חפש בבלוג זה

יום שלישי, 31 ביולי 2018

להביט אל האור - שירלי אברמי.


להביט אל האור - שירלי אברמי
שירים
הוצאת ספרי עיתון77 91 עמודים

נתחיל מההתחלה. ד"ר שירלי אברמי, שהקימה ומנהלת היום את יחידת כת"ף בכנסת, היתה פעם שירלי נחושתאי, ילדה קטנה עם חיוך מלא גומות חן, מתוקה להפליא, שגרה בכפר ויתקין. אמא שלה, מיכל, ואימי היו בֶּסטיז עוד בתיכון. בחופש הגדול היינו - אני והאחים של שירלי - גילי ודני - נוסעים זה אל זה ומבלים כל פעם שבוע ביחד. שירלי היתה, כאמור צעירה מידי. כשהייתי אצלם, הייתי סופרת כל פעם את גומות החן של שירלי לראות אם לא נוספה עוד אחת כשלא הסתכלנו. מיכל ונתן, הוריה, היו זוג נהדר, וזכורה לי במיוחד שפתם המיוחדת והביטויים המצחיקים שגם אנחנו אימצנו אל חייקינו. שניהם כבר לא איתנו. 
מאז כתבה שירלי שני ספרים: "אחרון מכתבו ילבין" (בדיגיטלי - עדיף שהיה מת במלחמה) המרתק, ו"מטבעות הזיכרון" המצויין, שגם אליו יש לי קשר מיוחד. 
השיר הנהדר הזה מביא אלי שוב את מיכל נחושתאי ז"ל, את עיניה הנבונות, הטובות, הצוחקות תדיר והמלאות רגש.


הספר מכיל שירים קצרים נוספים שכתבה שירלי, חלקם מדברים על תקופות מאוחרות יותר בחייה וגם ציורים פרי מכחולה, בעיקר של נופים ירושלמיים, שם היא מתגוררת עכשיו. גילי נמצא עכשיו בפרנקפורט. דני ביפן כבר שנים רבות. איריס הצעירה שנולדה מאוחר יותר גרה בכפר בדרום. לכולם שמורה פינה חמה מאד בליבי. תקראו את הספר, תבינו. 









יום ראשון, 22 ביולי 2018

גבר אישה ציפור - איריס אליה כהן


גבר אישה ציפור
איריס אליה כהן 
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד 315 עמודים

הספר הזה נראה עכשיו כמו מניפה. הוא מלא בסימניות של מקומות בו שאני רוצה לשוב אליהם, בעיקר מפני שיש בהם אבני חן מילוליות שארצה לקחת אלי למשמרת. הכתיבה כאן היא פיוטית ובוטה כאחד. הצרוף הזה מכה בך ברוך ובעוז בו זמנית וזה מיוחד מאד בעיני.

לפני כמה שנים חלמתי על עופר. הוא הגיע אלי שכוב על מיטה-אלונקה כזאת, והיה בלי פנים. אמא שלי משכה אותו מהמיטה וכאילו הצילה אותו. הוא הסתכל עלי ממרום גובהו, חייך אלי בחיוך הטוב הזה שהיה לו תמיד, ואמר לי, "את רואה, חזרתי, אני אבוא מידי פעם". לפעמים השִיבה של איש אהוב שנעלם מחיינו מלווה בציפור. לפעמים לא. אבל הם מבליחים אלינו גם כשאינם. והציפורים... גם?
אבל הסיפור הוא לא על זה. אם כי, זה חלק לא קטן ממנו. זהו סיפור על ילדה-אשה-ואם - דליה, הגיבורה,  ועל גבר -  יואל. הם מכירים זה את זה - שני ילדים שחומים מהכפר - כבר בגן הילדים, כשיואל מגיע לגן לאחר תחילת השנה ודליה מזהה בו משהו שמחבר אותה אליו בקשר סימביוטי. הם נאלצים להיפרד בגלל מעבר דירה של משפחתו של יואל ונפגשים שוב בגיל 12. שוב נפרדים וחוזרים ונפגשים בגיל בוגר, כשיואל הוא כבר היסטוריון מוכר ומכובד, ודליה גרושה, כותבת ספר ביכורים מצליח והיא אֵם למָתִּי. הפרידות האלה כואבות לדליה כמו פצע. מן הפגישה הראשונה הוא כאילו חלק מהדי-אן-איי שלה והיא מתגעגעת אליו גם כשהוא לידה. הציפורים מעטרות את הסיפור ומובאות בהקשרים שונים, לדעתי, גם לקישוט. 
יואל הוא סגור, רציונלי, מתקשה להביע רגשות, טיפוס פרקטי כזה. דליה מלאת רגש. היא מדבְרֶרֶת את רגשותיה, ובמידה רבה חובקת את העקרות הרגשית שלו, ומנסה להפריח אותה. הרבה מזה מפוענח, מוגדר ומוזַן בעזרת המין ביניהם.

