בֵּין הַשְּנִיָּה לַשְּלִישִית - גַּיְא עַד

 

Between Second and Third - Gai Ad

הוצאת יצירה עברית, 2026, 194 עמודים

נקרא כספר דיגיטלי באפליקציית "עברית"

אחרי שקראתי את הספרים הקודמים של גיא וגם התכתבתי איתה פה ושם בווטסאפ, ידעתי שיש סיפור שאולי ייקרא תשע בהונות, שמתהווה ונכתב בראשה כבר כמה שנים ושאני ארצה לקרוא אותו, כמובן, הכי מהר שאפשר. אז נידנדתי לה. כי הכתיבה שלה מקסימה אותי וגם כאן בבלוג תוכלו למצוא שניים נוספים מספריה. (ויקי ויקטוריה, והרימון 7).

פעם בכמה חודשים שלחתי לה תמונות של כפות רגליים. והמתנתי עוד. והנה זה קרה. דווקא עכשיו, כשאני מתקשה להתרכז והפניות שלי לקריאה היא על הריצפה ממש - הגיע הספר הזה אלי. ואיזה מזל... 

כבר על הכריכה נכתב משפט שדינדן לי באוזן. "אושר קרא פעם בכתב עת שהזכרים של השפיריות הולכים ומאבדים את צבעי הראווה שלהם בכנפיים. עולם המדע תהה, ואושר ביחד איתו, אם ייתכן מצב שנקבת השפירית לא תזהה את הזכר, והמין ייכחד. זה הבהיל אותו, והוא התחשש מהאפשרות שגם אלפא לא רואה בכלל שהוא בן." וזה ממשיך ומתנאה גם בהמשך. העברית של גיא היא מענגת ממש, ואתם יכולים להתבשם ממנה שוב ושוב. 

שלושה דורות כאן, נראה לי ששם הספר מתייחס להורות, ההורות הראשונה היא של אימה של אלפא, שהיא גם סבתא של נתן. אלפא נולדה תוך מין אירוע חברתי, בואדי קטן ונידח. עם אורחים מסוקרנים, עם כרוז. מיד לאחר הלידה הזאת ירדו בני הזוג מהבמה והתרחקו מהמקום. לאם ולאב אין שם בספר, האב נעלם מהסיפור די מהר אבל האם נוכחת מאד. היא אישה מרשימה שפרטיותה יקרה לה. היא מגדלת את אלפא בצמצום חברתי, מעין כלוב זהב מוגן. 

"אחר כך, כשאלפא למדה לקרוא, היא נזכרה ברגע הזה וחשבה על קורת גג ועל קורת רוח, תחת שתיהן הרגישה מוגנת מסערה."  "היא כל כך אהבה אותה. בבית שקנתה ידעה שתשמור עליה ותלבלב אותה." עמ' 15 

בפרק הבא אנחנו פוגשים את אושר. קרוב ללידתו נגדעה בוהן ברגלו והוא צולע צליעה קלה מאד. הוא מלמד את עצמו ללכת בצורה שהצליעה שלו כמעט אינה מורגשת, אבל לתחושתו הוא פגום. לאושר יש כלב שקרוי פונדק, והוא קשור אליו מאד.  יש לו שתי אחיות מוצלחות ו"שלמות", אבל אושר מצטמצם בתחושה הזאת, של מי שלא מוערך מספיק, שכאילו גבריותו מוטלת בספק, למרות הצלחותיו. 

כשאלפא ואושר נפגשים, אלפא שיכורה ומטושטשת, ואושר לוקח אותה באוטובוס שלו לביתה. שני האנשים האלה - פגישתם ואהבתם היא משהו שהיה מן ההכרח שיקרה, גם כי הם דומים בבדידותם וגם כי הם שונים באופיים. 

נתן הוא הילד שנולד לאהבתם. ילד בלי מתום ששואל שאלות עם נפש חופשייה. נתן הוא ילד רגיש שפועל על פי חוקים חכמים משלו, מתוך הראייה האמיתית של המצבים המונחים לפתחו, ומתוך אופקֵי הרגש הרחבים שלו. הוריו גאים בו גם כשהוא פועל אחרת מהציפיות שלהם, גם כשהוא מסתכן ולוקח על עצמו החלטות שאינן תמיד מתאימות לסביבה הנורמטיבית בה הוא נמצא. גם הסבתא מתבוננת בו ומחייכת אל נכדהּ גם כשאינה נמצאת פיזית.  

אני מזמינה אתכם לקרוא את הספר הזה שהוא כמו בחלל וזמן אחרים. הסופרת נותנת שמות כאילו מרחפים למקומות. הדמויות נכנסות לקורא.ת לנשמה ונשמרות שם. רציתי מאד לדעת מי מכאן השתתף באמת בחיים של גיא, (חוץ מהאב העיתונאי) ואיך, מה היה מקומם של האנשים האלה, שהוצגו כאן כל כך חי, שנדמה כאילו היכרנו אותם, כאילו הם מסתובבים בינינו.   

"אנשים מצליחים להתחבר זה לזה ברגע מסוים, נקודה בזמן, ולאבא שלך ולי זה קרה. בני מזל שאנחנו. כמה ימים אחרי שחזר נסענו ביחד לשדות זרים. הכל היה מעניין כל כך, חדש, אחר. כל חלק בגוף שלי היה סקרן. אני זוכרת את ההרגשה. כאילו שיש לך מזלף בראש ומשקים לך את המוח..." עמ' 12

""אומרים שאם ממשיכים לנסוע על הכביש הזה כמה שעות טובות מגיעים לחוף מבטחים," אלפא אמרה. אמא שלה שרבבה את זה באוזניה פעם, כשאלפא שאלה אותה על שטח שצבוע בלבן בצידי מפת המגרש הביתי. הלבן לא היה ים, הלבן לא היה שדות זרים, הלבן היה בפני עצמו, מקום מפלט שעליו לא חלים חוקי המגרש הביתי. מי שהגיע לחוף מבטחים הסתכן, כי מרד במנגנון. "מי יודע מה יכול לקרות שם," אמרה בקול אחר, שהגיע מתוך הדמיון שלה." עמ' 88

עלילה מיוחדת ושונה, ומאד יצירתית. עברית של הביוקר. משהו ששווה קריאה נוספת, ועוד אחת.

ברבורים שחורים - יורם רומם

Black Swans - Yoram Romem

הוצאת ניב, 25, 369 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

ראשית, גילוי נאות: המחבר הוא חבר ותיק של המשפחה שלי. הוא חברו הטוב של אחי עופר ז"ל מקורס טיס ואחריו. קראתי את הספר הקודם של יורם רומם ואהבתי מאד. 

רציתי לקרוא את הספר הזה כי ידעתי שהאיש מעניין, ושכדאי לשמוע מה יש לו לומר. קצת חששתי מהנושא הראשי, שמדבר על אחורי הקלעים של חברת הייטק. יְלָדַי עובדים בחברות כאלה ובכל זאת אני יודעת מעט מאד על הצדדים העסקיים שם. 

זהו סיפור על חברה ישראלית שממציאה מוצר שמדליק אור אדום ומתריע על מצבים רפואיים מסכני חיים. 

הסיפור מתחיל מקטע בסיפור חייו של יורם, המכונה כאן יואב. הוא נמצא בדיסלדורף בעיצומם של החיים, עבודה, משפחה, לימודים, כשלפתע מחצית גופו קורסת ומשתתקת. כנווט קרבי לשעבר בחיל האוויר הוא יודע שבמטוס יש נורות אזהרה וכשהתקלה חמורה נדלקת נורת "מאסטר קושן". יואב, הגיבור הראשי בספר, יחד עם שותפו אמוץ, רוצים להמציא מין מאסטר קושן כזה לגוף, שיתריע על מצבים רפואיים קריטיים, בזמן, כדי להספיק ולהציל את המצב. החלום הזה מלווה את יואב זמן רב.

"ברבורים שחורים" הוא מושג שמשמעותו אירוע קרדינלי שמשנה סדרי עולם. ברבור שחור כזה קרה לכולנו בתקופת הקורונה. ברבורים שחורים כאלה קרו גם לממציאים הישראלים כאן שרצו להציל את העולם עם גופיה נלבשת שתתריע על אירוע לבבי, מבלי לאלץ את הלובש אותה לשנות את שגרת חייו.

המצאה כזאת צריכה להישען כלכלית על גורמים רבים. היזמים פנו לסין. סין מתנהלת בצורה שונה מאד ממה שאנו רגילים במערב, וכאן נתקלה החברה בברבור שחור ראשון. הקורונה שסגרה את העולם היתה הברבור השני. בשליש השלישי של הספר פוגשים עוד ברבור שחור - מחלתו הקשה של יואב. גם כאן כמו בחלקים אחרים של הספר מה שמציל את המצב הוא מחקר מעמיק ושאיפה לידע, וזה תמיד מעניין. וגם כאן מואר המוטו, שאם אתה רוצה ומאמין, עליך לעשות כל מה שניתן כדי להשיג את המטרה שלך. 

כאמור, אני מבינה קטנה מאד בעסקים ובתככים כלכליים ולכן החלק הזה בספר קצת דשדש לי, אבל עד האמצע ומן השליש השלישי הוא היה מרתק. מאד בער לי לדעת מה קרה בסוף, והכי חשוב היה לי לדעת מה קרה ליואב. אני לא מתכוונת לעשות כאן ספויילר, חלילה. תצטרכו לקרוא ולגלות בעצמכם. כדאי לכם.

מומלץ. 

