Reflections in a Golden Eye - Carson McCullers
מאנגלית: ענת עינהר
הוצאת הסדרה הקטנה של כתר, 2023, 157 עמודים
בעת הנוראה הזו כשהתקשייתי לקרוא ספר עב כרס, והתגמגמתי עם כמה שהוסטו הצידה, הזמין אותי הספר הזה, שיצא במקור בשנת 1941, וזכה להצלחה רבה, ועוּבּד גם לסרט מצליח.
הכל קורה במתקן צבאי מנומנם בדרום ארצות הברית. קפטן פנדרטון הוא קצין מסורבל ואחוז פחדים, נשוי לליאונורה היפה וקלת הדעת המקרננת אותו עם מיג'ור מוריס לנגדון. זה האחרון נשוי לאליסון החכמה והחולנית, שיש לה מידע סודי על משהו לא ראוי שהקפטן עשה. יש משרתת צבעונית לכל אחד מהזוגות, ולאליסון יש גם משרת פיליפיני, אנקלטו, שמעריץ את האדמה עליה היא דורכת, ויש לו שפת גוף והתנהלות נשית ועדינה וגם מתוחכמת ומניפולטיבית.
"האיש תמיד הצטמרר כששמע את השניים האלה משוחחים להם בחדר השקט. קולותיהם ואופני ההגייה שלהם היו דומים כל כך, שנשמע כי הם מהדהדים זה את זה. ההבדל היחיד ביניהם הסתכם בכך שאנקלטו דיבר בקול פטפטני, קצר נשימה , ואילו נעימתה של אליסון היתה מדודה וסדורה." עמ' 57
טוראי אלג'י ויליאמס הוא חייל פשוט שמוצב תחת פיקודו של הקפטן וחי כמעט תמיד חיים סטריליים לגמרי, כמו אוטומט, עד שהוא פוגש את ליאונורה ומפתח כלפיה אובססיה, שמביאה אותו להתגנב ולהסתכל עליה בשנתה. אין פה שום אהבה, לא בין החייל לגברת וגם לא בין הגברת ובעלה, גם לא בין המייג'ור לאשתו. הניכור הזה יוצר בקורא.ת רצון לטלטל אותם, להבין איך יכול להיות שהם חיים כך.
"ישנם רגעים ובהם רצונו הגדול ביותר של אדם הוא לאהוב אדם אחר, למצוא איזה מוקד משיכה לרגשותיו התועים. ואמנם כן, ישנם זמנים בהם מריטות העצבים, האכזבות והאימה הקיומית, כולן אחוזות תזזית כמו תאי זרע זכריים, מוכרחות להיפרק בשנאה. לקפטן העגום לא היה את מי לשנוא ובחושים האחרונים היה אומלל מאד." עמ' 65
פנדרטון והחייל פועלים, כל אחד בזמן אחר ובסיטואציה אחרת, מתוך מעין ציווי מיסטי שאינו ברור להם ובוודאי שלא לסביבתם המתנכרת. בזמן שהכוח הזה נובע בהם הם עושים דברים שמאד לא מתאימים לאופיים, למקום בו הם מצויים ולסביבה החברתית שלהם, פנדרטון מוציא את הסוס של אשתו לדהירה מטורפת, המסַכֶּנת ופוצעת אותו ואז הוא מכה את הסוס המבוהל. גם ההתקף הפסיכוטי של אליסון מהדהד בספר.
"המנה הנכבדת של התרופה נסכה בו תחושה ייחודית, חושנית מאד, דומה היה כאילו בעל כנף גדול ואפל נפל על חזהו, הביט בו פעם בעיניים יוקדות, זהובות, וטמן אותו בחשאי בין אברותיו הכהות." עמ' 69
בבסיס הצבאי הדרומי בעת ההיא יש למפקדים ולנשותיהן משרתים, חלקם חיילים וחלקם אזרחים צבעוניים. לפעמים אפילו נשמעת המילה האסורה היום: כושי. האוכל המתואר פה הוא זה שהיה מקובל אז בניו אורלינס, הבישול מושפע מהבישול הצרפתי האנין. שני הקצינים משמינים ומסתרבלים ככל שהעלילה מתקדמת, יחד עם השיעמום מחד והרעל שצומח להם בנשמה מאידך. אלאונורה נשארת אינדיפרנטית וטפשה, גם כשהיא מתגרה בבעלה בצורה קיצונית, ואליסון, החכמה היודעת-כל והדיפלומטית, לדעתי מזיזה את העלילה קדימה.
הסופרת היתה דמות מיוחדת. הנושא הלהט"בי היה שזור בחייה רבות, כמו גם הניכור החברתי והרגשי שהציגה בכתביה. כבר בגיל 24 התפרסם ספרה "צייד בודד הוא הלב", שזכה לתשבחות ברחבי העולם וגם עובד לסרט עטור פרסים. דמות שונה ומאד מסקרנת שהמון עיניים נישאו אליה ואל מעשיה. בסופו של דבר נפטרה בגיל 50, ערירית ובודדה.
הספר לכד אותי בעניין רב. הרבה מאד אירועים מתרחשים בו. לאחר היכרות עם הדמויות, הרבה מההתרחשויות האלה מפתיעות ותופסות את הקורא.ת לא מוכן,ה. זה מאד מושך. מצאתי את עצמי דבוקה אל הספר הקטן והתמציתי הזה בכוח. הסוף די צפוי, ובכל זאת המתח נשמר כל משך הקריאה. כנראה שגם התרגום המופלא של עינת עינהר עושה את זה. כך או כך, יש כאן סיפור מכושף ומלא ניגודים, ומומלץ מאד.