כמה ציטטות שאהבתי במיוחד:
"אם קיימים שלושה סוגים של עקשנות - מטופשת, חירשת ומתריסה - הרי שיואל זכה לקבל את כל השלושה." עמ' 58
"והיא ידעה בודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי-שם, אי-פעם בעבר. מתי? מזמן. לפני שנים. לפני שהם נולדו. לפני אלפי זריחות, לפני אלפי עצים ונהרות וגלגולים, היו שני רסיסי שרף דבוקים אל סדק גזע עץ, או שני טללים בפי גבעול, או שתי כנפיים של אותה ציפור. 
דמו בנפשכם שיש כאן ילד וילדה צפור." עמ' 65. (במקור מופיע מנוקד).
"באותה עת היה מניינם של האנשים שהחזיקו ברכב פרטי בארץ שקול למספר הדמוקרטים במפלגה הבולשביקית, נחלתם של העשירון העליון ועוד נקודה עשרונית אחת צפונה. " עמ' 127

בעמוד 304 מסופר שדליה מגיעה אל ביתו של יואל. כבר בכניסה לכפר היא רואה שנעלמו שני עצי אקליפטוס מפוארים - סמי וסוסו שמם - שהיו שם. גם זה השיב אותי לשנים שעברו. בחצר בית ילדותי גדלו לתפארה שני עצי אורן. היה מעין הסכם בין הורי לבין השכנים שבבית מאחור שהיו גם חברים טובים, שאצלנו יהיו עצי נוי וצל ואצלם - עצי פרי. מידי פעם, בכל זאת,  גדלו אצלנו על הדשא אורניות. יום אחד הגיעו המוני אנפות אל שני העצים, וקבעו שם את מעונם. הם הציפו את החצר שלנו ושל שכנינו בלשלשת לבנה שחנקה את הפרחים והצמחים היפים בגינות, ולכלכה את השבילים. הרעש שהקימו האנפות החריש את השלווה בשכונה. אנשי החברה להגנת הטבע אמרו שאין מה לעשות, על האורנים ללכת. זוכרת כמה כאב לי לראות את החֶסֶר. היום אחי הצעיר גר בבית הזה, והגדמים עדיין שם, מספרים את סיפור ילדותנו המוצלת בנגב החם. 

 תראו את הטריילר הזה לספר. יפה, נכון? גם מזמין. אני מודה לאיריס. על הספר הזה ועליה. 


יום שישי, 13 ביולי 2018

הסיפור של הילדה האבודה - אלנה פרנטה



Storia della bambina perduta - Elena Ferrante
מאיטלקית: אלון אלטרס
הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד
482 עמודים

הספר הזה חותם את הטטרלוגיה הנפוליטנית של אלנה פרנטה. יש לסידרה עוקבים ומעריצים אין ספור בעולם כולו. אני קניתי את הרביעי מיד כשהודיעו בהוצאה שהוא יצא סופסופסוף אבל התאפקתי וקראתי אחרים לפניו. כן הוא קרא לי מהמדף, ולא פעם, אבל הרגשתי מאד חזקה בדחיית סיפוקים וגם על זה היה נחמד לי לחשוב. 
הכל מתחיל אי שם בראשון, החברה הגאונה, משתי ילדות ושתי בובות. זה נגמר בצורה אניגמטית משהו ואני אשמח להיווכח שיש עוד ממנו. אבל בינתיים, כמה מילים על זה, בלי ספוילרים. מי שקרא כבר ורוצה לדבר על זה, מוזמן גם כאן, וגם בקבוצה המתאימה לכך בפייסבוק, ששרית היקרה מאד סיפרה לי עליה.
דבר אחד קצת הפריע לי בכל זאת, ואני אומרת את זה בזהירות ועל קצה האצבעות: הלוואי והייתי יכולה לקרוא את זה באיטלקית. ה"דיאלקט" הזה. הייתי כל כך רוצה לדעת איך זה נאמר באמת, מה המשמעות שאני מפסידה כאן בתיווך של התרגום. בסוף גם היו כמה משפטים שקראתי כמה פעמים, ואני משוכנעת שבאיטלקית זה יותר טוב. נראה לי שבכרך הזה זה בלט יותר. אבל הספר, והסידרה כולה? מה אומר? שפתיים יישקו.
"רעידת האדמה - רעידת האדמה של 23 בנובמבר 1980, עם ההרס האינסופי שלה - נכנסה לעצמותינו. היא סילקה את הֶרגל היציבות והמוצקות, את הודאות שכל רגע יהיה זהה לזה שאחריו, את ההיכרות האינטימית עם צלילים ותנועות, את יכולת הזיהוי הוודאי שלהם... מחוץ לבית היה גרוע מבתוכו, הכל נע וצרח, והותקפנו בשמועות שהכפילו את האימה." עמ' 166
""זה לא עניינך, תשתקי קצת." 
המילים האלה, בדיאלקט, היו כה בוטות, כה חריפות, כה לא מתאימות, שנרעשתי.
פיטפטתי איתה פטפוט או שניים כלליים, החזרתי הביתה את בִּתי." עמ' 349