 

אהבה בשש תיבות - מיכל בראון

 

Love in Six Bars - Michal Brown

הוצאת כנרת זמורה, 2025, 268 עמודים 

דניאל בון הוא איש בודד שגר לבד בניו יורק ומחפש בכל העולם כלי קשת נדירים עבור לקוחות מליונרים. אביו אנטון חי בקליפורניה והם אינם בקשר למעט אותן פעמים בודדות בשנה בהן דניאל נוסע אליו. אימו, אן, אליה היה קשור מאד, נפטרה לפני שנים. עכשיו מזומן בון אל אביו שלוקה בדמנציה והוא מביא אותו אליו לניו יורק. הוא מקווה לחדש את הקשר ביניהם, למרות כעס עמום שיש בו כלפיו מאז מות האם. בון (כך הוא נקרא בספר) הוא איש קר ומופנם, ומנוכר מבחירה. יש רק שלוש דמויות אליהן הוא קשור, האחת, ויקטוריה אישה מבוגרת מאד, שבון קורא לה נערתי, בעלת חנות ספרים הנקראת הנסיך היפה צ'רלי. הוא מבקר אותה בכל פעם שהוא חוזר מאחד ממסעיו העסקיים ומביא לה תמיד כדור זכוכית עם פתיתי שלג. שתי הדמויות האחרות הן יחזקאל, הנביא ההומלס שגר באיזור, שצועק פסוקים מהספר התנ"כי, וממנו כולם מתעלמים, וכלבו של יחזקאל הקרוי שופטים, אליו הוא נקשר מאד. (לדעתי, כלב מוסיף תמיד את התבלין הנכון לכל ספר.)

המקום היחיד שבון מרגיש בו מעט חום הוא במועדון ג'אז שכונתי קטן בווילג' שבו הוא מנגן על הקונטרבס שלו.

יום אחד, כשהוא מחכה בטרקלין בשדה התעופה לטיסה שלו, ניגשת אליו ויויאן, אישה צבעונית, רעשנית ומלאה מרץ והיא מחזרת אחריו. היא מספרת ששמעה אותו מנגן במועדון והוקסמה. בהתחלה הוא מסתייג מזה מאד. אבל היא אינה מוותרת.

"באותו רגע מדויק, שמע נקישה מתכתית קטנה, צליל ברור ומוכר, הרגע בו המפתח משלב את הזיזים של המנעול ונועל אותו. הוא ידע שהוא צועד היישר אל תוך שטח ההפקר האמיתי, המסוכן, אל בין זרועותיה של האינטימיות." עמ' 117

בספר נוכחים מאד כלי הקשת המיוחדים שבון צד ממקומות שונים. המוסיקה שמתנגנת מהכלים האיכותיים מביאה אותו לגבהים רגשיים שאינם מאפיינים את חייו היבשים. גם ויקטוריה וגם ויויאן, שתי הנשים הקשובות לו, גורמות לרגשותיו להתרומם ומשיבות לו עושר נפשי שלא היה מוכן לו בעבר. חבריו שנעלמו מחייו וכן אביו שבריאותו מדרדרת, מוסיפים פן רגשי אחר, לא פחות עמוק. המוסיקה מוסיפה, כמובן, יופי לעלילה. 

אספר לכם סיפור קטן מילדותי. גרתי בשכונה בבאר שבע שבה כמעט כל הילדות למדו לנגן על פסנתר, הבנים - בכינור. אני לא הייתי יוצאת מן הכלל בנושא הזה והורי קנו לי פסנתר ישן, "שטגמילר", דרך חבר של קרוב רחוק שלהם שהיה מנצח בתזמורת. ניגנתי בהתחלה בהנאה גדולה. הפסנתר היה ממוקם בסלון ועליו, כמקובל, פסל של ראשו של בטהובן עם מפית קרושה מתחתיו. משבגרתי רציתי משהו אחר. ניגנתי עם חברה בגיטרה ורציתי גם אורגן. הורי איימו שבשביל לקבל אורגן אצטרך לוותר על הפסנתר, ואני התעקשתי. קיבלתי אורגן והפסנתר נמכר. הקונים הגיעו לביתנו עם טנדר והעמיסו את הפסנתר שלי שהיה איתי כ-10 שנים ונסעו. די מהר התחרטנו כולנו. אבל הפסנתר הזה לא שרד את הדרך, ובסיבוב חד שעשה הנהג הוא נפל מהרכב, ושוב לא ניתן היה להציל אותו. נשארתי עם גיטרה ואורגן. היום אינני מנגנת עוד, אבל המוסיקה מתנגנת בי, ולפעמים אני מוצאת את אצבעותי מנגנות מנגינה בלי קלידים. 

"הוא הגביר את הקצב, והקונטרבס שלו שר. כשהרגיש שמלאה השעה, הסתובב בגופו, חשף את עצמו לקהל, וניגן עד שנשמעו האשמה שלו, והפחדים, ובדידותו, וכאבו הקר, והבושה, והכמיהה. בון התרומם עם המוסיקה, מוביל אותה ומובל על ידה, עד שהפכו לאחד." עמ' 256

הספר מתרחש ברובו בניו יורק, יש בו תיאורים של העיר בעיקר בפן המנוכר שלה. הייתי רוצה להבין יותר את הקשר של בון עם כל אחד מהוריו, אבל הספר קולח והוא מומלץ.

הכורסה הירוקה - יובל נריה

The Green Armchair - Yuval Neria

הוצאת כנרת זמורה, 2025, 127 עמודים מודפסים

נתחיל מהסוף. זהו ספר מכובד ומכבד, אך כזה שנותן אגרוף בבטן. נובלה קצרה שאין בה אף מילה מיותרת, מאלה שלא יכולים להפסיק אבל גם לא רוצים שתיגמר.

נדב גרין הוא פסיכולוג קליני בבית החולים הפסיכיאטרי בירושלים. נדיבה היא מטופלת שחיה בבית החולים הזה כבר 40 שנה. נדב לוקח על עצמו את המשימה לרדת לעומקו של הטיפול בה כדי לאפשר לה להשתחרר סוף סוף מבית החולים ולהתחיל בחיים עצמאיים משלה.

"ומה הלאה, מה באשר לטיפול עצמו? החליט לפשט דברים. די ללכת סחור-סחור, אמר לעצמו. הגיע הזמן לטיפול ממוקד טראומה, קצר, מובנה, אפקטיבי. כזה שפועל לא רע עם רוב נפגעי הטראומה הנפשית, חיילים, אזרחים." עמ' 64

וזה אכן מתחיל מטיפול מקצועי וסדור, עם אבחון של מתמחָה. לכאורה הכל זורם כמתוכנן. הפגישות בין נדב לנדיבה מתקיימות בשיגרה, כשהיא מגיעה למשרדו, יושבת על הכורסה הירוקה ומתחילה, לאט לאט, לחשוף את האובדנים שחוותה עוד מילדותה. 

"אומַר לו כי כך וכך וכך אירע לי. כך-וכך-וכך- וכך. ומילותי יזרמו מפי...  וזה הכול. זה סוד הדברים כולם. סוד יסוד עולמי. פשר חטאַי. מסכת אשמתי." עמ' 61

במהלך הטיפול והדיאלוג עם נדיבה, נחשף השבר שנדב נושא עימו. לרגע מתחלפים השניים בתפקידים. הוא חוטף התקף חרדה שמדליק אצלו אור אדום, ומאלץ אותו להתמודד עם עברו.

נובלה נהדרת. נדב מסופר בגוף שלישי, נדיבה, בשפה יפה ומיוחדת - בגוף ראשון. אהבתי את התמונה על הכריכה, את הכורסה הנעימה מול החבל הקרוע. גם הפורמט של הספר נותן לו מבחינתי נקודות זכות. 

ממליצה מאד מאד.

 

10 סיבות לא להשתגע - נועה שלו

 

Noa Shalev - 10 Reasons not to Go crazy

איורים: רעות בורץ

הוצאת כנרת זמורה, 2025, 264 עמודים מודפסים כולל איורים

ליבי היא ילדה בת 15. היא בת למשפחת ברקאי שיש בה אבא ליאור, אמא אלונה, אח גדול - מתן שמכונה מיצי והיא עצמה שבמשפחה קוראים לה ליצ'י והחברות הטובות שלה מכנות אותה לפעמים בילי. חייה מלאים התרגשויות קטנות וגדולות כמתבגרת טיפוסית. היא אוהבת מוסיקה של טיילור סוויפט, קוקילידה, לק נצנצים וכיוצא באלה דברים חשובים. יש לה שתי חברות נפש: ריין - שהוריה הם סוג של היפים המאפשרים לה חיים מיוחדים כמותם, ואביגיל שמאוהבת במיצי אבל מתעניינת גם בבנים אחרים בצוק העיתים. ליבי היא תלמידה משקיעה ומצטיינת בלימודים, והיא רוצה להתקבל לכיתת המצטיינים בתיכון שם תלמד בשנה הבאה.

אבל אז אימה נהרגת בתאונת דרכים והכל משתבש. היא לא מצליחה להתרכז ונכשלת במבחן. אבא שלה נעשה צל בבית ואחיה המגניב מסתגר בחדרו ומעשן. היא מרגישה שהכל גדול וכבד עליה והיא מחפשת דרכים לתקן.

"אני חושבת על זה לרגע. נראה לי שאני אותה ילדה, רק עצובה יותר. אולי גם אבא הוא אותו אדם רק עצוב הרבה יותר. אולי כשהוא  יפסיק להיות כל כך עצוב, הוא יחזור להיות האבא שאני מכירה..." עמ' 116

היא מגיעה לטיפול תומך אצל פסיכולוגית, שירה שמה. בתחילה היא מסוגרת כלפיה וחוששת להיחשף. היא לא מספרת לשירה, למשל, עד כמה חשוב לה להתקבל לכיתת המצטיינים בתיכון, מה שלדעתה יעודד את אביה ויחזיר את המשפחה כולה לימים המאושרים שלפני האסון. 

"יש כל כך הרבה נושאים שאני לא רוצה לדבר עליהם, ואני משקיעה כל כך הרבה מאמצים כדי לא לדבר עליהם, ולא לחשוב עליהם, ולא לזכור שהם קיימים בכלל, עד שאני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר." עמ' 167 

מתחת לביתה של שירה פוגשת ליבי את זוהר, ילד בן גילה בערך, בעל עיניים ירוקות זוהרות שגם הוא מטופל אצל שירה. מתחיל גישוש זהיר של חברות ביניהם. שניהם ילדים שכומסים בתוכם סודות שמכבידים עליהם. שניהם מתמודדים עם הצורך בקבלת החלטות לא קלה, כל אחד מהם בדרכו. הקורא מגלה את הדברים תוך קריאה מהירה של הספר הבלתי עזיב הזה. 

רציתי את הספר הזה במיוחד מפני שקראתי את הספר הראשון של נועה שלו, את עוד תתחרטי על זה שאהבתי אותו מאד מאד. הספר הזה גרם לי לדמוע לא מעט, גם לצחוק הרבה, ונכנס לי ללב בבום גדול. זהו ספר התבגרות שפונה, לדעתי, לגילים של תחילת התיכון, למרות שאין ספק שגם מבוגרים יאהבו אותו. החשיבות של הנושאים שעולים בו היא רבה מאד, אני חושבת שכדאי ורצוי להביא אותו לידי המחנכים במערכת החינוך שלנו. הוא כתוב מצויין, נקרא ביעף וחודר עמוק. הוא יכול לשמש בסיס מצויין לדיון פדגוגי מקדם.

מומלץ ביותר. 

בחורף נביא רקפות - גל רגב

Cyclamen in the Winter - Gal Regev

ציור העטיפה היפהפה: יהודית מנדל

הוצאת שתיים,2023, 168 עמודים

בספרייה שלנו בגלי ים יש קיר קטן אחד שבו אנחנו מסדרים את הספרים הקטנים שאנחנו לא רוצים שייעלמו בין כל הספרים הגדולים שעלולים לבלוע אותם בין הדפים שלהם. אלה ספרים מהוצאות שונות, מיוחדות ואולי צעירות יותר - שתיים, לוקוס, תשע נשמות, כתר הקטנה, יש עוד... אלה ספרים שהם קטנים פיזית אבל ענקיים בתוכן, כאלה שנשארים לך בלב הרבה זמן. אני קוראת לזה קיר המעדנים. כשיש ספר שחשוד ככזה, מי שמסדר את הספרים במדף שואל אותי בד"כ אם להניח את הספר שבידיו על הקיר הזה. תמיד נעים לעבור שם, ויש רק קוראים מסויימים שלהם כדאי להמליץ על הממתקים בו.

ביום שלישי הקרוב אני מתכוונת להנחות מפגש בוקסרפינג בספרייה בנושא: חלון אל הים. חיפשתי ספרים שיתאימו לנושא, והספר הזה, שהכריכה היפהפייה שלו הזמינה אותי כבר מזמן, קרא לי לבוא.

הספר מספר בגוף ראשון, מפיו של ילד שלא מוזכר בשמו, על התקופה הראשונה שאחרי מות אימו. הוא גר עם אביו שעובד כגנן בכפר קטן ליד הים. שם הספר מתייחס לדברים שהוא ואביו רוצים להביא לאימו המתה של הילד. אביו יודע לספר לו סיפורים מהים, אותם הוא גומע בשקיקה. הילד לומד בבית ספר והמחנך אינו מסוגל להכיל את צערו של הילד ואת אי יכולתו להקשיב בשיעור, את מבטו התמידי בחלון הכיתה. ילדה חדשה, אלכסנדרה, כהת שיער ובעלת מבטא זר מגיעה לכיתה. היא מתקרבת אל הילד בעדינות וברגישות. 

"אבא אומר שאין זמן טוב לקבל מכות, לא מהאדמה כשנופלים עליה ולא מהחיים כשהם נופלים עליך." עמ' 87

הספר כתוב ברגישות נפלאה, במידתיות מדוייקת בין הזמן שבו צריך חיבוק לבין מתי שצריך לעזוב, לנשום.

אהבתי את הספר הקצר הזה מאד מאד. למרות העצב השזור בו - הוא נפלא. 

 

מי שסוכתו נופלת - צבי בן מאיר

Whose Sukkah is Falling Down - Tzvi Ben Meir

עורך יואב רוזן

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024. 233 עמודים

"... באתי לעזור להם להרכיב את הסוכה במרפסת וסבא רצה להזיז את הקערה, לא יודע לאן הוא רצה להזיז אותה ולמה, אבל הקערה הגדולה והיפה החליקה לו מהידיים באמצע הסלון. הוא וגם אני בהינו בשברים שלה שהתפזרו לכל עבר וסבתא באה מהר וכעסה בעברית והרגיעה באנגלית וחילקה לי הוראות בעברית ודרשה מסבא יחיאל לזוז משם באנגלית וסבא יחיאל התיישב על כסא פתאום, באמצע כל הדברים,...  סבתא בטי הביטה בסבא יחיאל שלפתע חייך אליה ואני חושב שזה היה היום שבו סבא יחיאל התחיל לשכוח דברים." עמ' 22

ביני (בנימין) הוא בחור צעיר, נשוי באהבה גדולה לאסתר היפה, למרות שיש לו "נטיות הפוכות". אתם יודעים מה זה? כי אני לא ידעתי וכאן למדתי. ביני יודע מגיל צעיר מאד שהוא אינו נמשך לנשים, אבל הוא רוצה להתחתן. כל חבריו רוצים להתחתן. זה המסלול של כל תלמידי הישיבות שהוא חלק מהם. והוא אכן מתחתן. עם אסתר. שהיא יפה וחכמה ורגישה. גם ביני הוא רגיש וחכם, והוא אוהב אותה אהבה גדולה כמו שאוהבים חבר נפש יקר. הוא גם מוליד איתה שני ילדים - נעמי ונדב. אבל כבר בתחילת הספר אנחנו נכנסים איתם לסצינה של טקס גירושין ברבנות. 

לאורך כל הספר מגולל המספר בגוף ראשון את לבטיו בין רצונו להישאר כמו כולם, נשוי עם משפחה, לבין רצונו לממש את תשוקתו לגברים. הוא גם מתחבט מאד בקשר לאשתו, שסובלת מהעובדה שהוא אינו נמשך אליה, למרות טיפולי המרה שניסה, למרות טיפולים זוגיים שניסו לעבור ביחד. הוא מתקשה להכיל את הכאב שכל אחד מבני המשפחה הקטנה הזאת, וגם המורחבת, יאלצו לשאת, אם ייפרדו השניים. 

ביני עצמו סובל גם מרצונו לחפות ולהסתיר את מה שנתפס כַּפגם הנורא שבתוכו. הוא נמנע ככל האפשר מלקרוא לילד בשמו. הוא עובר תהליך כדי להשלים ולקבל את עצמו ככזה, ומסתכל בעיניים פקוחות, אם גם דומעות, במה שייקרה בסופו של התהליך הזה. 

"... ואני זוכר שהתגעגעתי נורא לאילת ואני לא בטוח שהיה למה בדיוק אבל ככה על החוף מול הים והשמש עם הרוח החמה חשבתי, לכל אדם יש את הרגע של לפני. את הרגע של טרם, הרגע של ילדות מוקדמת נקייה שעוד לא טעמה חטאים ותשוקות ונטיות וציפיות... וטעם האנשים שאתה אוהב שמצביעים לך לשם, ילד, לשם אתה צריך להגיע. לשם אתה תגיע. אי אפשר, אי אפשר אחרת, ילד, אנחנו נחכה לך שם... " עמ' 78 

"...אבל אני לא יכול לאמלל אותה עוד, את מבינה, אני לא יכול לראות אותה ככה עוד, מכווצת ועצובה ולא אהובה. אבל היא אהובה, קטעה אותי בת-ציון, תראה איך אתה אוהב אותה, תראה איך איכפת לך, איך אתה רגיש אליה ודואג, תראה איך אנחנו יושבים פה, פעם ראשונה, אלוהים אדירים, פעם ראשונה אחרי שלושים שנה, לשיחה על החיים... ורוב מה שאני שומעת ממך בכל השיחה הזאת זה אסתר ואסתר ואסתר ואסתר. זאת אהבה ביני. הבטתי בבת-ציון. זאת אהבה, היא אמרה לי שוב." עמ' 140

הסגנון המיוחד שבו כתוב הספר הזה כבש אותי לגמרי. הוא כתוב דחוס וצפוף. גם במשפטי שאלה אין סימן שאלה בסופם. יש גם משחק בזמנים, וקשר יפה בין הסצינה של ההתחלה לזו של הסוף. הוא לא ממש נותן לקורא שהות לנשום. אבל הוא רצוף פיוט ועומק, והכניס אותי לעולם הישיבות ואורח החיים הדתי מבפנים. פגשתי אנשים ערכיים שלא תמיד קל להם לפסוע בנתיב שהתוו להם הוריהם, האמונה שלהם והחברה שבה הם חיים. 

אני מאד מודעת לכך שציטטתי כאן לא מעט. האמינו לי שהייתי מצטטת יותר אם לא הייתי חוששת להכביד עליכם. יש קטעים רבים שבמחשבה שנייה הסרתי מכאן, אבל אני מאד מקווה שאתם לא תדלגו על אף משפט. 

אני ממליצה לכם מאד על הספר היפהפה הזה. 

