חפש בבלוג זה

יום שישי, 13 ביולי 2018

הסיפור של הילדה האבודה - אלנה פרנטה



Storia della bambina perduta - Elena Ferrante
מאיטלקית: אלון אלטרס
הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד
482 עמודים

הספר הזה חותם את הטטרלוגיה הנפוליטנית של אלנה פרנטה. יש לסידרה עוקבים ומעריצים אין ספור בעולם כולו. אני קניתי את הרביעי מיד כשהודיעו בהוצאה שהוא יצא סופסופסוף אבל התאפקתי וקראתי אחרים לפניו. כן הוא קרא לי מהמדף, ולא פעם, אבל הרגשתי מאד חזקה בדחיית סיפוקים וגם על זה היה נחמד לי לחשוב. 
הכל מתחיל אי שם בראשון, החברה הגאונה, משתי ילדות ושתי בובות. זה נגמר בצורה אניגמטית משהו ואני אשמח להיווכח שיש עוד ממנו. אבל בינתיים, כמה מילים על זה, בלי ספוילרים. מי שקרא כבר ורוצה לדבר על זה, מוזמן גם כאן, וגם בקבוצה המתאימה לכך בפייסבוק, ששרית היקרה מאד סיפרה לי עליה.
דבר אחד קצת הפריע לי בכל זאת, ואני אומרת את זה בזהירות ועל קצה האצבעות: הלוואי והייתי יכולה לקרוא את זה באיטלקית. ה"דיאלקט" הזה. הייתי כל כך רוצה לדעת איך זה נאמר באמת, מה המשמעות שאני מפסידה כאן בתיווך של התרגום. בסוף גם היו כמה משפטים שקראתי כמה פעמים, ואני משוכנעת שבאיטלקית זה יותר טוב. נראה לי שבכרך הזה זה בלט יותר. אבל הספר, והסידרה כולה? מה אומר? שפתיים יישקו.
"רעידת האדמה - רעידת האדמה של 23 בנובמבר 1980, עם ההרס האינסופי שלה - נכנסה לעצמותינו. היא סילקה את הֶרגל היציבות והמוצקות, את הודאות שכל רגע יהיה זהה לזה שאחריו, את ההיכרות האינטימית עם צלילים ותנועות, את יכולת הזיהוי הוודאי שלהם... מחוץ לבית היה גרוע מבתוכו, הכל נע וצרח, והותקפנו בשמועות שהכפילו את האימה." עמ' 166
""זה לא עניינך, תשתקי קצת." 
המילים האלה, בדיאלקט, היו כה בוטות, כה חריפות, כה לא מתאימות, שנרעשתי.
פיטפטתי איתה פטפוט או שניים כלליים, החזרתי הביתה את בִּתי." עמ' 349

העניין ההוא שתמיד עולה בין קוראי הסדרה - מיהי בעצם החברה הגאונה? - נשאר עלום ונתון לבחירתכם. נפולי שזורה וקלועה בַאנשים שלה. ביום יום שלהם, בפוליטיקה, בטמפרמנט של כל אחד, ברגש בחומר וברוח. החברוּת של לילה ואלנה, שהיו ילדות קטנות כשהכרנו אותן לראשונה, ועתה הן נשים מבוגרות וחכמות עוד יותר מבתחילה, החברות הזאת היא ליבו של הספר, לטעמי. היא עולה ויורדת, ומשנה את פניה ומוסיפה רבדים מתוך אופיין של החברות, מסביבתן החברתית, ובעיקר, מהדבר הרבגוני והמורכב הזה שקוראים לו נפולי. 

אז עכשיו משסיימתי לקרוא את ארבעתם, אני מרגישה לבד. 

      
      



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה