שוחים בחשכה - תומָש יֶדרובסקי

Swimming in the Dark - Tomasz Jedrowski

מאנגלית: קטיה בנוביץ

הוצאת כתר הסדרה הקטנה, 2025, 262 עמודים כולל תודות

"באותו לילה שכבתי במיטה בחושך... וניסיתי לבחון את הבושה הזאת. היא היתה כמו איבר חדש, מפלצתי ופועם, שצמח בן רגע והפך פתאום לחלק ממני. לא עלה בדעתי שגם בנייק מרגיש כך, לא יכולתי להאמין שיש עוד מישהו במצבי." עמ' 23

 ילד פולני מִוַרשה, לודוויק שמו, גר עם אימו וסבתו בדירה קטנה. אביו נטש. הוא מתאהב בילד אחר, ומרגיש שהוא צריך להסתיר את זה. הוא מסיים את התיכון ומתחיל לעבוד בקטיף סלק כחלק מהחובות בלימודי התעודה שלו. הוא עובד עבודה פיזית קשה ושם הוא פוגש את יאנוש. "הרגשתי שהזיעה שוטפת מעלי את העבר ואת כל המחשבות והפחדים מהעתיד, וכל שנותר הוא עכשיו, נקי וקל ומרקד תמיד." עמ' 37

הוא מתאהב בו אך אינו מעז לגלות לו את זה. עם תום תקופת העבודה הם יוצאים בטרמפ לטיול באגם ומממשים את אהבתם. כל זה קורה כשפולין סוערת פוליטית. אלה הן שנות השמונים של המאה הקודמת. הקומוניזם משליט את חוקיו על העיר והחברה, מי שאינו הולך בתלם נענש או אף נעלם. לודוויק רוצה למרוד. יאנוש מעדיף לזרום כדי לשרוד. 

לודוויק מחליט להמשיך את לימודיו ולעשות דוקטורט על הספר של ג'יימס בולדווין, "החדר של ג'ובאני", שאגב, סיפרתי לכם עליו כאן. אבל כדי לקבל את המשרה המיוחלת, למרות שהכישורים ועבודת המחקר שלו עולים על אלה של מתחריו - הוא צריך קשרים בחלונות הגבוהים. ליבו אינו מתיר לו לחבור ולמכור את נשמתו למושחתים בשלטון, אבל הובהר לו שלא יזכה בה בלי למשוך בכמה מהחוטים הנכונים.

"שתקת רגע בפנים קפואות. "אתה צריך להיזהר כשאתה אומר דברים כאלה. אתה יודע את זה, לודז'ו, נכון?" לא הסרתי ממך את מבטי. "אבל אתה יודע שזאת האמת" אמרתי בנחישות. קמת, הוצאת בקבוק מלא למחצה של מי מזובשנקה מתחת לשולחן ומזגת לכוס. "כן" דיברת בשקט, בגבך אליי. "אבל אין שום טעם לדעת את זה. שום טעם."" עמ' 126

ספר שזורק אור בוהק ומעיק אל שנות השמונים תחת המשטר הקומוניסטי. אנשים בוורשה, במיוחד הומוסקסואלים, נאלצים לבחור בין שתי בחירות גרועות. לודוויק מדבר בגוף ראשון, אבל פונה בלשון נוכח אל יאנוש. הגיבור מספר על ההתלבטויות שלו, על הבחירות שהוא עושה מול הבחירות של אהובו. הספר קריא מאד ומעניין, למרות הנושא המאד לא פשוט הזה והנגיעות בפוליטיקה. ואולי דווקא עכשיו, כדאי לכם במיוחד לקרוא אותו. ממליצה מאד.

 

  

  

  

  

  

  

מי שסוכתו נופלת - צבי בן מאיר

Whose Sukkah is Falling Down - Tzvi Ben Meir

עורך יואב רוזן

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024. 233 עמודים

"... באתי לעזור להם להרכיב את הסוכה במרפסת וסבא רצה להזיז את הקערה, לא יודע לאן הוא רצה להזיז אותה ולמה, אבל הקערה הגדולה והיפה החליקה לו מהידיים באמצע הסלון. הוא וגם אני בהינו בשברים שלה שהתפזרו לכל עבר וסבתא באה מהר וכעסה בעברית והרגיעה באנגלית וחילקה לי הוראות בעברית ודרשה מסבא יחיאל לזוז משם באנגלית וסבא יחיאל התיישב על כסא פתאום, באמצע כל הדברים,...  סבתא בטי הביטה בסבא יחיאל שלפתע חייך אליה ואני חושב שזה היה היום שבו סבא יחיאל התחיל לשכוח דברים." עמ' 22

ביני (בנימין) הוא בחור צעיר, נשוי באהבה גדולה לאסתר היפה, למרות שיש לו "נטיות הפוכות". אתם יודעים מה זה? כי אני לא ידעתי וכאן למדתי. ביני יודע מגיל צעיר מאד שהוא אינו נמשך לנשים, אבל הוא רוצה להתחתן. כל חבריו רוצים להתחתן. זה המסלול של כל תלמידי הישיבות שהוא חלק מהם. והוא אכן מתחתן. עם אסתר. שהיא יפה וחכמה ורגישה. גם ביני הוא רגיש וחכם, והוא אוהב אותה אהבה גדולה כמו שאוהבים חבר נפש יקר. הוא גם מוליד איתה שני ילדים - נעמי ונדב. אבל כבר בתחילת הספר אנחנו נכנסים איתם לסצינה של טקס גירושין ברבנות. 

לאורך כל הספר מגולל המספר בגוף ראשון את לבטיו בין רצונו להישאר כמו כולם, נשוי עם משפחה, לבין רצונו לממש את תשוקתו לגברים. הוא גם מתחבט מאד בקשר לאשתו, שסובלת מהעובדה שהוא אינו נמשך אליה, למרות טיפולי המרה שניסה, למרות טיפולים זוגיים שניסו לעבור ביחד. הוא מתקשה להכיל את הכאב שכל אחד מבני המשפחה הקטנה הזאת, וגם המורחבת, יאלצו לשאת, אם ייפרדו השניים. 

ביני עצמו סובל גם מרצונו לחפות ולהסתיר את מה שנתפס כַּפגם הנורא שבתוכו. הוא נמנע ככל האפשר מלקרוא לילד בשמו. הוא עובר תהליך כדי להשלים ולקבל את עצמו ככזה, ומסתכל בעיניים פקוחות, אם גם דומעות, במה שייקרה בסופו של התהליך הזה. 

"... ואני זוכר שהתגעגעתי נורא לאילת ואני לא בטוח שהיה למה בדיוק אבל ככה על החוף מול הים והשמש עם הרוח החמה חשבתי, לכל אדם יש את הרגע של לפני. את הרגע של טרם, הרגע של ילדות מוקדמת נקייה שעוד לא טעמה חטאים ותשוקות ונטיות וציפיות... וטעם האנשים שאתה אוהב שמצביעים לך לשם, ילד, לשם אתה צריך להגיע. לשם אתה תגיע. אי אפשר, אי אפשר אחרת, ילד, אנחנו נחכה לך שם... " עמ' 78 

"...אבל אני לא יכול לאמלל אותה עוד, את מבינה, אני לא יכול לראות אותה ככה עוד, מכווצת ועצובה ולא אהובה. אבל היא אהובה, קטעה אותי בת-ציון, תראה איך אתה אוהב אותה, תראה איך איכפת לך, איך אתה רגיש אליה ודואג, תראה איך אנחנו יושבים פה, פעם ראשונה, אלוהים אדירים, פעם ראשונה אחרי שלושים שנה, לשיחה על החיים... ורוב מה שאני שומעת ממך בכל השיחה הזאת זה אסתר ואסתר ואסתר ואסתר. זאת אהבה ביני. הבטתי בבת-ציון. זאת אהבה, היא אמרה לי שוב." עמ' 140

הסגנון המיוחד שבו כתוב הספר הזה כבש אותי לגמרי. הוא כתוב דחוס וצפוף. גם במשפטי שאלה אין סימן שאלה בסופם. יש גם משחק בזמנים, וקשר יפה בין הסצינה של ההתחלה לזו של הסוף. הוא לא ממש נותן לקורא שהות לנשום. אבל הוא רצוף פיוט ועומק, והכניס אותי לעולם הישיבות ואורח החיים הדתי מבפנים. פגשתי אנשים ערכיים שלא תמיד קל להם לפסוע בנתיב שהתוו להם הוריהם, האמונה שלהם והחברה שבה הם חיים. 