השעה החלשה - דינה עזריאל

 

The Frail Hour - Dina Azriel

הוצאת ידיעות אחרונות, 2024, 295 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית "עברית"

בספר הזה אנחנו יוצאים למעין טיול שורשים. יש בו דמויות רבות שמלוות אותנו: חלקן ילדות, חלקן קשישות, לדמות הראשית יש גלי חום. חלקן גם אינן חיות עוד. חמישה דורות. כל אחד מהמשתתפים בעלילה יש לו קול משלו. 

זהו סיפורה של העיר יאשי, על הגטו והשנאה ליהודים, גם ליודו-קומוניסטים, על מי שנבחר לעבוד בבית היציקה ומי שנגזר עליו להיעלם. על איסורים אין סוף, על פחד ורעב, על הואלסים שנוגנו ברחובות ממכוניות עם רמקולים, כשקראו לכל היהודים להתייצב בקאסטורה ברחוב אלכסנדרי. על צ'אוצ'סקו והסקיוריטטה. 

ענת היא הדמות הראשית בספר. היא אישה נשואה ואם לשלושה. יש לה בת, דניאלה, מהקשר הקודם שלה, ושני ילדים מבעלה הנוכחי. היא עובדת כשותפה במשרד עורכי דין, ועוסקת במשפט מסובך כשהיא מתחילה לגלות בקעים ביושרה של שותפיה. היא נוטשת ישיבה בלי לומר מילה, יוצאת משם ומאבדת את הקשר עם הסביבה. 

קירה, סבתה הדמנטית של ענת גרה עם מטפלת בהירת שיער והיא מעשנת הרבה. לפעמים היא מציתה סיגריה למרות שבמאפרה מולה יש סיגריה אחרת שלה, דולקת, כשהמטפלת אינה שמה לב, היא שורפת תמונות ומכתבים, זכרונות ורגשות היסטוריים. 

קינמון הוא חתול חכם ויודע כל. תמורת גירוד באוזנו או חטיף, הוא מספר לנו את מה שקרה ביאשי, מה עבר על קירה ותיאו שם, וגם על האחרים במשפחה מהתקופה ההיא ועד עכשיו. הוא מאיר את מה שקרה באור מיוחד, מיסטי.

ענת מחליטה ללכת למסע בעקבות תאו, הסבא האהוב שלה, היא רוצה להבין מה גרם לו להיעלם מדי פעם, לעזוב  לכמה ימים את קירה אשתו, ולצאת לטבע. תאו ממשיך את דרכו של אביו אהרון מילס, רואה החשבון הלמדן, המיסטיקן. הוא מתבודד, מתרגל נשימות, עוסק בנסתר. מנסה לרצות את אביו שהעדיף את אחיו אנצ'ו, המשורר, על פניו.

הסיפור מסופר דרך שלושה קולות. 

כך למשל מדבר קינמון החתול:

"אנחנו לובשימדמות לילית וצופים מראשברוש עד שהאור כבה אצל האנשים. מחליקים מהעץ. קופצים. הכפות נרטבות בדרך אל החלון של גושית שולפים טפרים ומפשקים עוד קצת את חורברשת, מחליקים פנימה ומתגרגרים סביב. "זמן טוב לסיפור," אומר החתול-אני." עמ' 78 

דניאלה, ביתה הבכורה של ענת שחזרה מהודו: "היא אמרה שעליתי לה באמצע המדיטציה לפני כמה ימים, והאאורה שלי היתה פגומה כאילו? סוג של משוננת? בקיצור היה לה חשוב לומר לי, מתוך החוויה שלה? לחלוק איתי את הידע הרוחני? להיות צינור?" עמ' 339

וליוויו המדריך במסע, לא תמיד שמע את מה שענת שאלה אותו, אבל גם לו היתה צורת שיח משלו: ""טוב," אמר בשביעות רצון, "טוב מאד. כן, מצוין. יופי. אני שמח שבאת. נשתה קפה. נכון?" שאל ומיד ענה, "בטח. נשתה קפה." עמ' 275

ויש כאלה שהקול שלהם משתנה בהתאם למה שקורה בעלילה. זה יפהפה בעיני אבל לא קל. תראו, זה לא פשוט בהתחלה. הספר לא מתמסר על נקלה, אבל שווה מאד להתעקש, כי התגמול באמת גדול.  (עזרה לי מאד גם הקריאה באתר עברית, כי יכולתי לבדוק באופציית המחקר לגבי שמות מקומות ומונחים שלא היכרתי מבלי להתרחק מהעלילה).

יש כאן נוסטלגיה, געגועים לילדוּת, אגדות עם. מצד אחד יש זכרונות מחייהם של הדורות הקודמים ברומניה, אבל גם את הכאן ועכשיו של סבתא, רעיה ואם, בת ונכדה. ויש גם פנטסיה, שחלקה מתחברת לאנתולוגיה הרומנית, וחלקה דווקא להתבוננות פנימית ורוחניות. 

השעה החלשה, כמו שמסביר לנו החתול קינמון, היא השעה שבה יש דליפות בין העולמות.  "הירח מתאדה, מתפוצץ, מתפלץ, מתאיין ונהפך שום כלום... בשעה החלשה של אין ירח, האישונים אצלנו מכסים את כל הקשתית." עמ' 111

הייתי קצינה צעירה שרק סיימה את הקורס כשמלחמת יום הכיפורים פרצה ובסופה אחי נהרג. האלמנה שלו, שנולדה ביאשי ובנם התינוק, זוהר, עברו לגור איתנו בבית הורי. יחד איתם הגיעו גם הוריה. אימה היתה מספרת לזוהר סיפורים ברומנית, בין היתר על דרקון גדול עם שבעה ראשים. גם כאן מסופרת אגדה שמתחילה כמו הסיפור ששמעתי אז, שהתחיל כך: היה היה פעם, בזמן לא זמן, אלמלא קרה גם הסיפור לא נברא..." עמ' 308

מומלץ מאד. סימנתי לי בספר כמה פסקאות שארצה לחזור אליהן מדי פעם, ולהאיר שוב את הסיפור העצוב והיפהפה הזה. 

"אבל רוזה ידעה שמשהו בלתי נראה, רסיס ממנו, נגרע, ואדם לא יכון להיות שלם אם רסיס ממנו נגרע, ממש כשם שהוא אינו יכול להיום שלם אם נוסף לו רסיס, כמו שקרה לאהרון. 'אין לך מבט', אמרה לו פעם." עמ' 289

הכלה האחרת - גלילה רון-פדר-עמית

 

The Other Bride - Galila Ron-Feder-Amit

הוצאת מודן, 2024, 410 עמודים

ועוד 5 עמודים לא ממוספרים של רקע היסטורי

זהו סיפורן של נשים חזקות במאה ה-19, המגיעות לישראל, כל אחת ממניעיה שלה, ומניחות לפתחינו את ההתחלה, את הפסיעות הראשונות של ההתיישבות בארץ. כדי שלא נתבלבל, בתחילת כל פרק כתובים שמות הנשים המשתתפות בו, המקום והשנה שבה מתרחשת עלילת הפרק. דמויות מעניינות, מיוחדות, הרבה כאלה. הדף הראשון הוא דף היכרות עם הדמויות המרכזיות. 

"היא ידעה את מה שכולם ידעו. זה לא היה סוד שאדמות הכפר הערבי מלבס נודעו לשמצה. במשך השנתיים שבהן שקלו הגברים לקנות אותן, הספיקו הנשים לאסוף עוד ועוד עדויות חמורות. יודעי דר סיפרו שזו קרקע אוכלת יושביה, לא מקום שראוי לבוא אליו עם ילדים. כל מי שבא לגור שם עורו נהיה צהוב, מחלות מתנפלות עליו בזו אחר זו והוא מת..." עמ' 216

"הויכוחים האלה חדלו לכווץ אותה, והיא כבר לא מנסה לאיין את עצמה כשהוא יוצא מגדרו. נס קרה לה. היום, כשאהר'ל צועק היא עוצמת עיניים וחושבת על האדמו"רית מלודמיר ומרגישה שאינה לבד. היא מרגישה מחובקת. כשהיא מחובקת היא חזקה יותר, וצעקותיו של אהר'ל אינן נוגעות בה. " עמ' 135

""ביילה-אמנון נדרך. הוא נושא אל אביו עיניים פעורות לא רק מתדהמה, אלא גם מדאגה. מה קרה לאביו שהוא מדבר ביידיש?... "הכל בסדר ילדים," חיים נתן חוזר לעברית, משתדל לשוות לקולו נימה רגועה., וכמו כדי להתנצל על מעידתו הוא מתיישב על השטיח ביניהם ומוסיף, "גם מבוגרים טועים לפעמים, ואין צורך ללמוד מהטעויות שלהם."" עמ' 176-177

זהו חלק ראשון בסדרה והוא מתאר תקופה של 18 שנים, החל מ-1870 ועד 1888, טרום העליות הראשונות מצנעא וממזרח אירופה, דרך עליית חובבי ציון היא "העלייה הראשונה". 

חמש נשים מובילות את עלילה, אך יש נוספות שמקומן חשוב בה. אלה סיפורים של נשים שהגיעו לארץ - חלקן יחד עם בני זוגן ואחת גם לקראת מי ששודך לה, והיא בורחת, מכילה בתוכה סוד קשה וכואב. כשהן מגיעות לישראל, הן נאלצות לשרוד ולגדל ילדים בתנאים הקשים של ארץ בתולה, תוך התמודדות עם התלבטויות אידאולוגיות. אנחנו מכירים את הסיפורים מההיסטוריה הישראלית שלמדנו בילדותנו, אבל דמויות נשיות כאלה הודרו מספרי ההיסטורי. כאן - הזרקור הוא על הנשים בתקופה הזו של סוף המאה ה-19, וגם אם הסיפורים בדויים - האווירה וההתרחשויות, ההתחלה הזו של ההתיישבות בארץ, ראוי לה שתיזכר ותוזכר. 

