נורמלים - סאלי רוּני


אנשים נורמלים - סאלי רוני
Normal People - Sally Rooney
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה, 2019, 231 עמ'

כבר אומרת לכם: מאד אהבתי את הספר. אמנם כל הזמן רציתי לעזור פה, ולא ממש הקשיבו לי, אבל קראתי בשקיקה. הספר בנוי במקטעים, כאשר בין קטע לקטע עובר פרק זמן משתנה באורכו. זה איפשר לי לחשוב רגע, להפנים - ושוב להיות מופתעת.
שני גיבורים ראשיים כאן: קונל ומריאן. נער ונערה בתיכון. שניהם ללא אב. אימו של קונל היא המנקה בביתה הגדול והמפואר של מריאן, שאימה היא עורכת דין עסוקה. שתי האמהות רחוקות מרחק שנות אור זו מזו באישיות שלהן. לוריין, אמו של קונל היא מה שהיינו מאחלים לכל ילד, מתבגר, בוגר גם. אימה של מריאן היא במקרה הטוב מנוכרת ובמקרה הפחות טוב עויינת את בִּתה ממש. קונל הוא נער נאה מאד, ספורטאי ותלמיד מצטיין, מוביל חברתי, ומריאן היא המוזרה, אף שגם היא תלמידה מצויינת, היא שקטה ומופנמת, מאד לא מקובלת בחברה ולעיתים אף מושא לחיצי לעג שחבריה מכוונים אליה. הם מנהלים רומן חשאי, שחבריהם אינם מודעים לו. לפחות כך הם חושבים.
כשהם מסיימים את הלימודים בתיכון הם עוברים, שניהם, לקולג' טריניטי הידוע ברמת הלימודים הגבוהה בו. כאן מתהפך מעמדם בחברה. מריאן היא עכשיו המקובלת והמבוקשת וקונל נתפס כ"כפרי", וגם אם בנות רבות חושקות בו, מריאן היא הבולטת יותר. היא גם מגלה ביטחון עצמי חדש שלא גילינו אצלה בעבר. 
לכל אורך הספר המהורהר ורב הרבדים הזה, עובר כחוט השני עניין המעמדות, שגם אם מריאן אינה מתייחסת אליו, בגלל המקום הבטוח והחזק בו היא נמצאת, הוא שם, ברקע מבחינתו של קונל. 
על הכריכה של הספר כתוב על סאלי רוני שהיא "הסופרת הגדולה הראשונה של דור המילניום". אני לא ממש יודעת מה זה אומר. אולי, זה העניין הזה שמערכות היחסים מגיעות מהר לכדי יחסי מין, שבסופו של דבר הם אינם תמיד משמעותיים לזוג המקיים אותם. אולי זה הניכור הכללי בקבוצות החברתיות שלהם. אולי זו גם התקשורת הבין אישית הלקוייה שלהם. קונל ומריאן מגיעים הרבה פעמים לקרבה גדולה ביניהם, אבל כמעט בכל שלב ישנה איזו אי-הבנה או שלפתע נחשפת איזו פיסת מידע חדשה, שגורמת לשניהם כאב גדול. הם שוכבים אחד עם השני, וגם כל אחד מהם עם אחרים, וזה בסדר גמור. כן. אבל הקשר ביניהם, שנראה חזק ומחזק יותר מכל דבר אחר בחייהם, פתאום ניתק, ובא לך לצעוק אליהם: לא. אל תוותרו. לכל אחד מהם יש תחושה שמשהו בו פגום, משהו שמפריע לו במהלך חייו, ואינו מאפשר לו לחיות חיים נורמליים. ונשאלת השאלה המתבקשת - מיהם בכלל האנשים הנורמלים?

