חפש בבלוג זה

יום חמישי, 29 בספטמבר 2016

עשר דקות - קיארה גמברלה


עשר דקות - קיארה גמברלה
Per dieci minuti - Chiara Gamberale
מאיטלקית יערית טאובר
הוצאת כתר 2016, 204 עמודים

מיכל שקד היקרה לי, שלפני שנים לא רבות (ועדיין, לפעמים) הייתי נוהגת להגיע אליה ולהספיג בדמעותי את המגבונים שלה, המליצה לי על הספר האורות בבתים של אחרים  מאת קיארה גמברלה. אהבתי מאד. הסופרת הזאת יודעת להיכנס לנו לנשמה ולהאיר לנו פינות פחות מוכרות בנו, דרך גיבורים מיוחדים, דרך סיפור מיוחד. שמחתי מאד שתורגם ספר נוסף שלה, ולפיכך התכנסנו הערב. 
הפעם הגיבורה היא המחברת, מה שמיד מקרב אותנו אליה במיוחד. לאחר נטישתו של בעלה, החלפת מקום המגורים שלה וכן פיטוריה מהטור שהיא כותבת על ארוחות צהריים עם משפחות "רגילות" שונות - היא פונה לייעוץ. הפסיכולוגית מציעה לה לנסות להקדיש במשך חודש ימים 10 דקות בכל יום למשהו שמעולם לא עשתה. זה לבדו - מסקרן בריבוע. ישר מכניס אותנו למוד כזה של מה היינו עושים במקומה. לא?
"הבית שלי בוויקרלו, הטור שלי ובעלי (ההדגשה במקור, ויש לזה משמעות מיוחדת, כמובן.) הם בובות הפרווה שכבר יותר משנה אני נרדמת איתם, לחוצה, ולחוצה אני מתעוררת. הן מסריחות וכבר לא רכות: אבל כשאת מתרגלת לבובת פרווה קשה לוותר עליה." ..."למרות שבעלי, הטור שלי והבית שלי בוויקרלו כבר לא איתי, לא איכפת לו, לחג המולד, וגם בשנה הסוערת הזאת הוא מתכוון להגיע. חוסר צדק במלוא מובן המילה מצידו." עמ' 46-7
שגרה, אתם יודעים, זה דבר מחזק ומרפא. אחרי שהודיעו לנו שעופר נהרג הרגשתי צורך עז לצאת החוצה מהבית. היה לי דחוף לצאת מהמקום הזה שהוטלה בו עכשיו פצצה שכזאת, והאוויר בו דחוס והמום. ואני זוכרת שמאד הפתיע אותי, ממש נדהמתי, לראות שהמכוניות ממשיכות לנסוע, שהאנשים הולכים ברחוב, וגם לשמש לא אכפת. כאילו שהעולם לא נחרב כרגע. לא הבנתי איך זה יכול להיות.  אבל חוזרים לשגרה. עם כל הדברים האלה שיושבים לנו על הגב ובנשמה. נותנים להם את המקום שלהם, אבל ממשיכים ללכת. 
ומידי פעם, ויש שיגידו לא מספיק פעמים, אנחנו מרשים לעצמנו להתפרע, להשתטות, לשבור את תקרת הזכוכית, להעז. אז תחשבו: נכון שזה מעורר מחשבות מהסוג היצירתי ביותר? אנחנו מדברים על פרק זמן קצר, לא מהפכה ממש, חלילה, אבל בכל זאת, לצאת מאיזור הנוחות למקום חדש ואחר. זה תמיד נותן פרספקטיבה אחרת למה שאנחנו עושים תמיד. אני חושבת שאלך על זה. מה דעתכם?
קיארה בוחרת בהתחלה בדברים קטנים. מכינה פנקייקס. לומדת נהיגה. מקשיבה לאמא שלה. וזה מתפתח למענה ותשובות לשאלות הכי חשובות שהיא מציבה לעצמה, וגם לשינוי מהותי באורח חייה. בהחלט סיפור של צמיחה, של התחדשות. ומה יותר מתאים מזה לשנה החדשה הנובטת לה עכשיו?
אפנק בכמה ציטטות:
"אמא שלי מתחילה להירגע: היא לא ממש הבינה את העניין הזה של העשר דקות, אבל אם אפשר לפתור בעיה של אחד הילדים אז כן, היא מוכנה: "אז מה אני יכולה לעשות בשבילך, אהובתי?"" עמ' 83.
"אנחנו הולכים לכיוון המכונית שלו, אני מתחילה לדבר יותר מדי ועל כלום, כמו תמיד שאני במתח, והוא עושה את אותו הדבר." עמ' 91
"כשאנשים אחרים עושים עושים משהו בשבילנו, הם נותנים לנו הזדמנות או למעשה לוקחים אותה מאתנו?" עמ' 124
"מאז שהחיים שלי ריקים לא הבחנתי שהם כל כך מלאים." עמ' 153
אסיים באווירה אופטימית זו, ואאחל לכם שנה מופלאה ונהדרת. שנה של דבש וקינמון, מור ולבונה. 