אני מאד מודעת לכך שציטטתי כאן לא מעט. האמינו לי שהייתי מצטטת יותר אם לא הייתי חוששת להכביד עליכם. יש קטעים רבים שבמחשבה שנייה הסרתי מכאן, אבל אני מאד מקווה שאתם לא תדלגו על אף משפט. 

אני ממליצה לכם מאד על הספר היפהפה הזה. 

הקוסם - קולם טויבין

 

Colm Tóibín - The megician

מאנגלית: ניצה בן-ארי

הוצאת שוקן, 2023, 416 עמ' כולל תודות

זוהי ביוגרפיה על חייו של הסופר הדגול, חתן פרס נובל, תומס מאן, שאיננו כבר איתנו (1875-1955) אבל ספריו מוכרים מאד: בית בודנברוק, הר הקסמים, מוות בונציה, דוקטור פאוסט, יוסף ואחיו.

מאן היה נשוי באושר לקטיה פרינגסהיים, שחקנית ממוצא יהודי, אב לשישה ילדים, והומוסקסואל בארון רוב הזמן. אשתו יודעת ומכילה את זה. בענווה, בשקט ובחוכמה רבה היא מנהלת אותו ואת חיי שניהם תוך פתיחות לאופיים המיוחד של ילדיהם. לטעמי, הילדים הם החלק המעניין בספר, בשל אופיים והתנהלותם. 

ספריו של מאן תורגמו לשפות רבות, והוא נחשב לגאון מוערך, סוג של סלבריטי, בכל מקום אליו הגיע. הוא נהג לתת הרצאות ולהביע את דעתו המלומדת בכל העולם, אבל, איך לומר, עם כל ההערכה לכשרונו הבלתי מעורער, האיש לא היה מי שהייתי רוצה בסביבתי הקרובה. הוא אהב מאד את תשומת הלב סביבו, את חיי הנוחות והפאר, ולא התייחס יותר מדי אל ילדיו, אפילו כשבגרו. כשעבד, היתה דלתו סגורה - ואף אחד לא הורשה להפריע לו. שום דבר לא יכול היה לשנות את השיגרה שלו, את הטיול היומי עם אשתו, את שלוש הארוחות המסודרות. קטיה ליוותה את זה בהסכמה, ולא אחת ייצגה אותו טוב משהיה עושה זאת בעצמו. היא הכילה את נטייתו ואפשרה לו אפילו להיפגש עם אנשים יפים שהשתוקק אליהם. 

ילדיו כינו אותו "הקוסם".

"ימים ספורים לאחר מכן נכנס לחדר של קלאוס, כשהילד חלם חלום בלהות על אדם הנושא את ראשו תחת זרועו. תומס אמר לקלאוס לא להביט באי, ורק לומר לו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים שאביו הוא קוסם ידוע, והוא מוסר שחדר שינה של ילד אינו מקום לשיטוטיו וכי עליו להתבייש בעצמו....למחרת, בשעת ארוחת הבוקר, קלאוס אמר לאמו שלאביו יש כוחות קסם והוא יודע אילו מילים מתאימות לגירוש רוח רפאים." עמ' 125

 

ההתחלה של הספר היתה קשה לי מאד. לא אהבתי את הדמות של הסופר כפי שהצטיירה בספר, מה שכנראה היה בהחלט תואם למציאות. לא אהבתי את זה שהוא כולו סופר, כלומר, שכל דבר שקורה סביבו, מנוקה מהרגש שלו אליו ומחושב כנתון שיכול או לא יכול להתקבל בספר.  כשקטיה היתה מאושפזת: "הוא שאל את עצמו אם בין לוחות הצילום (רנטגן) יש להם גם תמונות של קטיה, תמונות שיעשו אותה יקרה עוד יותר ללבו, לאחר שידע איך היא תיראה בנצח הגדול. בהבזק של רגע ראה מה דבר כזה עשוי לתרום לספר, כמה דרמטי זה יהיה..." עמ' 108  

מאמצע הספר העלילה התאוששה לי. הנאציזם עולה לשלטון ופורצת מלחמת העולם השנייה. משפחת מאן נודדת באירופה ולבסוף מגיעה לארצות הברית. אחיו של תומס, בנו ובִיתו הם בעלי דעות לא מקובלות בגרמניה ומעוררים את זעמם של השלטונות. הסופר לא אוהב את זה. הוא נאלץ ללמוד אנגלית כדי לחיות באמריקה. וזה מאד קשה לו. את זה קל להבין. כאיש שהשפה היא מטה לחמו ומרכז חייו, המעבר לשפה אחרת הוא קושי משמעותי. מזה כשנה אני לומדת גרמנית. סדר המילים במשפט בגרמנית מאד שונה מאנגלית, גם מעברית. 

 

הוא דואג למכירות של ספריו, גם ממקום של קנאה לתרבות הגרמנית, לרוח הגרמנית או הבווארית של פעם. הבוז שהוא זוכה לו מקרוביו על החומרנות שלו ואהבתו לפאר ונוחיות, גם כשהוא עצמו מודע להגזמה שבכך, אינו מפריע לו לחיות כך. ההתלהבות מספריו, הפרסים שהוא זוכה בהם, אלה מחפים, מן הסתם. 

במכתב שכתב לתומס אחד מבניו נכתב כך: ""אתה אדם גדול. ההומניזם שלך זכה לכבוד ולתשואות. אני בטוח שאתה נהנה משבחים רמים בסקנדינביה. לא מפריע לך כלל, אני מניח, שרגשות הערצה אלה אינם נחלת ילדיך..."" עמ' 378

כבר קראתי ספרים שלא אהבתי בהם את הגיבור הראשי, זה לא תמיד מפריע לעלילה. אבל, איך לומר? אולי זה לא הוא, זו אני. וזה הזמן הזה שמסביב כשהמוזות שותקות והראש לא מצליח להיפנות לקריאה. זהו ספר שמתאר תקופה ארוכה בחייו של סופר אגדי, ואני ממליצה עליו בהסתייגות. הרבה שמות מהברנז'ה התרבותית של התקופה צצים פה ושם בסיפור, ולא תמיד ברור היה לי מהי חשיבותם לעלילה. הקריאה לא תמיד קולחת ויש עליות וירידות ברמת הכתיבה. 

עם זאת, בעולם וגם כאן היו ביקורות מעולות על הספר. 

לשיקולכם.

  

  

  

 

  

  

השתקפויות בעין זהב - קארסון מקלארס

 Reflections in a Golden Eye - Carson McCullers

מאנגלית: ענת עינהר

הוצאת הסדרה הקטנה של כתר, 2023, 157 עמודים

בעת הנוראה הזו כשהתקשייתי לקרוא ספר עב כרס, והתגמגמתי עם כמה שהוסטו הצידה, הזמין אותי הספר הזה, שיצא במקור בשנת 1941, וזכה להצלחה רבה, ועוּבּד גם לסרט מצליח. 

הכל קורה במתקן צבאי מנומנם בדרום ארצות הברית. קפטן  פנדרטון הוא קצין מסורבל ואחוז פחדים, נשוי לליאונורה היפה וקלת הדעת המקרננת אותו עם מיג'ור מוריס לנגדון. זה האחרון נשוי לאליסון החכמה והחולנית, שיש לה מידע סודי על משהו לא ראוי שהקפטן עשה. יש משרתת צבעונית לכל אחד מהזוגות, ולאליסון יש גם משרת פיליפיני, אנקלטו, שמעריץ את האדמה עליה היא דורכת, ויש לו שפת גוף והתנהלות נשית ועדינה וגם מתוחכמת ומניפולטיבית. 

"האיש תמיד הצטמרר כששמע את השניים האלה משוחחים להם בחדר השקט. קולותיהם ואופני ההגייה שלהם היו דומים כל כך, שנשמע כי הם מהדהדים זה את זה. ההבדל היחיד ביניהם הסתכם בכך שאנקלטו דיבר בקול פטפטני, קצר נשימה , ואילו נעימתה של אליסון היתה מדודה וסדורה." עמ' 57

טוראי אלג'י ויליאמס הוא חייל פשוט שמוצב תחת פיקודו של הקפטן וחי כמעט תמיד חיים סטריליים לגמרי, כמו אוטומט, עד שהוא פוגש את ליאונורה ומפתח כלפיה אובססיה, שמביאה אותו להתגנב ולהסתכל עליה בשנתה. אין פה שום אהבה, לא בין החייל לגברת וגם לא בין הגברת ובעלה, גם לא בין המייג'ור לאשתו. הניכור הזה יוצר בקורא.ת רצון לטלטל אותם, להבין איך יכול להיות שהם חיים כך.

"ישנם רגעים ובהם רצונו הגדול ביותר של אדם הוא לאהוב אדם אחר, למצוא איזה מוקד משיכה לרגשותיו התועים. ואמנם כן, ישנם זמנים בהם מריטות העצבים, האכזבות והאימה הקיומית, כולן אחוזות תזזית כמו תאי זרע זכריים, מוכרחות להיפרק בשנאה. לקפטן העגום לא היה את מי לשנוא ובחושים האחרונים היה אומלל מאד." עמ' 65

פנדרטון והחייל פועלים, כל אחד בזמן אחר ובסיטואציה אחרת, מתוך מעין ציווי מיסטי שאינו ברור להם ובוודאי שלא לסביבתם המתנכרת. בזמן שהכוח הזה נובע בהם הם עושים דברים שמאד לא מתאימים לאופיים, למקום בו הם מצויים ולסביבה החברתית שלהם, פנדרטון מוציא את הסוס של אשתו לדהירה מטורפת, המסַכֶּנת ופוצעת אותו ואז הוא מכה את הסוס המבוהל. גם ההתקף הפסיכוטי של אליסון מהדהד בספר.

"המנה הנכבדת של התרופה נסכה בו תחושה ייחודית, חושנית מאד, דומה היה כאילו בעל כנף גדול ואפל נפל על חזהו, הביט בו פעם בעיניים יוקדות, זהובות, וטמן אותו בחשאי בין אברותיו הכהות." עמ' 69

בבסיס הצבאי הדרומי בעת ההיא יש למפקדים ולנשותיהן משרתים, חלקם חיילים וחלקם אזרחים צבעוניים. לפעמים אפילו נשמעת המילה האסורה היום: כושי. האוכל המתואר פה הוא זה שהיה מקובל אז בניו אורלינס, הבישול מושפע מהבישול הצרפתי האנין. שני הקצינים משמינים ומסתרבלים ככל שהעלילה מתקדמת, יחד עם השיעמום מחד והרעל שצומח להם בנשמה מאידך. אלאונורה נשארת אינדיפרנטית וטפשה, גם כשהיא מתגרה בבעלה בצורה קיצונית, ואליסון, החכמה היודעת-כל והדיפלומטית, לדעתי מזיזה את העלילה קדימה. 

הסופרת היתה דמות מיוחדת. הנושא הלהט"בי היה שזור בחייה רבות, כמו גם הניכור החברתי והרגשי שהציגה בכתביה. כבר בגיל 24 התפרסם ספרה "צייד בודד הוא הלב", שזכה לתשבחות ברחבי העולם וגם עובד לסרט עטור פרסים. דמות שונה ומאד מסקרנת שהמון עיניים נישאו אליה ואל מעשיה. בסופו של דבר נפטרה בגיל 50, ערירית ובודדה. 

הספר לכד אותי בעניין רב. הרבה מאד אירועים מתרחשים בו. לאחר היכרות עם הדמויות, הרבה מההתרחשויות האלה מפתיעות ותופסות את הקורא.ת לא מוכן,ה. זה מאד מושך. מצאתי את עצמי דבוקה אל הספר הקטן והתמציתי הזה בכוח. הסוף די צפוי, ובכל זאת המתח נשמר כל משך הקריאה. כנראה שגם התרגום המופלא של עינת עינהר עושה את זה. כך או כך, יש כאן סיפור מכושף ומלא ניגודים, ומומלץ מאד.