היה לי קשה להתחיל לקרוא את הספר הזה. קראתי כל פעם פרק בודד, מדי פעם התרחקתי ממנו. למרות שהסיפורים מעניינים בהחלט, קראו לי גם ספרים אחרים. אבל לאחר מספר פרקים, התרוממה העלילה ונשאה אותי. בשליש האחרון כבר לא יכולתי להפסיק לקרוא. דמותה של סוניה ההפכפכה, זו שנלכדת בהתלהבות, כל פעם מאידיאולוגיה אחרת, ופועלת בלי פחד בכל פעם עניינה אותי במיוחד. 

יש גם קטעי מתח בספר, כמו סיפורה של רייזלה, שברחה מבעלה ונעלמה. יש את סיפור הסוד של סולטנה שמתגלה רק בסוף. 

תקראו. זה מעניין.

 

כל הדרך לאוקלהומה - סלעית שחף פולג

 All the Way From Oklahoma - Stories - Saleit Shahaf Poleg

הוצאת שתיים, 2024, 160 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

אני יודעת שחלקכם מסתייגים מסיפורים קצרים, גם אני מעדיפה כמעט תמיד ספר עם סיפור אחד גדול. כן. אבל המחברת של הספר הזה הפילה אותי באהבה עם הספר הראשון שלה שפורסם: עד שהגשם יחזור. כששמעתי שיצא ספר חדש פרי עטה היה לי ברור שארצה לקרוא, סיפורים קצרים או לא. ואז, כשפותחים בקריאה של הספר מוצאים את הסיבה הטובה ביותר לקרוא סיפורים. יש כאן תמצית רעיונית מתובלת בפלפל ותוך זמן קצר יש לך עוד מתנה לנשמה, בהפתעה. משהו שרוצים לרוץ ולספר לחבר'ה עליו. מצד שני, היה לי חבל לבזבז את הקריאה מהר מדי. אז קראתי כל פעם סיפור אחד או שניים, שלא ייגמר לי. וזה ששמתי פה רק ציטטה אחת, שתיים, (גג!) זה רק בגלל שאי אפשר לשים פה את כל מה שרציתי. זה יהיה ספוילר מארץ הספוילרים. 

"בבית החולים, כמה רגעים אחרי שסבא מת, סבתא אמרה שהיא לא מרגישה את הנשמה של סבא עוזבת את הגוף, ותראו תראו עוד יהיו לנו צרות. אבא שאל את סבתא מה בדיוק מרגישים כשנשמה עוזבת את הגוף וסבתא אמרה בחוסר סבלנות ש"אם זה היה קורה, היא כבר הייתה מרגישה," ושיעזוב אותה עכשיו עם ההתחכמויות, זה לא יפה לצחוק על חשבון האלמנה." מתוך סגולה נעלמה. את הסיפור הזה קראתי וצחקתי ממנו בקול רם ללא בושה. 

עוד סיפור מבין אלה שהכי אהבתי הוא מסע ההרס של בתיה. כאן מנסה איש נדל"ן לשכנע את בתיה הקשישה למכור לו את ביתה עם החצר הגדולה, והיא, בחוכמה עמוקה המסופרת נפלא נאבקת בו. גם לבן שלה יש דעה מוצקה בנושא, ולמרות שהוא מקשט את זה במילים יפות היא קוראת היטב את הסב-טקסט שחבוי שם.  

"כל דירה ישנה תקבל מרפסת וממ"ד, את זה הסביר לה הבן שלה, שבדק איתה אולי תעדיף למכור את הבית הישן עם החצר הגדולה ולקבל דירה בבניין שייבנה במקומו. כך היא תמשיך להיות קרובה לכל מה שהיא מכירה, למכולת, לקופת חולים, לקיוסק שפעם מכר עיתונים והיום מחלק את החינמיים, והוא יקבל את החלק שבעלה הוריש לו עוד בחייה. זה יעזור לו לשלוח את הילדים לאוניברסיטה בחו"ל. היא מבינה? היא מבינה מצוין." עמ' 13

עוד אחד מֵהַ-הכי שלי פה הוא לילה כחול לבן. כאן מצאתי את עצמי בקשר שיש לי עם אחי הגדול שנפל. זה סיפור אחר משלנו, ובכל זאת מצאתי את עצמי ואותו שם. ראיתי אותו ואותי בשלבים שונים של חיינו, ואת הקשר שקיים בינינו גם עכשיו, כשהוא כבר איננו. 

בכל סיפור כאן יש איזשהו עוקץ, התפתחות בלתי צפויה, ניסוח מיוחד שמתחיל בקטן וגדל ומתרומם. חלק מהסיפורים מערבים את הדמיון של הקורא/ת. ולמרות שחלק מהסיטואציות כאן לא מהיום יום שלנו, לכאורה, אפילו לא מהעולם שלנו, איכשהו, זה מתחבר. זה ממש כאן. אני מאמינה שגם אתם תמצאו את עצמכם בין המילים היפות האלה. כי על אף העומק, זה זורם כאילו נכתב בחטף. כאילו סופר כרגע. 

תקראו. כדאי לכם. ממש.

ולכן
 

עוד מעט אור - אורנה קזמירסקי

 

 Soon There Will Be Some Light - Orna Kazmirsky

ציור העטיפה: איצו רימר

הוצאת שתיים, 2024, 293 עמודים כולל תודות

יש ספרים מעטים שקראתי לאט כדי שלא ייגמרו לי מהר מדי, אך בכל פעם שניגשתי אליהם לא יכולתי להניח אותם ולהם. זהו מין ספר שכזה. הוא הביא אותי למחוזות בילדותי שאני מתגעגעת אליהם, ומזמן לא נקרו בדרכי. הזיכרון שיש לי מהקיבוץ בו נולדתי קלוש מאד. משפחתי עזבה את בארי כשהייתי בת ארבע. אבל חזרנו אל בארי לאחר שאחי נהרג ואלמנתו ובנו התינוק עברו לחיות שם. היינו מגיעים לשם לעיתים קרובות עד שגם הם עזבו את הקיבוץ, כעשרים שנה לאחר מכן. הורי, שהגיעו לארץ מגרמניה כילדים, היו ממקימי הקיבוץ והרבה מאורח החיים של כולנו היה מושפע מהערכים, הדעות, התרבות והמנהגים של אז, שתורגמו בדי עמל ולאט לאט לחיי עיר. 

שתי גיבורות עיקריות בספר הזה, והן מורכבות ומעניינות, עם המון תכונות באישיותן שלעיתים מתנגשות. הן לא נפגשו מעולם אך חייהן שזורים אלה באלה. 

שרה נולדה בפראג. היא חונכה על התרבות האירופאית, כבת יחידה היו חייה מנותבים על ידי הוריה, בהסכמתה, לחינוך אקדמי, לאמנות. אבל תוך סיור בעיר היא פגשה בהוגו ברודְצְקי, פעיל ציוני כריזמטי, התאהבה בו והחליטה, בהשפעתו, לעלות לישראל, לקיבוץ. 

"בלילות הבאים נדדה שנתה מחמת החששות וההתרגשות מהלא נודע. בימים כבר נפרדה בליבה מכל היקר לה: מהנהר, מיַרקוּת הגנים, מהמולת הרחובות, מפינת הילדות שהכמינה בזיכרונה, מריחותיו המוכרים של הבית, אך אפילו בינה לבין עצמה עדיין לא העזה להיפרד מיושביו." עמ' 50

יעל גרה בעיירת פיתוח, עם אימה ובעלה. אביה נהרג במלחמת השחרור ובבית ממעטים לדבר עליו ולהזכירו. בעקבות שינוי בשיבוצה כחיילת הגיעה לקיבוץ נאות ירדן שבעמק. מהר מאד היא מתיידדת עם ענת שמגלה את הקשר של יעל אל הקיבוץ הזה, אל מי שהיתה דמות חינוכית מובילה בקיבוץ, כותבת מחוננת ומרצה מבוקשת, אם שכולה ובמיוחד - סבתהּ המוסתרת. עד הפגישה עם ענת כלל לא עולה בדעתה של יעל האפשרות שאולי היתה יכולה לגדול בקיבוץ הזה:

"התבוננתי סביבי. כאן הייתי אמורה לקום בבוקר לבית הספר, לשחק עם הילדים האלה על הדשאים, ובשעות אחר הצהריים לשבת על המרפסת עם הסבים שלי ולשתות כוס תה עם לחם מרוח בריבה. כאן הייתי יכולה לגדול שלמה יותר, חזקה יותר, יעל אחרת." עמ' 148

לשתיהן יש חברות נפש, כשבכל זוגיות כאן יש קשר עמוק ומדהים. ציפורה של שרה, וענת - של יעל. החברויות האלה היוו את אחד הנושאים המורכבים והמענגים לקריאה ולחשיבה במיוחד בספר הזה. 

" ציפורה התבוננה בה בעניין מחודש. גילוי סודות מטבעו מסעיר את השומע, וזו הרי סגרה את צפונות ליבה עד היום. יש להלך כאן בזהירות, שמא תיבהל ותינעל לעד. היא הידקה את חיבוקה." עמ' 63

לשתי הנשים יש אהבה גדולה ממומשת ולא ממומשת. יש סיבות למכביר לכך ולאחרת, ואנחנו, הקוראים, מתלבטים איתן, מול הנוף הקסום, הירוק והתכול, של סביבת הכינרת והירדן. 

"בשנתיים האלה היתה סבתי עצובה מאד. כה נדכאה היתה עד ששבע מחברות יומן, רוויות בייסורי נפש, מילאה בתקופה הזו. כעסה על ברודְצְקי ועל התנכרותו הפך לזעם על עצמה, על חייה, על בחירותיה הלקויות ועל החלטותיה האבודות." עמ' 206

זה כתוב בעברית של פעם, עברית חגיגית, מצוחצחת, נכונה מאד. זוכרת את העברית הזו מדוברת מפיו של סבא שלי ומתגעגעת. 