  מ 

 

  

יום שני, 19 בספטמבר 2016

אנשים קטנים, גיבורים גדולים - ג'יל סימנט


אנשים קטנים, גיבורים גדולים - ג'יל סימנט
Heroic Measures - Jill Ciment
מאנגלית: שרה ריפין
הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2011, 191 עמודים


השם שניתן לספר על ידי הוצאת כינרת זמורה-ביתן שונה בתכלית מהשם שהמחברת נתנה לו. נראה לי שרצו בהוצאה לחבב עלינו את הספר מראש, למרות שגם השם המקורי Heroic Measures נותן מושג לא רע על העלילה כאן. לא מצאתי הוצאות שהוציאו אותו בשפות אחרות, אבל, לך תדע, אולי גם הם שינו את השם לגמרי כמו אצלנו... זה בכל מקרה לא פוגם כהוא זה בתענוג שהיה לאנשים שקראו אותו ושיהיה גם לכם מקריאת הממתק הקטן הזה.

זהו ספר שמזמן רציתי לספר לכם עליו. הוא נכנס לי ישר ללב ולנשמה. מתרחשים בו הרבה דברים, שבגללם עולמם של שני אנשים וכלבה, שהיה סדור ומובנה - מתערער לגמרי. 
יש כאן שני קשישים: רות (ואנחנו כמובן לא אומרים את גילה של הגברת) ואלכס בעלה, שהוא בן 78. ויש את דורותי, כלבת התחש שלהם, קשישה אף היא. הם גרים בעיר הגדולה ניו יורק. עיר סואנת, פקוקה, מלאת אקשן מחד, עצבנית מאידך, מהבהבת בעיניים ובאוזניים, באף ובלבלב.
ואז הם מחליטים לעבור דירה. החלטה מטלטלת. אני בטוחה שאתם מכירים אותה. 
גם אני. 
לא פשוט, נכון? 
גם אם זה מרגש מאד ומשמח - התחלה חדשה, מסקרנת, מדליקה, זה הרי כמו לפתוח חלון אל נוף קסום ולא מוכר... 
אבל דווקא כשהזוג בעיצומו של הלחץ, דווקא אז הכלבה חולה, וצריך לאשפז אותה. ויש דאגות אחרות. מה דאגות? מזיזים לנו את הגבינה!!! 
זהו סיפור אורבני מרתק. יש בו המון מכל מה שקורה בעיר הצועקת הזאת, וגם דברים שהיו יכולים בשקט וכמו כלום לקרות כאן ליד הבית שלנו. מלא לחצים, באמת שיש כאן תערובת מעצבנת במיוחד, אבל זה כתוב בצורה שמגבירה את החמלה והאמפתיה שאנחנו מרגישים כלפי רות, אלכס ודוטי (שם החיבה של דורותי). שוב, גם כאן אני לא מספרת לכם יותר קטעים מהעלילה. שום ספויילר לא יהיה כאן, אבל כמה ציטטות רומזות, ישר לנשמה, יהיו גם יהיו, ומיד. אתם לבד תבינו שאין מצב שתפספסו את הספר הנהדר הזה. 