העניין ההוא שתמיד עולה בין קוראי הסדרה - מיהי בעצם החברה הגאונה? - נשאר עלום ונתון לבחירתכם. נפולי שזורה וקלועה בַאנשים שלה. ביום יום שלהם, בפוליטיקה, בטמפרמנט של כל אחד, ברגש בחומר וברוח. החברוּת של לילה ואלנה, שהיו ילדות קטנות כשהכרנו אותן לראשונה, ועתה הן נשים מבוגרות וחכמות עוד יותר מבתחילה, החברות הזאת היא ליבו של הספר, לטעמי. היא עולה ויורדת, ומשנה את פניה ומוסיפה רבדים מתוך אופיין של החברות, מסביבתן החברתית, ובעיקר, מהדבר הרבגוני והמורכב הזה שקוראים לו נפולי. 

אז עכשיו משסיימתי לקרוא את ארבעתם, אני מרגישה לבד. 

      
      



יום רביעי, 4 ביולי 2018

מזל קטן - קלאודיה פיניירו



                     



מזל קטן - קלאודיה פיניירו
תרגום מספרדית של יוסי טל
הוצאת תשע נשמות, 245 עמודים

Una suerte pequena, Claudia Pineiro

אז מה? אתם רוצים להגיד לי שקראתם את זה? פעם אחת? (כי יפה, למשל קראה אותו פעמיים.) וממש איכפת לכם שאני מזכירה לכם אותו? אוקיי... אז דלגו. אבל אם לא קראתם, למשל, או אם אהבתם אותו כמוני וכמו עוד הרבה אחרות ואחרים, אז הנני להזכיר פה את היופי הזה, שאחרי שתקראו, תקחו אותו עימכם להרבה זמן.
יש בו משפטים מופלאים ממש, ועכשיו, אפילו שאני באמצע של הרביעי המפורסם ההוא, נזכרתי שלא סיפרתי לכם כלום על "מזל קטן" של הסופרת של האלמנות של ימי חמישי ושל אלנה יודעת, שלבושתי, עדיין לא קראתי.
סיפור שמגיע אלינו מארגנטינה. הוא מספר על אישה שברחה מביתה, מארצה, מעצמה גם. כי לא רק את המקום היא נוטשת, אלא אפילו את מראיה החיצוני. היא כבר לא בלונדינית עם עיניים כחולות, וגם שמה אינו זה שנולדה איתו. היא בורחת לארצות הברית ומתחילה בחיים חדשים, גם בזוגיות חדשה, ומנסה ככל יכולתה לשכוח את עברה. אבל היא חוזרת, ומשחזרת, ופוגשת אנשים שמכירים אותה או לא, ובמיוחד את אותו האיש החשוב לה ביותר, שההחלטה לעזוב אותו היתה הקשה ביותר.
בואו, תראו:
"כשנפגשים שני אנשים שזה עתה הכירו, קשה לשאת את השתיקות, כאילו האוויר בין שני הגופים הללו מכביד, אף פעם לא הבנתי למה. אצל רוברט זה היה מתוזמן; הוא היה אומר שאחרי עשרים ושלוש שניות של שתיקה בין שני אנשים שאין ביניהם אינטימיות גדולה, אחד מהשניים מרגיש מחויב לשבור את השתיקה ופונה לשם כך לנושאים שגרתיים... בלי לשים לב שהשתיקה מדברת חזק יותר מהדברים שמי מהם מסוגל לומר רק כדי להימנע ממנה." עמ' 41
"מיסטר גלבן לא מתאים כלל לדימוי שהיה לי בראש מהרגע ששמעתי את שמו: הוא גבר שקומתו נמוכה, הנושא כמה קילוגרמים עודפים, קירח. למרות זאת, הוא מתנהג כאילו היה סקסי, הוא מתנועע כאילו היה סקסי. הוא מחייך כאילו היה סקסי. והוא משתמש בבושם שבו משתמש גבר סקסי." עמ' 52
כאן יש משפט שהוא יפה כמו שיר אבל אני לא יכולה לכתוב פה את כולו מחשש ספוילר ולכן אכתוב רק שברים ממנו: ..."הצלקות הללו יישארו חרותות בגופו כמו מיתרים... להסתלק ולהמשיך לחיות, אין עונש גרוע מזה." עמ' 180

אל תגידו לי זה לא יקרה. תגידו שכבר קרה לכם, אולי אפילו פעמיים. 
ואולי לא? במקרה כזה, אני מאד ממליצה לכם להזמין אותו אליכם. זהו סיפור של בריחה, של אשמה, של תיקון. זה כתוב נהדר, מהספרים שנשארים איתך הרבה אחרי שנסתיימה הקריאה בהם.

לא מצאתי וורסיה אנגלית שלו, אבל מצאתי הרבה הוצאות אחרות ממקומות שונים בעולם: