חפש בבלוג זה

יום חמישי, 25 ביולי 2019

מוצא המינים מאת צ'רלס דרווין - סבינה רָדֶוָוה


מוצא המינים מאת צ'רלס דרווין. עבדה ואיירה סבינה רָדֶוָוה
Sabina Radeva - Charles Darwin`s On the Origin of Species
תרגום מאנגלית של אורה דנקנר
ייעוץ מדעי: ד"ר ארז גרטי וורד שפירא ממכון דוידסון לחינוך מדעי
הוצאת שוקן 2019

הרומן שלי עם הספר הזה התחיל בביתם של נכדַי נדב ותמר. נדבי, בן 5, שוחר מושבע של חיות וכל מה שקשור בהן, הגיע יום אחד וסיפר בהתרגשות לתמרי, בת 7.5 שבהתחלה בהתחלה היינו קופי אדם. 
"לא" - היא אמרה לו - "אני לא!".
אז התחלנו לשוחח על מה היה בהתחלה. חשבתי להגיע למפץ הגדול אבל חששתי. אם לקצר סיפור ארוך, כששמעתי על הספר הזה היינו מוכנים לו והוא נפל כפרי בשל אל חייקינו.
לשני הילדים הנזכרים לעיל יש כמות ספרים ענקית, בעיקר בבית שלהם וגם בבתיהם של שני זוגות הסבים והסבתות שלהם. הם מכירים - גם מהגנים בקיבוץ שבו הם גרים וגם מבית הספר - ספרים רבים מאד. 
אבל, באמת ובתמים זהו אחד הספרים היותר יפים ומאירי עיניים שנתקלנו בהם לילדים.
סבינה ראדווה, העורכת והמאיירת, יצרה פה ספר על אבולוציה. הנושא עלול להישמע לכם יבש ומדעי משהו, אבל רק תקחו את הספר הזה ליד ואתם שבויים בקסמו. 
למדנו שהיצורים והצמחים כפי שהם נראים היום הם תולדה של התפתחות איטית, תהליך למידה והתחדשות שעבר כל אורגניזם מהצורה המקורית שלו. הכרנו את המושגים "אב קדמון", "גנים" "די-אן-אי", "ברירה טבעית" ואחרים, וראינו דוגמאות של תהליכים אבולוציוניים. על קצה המזלג למדנו אפילו על תיאוריית האמבריולוגיה (מדע העוברים). 
כל זה ארוז בצורה מדעית ולא מתיילדת, ואסתטית ביותר. יש אפילו משחק של זיהוי מיני חרקים בספר, כך שהילדים יכולים להרגיש שותפים למחקר ולהינות ממשחק הגילוי.
רק עכשיו היכרנו את הספר הזה, אך הוא מסתמן כסַפָּק של שעות רבות של הנאה, סקרנות טובה וזמן איכות.
מאד ממליצה לכם לזַמנו אליכם הביתה. ותודה לליאת והוצאת שוקן. 

      

      

   



יום שישי, 19 ביולי 2019

ארץ עיר ילדה - אביגיל קנטורוביץ'


ארץ עיר ילדה - אביגיל קנטורוביץ'
Scattergories - Abigail Kantorovich
הוצאת מודן, 2019, 326 עמודים

