חפש בבלוג זה

יום שלישי, 28 במרץ 2017

שטום - ג'ם לסטר


ג'ם לסטר - שטום
Shtum - Jem Lester
הוצאת תמיר-סנדיק  356 עמודים

מישהו אמר בפייסבוק היום שביקורת טובה על שטום זה נדוש. אתם יודעים מה? זה כנראה נכון. ראיתי שיש עליו יותר מאלף ביקורות שנתנו לו ארבעה וחמישה כוכבים מתוך חמישה. כולנו מכירים את הסיפורים על האוטיסטים האלה שיש להם איזה שהוא כישרון המיוחד להם, שבו הם מצטיינים מאד. הקשר שלהם אל סביבתם הוא לקוי, אמנם, אבל, הם מציירים נפלא, או מזהים המון פרטים בתמונה ויכולים לחזור עליה, דברים שהאדם מן השורה, כמוני, כמוכם, אינו מסוגל להם. פחות אנחנו יודעים על האוטיסטים בתפקוד הנמוך, כמו ג'ונה, הילד השותק בספר שלפנינו. הוא לא שולט בסוגרים, למשל, וזה לא שעדיין הוא לא שולט בהם. זה משהו שכנראה יהיה בו לעולם. התקשורת היא מיוחדת לו, וכך, לתמיד, מה שהוא מנסה לבטא הוא בבחינת ניחוש טוב יותר או פחות של כל אחד מהסובבים אותו. כמה סבלנות, כמה כוח רצון, כמה אחריות וקבלה צריכים הורים לילד כזה להכיל, מתוך האהבה הגדולה שהם חשים כלפיו? וכשאני חושבת על עצמי כהורה, איך אפשר להשלים עם ניפוץ החלום שיש להורים לגבי ילדיהם? האם אני הייתי יכולה לקבל אותם כמו שהם ולהניח להם לא להיות מה שאני שואפת בשבילם? מה שבעיני יעשה אותם למאושרים? בכלל לא בטוח. ודבר נוסף, כמה קשה לקבל את הבשורה שיש לך ילד שאין לך שום זכות או אפשרות לצפות ממנו למשהו מובן על פי מכלול המושגים שאתה חי לפיהם, שאין לך כלים להבין את מה שהוא מנסה להעביר אליך, שהטוב והרע שלו הם שונים ולא מוכרים לך? 
זהו הקצר התקשורתי הראשי בספר. המחבר, ג'ם לסטר, שאף הוא אב לילד אוטיסט, מספר כאן על סוג של אילמות. המשמעות של "שטום", כך למדתי, (באידיש, אגב. כן, יש ויש את הנקודה היהודית פה.) היא שקט, אֵלֶּם. וכאן יש שקט מהדהד. דממה מסרסת. בין בנג'מין (המכונה בן) לאביו, גיאורג, ניצול שואה מהונגריה, שגם הוא, מצידו, ממדר אותו מעברו, מסתיר ממנו דברים שמתבררים רק בסוף הספר. יש אילמות כואבת בין בן לאשתו, אמו של ג'ונה, אמה. כולם מסתירים דברים חשובים, מתוך כוונה לגונן ולהיטיב, אחד עם השני, ובמיוחד, והכי, להיטיב עם ג'ונה הבלתי צפוי. וכאילו זה לא מספיק, נאלצים בן ואמה וגם גיאורג להתמודד ולהילחם בביורוקרטיה וב"יודעי דבר" חכמים יותר, כביכול. יש גם התמודדות אחרת, עם התמכרות, עם מחלה קשה. הקושי מביא את בני הזוג לעיתים אל נתיב הבריחה המתאים לכל אחד מהם. הספר מכיל תמונות כואבות מאד, עם עומק של חשיפה בלתי מתפשרת. הוא מתפתח ככל שמתחזקות הנפשות בו, הוא שואב את הקורא אליו כל פעם יותר, עד הסוף הבלתי צפוי. 
בגב הספר כתוב: "ג'ם לסטר עבד כעיתונאי במשך תשע שנים במהלכן חזה בנפילת חומת ברלין בשנת 1989. אף שנכח במקום, הוא מתנער מכל אחריות למעשה." זהו אחד הסוגים היותר חביבים עלי של הומור. פה ושם, גם בספר היו קטעים כאלה. אבל הספר גם גרם לי לדמוע לא אחת, ועם זאת, קראתי אותו לאט כדי להשאיר קטעים נרחבים ממנו אצלי יותר זמן. אריאנה מלמד כתבה ב"הארץ" על שטום שזוהי יצירה מכמירת לב. אני לא יכולה למצוא ביטוי הולם יותר מזה לספר. עם הכאב ועם העצב, זוהי פיסת הנאה צרופה. 

"זה ריח מטלטל, עמוס בזיכרונות ילדות שהודחקו מזמן, ובתחושות עמומות עד כאב של אהבה בוטחת." עמ' 66
"הכעס שלה מעורר פאניקה. אני לא יודע באילו מילים לבחור כדי לחמוק מהחרון שלה, להרשים אותה בשלווה הסטואית שלי, לפייס אותה." עמ' 84

"היא נאנחת עמוקות, מסיטה את המבט וממלמלת, "סליחה." ועל הפירורים האלה אבנה את יומי." עמ' 85

"במקום זה מתחיל לרדת גשם והוא מתנתק מאמה ומתחיל לקפוץ ולצחוק. הדמעות שלה לא פוסקות כשהיא מתבוננת בבן שלנו רוקד את ריקוד הגשם שלו, ומעולם לא כאב לי כמו שכואב לי עכשיו כשאני רואה את הגשם מתערבב בדמעות שעל לחייה, בזמן שהיא צופה בנו מתרחקים." עמ' 146

"...אבל אתה רוצה את מה שאתה רוצה גם עבור הבן שלך. שנינו אבות, בן, ואבות מצאו את עצמם מאז ומעולם לכודים בין החלומות שאבא שלהם חלם עבורם לבין אלה שהם חולמים עבור הילדים שלהם." עמ' 208-9.

"אי אפשר לא להתגעגע... אתה מבין, כי אתה לנצח תרדוף אחריו בניסיון לעשות משהו שייתן לך את המפתח שפותח את המנעול שלו. משהו שיעשה אותו כל כך גאה, שהוא יסמוך עליך ויכניס אותך פנימה." עמ' 321




          



יום חמישי, 9 במרץ 2017

כמו לשבור אור - מירי רוזובסקי


מירי רוזובסקי - כמו לשבור אור
הוצאת זמורה ביתן 2017 - 238 עמודים כולל תודות.

בספר הזה זכיתי פעמיים. פעם אחת, בצורה הכי פרוזאית, בהגרלה. ביקשתי להשתתף בהגרלה כי אהבתי מאד את "אותה האהבה כמעט" של מירי רוזובסקי, וגם הספר "פעם בחיים" שלה מצוי בביתי ואני מחכה שיזמין אותי לקרוא אותו. 
אחרי שקראתי את הספר הבנתי שזכיתי בשנית. זה לא ספר שאפשר לקרוא אותו בישיבה רגל-על-רגל, כאילו. צריך להיות מאד מרוכזים, במובן הכי כייפי שיש, לא לדלג על מילה. כתוב מאחורי הספר ש"זוהי ספרות פוליפונית במיטבה". כמובן שלא ידעתי מה זה ורק אחרי ששאלתי את החכמים יותר בויקיפדיה, ראיתי ש: "פוליפוניה היא מושג מתחום המוזיקה שמשמעותו הימצאותם של שני קולות או יותר בו-זמנית, כשלכל קול יש עצמאות...אף אחד מהקולות לא יכול להיות משני, מדובר בהשפעה סימפונית של מספר קולות עצמאיים." עוד כתוב ש: "יצירה פוליפונית דורשת ריכוז רב בעת ההאזנה, שכן על המאזין לשים לב לתנועתן של מנגינות אחדות בעת ובעונה אחת בקולות השונים, אך דווקא מאמץ זה מביא הנאה רבה למאזין..."  אז זו התחושה שלי בדיוק.

הספר מרתק, מאד מזמין ומושך. עם זאת, מידי פעם צריך לעצור, לחשוב ואולי אפילו סוג של לערוך בראש את רשימת המשתתפים.
שירי צוק מהעולם הבוקר של אברי גלעד והילה קורח המליצה על הספר, וגם היא, כמו כרמית, ציירה לעצמה מעין תרשים של הנפשות הפועלות והקשר המשפחתי או הרגשי ביניהן. אני ניסיתי לאתגר את עצמי ולא עשיתי אחד כזה, לא בטוח שצדקתי. בהחלט מצאתי את עצמי עוצרת רגע מידי פעם ומחשבת, אם אפשר לומר כך - מי נגד מי פה, ומי בעד מי, וגם מי הוא מה של מי. 
הספר מקושט בציטוטים מכתביו של סמואל בקט. טוב, בקט הוא קונצנזוס. לכל הדעות. פרס נובל והכל. ראיתי לפני שנים את המחזה המצויין "מחכים לגודו". מזה בהחלט אין לגזור שאני יודעת הרבה על כתביו, אבל, אישית, אני פחות אוהבת פסימיזם מריר, גם אם הוא מלווה בהומור. בספר כתוב שמי שתרגם הם שניים מהגיבורים. האמנם? מי באמת תרגם? בטח מגיע לו איזה קרדיט פה, לא? (גם בתודות לא מצאתי).

תומר ורוני מתחתנים. יש להם הורים נוכחים מאד. לחלק מההורים יש בני זוג נוספים, יש אחיות בספר שגם להן סיפור משלהם, יש את דייגו. לכל אחד יש את נקודת המבט שלו אל ועל המתרחש, רגשות עמוקים רוחשים שם, גם מעל וגם מתחת למה שרואים, יש גם ריח של סכנה באוויר, ולבסוף, יש סיפור מעניין. מאד. 
לכך יש להוסיף את הכתיבה המיוחדת, האינטליגנטית, המשפטים המורכבים. אני אוהבת את זה. יותר מזה, נראה לי שזהו אחד ממעט הספרים שאפשר ואפילו כדאי לקרוא פעם שנייה. 

"והוא חשב שהם צודקים, משהו בייצור הפנימי שלו משובש, המקום הזה שאוסף אליו בפנים את הניסיון, את המחשבה, את הרגשות, אצלו הוא פשוט מחורר, לא מצליח להחזיק, וכמה שזה מתמלא, ככה זה מתרוקן, מסננת פנימית אינסופית שמשאירה אותו תמיד ריק ומופתע, ואפילו לא יכול להרגיש אשם." עמ' 72
"ולכן הוא פתח לה את הדלת והכניס אותה ואמר שהוא מכין לעצמו קפה אם גם היא רוצה והיא חייכה חיוך מופתע, שתים-עשרה שנה ואף פעם לא הציע לה לשתות קפה, ואמרה שלמה לא, והוא שאל איך היא שותה ובמבט לאחור כל הטקס הזה נראה קצת כמו הכנה למסיבת פרדה, איך הוא לא שם לב, איך הוא לא ראה, הוא שכל כך רגיש לטקסים הקטנים של הסמוי." עמ' 202
"...והאם אי-פעם הוא יפסיק להרגיש את הכרת הטובה הזאת ואת הטינה שמרטיבה אותה בשוליים?" עמ' 208
ואחרון ממש חביב: "לא בגלל אוטו, יו סטיופיד בוי, זה בגלל הפייט. אם אתה נלחם בשביל משהו אתה תמיד מנצח. אתה תמיד מנצח, גם כשאתה מפסיד." עמ' 185
יש עוד המון. תקראו ותראו.