"רות קנתה את הקולר מפני שחשבה שיעניק לדורותי מראה נועז, מתנשא, מראה של ישישה שתלטנית שמתמחה בנשיכות. רות רואה איך אלכס מתיר את האבזם מצווארה של דורותי. הוא עושה זאת מתוך קרבה וזהירות, כמו בעל המסיר ענק מצווארה של רעייתו החולה." עמ' 24
""תגידי להן שלא יכולת לאתר אותנו", אלכס אומר. "תגידי להן שכבר עזבנו את בית החולים. תגידי להן שלא הפעלנו שוב את הטלפון הנייד שלנו. תגידי להן שאנחנו זקנים ונוטים לשכוח. תגידי להן מה שאת רוצה. אנחנו לוקחים חופש הלילה." עמ' 95
"הקהל מתפצל פתאום, ואנשים מתחילים לרוץ כדי לתפוס את המוניות הקולחות מהגשר, ליד השדרה השנייה. רות ואלכס, שעדיין אוחזים ידיים, ממהרים גם הם לתפוס מונית." עמ' 146.
"היא נושאת את המכתב אל חדר השינה בכוונה לקרוא אותו בקול לאלכס (המכתב הזה קסום ומרטיט, ומפאת היופי שבו לא אצטט ממנו כאן, אלא אשאיר לכם להינות ממנו בספר) ואחר כך לטעון שעליהם לקבל את ההצעה של הגברות ולהסתפק בתשע מאות וחמישים. הם בסך הכל רצו מעלית, ועכשיו יש להם." עמ' 178.




  

יום שני, 5 בספטמבר 2016

עריסת האויב - שרה יאנג


עריסת האויב - שרה יאנג
My Enemy's Cradle - Sara Young
מאנגלית: עילי סופר
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2011, 364 עמודים

הזנחתי אתכם מעט לאחרונה, ואני מתנצלת. זה בגלל שהספר האחרון שכתבתי עליו, הסיפור של שם המשפחה החדש, נשאר חרוט בי כל כך, שהיה לי קשה ממש להתחבר לספרים אחרים שקראתי. אז קראתי את למצוא ולאבדולא התאים לי לשתף אתכם בו, כי כל כך הרבה עיסוק במוות יש בו, וגם ממש נחמץ ליבי ישר בהתחלה כשאמה של הגיבורה נוטשת אותה... ולכן, ככל שזה תלוי בי, אף שהספר כתוב בצורה מופלאה ונהדרת, כאן, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, החלטתי לוותר לכם עליו.
אני חוזרת אם כן לספר שקראתי די מזמן, הוא מעין קונצנזוס אצלנו. גם אהובה שקוראת בעיקר מתח אהבה אותו, גם דליה שקוראת הכל מכל, ועוד רבים וכן טובים, כולם מאד אהבו אותו. עכשיו, זה קצת ספר שמיועד למי שאנחנו קוראים במחוזותינו "מייטיביי קרוא"... הנושא מאד לא פשוט וגם, חזרנו כאן למלחמת העולם השנייה. זה לא סיפור שואה קלסי. מובא כאן פן פחות מוכר של הזוועה הנאצית. 
הגיבורה הראשית, צירלה, היא חצי יהודיה. היא מאוהבת ביהודי והרה לו. מכיוון שהיא נראית ארית, היא יכולה לבחור שלא להישאר בבית דודיה בהולנד, (אליהם ברחה מפולין) ולסכנם. היא מתחזה לבת דודתה אנקה ומצטרפת ל"ליבנסבורן" - המעון לנשים הרות שברחמן תינוק ארי. זהו מחנה סגור והנשים בו מפתחות סוג של יחסים חבריים, יש גם חברות נפש, אך הפחד והאיום מלוים אותן כעמוד ענן לפני המחנה. לגיבורה שלנו יש, מן הסתם, יותר מה להסתיר מלחברותיה, והיא רוצה לשמור על עצמה מחד ועל בן זוגה מאידך.  
זהו ספר שזכה להרבה תשבחות בעולם. הוא "זורם", הוא מרתק, הוא פותח חלון למקום שהוא פחות מוכר מכל סיפורי המלחמה הארורה ההיא, והוא מאד מעמיק. התחושה היא שהקורא נמצא שם, ומוצא את עצמו מתלבט התלבטות קשה ולעיתים בלתי אפשרית עם הגיבורה, ככל שההיריון מתקדם מחד והמערכה מתקדמת מאידך. כאן, ולאחר שקיבלתי בראש מאביטל, אני אניח לכם מבחינת העלילה. לא כדאי לי להסתכן ולספר עוד מחשש לספוילר. 
ג'נה בלום, הסופרת של הספר המצויין אלה שמצילים אותנו (שאולי עוד נדון בו פה בהרחבה) המליצה על הספר וכתבה שהמחקר שהמחברת עשתה הוא מדוייק כל כך, שהתחושה היא שכאילו חוותה את הדברים על בשרה. ואכן, זהו ספר שלא מניח לך עד שתסיים אותו. 
כמובן שלא רק אני אהבתי את הספר ולא רק הקונצנזוס של המעגל החברתי שלי בא כאן להמליץ על הספר הזה. תראו, למשל, מה קרה בארצות אחרות: