חפש בבלוג זה

יום שבת, 15 באוגוסט 2020

שירת סרטני הנהר - דֶליה אוונס



Where the crawdads sing - Delia Owens
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת כנרת זמורה 2020, 363 עמודים

אני מתארת לעצמי שכבר שמעתם על הספר הזה, יש בו משהו כמו הֹֹוֹרוּת  - אתה מתאהב תוך זמן קצר מאד, ואז, הוא מושך אותך בחבלי קסם שלא תוכל וגם לא תרצה להינתק מהם. 

הכל קורה בשטחי הבִּיצה של קרוליינה הצפונית. גם בלי האנשים שגרים שם, המקום שוקק חיים, צבעים, קולות ורחשים והמון יופי, וגם סכנות. קאיה, גיבורת הספר היא ילדה שחיה לבד לאחר שננטשה על ידי אימה, ובהדרגה גם על ידי אחֶיה ואחיותיה. גם האח האהוב עליה עוזב ובורח מהבית הרעוע שלהם, ולבסוף נוטש אותה גם אביה השתיין והאלים. כבר כשהיא בת 7 היא נאלצת לדאוג לעצמה לבד. היא מקדשת את הבדידות הזו ולומדת לחיות בה לצד החי והצומח שבביצה. היא לומדת בעצמה לזהות את הציפורים השונות, ואוצרת נוצות שלהן. החֶברָה בכפר מנדה אותה ומתאכזרת אליה, היא שק האיגרוף המקומי. כולם מלבד טייט, חבר ילדות של אחיה שהקשר ביניהם מבוסס על האהבה לביצה והחיים בה, ועל רגישות ולמידה, וכן, יש כאן גם אהבה. 
בתחילת הספר מתגלה גופתו של צ'ייס, בחור יפה, משאת נפשן של הנערות במקום, רודף שמלות ומַשיגן. לא נמצאים רמזים למה שגרם למותו וכמעט כל אנשים המקום מצביעים על ילדת הביצות כאשמה האפשרית והמתבקשת. הילדה גדֵלה ומחפשת קשר אנושי, חברות כלשהי, אך נוחלת אכזבה אחר אכזבה. עם כל אכזבה היא מסתגרת יותר, מסתתרת בתוך הצמחייה העשירה של הביצות ואינה מאפשרת גישה אליה. בכל התקופה משמשות לה לחברה הציפורים, במיוחד השחפים. מי שמצליח להבקיע את הדרך אליה הוא טייט שעוזר לה לסדוק את תקרת הזכוכית שהיא נתונה מתחתיה, אך גם הוא עוזב אותה כשהוא יוצא ללמוד. אור נוסף זורח מזוג אנשים צבעוניים, קפוצי ומייבל. הספר מדלג בין עברה של קאיה כילדה לבין ההווה במשפט הרצח שלה, ועד העתיד והסוף המפתיע. 

תראו, זה מה שאני קוראת ספר מניפה. הוא נראה תפוח מהסימניות שהצבתי בו בקטעים שהייתי רוצה להראות לכם ולחזור אליהם, אבל אסתפק בזה:

" שפת המשפט היתה כמובן הרבה פחות פואטית משפת ביצת החוף. אבל קאיה מצאה דמיון בין טבעיהן. השופט, בלי ספק זכר האלפא, היה בטוח במעמדו, ולכן היתה לו יציבה מרשימה אבל רוגעת ולא מאוימת, כמו חזיר בר טריטוריאלי. גם טום מילטון הדיף ביטחון ומעמד בתנועותיו הקלות ובעמידתו. צבי רב-עוצמה שסביבתו מכירה בכוחו. התובע, לעומת זאת, נסמך על עניבות רחבות וזוהרות ומקטורני חליפה רחבי-כתפיים לתגבור מעמדו. פקיד בית המשפט ייצג את הזכר נמוך-הדרג ביותר ונצרך לחגורתו, המצוידת באקדח נוצץ, טבעת מפתחות מקרקשים ומכשיר קשר מסורבל כדי לחזק את מעמדו. היררכיות שליטה מחזקות את היציבות באוכלוסיות טבעיות, ואף בטבעיות פחות, חשבה קאיה." עמ' 318. (ההדגשה במקור).
יש על מה לחשוב, נכון?

הספר מעוטר בשפה פיוטית ובתיאורי טבע מקסימים. "הים שר בס, השחפים שרו סופרן." עמ' 38
לגמרי רואים שמדובר בסופרת שיודעת ומכירה את החיים בטבע. מקצוענית. אבל לא פחות מזה, הכתיבה נהדרת. זהו ספר מעשיר, מקסים. לא דומה לשום דבר שקראתי לאחרונה בצורת הכתיבה שלו. הדמויות מרתקות, תיאורי הנוף והחיים בביצה והקשרים הבינאישיים של תושביה בונים את העלילה הכובשת. זהו אחד מהספרים האלה שהקורא לא רוצה לעזוב את הספר לרגע, אבל גם לא רוצה שזה יסתיים לו.
ועוד משהו: הולך להיות סרט. רק אומרת. 

    

    

    

    

  



יום שישי, 7 באוגוסט 2020

האי של נשות הים - ליסה סי

The Island of Sea Women - Lisa See
מאנגלית: דורית בריל פולק
הוצאת מודן 2020, 424 עמודים כולל תודות.

אני מתקשה להחליט ממה להתחיל לספר לכם על הספר הענק הזה. הוא הכניס אותי לעולם כל כך זר וחדש לי, כל כך הרבה למדתי ורציתי לשמוע עוד, שאחרי שסיימתי את התודות המשכתי לחטט ברחבי האינטרנט כדי ללקט עוד מידע. אולי יותר מכל, הייתי מגדירה את הספר הזה כעוצמתי וכזה שגורם לקוראיו לרצות להיכנס לעולמות המים והמושגים של "נשות ההאניו", ולהכיר אותו ואותן הכי לעומק שניתן.

ההאניו Haenyo הן ילדות-נשים-סבתות באי ג'ג'ו (Geju) בדרום קוריאה. הן צוללות ללא בלוני חמצן, עם שיטה מיוחדת שמאפשרת להן להכניס אוויר לריאות, תוך סיכון פגישה עם סכנות במים, תמנון, למשל, כדי להביא אוכל למשפחתן. החברה היא חברה מטריארכלית. הנשים מכלכלות את המשפחה ומפרנסות, והבעלים יושבים יחד תחת עץ ומדברים, אך גם מבשלים ודואגים לתינוקות. זה במקרה הטוב, כשאינם שותים או מהמרים בכסף שמרוויחות נשותיהם. ההאניו נישאות לגברים שנבחרים ע"י האשה החשובה במשפחה, בד"כ הסבתא, שהיתה אף היא האניו, תוך התייעצות עם שמאנית. הן אמורות להתאהב בבעליהן עם הזמן. ילדות שנולדות מיועדות להיות האניו אף הן והבנים מיועדים לשמור על המסורת ולדאוג לרווחתם של המתים בעזרת מְנָחות ומנהגים קבועים. השאיפה היא שיהיו במשפחה הרבה בנות שיפרנסו ולפחות בן אחד שידאג לטקסים. אנשי האי סוגדים לאלה-הסבתא, שרוחה חיה בתוך ההר האלה (Halla San).

האי ג'ג'ו בדרום קוריאה עבר כמה תהפוכות שלטוניות, אף אחת מהן לא היטיבה עם התושבים, להיפך. כל שלטון שהתרגש עליהם גרם להם לאבדות בנפש, לפחד ולקשיים כלכליים כבדים. חלקים גדולים באי נכחדו כליל. האירוע הקשה ביותר היה ב- 3.4.1948, אירוע ששנים רבות אסור היה לדבר עליו. עד היום מחכים תושבי האי להתנצלות מצד האמריקאים על מה שקרה ביום ההוא.

בספר יש שתי גיבורות ראשיות, יונג-סוק ומי-ג'ה, חברות בלב ובנפש. שתיהן האניו, ואנחנו נלווה אותן מילדות ועד זקנה. הן נפגשות לראשונה כשאמה של יונג-סוק, שהיא מנהיגת הקולקטיב המקומי, מאמצת אליה את מי-ג'ה למרות שהיא בתו של משתף פעולה עם היפנים ובשל כך מעטים האנשים המתקרבים אליה. החברות הזו נשמרת לאורך שנים, והשתיים אף מתכננות שבעתיד יהיו בין ילדיהן קשרי נישואין. בשלושה באפריל ההוא קורה מה שמאתגר את החברות הזו, ופוגע בה פגיעה קשה.  

הספר מתחיל בשנת 2008 עת משפחה אמריקאית מחפשת את יונג-סוק כדי לתחקר אותה אודות מי-ג'ה. הוא עובר מיד ל- 1938 וכאן הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי יונג-סוק. מדי פעם הוא חוזר אל המשפחה הזו ושוב אל יונג-סוק. לאט לאט מתבהרת התמונה ואנחנו נשאבים לים, ואל חיי הנשים המיוחדות האלה, ותוהים, מה קרה שם שגרם לכך שבתחילת הספר יונג-סוק אינה מוכנה לדבר עם המשפחה הזו.

עד היום יש האניו, מספרם קטן מאד היום, מ - 70,000 של תחילת שנות השבעים נותרו כ - 5000 בלבד, כשהצעירה בהן כבת 50. יש באי מוזיאון שאפשר לראות בו הרבה מידע על הנשים האלה, וכאן תוכלו לראות עוד מעט עליהן. כאן גם תוכלו לקרוא מעט על מה שקרה בתאריך ההוא, אבל אני מאד ממליצה שלפני שאתם פונים לקישור הזה תקראו את הספר. נעשו מחקרים מסקרנים מאד על נשימת-המים של ההאניו ועל עמידות גופן בקור קיצוני. כאן תוכלו לראות סרט ממוזיאון ההאניו באתר של אונסק"ו על חיי הנשים בג'ג'ו ואף לשמוע מפי אשה צוללת על אורח חייה כצוללנית (כתוביות באנגלית). מרתק.  

"אלו מאיתנו שניהלו בעצמן את משקי הבית שלהן למדו שאפשר לצבור ממון רב יותר ללא הבעלים שישתו או שיהמרו בכסף... כדי לצלול היינו צריכות להישאר שלמות ובריאות, ולכן ביום השני בחודש השני של השנה הירחית סילקנו ממוחנו את כל העניינים השוליים ונפגשנו עם השמאנית קים כדי לערוך את הטקס השנתי של קבלת פני האלה." עמ' 305

זהו ספר על חברה נשית לא מוכרת ומיוחדת, ספר מטלטל ומאיר עיניים, מסקרן וחזק מאד. מומלץ ביותר. 


    

    

    

יום רביעי, 5 באוגוסט 2020

המלחמה שהצילה את חיי - קימברלי ברובייקר ברדלי


The War That  Saved My Life - Kimberly Brubaker Bradley
מאנגלית: אמנון כץ
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2019, 276 עמ'

מעת לעת מזדמנים לידי ספרי נוער או ילדים נהדרים במיוחד שאני רוצה לספר לכם עליהם. הספר הזה הוא אחד מאלה. הוא בהחלט מתאים גם למבוגרים. גם אם הוא כתוב כך שגם בוגרים צעירים יתחברו אליו, אבל לדעתי גם מבוגרים (כמוני וכמו מבוגרים אחרים שדיברתי איתם עליו) יאהבו אותו.  
הכל מתחיל בלונדון במלחמת העולם השנייה מעט לפני שהעיר הופגזה על ידי הגרמנים. שני ילדים גרים עם אם יחידנית מזניחה ואלימה. איידה, ילדה בת 11 נולדה עם רגל קלוטה מעוותת ומתקשה ללכת. אימה מתביישת בה, אינה מתירה לה לצאת מהבית, מכה אותה ואף כולאת אותה בארון בכל הזדמנות. הילדה מטפלת באחיה הקטן, ג'יימי, שיוצא מדי פעם מהבית ומספר לאחותו מה קורה בחוץ, כך שהיא חווה את חוויותיו מיד שנייה בלבד. כשעולה החשש מהפגזה של לונדון, וכדי להגן על הילדים בעיר שולחים רוב ההורים את ילדיהם לכפר במחוז קנט. אימם של ג'יימי ואיידה שולחת את ג'יימי עם כולם, אבל לא את איידה. איידה מחליטה לחמוק ולברוח מהבית ולהצטרף אליו. הם מגיעים לכפר, ואף אחד מהתושבים אינו רוצה בשני הילדים האלה, המלוכלכים והמוזנחים. מי שמקבלת אותם אליה בעל כורחה היא סוזן סמית, רווקה בודדה שאינה יודעת לטפל בילדים, ושאביה היה מאוכזב ממנה על שלמדה באוניברסיטה ושמעולם לא נישאה. 
לסוזן יש סוס פוני, ואיידה מתאהבת בו ובַרכיבה מיד. אצל סוזן בבית הילדים מגלים שאפשר לחיות אחרת. איידה מגלה בקושי רב ובהסתייגות מפוחדת, תוך התקדמות איטית וגם נסיגה מידי פעם, שאינה פגומה ומפגרת כמו שאמה הקפידה להבהיר לה. הבטחון שלה נבנה והיא אף משתתפת פעילה במאמץ המלחמתי בכפר. כשהאם באה במפתיע לבקש את הילדים בחזרה מתרחש הפיצוץ, תרתי משמע, בסיפור המקסים הזה. 
זה מה שאספר לכם על העלילה, כדי להימנע מספוילרים. 

הספר נקרא על יָדִי תוך יומיים, בחלקם הגדול יבבתי לא מעט. זהו ספר שכולו חמלה וחוכמה בין אישית, הוא הזכיר לי במידה רבה את תחושותי בקריאת הספר "שרה גבוהה ופשוטה" שאולי אתם זוכרים. הספר הזה זכה לתרגומים רבים ובפרסים יוקרתיים. אצלנו בספרייה הוא מוגדר כספר נוער, אבל לדעתי מבוגרים ייהנו ממנו מאד ואף ימצאו בו רבדים עמוקים יותר. ראיתי שיש המשך שעדיין לא תורגם, ואני ממש מקווה שהוא טוב באותה מידה. אני בוודאי אקרא. ממליצה מאד. לכולם.