"הוא מהנהן, מקיש על ההגה. הגוף שלו כל כך גדול ועדין, כמו של לברדור. היא רוצה להגיד לו דברים. אבל מאוחר מדי, וזה ממילא לא תרם לה שום דבר בפעמים שסיפרה למישהו." עמ' 108.
"...והוא יבוא, מחר בבוקר, והוא ילבש סווטשרט כחול ומתחתיו חולצה לבנה מכופתרת, וייראה כמו שה תמים, ואחר כך הוא יעמוד לצידה במבואה, לא ידבר הרבה אבל יצוד את מבטה כדי לתמוך בה. והם יחליפו חיוכים של הקלה. והם שוב יהיו חברים." עמ' 108.

קראתי רק ספרים בודדים מאירלנד. אהבתי מאד את ארבעה מכתבי אהבה של ניאל ויליאמס (שאגב יצא במהדורה חדשה), ואת ללכת בשדות הכחולים של קלייר קיגן. שניהם מצויינים בעיני. והנה הספר הנהדר הזה. שווה כנראה לחפש ולקרוא את הסופרים האיריים. עכשיו, השמועות אומרות שכבר תורגם הספר הראשון שכתבה רוּני - Conversations with Friends. יש למה לחכות, חברים. חג שמח.

      

      

      



יום ראשון, 13 באוקטובר 2019

פגישה שנייה - פרד אולמן

  
Reunion - Fred Uhlman
מאנגלית: אליה גילדין
הוצאת אדם מוציאים לאור, 1982, 78 עמודים

"אני זוכר את היום והשעה שבהם נחו עיני לראשונה על נער זה, שהיה עתיד להיות מקור אושרי הגדול ביותר ויאושי הגדול ביותר." עמ' 11
אני מציגה בפניכם כאן עוד קלאסיקה של מלחמת העולם השנייה. קצת לפני המלחמה נפגשים שני נערים בכיתה. האחד, המספר - הַאנְס - הוא פרח קיר שקט, בן למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני הגבוה, שיהדותם של הוריו, האריים למראה, באה לידי ביטוי מרומז בלבד בהתנהלותם היום יומית. השני, ילד חדש בכיתה, עטוף כריזמה ונושא שם אצילי, אריסטוקרטי: גראף פון הוהנפלס, קונראדין. הם מתחברים, לאחר שגיבור הספר מנסה בכל מאודו להתקרב אל חברו ונשוא הערצתו. הם מבלים שעות רבות ביחד תוך שיחות פילוסופיות מעמיקות, מתובלות בשירה גבוהה, ונהנים מאד זה מחברתו של זה. (מילים ושמות בגרמנית קצת זרקו אותי לילדוּת, לסבתי, לעוגת הפירורים - Streussel-kuchen - האהובה שלה. אפשר שבמהדורה של עם עובד הן לא מופיעות.)
אבל אז מתחת לפני השטח יש רעשים. התנועה הנאצית עולה בכוחה, ואימו של קונראדין אינה אוהבת - בלשון המעטה - את החיבור הזה. הגיבור שלנו מבין שהוא פֶּרסונָה נון גרָאטָה בביתו של חברו. הם נאלצים להיפרד. הפגישה השניה - כשם הספר - תתרחש בתנאים אחרים לגמרי. מחכה כאן סוף שלא מצפים לו.
לא אכביר מילים נוספות על התוכן. זוהי נובלה קצרה ונוקבת. מאירה את הדברים בצורה ברורה מאד, כמעט מסנוורת. הרבה נכתב עליה, והרבה הוצאות הדפיסו אותה, מאז שיצאה לראשונה, ב-1971, ועד היום. תראו, בארץ הוא הודפס בשתי הוצאות. אחת גם ביפן הרחוקה. 
ספר חזק  מאד. מומלץ.

      

      

     

      

     

יום רביעי, 9 באוקטובר 2019

תעלול - דומניקו סטרנונה


תעלול - דומֶניקוֹ סטַרנונֶה
Cherztto - Domenico Starnone
מאיטלקית: שירלי פינצי לב
הוצאת כתר הסדרה הקטנה 2019, 264 עמודים

איך הוא כותב, סטרנונה, כמה כישרון... בסיפור שלפנינו יש שתי דמויות המעומתות זו עם זו. אחת - אמן מזדקן בן למעלה מ-70, דניאלֶה מַלַריקו שמו. הוא אלמן, וכבר שנים הוא לבד, ומולו - נכדו מַריוֹ, ילד בן 4, חכם, דעתן, מוכשר מאד, ואוהב חברה. דניאלֶה ומריו לא נפגשו מאז שמריו היה בן שנתיים, ועתה הוא נקרא על ידי ביתו ובעלה (שמתקוטטים ורבים ללא הרף) כדי  לשמור על הילד, בזמן שהם נוסעים לכנס מקצועי חשוב.

הזקן נענה לקריאה בלי חשק. הוא רגיל למיטה שלו ולמקלחת שלו, הוא עסוק מאד בעצמו ובאמנות שלו הדועכת לאיטה, ובזיקנה שלו, המסבה לו כאב פיזי ונפשי. כאן גדולתו של סטרנונה לדעתי. הוא לא מייפה את הדמות הזו לכבודנו. הזקן מקובע ואגוצנטרי, הוא מאד לא מאושר מההפרעה בשיגרה שלו, מאד לא מאושר מהמפגש עם הנכד שלו שמאתגר אותו. הוא כועס כשהנכד אומר לו דברים שלא נעים לו לשמוע ותוקף אותו בחזרה. לא איש נחמד. אנחנו לא אוהבים אותו. לא. 

מריו - גם הוא דמות שכתובה בכישרון רב. הוא חכם לגילו, יודע לעשות דברים שעלולים לסכן אותו ואף מסכנים את הזקן. הוא מנסה לקשור קשרים עם בן השכנים על ידי משלוח צעצועים בדלי אל הקומה שלו, קשרים שנחתכים באכזריות על ידי הוריו העסוקים בקריירה שלהם. 

"כשחזרנו בסופו של דבר לסלון, הוא שוב אחז בידי והבנתי שהמשמעות האמיתית של התנועה הזאת היא לשמור אותי באווירת חיבה צופנת טובות." עמ' 151

האינטרקציה ביניהם היא לב הסיפור. וזה כתוב כל כך טוב, שקוראים את זה בחטף, ולמרות האנטגוניזם שחשים כלפי הזקן - נהנים מאד מהקריאה. 

זה לא החיוך האטרוסקי. כאן אין אהבה ממבט ראשון בין הסבא לנכד. אבל זו נבנית בצורה אינטליגנטית, וכתובה לעילא ולעילא. והסוף - קצר, קולע, נפלא.
אהבתי מאד גם את שרוכים של סטרנונה. כן, הוא יודע לכתוב. הרווחנו.

   

   

  


יום שני, 7 באוקטובר 2019

פָּדְרֶה פַּדְרוֹנֶה - אבי, אדוני - מאת גָאוִוינוֹ לֶדָה


פָּדְרֶה פַּדְרוֹנֶה - אבי אדוני - גָאוִוינוֹ לֶדָה
Padre Padrone - Gavino Ledda
מאיטלקית: מירון רפופורט
ספריית הפועלים 2014, 235 עמודים

פדרה פדרונה הוא ספר על יציאה לחופשי, על הצלחה בניגוד לציפיות, ספר של ניצחון הרוח על הכוח. בתמונות שבכריכות למטה תוכלו לראות שמדובר מאב מתעלל ובבן כנוע ומקבל את הדין. 
זהו סיפור אמיתי שבא מסרדיניה. גאווינו של תחילת הספר הוא ילד בן 6, שאביו בא אל הכיתה שלו בבית הספר בו הוא לומד ולוקח אותו משם לתמיד. הוא מסביר למורה, שמנסה למנוע בעדו לעשות זאת, שהוא לא חושב שהילד צריך ללמוד עוד, יש עבודה לעשותה והילד צריך לתת את חלקו במאמץ הכלכלי של משפחתו. גאווינו הוא הבכור ולכן עליו גם להתוות את הדרך לאחיו ואחיותיו הצעירים. הילד מנסה לשנות את רוע הגזרה. הוא אוהב את בית הספר ואת הבית החם בחיק המשפחה בכפר בו הם גרים אך הוא נאלץ לעזוב וללכת לרעות את עדרי אביו בכל מזג אויר ובבדידות מוחלטת. כשהילד מנסה להתנגד הוא חוטף מכות עם מקל עד זוב דם, לעיתים גם לאחר מכן, מאביו המפלצתי.
הילד נשאר לבד בשדות לעיתים קרובות, גם כשהוא פוגש אנשים אסור לו לדבר עמם. הם נחשדים כגנבים פוטנציאליים. הוא צריך להתמודד עם זאבים טורפים, עם קור מצמית ועם אחריות גדולה של שמירה על העדר, בעוד אביו מטפל בכרם שלו או עוסק בעבודות אחרות. חבריו הטובים הם החמור שלהם והכלב. 
אבל הילד לא מוותר. הוא עובד קשה, הוא חוטף מכות בכל הזדמנות, מתגבר על פחדים, על בדידות ועל כעס ותסכול אבל שורד, מתוך פחד מאביו, אבל גם מכבוד כלפיו, בגלל המוסכמות בסביבה החברתית בסרדיניה, בכפר שלו, בקהילה שמתערבת ומשפיעה מאד על חיי חבריה.

סיפור התקדמותו לעבר מטרתו עובר מבית הספר שנאלץ לעזוב, דרך השדות השחונים שבהם הוא רועה את הכבשים, דרך הצבא ולבסוף דרך האוניברסיטה. זהו ספר בוטה וחזק, נכנס לקרביים וזועק. 
לא קראתי עדיין ספר סָארדִי. את זה קראתי במשך שלושה ימים, ברומא, בעותק דיגיטלי, מעט בכל הזדמנות שהיתה לי. הוא מעורר בקורא מגוון של רגשות החל מכעס וזעם ועד חמלה והערכה. הגיבור נמצא בסיטואציות מגבילות ביותר, הוא כלוא תחת שלטונו הספארטני של האב ותחת מחוייבויותיו לחברה בכפר ולמשפחה, והוא נלחם על זכותו ללמוד ולהתקדם. לעיתים הוא מתפתה לוותר כי הוא קשור בנימי נפשו לשיחים, לכבשים, לכל מה שהיווה את ילדותו. לפעמים הוא "גונב" לעצמו כמה שעות של ילדות, לא לאורך זמן. הוא מתעשת וממשיך בדרך שהתווה לעצמו.

"וכך, כדי לרוץ אל האש ההיא, נטשתי בחטף את כל עולמה של בַּאדוֶרוּסטָאנָה (איזור המרעה) על העצים שלה, הגבעות וההרים שפסגותיהם הרחוקות הציתו פעמים רבות כל-כך את דמיונותי הגלמודים והיו הדמויות הידידותיות היחידות שעמן שוחחתי ארוכות בשתיקתן." עמ' 212

הדבר מצריך ממנו עוצמה נפשית, העזה ותבונה, נחישות והתמדה. גם כשכל האנשים סביבו בזים וצוחקים לו, הוא אינו מתייאש. והוא מצליח. 
גאוינו לדה היום הוא איש בן 80, הוא למד באוניברסיטה של רומא ונושא תואר ראשון בבלשנות. 
מי שאוהב ספרים המאירים גיבור/ה שבניגוד לכל הסיכויים הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית ולנסוק אל על - זה אחד הספרים שיאהב מאד. 

מאד ממליצה על הספר הזה, שזכה לפרסים רבים ושגם יצא כסרט שתוכלו לראות את הטריילר היפהפה שלו כאן