התחושה בקריאה היא של הליכה בשבילי הקיבוץ הירוק והמיוחד, היכרות מחודשת עם סיר הלחץ של הקיבוץ ועם הדלת הפתוחה תמיד של חבריו, והתאהבות בדמויות המאכלסות את העלילה. 

קסום.

בת טובה דייה - שירלי נס-ברלין

The Good Enough Daughter

 עורכת: אורנה לנדאו

הוצאת שתיים 2023, 207 עמ' כולל תודות

בתחילת ספטמבר הייתי בכנס ספרנים בירושלים ושמעתי הרצאה של שירלי נס-ברלין. צחקתי המון. יצאתי מההרצאה בתחושה כל כך טובה על הנשמה, שכשראיתי את הספר שלה באתר עברית ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו, ולחזור על החוויה הזאת.  כשהגיע הספר המודפס לכאן, מיהרתי לסיים את הספר שקראתי ולגשת אליו. 

והספר מצויין, באמת. מציף כל מיני אשמות חבויות, ומשחרר. לעיתים מצחיק, אבל בהחלט לא תמיד. לעיתים הוא מציג בפני הקורא פנס מכביד מאד. 

כאן אֵלָּה, הגיבורה המספרת בגוף ראשון, ואחותה אור חולקות את הליווי של אימן, רחלה גוד-טובין (!), בבית חולים כשהיא מורדמת ומונשמת. 

"במקום לשבת עם חברה על קפה, הייתי יכולה להיות יותר עם אמא.

במקום להחליף חולצה שלוש פעמים, הייתי יכולה להיות יותר עם אמא. 

במקום לצאת לסרט עם טל, הייתי יכולה להיות יותר עם אמא..." עמ' 178

באחרית ימיה היתה אימי מחוברת לצינור שסיפק לה חמצן לנשימה. חייה נראו לנו נוראיים, למרות הטיפול הטוב שקיבלה. לא פעם ביקשה ש"זה ייגמר כבר". ועדיין, תמיד יש בי תחושה שאולי הייתי יכולה לעשות יותר למענה. אֵלָּה יושבת ליד אימה המורדמת שעות ארוכות, גם על חשבון הזוגיות והאימהוּת שלה. היא משווה את עצמה לאחותה, שהיא כביכול הבת הטובה יותר, ונראית לעצמה בעמדת חֵסֶר. היא מאשימה את עצמה כשהיא מתפרקת. כשהיא חושבת על משהו שאינו קשור לאימה, כשהיא עושה דברים שמשמחים אותה ולא קשוורים לסיטואציה בה נתונה אימה. אלֶה רגשות מוכרים, לדעתי, לכל אחד שחווה קושי כבד של בן משפחה או חבר אהוב. 

"...אבל עוזבת את זה, כי אור יותר צודקת. היא גם הגיעה שעתיים לפניה, אז היא גם יותר צודקת וגם יותר מתחשבת. והפנים שלה נקיות מאיפור והבגדים פשוטים, מה שמעיד על כך שהיא בכלל לא חשבה על עצמה הבוקר, רק על אמא, ולא התעכבה לשים קצת רוז' שיצבע לה את השפתיים בוורוד מחמיא, ולא הסמיקה את לחייה. אלא הגיעה חיוורת ומודאגת כמו שבת אמורה להגיע לניתוח של אמא." עמ' 50

עם זאת, רחלה גוד-טובין היא מדריכה לחשיבה חיובית, וחינכה את בנותיה ברוח הזו. כך גם, בסופו של דבר, המסר של הספר הזה. ולכן הספר מלא בהומור בריא. לא פעם צחקתי בקול תוך קריאה בספר. כמו בהרצאה, הספר מביא לפנינו את התמודדויות היום יום שלנו ומראה פן פחות רציני שלהם. הקורא לא יכול שלא להנהן בחיוך ולומר: כן, זה אכן משעשע. 

"גם אלה ניסתה לשחרר את השדיים לחופשי, אבל השדיים שלה לא ידעו איך לשמוח בחופש הפתאומי שלהם ונגררו בכבדות לפניה." עמ' 96

"זו תהיה מין התגלות כזו. והמון אנשים אבל במיוחד נשים יבואו אלי כואבות ויצאו מחוזקות. כי אני אראה להן שאם אדם אחד עלי אדמות מצליח ליצור שינוי, אז גם הן יכולות. זה מה שאני אראה להן ואמא תהיה כל כך גאה בי. כל כך." עמ' 123-4

מומלץ בחום. נראה לי שהספר הזה עוד ישוב אלי מידי פעם. 

ראי אדמה - נירית הלבני

The Autright Inheritance - Nirit Halivni

עריכה - דורית זילברמן

הוצאת פרדס, 2013, 347 עמודים

""משפחת ברנשטיין - שכולנו חלק ממנה, זו משפחה של מחוות קטנות. אנשים שאפשר לבקש מהם שיעזרו לך להעביר דירה או שיבואו להרכיב לך קרניז לחלון. אנשים שאם תזדקק להסעה לשדה התעופה לא יגידו לך שיש תחנת מוניות ולמה לך לבזבז את זמנם. וכשתתקלקל לך מכונת הכביסה יזמינו אותך בחפץ לב לכבס אצלם."" עמ' 76

זהו הרומן הראשון שכתבה נירית הלבני. את השני שלה - מאחורי כל זה - קראתי בסוף הקיץ של 2019 והוא עדיין אחד הספרים הכי אהובים עלי. כולו ישראליות מזוקקת ונפלאה. את הספר הזה הזמנתי מיד לאחר מכן אבל רק עכשיו הגיע לספרייה שלנו. כמובן שמיד לקחתי אותו אלי. לשמחתי, הוא ענה לציפיות שלי. הִִתאים מאד עכשיו, לישראליות המתחדשת שלנו, אחרי האסון הנורא שפקד אותנו כאן. 

משפחת ברנשטיין היא משפחה שורשית שחבריה משורגים זה בזה גם כשהם ביחד וגם כשיש ניתוק כואב ביניהם. זה התחיל בסבא חיים וסבתא מרים שגרים במושב, מגדלים כרם, ענבים ליין. ממשיך אל גדי בנם ובתיה אשתו האהובה, המורָה לתנ"ך, העירונית מתל אביב. ומגיע אל שני התאומים - איתן ואביטל, ועוד גם אל תומר, בנו של איתן. הספר מסופר בקולם של אביטל, גדי ובתיה, אבל מצטרפות אליהם האחיות של בתיה ממשפחת אברמוב התוססת, וחברותיה אורה וכרמלה. מצטרפים גם יונתן, חברו הטוב של איתן ואהובה של אביטל, סוזן, אשתו של איתן, רוחה ואמנון - אחותו של גדי ובעלה. יש גם כלב, גולדי, כי הרי אי אפשר למשפחה לחיות בלי כלב. 

מידי פעם יש סדקים ואכזבות, ואפילו קרע אחד גדול שזוחל בין המילים וגורם למתח. מסקרן לדעת איך זה ייגמר - אם ייגמר, מי יעשה את הצעד הדרוש, מי יבחר להסתלק או למרוד. ואיך כל אחד במשפחה יבחר להגיב לזה, להתערב או להניח לדברים כמו אינם שלו. 

"גדי זכר את היום בו בא לאסוף את הזקן לכרם והוא  הניף את ידו בדחייה ואמר לו "לך לבד. אני עסוק". גדי הפציר בו בהתחלה ואחר כך נכנע ולאט לאט איבד אביו את קומתו, אחר כך את קולו ואחר כך את שמחת החיים שלו ורק היה יושב בכיסא במרפסת של הבית הקטן ובוהה בתנועת הדרורים על הפיקוס שעמד במרכז הדשא." עמ' 136

כמו בכל משפחה יש לכל אחד אופי ודרכי חשיבה משלו, ולכל אחד יש את הקווים האדומים שאינו מוכן לוותר עליהם, וגם כאבים שנוצרים מהממשק ביניהם. נירית הלבני מספרת לנו בדרך קסומה ונהדרת על משפחה של מושבניקים שהאדמה נטועה בהם, וגם אם אנחנו לא אנשי אדמה - אנחנו מוצאים את עצמנו שם איתם, שמחים בשמחתם, דואגים איתם וכואבים את כאבם. ואת התגובות שלהם, והרגשות שלהם - אנחנו מכירים היטב. הם גם שלנו. 

"אבל היה בה משהו שהיה חלק ממנו וגם כשהיא הרגיזה אותו ודחתה אותו וסירבה לקבל את הרעיונות שלו ולפעמים גם העליבה אותו בהתנשאות שלה מול אנשים אחרים או מול הילדים, הוא ידע שהיא בקבוצה שלו, ..." עמ' 156

הספר כתוב כל כך יפה, שהתקשיתי להחליט מה לצטט ולהניח פה לפניכם ומה להשאיר לכם לקרוא לבד. ולמרות שיש בו לא מעט הומור, פה ושם גם בצבצו דמעות. ממליצה מאד מאד.

 

משהו קורה לבלה - אוריין צ'פלין

 

Something is Up with Bella - Orian Chaplin

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023, 216 עמודים

הסיפור כאן מזכיר בהתחלה את הסיפור של פינקס הקטן, השיר שכתב דן אלמגור. כשקראתי אותו התנגן לי השיר הזה באוזן בחלקים גדולים מהספר.

בלה רוזנבאום היא דיווה. היא זמרת גדולה מהחיים. ככה חונכה וגודלה על ידי הוריה, בעיקר אביה, שחזר ושינן באוזניה שהיא אחת ואין זולתה. היא ממלאה אולמות רבים בקולה הגדול והמצויין, והיא מנהלת את חייה מתוך תחושה שהעולם זכה בה, ושכולם צריכים להבין זאת ולהעריץ אותה. אלא שכשאנחנו פוגשים אותה כאן, בלה היא כבר בת 84, עדיין יפה ומטופחת, אך פחות מופיעה ופחות מבוקשת. סוג של "לשעבר" כזה. והיא נעשית דמנטית. היא מבולבלת לעיתים קרובות ולא ממש מזהה את סביבתה, מדמיינת שהיא מופיעה בפני קהל גדול, עם שפתיים אדומות וצמה עבותה שהיא הסמל המסחרי שלה.

בעלה, יענק'לה זליג הוא העבד הנרצע שלה. הוא חי למענה ומטפח אותה, מקדיש את חייו להאדיר את האישיות האגוצנטרית שלה, גם כאן, מתוך תחושה של שליחות, של זכות גדולה. היא לא משגיחה בקיומו, רוב הזמן, מתנהלת כאילו הוא חלק ממי שהיא. היא מקבלת את השירותים הקטנים והגדולים שלו בשיוויון נפש.

ויענק'לה עמל קשות להמשיך להחיות את האגדה, שלא יידעו שהיא יורדת מהפסים, שלא ייפגע שמה הטוב.

כארבעים שנים לפני כן בלה ילדה לו את נעמי. בלה לא מתעניינת בביתה בכלל. כשזו האחרונה מתבגרת היא בוחרת לחיות באמריקה ולספר על בן זוג שמתאים בדיוק לתבנית המצופה ממנה. 

בצר לו, פונה יענק'לה לעזרה רפואית. ד"ר גליה שעשוע היא רופאה פסיכוגריאטרית. היא מטפלת בבלה ומוקסמת אף היא מההילה שכמו זורחת ממנה. משפט אחד שבלה מטיחה ברופאה מטלטל אותה וגורם לה להסתכלות פנימית מערערת.

הספר כתוב בצורה סוחפת וקולחת, קראתי אותו בנשימה אחת. היו פעמים שכעסתי על הדמות של בלה, מין תחושה של רתיעה, ומצד שני חשתי חמלה כלפי יענק'לה, על התפקיד שלקח על עצמו, על היותו נעלם כזה. גם המרד, כביכול, או, אולי נכון יותר לומר בריחה של נעמי הכעיס אותי במידה מסויימת. אבל זה נקרא כל כך אמיתי והגיוני לדמות שלה, לדמות של אימה המתנכרת. 

הספר מכניס את הקורא לעולם המפחיד של חולי הדמנציה, של הקשישים שכבר לא ממוקדים ויש להם עולם מבולבל וחסר שורשים. דמותה של הרופאה שמצד אחד מכילה את רגשותיו של יעק'לה, הנבגד על ידי מחלתה של אשתו, ומצד שני בורחת מתפקידה ומחייה לרגע, היא, לדעתי החולייה החלשה בסיפור. אבל הספר נקרא ביעף, מכניס את הקורא למשפחה מתמודדת. הוא מאיר את הזקנה במקומות פחות נעימים אבל רגישים ומכמירי לב. בלה, יענק'לה ונעמי נכנסים ללב ומשאירים את הקורא מהורהר ומחבק. מומלץ.

כמעט טוב מאד - טל בדיחי

Very good, Almost - Tal Badichi

הוצאת שתיים, 2023, 314 עמודים מודפסים,

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

לפני כשבוע הנחייתי מפגש ספרותי בנושא מעצורים ובין יתר הקטעים שנקראו היה קטע מתוך ספר (שהקוראת דווקא לא אהבה) המדבר על צעירים שפוחדים להתאהב, שמרגישים שהם צריכים את כל מה שהגדירו לעצמם מראש, כאן ועכשיו. הספר של בדיחי היה יכול להתאים מאד לשיח ההוא. הגיבורה, מירב, נכוותה לא מעט מאהבה נכזבת ומזוגיות מרַצָּה. היא כבר לא מאמינה ביכולתה למצוא את זה שאהבה נפשה ובוחרת במפגשים חד פעמיים שלא יערבבו לה את הלב. כך היא פוגשת את איתמר, שהגובה שלו לא מתאים לה, והוא לא נראה כמו שכתוב לה בטבלת ההתאמה שבנתה לעצמה. בנוסף, בהיותה גם יפה, גם חכמה, גם מצליחה בעסקיה המקצועיים, יש ממנה ציפיות מהמשפחה והחברה להקים בית יהודי מהר, ואז, למרבה הצער מי שמתחתנת היא דווקא אחותה הצעירה. 

מירב היא HR מצליחה בחברת השקעות, דתייה. היא הולכת לבית כנסת כשצריך, שומרת כשרות ושבת. לא שומרת נגיעה, אבל אל נא תטעו לחשוב שזהו ספר אירוטי. הוא אינו כזה. 

אסתפק בזה מבחינת העלילה. 

המבנה של הסיפור די מוכר לנו מסיפורי אהבה אחרים. מה שהתחדש לי כאן הוא עניין המנטליות הדתית שפחות מוכרת לי. את הלבטים של אישה דתייה בחברה דתית וחילונית קראתי בשקיקה. למדתי מילים כמו "וורט" שלא היכרתי. הגישה של הגיבורים לקידוש חיממה לי את הלב, ובמיוחד אהבתי את הקישוט הסיפורי שהביא לספר הסבא של איתמר, סיפורי מסורת. אהבתי גם את ההומור. ביטוי כמו "מובטל מתשרי תסר"ח" אני שוקלת לאמץ. 

"אחר כך היו שלושה ימים שהוא שיפץ את הבית. קנה צבע שמנת מאיזו טמבורייה ועבר על כל הסלון... אני מרגיש בתוך מוזיאון אחי, בר נוי אמר, עניין של זמן עד שיבואו לפה תיירים." עמ' 84

"הפתעה? בר נוי גרף את הז'יטונים, מותק, אני הייתי פותח פלופים בימים שאתה עוד היית פתק בכותל." עמ' 282

סיפור העלילה - על העליות והירידות שבו - הוא לא משהו שלא פגשנו בעבר. אבל בזכות ההומור, הפן המסורתי והדתי של סיפור האהבה הזה, אהבתי אותו. זהו עולם פחות מוכר לי, של בנות שעשו שירות לאומי במקום שירות בצבא, של שמירת נגיעה, של ביקור בבית כנסת כמקור של חיזוק וכוח נפשי. תמיד מסקרן ונעים לשמוע דברים ממקור ראשון. 

"איתמר נשאר עם המשפט של ניב. הוא צודק, הוא חשב, לכולנו נשארו שאריות של אלוהים. גם כשמדברים על בחורות עוד מתפלק ציטוט מאיזו משנה. לא מזמן נשאר כסף בקופה של הפוקר ועשינו התערבות על מי זוכר את כל הסעיפים של במה מדליקין ובמה אין מדליקין.  והרצון התמידי הזה להשלים את הפערים, עם הבנות ועם הסמים ועם הטיולים בשבת, איתמר חשב שלא משנה כמה עוד יחווה - הוא תמיד ירגיש שהוא בפיגור." עמ' 185

דווקא טוב מאד, טל בדיחי. אהבתי את הספר ואני ממליצה עליו. 

 

את עוד תתחרטי על זה - נועה שלו

You will regret it - Noa Shalev

הוצאת כנרת זמורה דביר 2023, 315 עמודים

יש לי ליד המיטה ובאייפד ערימה של ספרים, רובם חדשים ומסקרנים שמחכים לי, ותהיתי למה הספר הזה הזמין אותי אליו קודם. אולי זו הכריכה - גם הציור וגם הצבעים הנעימים - ואולי, וכנראה בעיקר, מפני שהתחלתי לקרוא כמה משפטים, אתם יודעים איך זה, רק להכיר מי עומד מולי, ואז כבר הבנתי שמדובר בעוד אחד מאלה הבלתי עזיבים.

אבישג פישמן היא סוכנת מוסד שנמצאת במשימה בחו"ל עם חבר לצוות, גל וייס שמו, שגם מתחרה מולה על מיקום בקידום האישי. שניהם בסיכון, אלא שהיא נשואה ומנסה ללא הצלחה להיכנס להיריון, והוא מסתיר סוד שמפריע לו להצליח במבחני פוליגרף במוסד. מלבד שני אלה, שעליהם בנוי עיקר הסיפור יש דמויות נוספות, מן הסתם. הורים, חברים, ופינטו, חברו של אחיה המת של פישמן, וגם הממונה עליה ועל וייס במוסד. כל הדמויות כתובות מצויין.

הדמויות הישראליות מאד בספר הזה לא נמצאות בארסנל הדמויות הספרותיות המוכרות לי. למרות שלא הייתי מעולם במקומות שלהם, הרגשתי שותפה להתחבטות שחוותה פישמן, גם לזה של וייס. התלבטות היא חלק מהיום יום של כולנו, גם אם לא מדובר בשאלות של חיים ומוות. האם הייתי יודעת לאלתר במצבי קיצון? לא בטוחה בזה בכלל. האם ההחלטות שקיבלתי נכונות תמיד? נו, באמת... לעיתים קרובות נשארים עם תחושה של החמצה או חרטה, אפילו אשמה. מוכר?

"אני רצינית," היא מזדקפת, "אתה מפחד שיחשדו ששכבת את דרכך לקידום? אתה חושש שירמזו שאין לך את היכולות המקצועיות כמו לשאר? שיצוותו אותך בעיקר במצבים שצריך בת זוג שתַתמִים את המבצע? שיגידו שאתה כבר לא קוואליפייד כי גדל לך הישבן? שיבקשו ממך לארגן את ערבי הצוות ולהביא קפה לשבתאי ולהזמין פיצה כשעושים לילה לבן? שישאלו אותך מה תעשה כשיהיו לך ילדים? ואיך עוד אין לך ילדים? וכמה ילדים אתה רוצה?" עמ' 210

"יש אנשים כאלה, שתמיד יודעים מה נכון, במין ודאות מוחלטת, והולכים עם ההחלטה שלהם ולא משנה מה קורה בדרך, אי אפשר לערער אותם. ואני? אותי תמיד אפשר לערער. אני תמיד מערערת אותי. " עמ' 243

 מה שקרה לי פה, באופן מפתיע מבחינתי, הוא שהספר הזה פתח לי צוהר לעולם לא מוכר בתוך העולם המאד ישראלי שלי. וזה מעניין וחדש, וגם רהוט וקולח. הספר נבלע באחת. 

מאד ממליצה.

והוא תורגם גם לאנגלית. איזה כיף. 

 

סולו - מורן פרידמן

 Solo - Maureen Friedmann

הוצאת שתיים, 2023, 

202 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

לזכותה של הסופרת ייאמר שהספר הזה תפס אותי בגרון ממש מהעמוד הראשון, למרות שהתיאור הראשוני הוא מצוקה של אישה בשמירת היריון. זה נשמע כל כך קשה (כמו שזה כנראה באמת) שהרגשתי מין יובש בגרון. הרגשתי את חוסר האונים של מי שחייב להישאר במיטה ולא לזוז כמעט בכלל. עכשיו, כולנו יודעים שלצאת מהפוך הנעים זו מלכודת. אבל כאן זה נראה כל כך קשה, כל כך בלתי אפשרי...

נלכדתי בעלילה הזו ולא היה לי סיכוי.

ילדות, טיול אחרי צבא, ואז תל אביב של עכשיו. שתי חברות, גילי וסולו. גילי מספרת לסולו הנעדרת את מה שקורה לה ולהן כשאנחנו הקוראים מקשיבים מן הצד. גילי, זו שאנחנו איתה בבית - ולרוב אפילו במיטה הרבֵּה  לאורך הספר, נשואה לנדב וברחמה עובָּר משותף שלהם. היא ילדה טובה ממשפחה טובה, צופים, צבא, טיול להודו, כל הסיפור. סולו - סול - היא בת לאישה חולת נפש, שהיתה פעם מישהו ועכשיו היא מסוממת, שדופה ואבודה, אֵם לא מתפקדת. חיים מן היד לפה. אבל סול היא כריזמטית ויפה, יש לה את העיגול ההוא מעל הראש. גילי והיא חברות נפש מילדות, קשר של נפש תאומה. אבל בטיול ההוא להודו גילי פוגשת את נדב ומתאהבת בו. נדב לא ממש משתף פעולה בכיוון רומנטי למרות שהוא מחבב אותה בהחלט, והם שותפים מצויינים לטרק בנפאל. לסולו יש בן זוג, אביחי, שאותו היא אוהבת, אבל גם עם נדב נחמד לה להיות מעת לעת. 

גילי מתייחסת אל סול בסוג של הערצה עיוורת. לכאורה הן רואות זו את זו בשקיפות נפשית ורוחנית מלאה, אבל אמיתות מסויימות מוכמנות על ידי גילי ולא מובאות אל קדמת הבמה במערכת היחסים שביניהן. התחושה שלי כקוראת היא שגילי מנוצלת ע"י סולו, היא ששה לרצות אותה, גם כשזה חובט בפניה. אבל גם אם זה מתוך סינוור רגשי, או סוג של בחירה, עדיין גילי היא האנדרדוג פה והפגיעוּת שלה מאד כואבת. 

אנחנו מכירות מערכות יחסים כאלה ופוגשות אותן פה ושם, גם כשלאו דווקא גבר הוא מה שנמצא על קו המשווה. זה כל כך מורכב. זה כל כך מעניין. 

מערכת היחסים בין גילי לסולו משתנה עם הנסיבות. סולו נעלמת פתאום, ולאחר שהיא חוזרת, גילי לא בטוחה שהיא רוצה לשוב לאותו סוג של קשר. מצד שני היא לא מרשה לעצמה להרפות. "אני חייבת להפסיק לחשוב עלייך. אני לא יכולה להפסיק לחשוב עלייך." עמ' 264

מה גרם לסול להיעלם, ומה גרם לה לחזור? ואיך זה ישפיע על מערכת היחסים ביניהן?

אני לא מתכוונת לגלות לכם את כל זה. במיוחד מכיוון שהספר כל כך מושך ונקרא מעצמו, וגם כל כך הרבה תחשבו עליו לאחר הקריאה, שחבל לי לקלקל. אהבתי גם את הכתיבה המיוחדת כמונולוג המופנה אל קהל של אחת. 

מומלץ. מאד מאד. 

 

תנינה במישור החוף - טלי כהן-צדק

Tally Cohen Tzedek - Crocodile at the Coastal Plain

הוצאת שתיים, 2022, 242 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית עברית כעותק דיגיטלי

לא יודעת איך אתם כשמשחקים לכם בראש. אני בדרך כלל לא אוהבת את זה בכלל. אבל מה שקרה פה הוא שזה היה חזק ממני. התחלתי לקרוא וזהו. עד הסוף לא הוא לא עזב אותי. זהו סיפור שחלקו פילוסופי, חלקו מתח, חלק ממנו מדבר על יחסים במשפחה, על זוגיות, הורות, חיים סטודנטיאליים, מה לא. הכל קורה במקצב סטקטו מהיר, מרתק, שואב אותך פנימה לעלילה המורכבת הזו. בקיצור - חוויה.

"בשלב הזה הייתי אמורה להרגיש הקלה. להתקשר לעמי ולהגיד לו, עמי, תירגע, הכל בסדר. להירגע בעצמי. אבל לא. ניסיתי, ולא הצלחתי. הידיים שלי החליקו מההגה. הרגל שלי רעדה. פתחתי קצת את החלון, וסגרתי וגם זה לא עזר. כלום לא עזר. משהו היה לא בסדר. לא הבנתי. הזעתי והזעתי. הים היה גדול מדי ולא בסדר. הדיונות היו גדולות מדי ולא בסדר. הזעתי עוד יותר. מצמצתי בכוונה, הזדקפתי, ...אולי שכחתי משהו בבוקר? אולי... כיביתי את הבוילר, הגז סגור, מכונת הכביסה מכוונת על טיימר לשעה אחת." עמ' 7

כבר שנים שאני עובדת בנתניה. גם גרתי כאן איזה חמש שנים. נתניה קיימת. כמעט כל יום אני נוכחת בזה. אבל שירה, אישה בת כ-40, אשתו של ארנון, אימן של דנה ומעיין נוסעת להציג פרזנטציה בעבודה. בדרך היא עוברת את קיסריה ואז את וינגייט, אבל פתאום מתחוור לה שנתניה לא נמצאת שם. היא המומה מזה, נוסעת הלוך ושוב ומחפשת את נתניה ו... יוק. ואז היא נכנסת עם האוטו במעקה ונחבלת בראשה. 

עכשיו אנחנו הולכים בערך 20 שנה אחורה. שלושה סטודנטים במדעי הרוח לומדים ביחד למבחן. אמיר הוא סוג של חנון מהסוג המוכר לכולנו שהוא קצת מוזר והרבה גאון נערץ, אין לו ממש חברים אבל כולם מעתיקים ממנו את החומר שיש לו במחברת. מיכה שהוא דוּש שמנהל מערכות יחסים עם כמה נשים במקביל, ושירה שלנו, ילדה טובה, שאוהבת את מיכה למרות שהיא יודעת שהוא לא נכון לה, וגם שחברתה הטובה מאוהבת בו. במהלך הלימוד למבחן, אמיר, שיש לו כל מיני חברים ממקומות מודיעיניים עלומים, מציע לשירה ומיכה להשתתף בניסוי שהוא עורך. הם צריכים לבחור שלושה פריטים כל אחד, שאותם הם בוחרים להעלים ולא לגלות לאף אחד מהם הפריטים הללו. 

מה דעתכם? הייתם משתתפים בניסוי כזה? הייתם רוצים שמשהו או מישהו מהיום יום שלכם ייעלם? אולי גויאבות? אולי המכר הנודניק ההוא? 

הם עושים את זה, אבל ממרחק השנים הם אינם זוכרים מה היו הדברים שביקשו להעלים. 

"למה נתניה? לא היה לי שום דבר בנתניה. לא הכרתי שם אף אחד לפני עשרים שנה. אם הייתי שונאת את העיר, מישהו מהעיר, אפילו ערים בכלל, מילים שמתחילות באות נ', דברים ליד הים, משהו, דבילי, לא חשוב - אבל לא." עמ' 42

ומאחר שנתניה נעלמה לשירה, היא מאד צריכה לדעת מה עוד עשוי להיעלם לה. וכך מתחילה הטרפת.

וכאן נעצור, לא רוצה לקלקל לכם את החוויה.

יש, מן הסתם, תיאוריה פילוסופית שמסבירה דברים כאלה. גם בספר יש דוגמא של, למשל, עיוורון צבעים, כשאנשים שסובלים מזה לא רואים צבעים שאחרים רואים. גם ביום יום לפעמים אנחנו חולפים על יד עצמים שרק מאוחר יותר אנחנו מבינים שלא הבחנו בהם למרות שהיו שם.

חברות יקרות המליצו מאד, ונתניה קראה לי. אז הנה אני מספרת לכם על הספר הזה שממש כדאי לכם לקרוא. ממש. ואגב, יש הסבר בספר לשם המוזר שלו, זה מסתדר יופי.