גם אני לא ידעתי מה המשמעות של Scattergories, שם הספר באנגלית. את המשחק ארץ עיר הכרתי בילדותי. שיחקתי אותו עם משפחתי ועם חיות אחרות. וודאי יש ביניכם מי שזוכר את השם "זרח ורהפטיג" איש פעלים וחבר כנסת שהוֹקַרנוּ מאד כי שמו שימש אותנו גם בז' וגם בו', אותיות קשות במיוחד. 
מי שרוצה בכל זאת לדעת על המשחק כפי שמשחקים אותו מחוץ לדפים והעיפרון שלנו מוזמן לכאן, כאן הוא משחק קופסא, והוא יותר מורכב מזה שלנו..
גילוי נאות: הספר הזה הגיע לספרייה ועבר מעלי בהתחלה ללא תשומת לב מיוחדת. ואז נעשיתי חברה של אביגיל בפייסבוק וראיתי שאני ממש ממש אוהבת את ההומור השחור והשנון שלה. אז לקחתי את הספר אלי והתחלתי לקרוא. צחקתי לעצמי תוך כדי קריאה מה שמשך אלי קוראים וכמובן שנאלצתי להשאיל אותו לאחד מהם. למחרת קרה בדיוק אותו הדבר עם עותק אחר. ראיתי שאין סיכוי לקרוא אותו כך, והחלטתי לרכוש אותו. למרבה המזל ובטיימינג מושלם התקיים בתל אביב יריד שבוע הספר, ושם הצלחתי לרכוש מאביגיל קנטורוביץ עותק, עם הקדשונת אפילו.
בספר יש אכן שורות מצחיקות לרוב, הוא שופע הומור שנון, מעין צילום מצבים דרך פילטר היתולי של מצבי קיצון מיוחדים. יש גם איזכורים רבים של ספרים אהובים. זה רק חלק ממה שאהבתי בספר.

"אצל אורי במשפחה הליכה לרופא היתה מעין תחביב מוערך, בילוי לגיטימי לשעות הפנאי. דבורה אמנם לא תמיד הקשיבה להוראות - מרופאים ומכל אדם אחר עלי אדמות - אבל עצם הדאגה לבריאותם של הקרובים לה היתה משמעותית מבחינתה. אמא שלי הלכה לרופא כשהיה צריך להכריז על שעת הפטירה ולא דקה לפני זה." עמ' 63

הספור מתרחש כולו במחלקת היי ריסק (או אם ועובר) בבית חולים. הגיבורה, כליל מילר, מאושפזת שם בשל רעלת היריון מסַכֶּנֶת לאם ולעובר. היא נאלצת לשהות כחודש בבית החולים, מנותקת מכל הדברים החשובים והיקרים לה. היא קושרת קשרים רופפים עם נשים נוספות שם, שלכל אחת מהן סיפור אחר עם קושי ופחד משלו. אצל כליל יש משקל נוסף על הכתפיים - היותה ילדה לא אהובה על ידי אב נוטש, שהקריירה שלו כחוקר שואה מטילה צל כבד על ילדותה, בצורה חסרת רגישות מאין כמותה. היא חשה רגשי אשם, כאילו היא לא בסדר ובגלל זה אינו אוהב אותה. היא ניתקה איתו את הקשר מזמן, אך מודעה סתמית לכאורה, על כנס שמתקיים בארץ, ושהוא מרצה בו, בדיוק בתאריך שהיא אמורה ללדת בו, מעיר שדים מרבצם. מסתבר שהפצע לא נרפא. להיפך, הוא עדיין מדמם וכואב. כמובן שפֹה אנחנו עוצרים וחושבים. מה גורם לאב לא לאהוב את ביתו, מה יותר טבעי מאהבת אב לביתו? זה נשמע כל כך לא סביר, ובכל זאת, זה כל כך אמין. 
יש סוג של פלירטוט של כליל עם יריב, מנהל חנות הספרים שבה היא עובדת, והוא מפנק אותה - ובהזדמנות זו גם אותנו - בציטוט מקסים. הביבליופילים שבינינו, ייהנו כמוני:
""הבאתי לך משהו," אמר, והפעם הסתכל עליי.
"ספר עזרה עצמית?"
"בדיוק, כוחו של התת מודע העוברי." הוא שלף חבילה עטופה בנייר של הרשת. פתחתי אותה: המורַקָמִי החדש.
"קצת מאכזב", אמרתי, "קיוויתי שזה יהיה חמישים גוונים של כתום הוא השחור החדש."
"ארבעה כלבים וגעגוע בשעת לילה."
"הזקן שיצא מהמרפסת שכל בית צריך ונעלם."
"המטוטלת של פינוקיו."
"רומנים ברוטב נפוליטנה."
"'הנסיך הקטן' מאת מקיאוולי."
"ניצחת," הרמתי ידיים. "בקיצור, זה לא 'סנופי כותב שירי אהבה' עם האיורים המקוריים, אבל זה אחלה."" עמ' 150
הספר אכן כתוב אינטליגנטי ושנון. יש בו קטעים מצחיקים אך גם קטעים שהם מאד לא. הוא מעניין ומושך וגם, בסופו נרשמו כמה דמעות אצלי. אם אתן בהריון עכשיו, אולי תחכו איתו קצת ושיהיה בהצלחה. אבל אם לא - קחו וקראו, לפני שמישהו ימשוך אותו מתחת לידכם. כדאי ממש. 

יום חמישי, 11 ביולי 2019

חנות ספרים על גלגלים - ג'ני קולגן


The little shop of happy ever after - Jenny Colgan
מאנגלית: ניצן לפידות
הוצאת הכורסא 2019, 351 עמ'

המון סופרלטיבים שמעתי על הספר הזה: שהוא ספר כייפי ונעים, קליל, מתאים לקיץ.
גם אני אהבתי אותו. במיוחד בהתחלה. התענגתי על הסיפור המתוק הזה. 
מסופר על נינה, ספרנית אוהבת ספרים ואגרנית שלהם, שפוטרה מעבודתה בספרייה העירונית שבה עבדה. נינה גרה עם שותפה והיא ממלאה את הדירה הקטנה שלהן בספרים שאספה וליקטה, מתוך תחושה של אימוץ, משל היו יתומים או חיות נטושות.
בכסף שקיבלה עם פיטוריה, ובעקבות מודעה שקראה, היא נוסעת לסקוטלנד, רוכשת מכונית מסחרית מקרטעת וישנה, סוג של אוטו-גלידה, וזו הופכת להיות חנות ספרים שנושאת את השם "עד עצם היום הזה", או באנגלית Happy ever after.
בסקוטלנד הכל יותר יפה ופסטורלי, האנשים יותר חביבים, הטלויזיה מצויינת... - לא, זה לא. אבל היאוש נעשה יותר נוח. זה כן. יש סיפור אהבה עם חוואי חסון ומתולתל, יש דמויות שהקורא מתאהב בהם בחטף, הכל די צפוי, אבל מה? זה עושה נעימי בבטן.
גילוי נאות שהיה שלב בספר שהמתיקות היתה קצת מוגזמת לי. היה די ברור מה הולך לקרות. אבל זה בכל זאת היה סוג של ממתק לקיץ. ומלבד זה, תקשיבו, ספרנית שמתוך משבר מגשימה חלום, ועל הדרך מוצאת זוגיות רומנטית, בסיפור שמשובץ בהמון המון אבני חן ספרותיות. מה צריך יותר מזה? 
ובנימה אישית: אני משמשת כספרנית בספרייה ציבורית. הספרניות של פעם שהיו נוקשות וצפודות, עם משקפיים על קצה האף שכאילו למדו באוניברסיטה רק להגיד ששששש... אלה די נפקדות מהספריות החדשות. אין שקט בספרייה שלנו, גם לא במרבית הספריות האקדמיות בארץ, אגב. הספרייה היא יותר מקום קהילתי ובתור שכזה, יש הרבה אקשן בו. אבל כמו אצל נינה שבספר גם אצלנו יש אהבת ספרים גדולה, וספרניות שיודעות להציע לך בדיוק את מה שמתאים לך, תְּלוי עונה, מצב רוח, מצב העומס הרגשי והתעסוקתי שלך, ציפיותיך מהפנאי שלך, ועל מה תרצה או לא תרצה להשקיע אותו. אנחנו מאד משתדלות להיות במקום המייעץ הזה, ולתת את המענה המדוייק ככל שניתן לקוראים שלנו.
בואו, תנסו אותנו. 
ובינתיים, קחו לכם לים, או למיטה - או לאחד מהמקומות שהסופרת מציעה בתחילת הספר  - את הספר הזה. הוא מחליק בקלות בגרון ומשאיר חיוך על השפתיים.

   

   



יום שלישי, 2 ביולי 2019

אִתי החיים משחֵק הרבה - דויד גרוסמן


אתי החיים משחק הרבה - דויד גרוסמן
Life plays with me - David Grossman
הוצאת הספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד
ספרי סימן קריאה, 2019, 273 עמודים כולל תודות

רק התחלתי את הספר, עוד לא הבנתי ממש מי נגד מי, ומשום מקום הגעתי אל התודות. זה לא קורה לי בדרך כלל. התודות הן בסוף ושם, בדרך כלל מקומן. אבל הפעם הן פשוט קראו לי. 
וראיתי שהספר מבוסס על סיפור חיים אמיתי של אישה אחת, אווה פאניץ'-נהיר שמה, שאת סיפור חייה ניתן לראות כאן וגם כאן. אווה נפטרה ב 2014, אבל סיפור אהבתה ועמידתה בגאון על ערכיה גם בתנאים בלתי אפשריים בגולי אוטוק, היו ועודם מסופרים בהערצה בדברי ימי יוגוסלביה.

הספר הוא לא רק על אווה. הוא מספר את סיפורם של שלושה דורות. וֶרָה (כך היא נקראת בספר) היא הבסיס לעץ המשפחתי הזה. נינה, בִּיתה, וכן רפאל בן זוגה של נינה, וגילי נכדתה, שהיא המספרת, הם המוציאים לאור של סיפורה ומקומָם בספר חשוב ומשמעותי. הספר נקרא ברצף, וגם אם יש קטעים שאינם קלים לעיכול כלל, כמו תיאורי התעללות באסירים פוליטיים, או דילמות מוסריות שנותנות לקורא אגרוף בבטן, הוא נשאר מרותק לכתוב, חסר נשימה.
תמיד היה מופלא בעיני כשרונם של סופרים גברים מסויימים לכתוב בגוף ראשון של אשה בצורה משכנעת ואמינה. כאן יש דוגמא טובה לזה. יש פה מבט מיוחד, מורכב ומרתק על האימהוּת. גם זו של וֶרה אל בִּיתה, גם של ורה אל רפי, שהוא בנו של בן זוגה השני, (והיא רוכשת את אמונו בדרך קסומה המתאימה רק לה), גם האמהות המקולקלת של נינה. והאמהות של שתי אלה, מול סירובה של גילי להפוך לאם.
אין טעם להכביר מילים על כתיבתו של גרוסמן. אפילו כשהשפה של וֶרה משובשת - יש בה משהו מדוייק מאד, יש דיוק בשיבוש, אם ניתן כך לומר. מי שאוהב מילים בכלל, ועברית בפרט ימצא אצל גרוסמן מקום טוב תמיד. 

"...בחורה בת חמש-עשרה צריכה לפעמים אמא, אפילו אמא קוקייה, אפילו אֵם כל חטאת, אבל אשה שתסתכל בה אחת לכמה זמן במבט של אשה אל אשה, שתחבק את הגוף המבולבל שלה, שתגיד לה בהתפעלות כמה המון אשה היא." עמ' 46
"משהו בקול שלה, באיזה פיתול קטן ואפלולי שלו, הזכיר לי פתאום את מה שאמרה לי כשהייתי נערה, במטבח שלה, כשממש פקדה עלי שלא ארשה לאף-אחד לעקם את הסיפור שלה נגדה. " עמ' 78
"נינה, בשולי הקבוצה הקטנה של תושבי המקום, מהנהנת בינה לבין עצמה בפנים נפולות, עליצה כמו כיס מרה. תוקעת את עצמה בכוח לתפקיד כלב החוצות המטונף והפצוע שנגרר אחרינו אבל יודע שתיכף נרים אבן ונזרוק עליו." עמ' 99.

מעדן ספרותי. גם מעניין, גם מוריד אותך למקומות עמוקים וגם מרים אותך לפסגות של עונג אינטלקטואלי. 
הספר יתורגם, כנראה, לאנגלית ולסרבית. אני עדיין לא מצאתי הוצאות זרות שלו.