תעלול - דומֶניקוֹ סטַרנונֶה
Cherztto - Domenico Starnone
מאיטלקית: שירלי פינצי לב
הוצאת כתר הסדרה הקטנה 2019, 264 עמודים
איך הוא כותב, סטרנונה, כמה כישרון... בסיפור שלפנינו יש שתי דמויות המעומתות זו עם זו. אחת - אמן מזדקן בן למעלה מ-70, דניאלֶה מַלַריקו שמו. הוא אלמן, וכבר שנים הוא לבד, ומולו - נכדו מַריוֹ, ילד בן 4, חכם, דעתן, מוכשר מאד, ואוהב חברה. דניאלֶה ומריו לא נפגשו מאז שמריו היה בן שנתיים, ועתה הוא נקרא על ידי ביתו ובעלה (שמתקוטטים ורבים ללא הרף) כדי לשמור על הילד, בזמן שהם נוסעים לכנס מקצועי חשוב.
הזקן נענה לקריאה בלי חשק. הוא רגיל למיטה שלו ולמקלחת שלו, הוא עסוק מאד בעצמו ובאמנות שלו הדועכת לאיטה, ובזיקנה שלו, המסבה לו כאב פיזי ונפשי. כאן גדולתו של סטרנונה לדעתי. הוא לא מייפה את הדמות הזו לכבודנו. הזקן מקובע ואגוצנטרי, הוא מאד לא מאושר מההפרעה בשיגרה שלו, מאד לא מאושר מהמפגש עם הנכד שלו שמאתגר אותו. הוא כועס כשהנכד אומר לו דברים שלא נעים לו לשמוע ותוקף אותו בחזרה. לא איש נחמד. אנחנו לא אוהבים אותו. לא.
מריו - גם הוא דמות שכתובה בכישרון רב. הוא חכם לגילו, יודע לעשות דברים שעלולים לסכן אותו ואף מסכנים את הזקן. הוא מנסה לקשור קשרים עם בן השכנים על ידי משלוח צעצועים בדלי אל הקומה שלו, קשרים שנחתכים באכזריות על ידי הוריו העסוקים בקריירה שלהם.
"כשחזרנו בסופו של דבר לסלון, הוא שוב אחז בידי והבנתי שהמשמעות האמיתית של התנועה הזאת היא לשמור אותי באווירת חיבה צופנת טובות." עמ' 151
האינטרקציה ביניהם היא לב הסיפור. וזה כתוב כל כך טוב, שקוראים את זה בחטף, ולמרות האנטגוניזם שחשים כלפי הזקן - נהנים מאד מהקריאה.
זה לא החיוך האטרוסקי. כאן אין אהבה ממבט ראשון בין הסבא לנכד. אבל זו נבנית בצורה אינטליגנטית, וכתובה לעילא ולעילא. והסוף - קצר, קולע, נפלא.
אהבתי מאד גם את שרוכים של סטרנונה. כן, הוא יודע לכתוב. הרווחנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה