ההתכתבות - וירג'יניה אוונס

 

The Corrrespondent - Virginia Evans

מאנגלית: שרון פרמינגר

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2026, 225 עמודים מודפסים

"בכל פעם שהשנה מתחלפת בלוח, אני נעשית מהורהרת. כאילו אני נכנסת למזווה וסוקרת את מה שנמצא שם. בודקת את המלאי - מה יש לי, מה דרוש, מה מצב העניינים... הרי אתה יודע שאני מאמינה באל תבוני, שמתכנן תוכניות ויש לו אחיזה איתנה במה שקורה כאן למטה - כך שאם אני אמורה להגיע אליה, אני אכן אגיע." עמ' 182

קיבלתי המלצה ראשונה על הספר הזה לפני כשנה. הוא לא תורגם אז מאנגלית אז החלטתי להקשיב לו באפליקציית LIBBY. זה התחיל טוב, אבל לא היתה לי אז פניות מספקת כדי להקשיב להקראת מכתבים, אז נטשתי בצער. קיוויתי שיתרגמו אותו מהר ואז אקח אותו לידי. בינתיים עברו לא מעט מים בנהרות וקרו המון דברים ואז סתיו, החמודה הזאת שמקטלגת לנו ספרים בנוכרית בספרייה, הזמינה אותו לספרייה. היא הניחה אותו לפתחי, וכשהסברתי לה שכנראה ייקח לי זמן לקרוא אותו, היא אמרה: "אז כדאי שתתחילי עכשיו". מה שהיה נכון בתכלית. ואכן כך עשיתי. וזה היה איטי אבל מתגמל. ואז תרגמו אותו בהוצאת ידיעות אחרונות וביקשתי לי עותק מודפס משלי. 

סיביל ואן אנטוורפ היא עורכת דין בשנות השבעים שלה, היא פרשה לגימלאות והכתיבה ממלאה את חיי השגרה שלה. היא כותבת לשלל אנשים ובד"כ פותרת בעיות דרך המכתבים. יש לה בעיה רפואית קשה שמתחילה להכביד עליה בכתיבה, וגם בניידות, אבל יש אנשים טובים מסביבה שעוזרים לה. 

קראתי לסירוגין, בשתי השפות, לאט לאט, כי יש פה מין פסיפס כזה של מכתבים, כשכל אחד מהמכותבים תורם ומוסיף אבן קטנה ומיוחדת במינה לעלילה עד להשלמת התמונה המלאה. ודרך המכתבים אנחנו מכירים אנשים שונים כשההתכתבות מתאימה לאופיים של הנמענים. חלק מההתכתבויות מכילות שמות של ספרים אהובים (שרבים מהם גם אני קראתי ואהבתי). יש כאן תכתובת עם סופרים, עם מנהלת באוניברסיטה שאינה מאפשרת לה להשתתף כשומעת חופשית בקורסים ספרותיים באוניברסיטה, יש גם ילד צעיר ומיוחד שהיא מתכתבת איתו. ויש גם כותב אחד שמטריד אותה, והיא חייבת למצוא אותו, כי המכתבים שלו מפחידים אותה. 

חוץ מכל אלה, יש התכתבות אחת שנמשכת לאורך הספר עם דמות שמתגלה בסופו, והיא מרגשת בלי סוף ומאירה את הכל בזרקור חזק ונוקב.

"אבל אני רואה את החיים כדרך ארוכה, שבה אנחנו פוסעים בכיוון אחד. בדרך כלל אנחנו הולכים לבדנו בשדה פתוח, סחוף רוחות, בין גבעות, וגם בהרים לפעמים. ובשלג. ומדי פעם מצטרף אלינו מישהו והולך איתנו כברת דרך, ולפעמים (וזאת הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה) לפעמים אנחנו רואים אורות מרחוק, איזשהו בית בודד או כפר, ואנחנו מתעודדים ונכנסים לזמן מה למקום חמים, לחניית ביניים. אולי אוכלים ארוחת ערב חמה ושוכבים  לישון. ואולי אפילו נשארים שם כמה שנים." עמ' 38

העלילה מקבלת את התפניות שבה בצורה אינטליגנטית ומרומזת, כתוב יפהפה, רגיש, עדין וגבוה. הנה מגיעה אלינו שנה חדשה. כדאי לכם להתפנק עם המעדן הזה. 

  

  

  

  

  

  

  

  

תיאו של גולדן - אלן לוי

 

Theo of Golden - Allen Levi

מאנגלית: כרמית גיא

הוצאת מטר, 2026, 436 עמודים

זהו ספר שהתחיל - וגם המשיך כך בחלקו הגדול - כמו רטייה קרה על כוויה. התאים לי ממש. אין בו ציניות, אין בו רוע כמעט, והוא עדין עד מאד. הוא נקרא לאט, הוא מלא בפרטים קטנים של יופי: צמחים מיוחדים, נופים, צלילים של מוסיקה ובעלי חיים. זה חולש כמעט על כל הספר, להוציא שני קטעים שהם קשים לקריאה, אחד מהם קשה מאד.

תיאו הוא איש זקן שמגיע לעיירה דרומית קטנה שנקראת "גולדן". ההיכרות הראשונה של תיאו עם גולדן היא בבית הקפה צ'אליס, בו, מלבד הקפה הטוב, הוא מוצא גלריה של רישומי דיוקנאות המצויירים בצורה מופלאה, מדוייקים לפרטי פרטים, ממוסגרים ותלויים על הקירות. זה מרגיש כמו קבלת פנים חמה, כאילו התושבים מציגים את עצמם לאורֵחַ החדש. בעיירה יש טיילת רחבה ויש בה גם אגם, שנקרא פדר, נוצה, (בהמשך נלמד על המשמעות המיוחדת של נוצות בספר). על פי הצעתו של מתכנן העיר "נקבע שהמרחב בין צידו המזרחי של ברודווי למערבו יהיה גדול דיו כדי לאפשר לגדל עצי נוי, להציב מזרקות, להציג שטחים פתוחים למשחקים ונוף של מרחבים ירוקים." עמ' 88. 

כך נכנסנו לאווירה של המקום. לכל הדעות מקום נעים, מתאים לאמנים ואנשי רוח. וכן, כמובן שגם לנו.

יש לו, לַזָּקֵן - מבחינת התושבים בעיירה וגם מבחינתנו הקוראים - רק שם פרטי, תיאו. הוא אינו משחרר מידע על עצמו בכלל, גם לא כשהוא שוכר דירה אצל מי שפרטיותו מאד חשובה לו. הוא קונה את עולמו החברתי במקום בזכות יכולת ההתבוננות העמוקה וההקשבה הרגישה שהוא ניחן בהן, ובזכות יכולתו לראות ולהראות לעומדים מולו את הטוב והפלאי בחייהם. 

תיאו רוכש כמה מהתמונות האלה שנשארו תלויות על הקיר, ובזו אחר זו מזמין את האנשים המצויירים  בציור ונותן אותן, בטקסים מיוחדים ליד האגם, במתנה. כך אנחנו מתוודעים לדמויות המיוחדות במקום, ולומדים את סיפור חייהן. הוא לא מבקש כלום בתמורה, מבקש רק להעניק את התמונה לאדם המצוייר בה. זה מסתדר היטב בעלילה של הספר, כן, יש משהו כמעט מקודש ברצון הזה להייטיב עם הזולת ככה, אלטרואיזם צרוף. חייבת לומר שבקטעים מסויימים זה קצת נזל לי למחוזות המתיקות-יתר. הכתיבה היא מעט שטחית ומרפרפת, אבל האיזון בא מתוך הסיפורים האישיים של חלק מהנמענים ותגובתם למתנה שניתנה להם. 

"תיאו חזר הביתה עם השקיעה בין ידיו. כאשר פנה מן הנהר אל רחובות העיר, הציץ לאחור עוד פעם אחת לראות את הדמות הקטנה אך החסונה במרחק, מושך משוטים אל מול זרם המים הצבועים בצבע הניקל." עמ' 207

"בין  שהאמנות היא פיסול, חקלאות, הוראה, משפט, רפואה, מוזיקה או גידלו ילד, אם אין בה אהבה - בלב ליבה - היא יכולה להיעשות במיומנות, אולי קל לשווק אותה או שהיא פופולרית, אבל אני בספק אם היא תהיה טובה באמת. שום דבר אינו מה שהוא אמור להיות אם אין בתוך תוכו אהבה." עמ' 140

"" הלילה, כשסימון ינגן את השירים שלו, הצלילים יצאו מתוך הצ'לו שלו ויעופו לכל הכיוונים. את מבינה, כל התווים נמצאים עכשיו בתוך הצ'לו שלו. אבל כשהוא יעביר את הקשת, כך." תיאו החווה בידו, "זה יהיה מפתח שיפתח את הדלת וכולם יצאו, בזה אחר זה..."" עמ' 371

הספר זכה לביקורות מעולות בעולם. היו, מן הסתם, גם כאלה שלא התחברו לזה. אבל מכיוון שבעת הזו  יש בעולמנו כל כך הרבה מקומות שזקוקים ליופי הנקי הזה, בחרתי ליהנות מזה, ולהכיל גם את החלקים המתוקים מבלי לשפוט. מומלץ מאד. ספר לנשמה. 

(כמו שאתם רואים הכריכות בעולם דומות מאד. לכן הנחתי כאן רק כריכה אחת מכל שפה.)

  

  

  

  

  

שומרי הזמן - אליסון ריצ'מן

The Time Keepers - Alyson Richman

מאנגלית: אילן פן

הוצאת פן, 2026, 327 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית עברית

גרייס גולדן אשה ממוצא אירי גרה בלונג איילנד, ניו יורק, עם בעלה האהוב, טום ושתי בנותיה - קייטי ומולי.  הסיפור מתחיל כשגרייס הולכת למכולת ומוצאת ברחוב ילד וייטנאמי קטן שישן על המדרכה. היא לוקחת אותו אל ביתה, ומחפשת למי הוא שייך. מסתבר ששמו באו ושהוא גר ב'גבירתנו מלכת המעונים', מנזר שקלט פליטים וייטנאמים שם הם מתאכסנים ולומדים להתאקלם במדינה החדשה שחלמו להגיע אליה. גרייס נקשרת אל הילד ואל דודתו אן, המגדלת אותו כאילו היה בנה. הן מתיידדות מאד, לכל אחת מהן סיפור כואב בעברה שמתגלה לאט לאט בספר.

משפחת גולדן אינה מעשירי המקום. לטום יש חנות שעונים שבקומה העליונה שלה גר ועובד ג'ק, חייל משוחרר ממלחמת וייטנאם, שעבר פציעה שעיוותה את פניו. ג'ק היה הבחור הנאה ביותר בתיכון אבל עכשיו פניו מצולקות, ואנשים סביבו מביעים כלפיו את שנאתם לחיילים המשוחררים מהמלחמה ההיא. הוא מנסה בכל כוחו להימנע מחברה אנושית שנרתעת מהצלקות שעל פניו.  לג'ק היתה אהבה גדולה כשהיה צעיר ויפה, ועכשיו הוא אינו בקשר עם אהובתו. ההנאה הגדולה שלו היא לעבוד בחנות השעונים ולתקן את השבורים, הוא עושה זאת בכישרון רב, ואוהב את העבודה הזו, שעוזרת לו לתקן גם את השברים שבנפשו. הוא נעזר בכלב גדול והוא יוצא עם הכלב לטיולים רק בחשיכה. משפחת גולדן מארחת אותו בסופי שבוע לארוחה משפחתית ומשתדלת להתקרב אליו. 

זהו ספר מרגש, חלק גדול בו עצוב מאד, מתאר את זוועות המלחמה ההיא, את הקושי להירפא ממנה ולהישאר עם ערכים טובים, בחלקים מהספר מתוארת גם אכזריותם של אנשים ואף ילדים. (מזכיר את מה שקרה פה אצלנו לאחרונה.) הספר מאד קריא, העלילה שוטפת ומעניינת, פה ושם נופל קלות לקיטש, אבל זה לא מפריע להינות מהספר הזה. מרגש, אפילו מדמיע, מומלץ.

 

המשפחה - נעמי קרופיצקי

The Family - Naomi Krupisky

מאנגלית: טל ארצי

הוצאת תכלת, 2025, 327 עמודים מודפסים.

זהו ספר שמיכל היקרה המליצה לי עליו בתקופה שהייתי חסרת פניוּת לקריאה כמעט בכלל. חלקכם בוודאי מכירים את התחושה הזאת לאחרונה. אבל לקחתי אותו בספרייה והוא חיכה. לפני כמה ימים התחלתי אותו ונשאבתי. 

הכל קורה בניו יורק, אבל ממש לא ניו יורק שמצטיירת לנו בראש. כן, הרבה מתרחש כאן, מהר וברעש גדול אבל הרבה יותר הוא על דברים שקורים מאחורי הקלעים. משפחה איטלקית. משפחת מאפיונרים. 

זה מתחיל בשתי ילדות: סופייה קוליקיו ואנטוניה רוסו. הן חברות נפש וגם שכנות. למרות שהן שונות בתכלית זו מזו, הן שותפות צופות בשקט, לכל מה שקורה להן ובסביבתן, במשפחותיהן הגרעיניות שגם הן מחוברות זו לזו. החברות בין שתי הבנות האלה היא הבסיס לעלילה, עמוד השידרה שלה, שבד"כ הוא יציב, איתן ועמיד, אבל לפעמים הוא מתערער. הילדות האלה חיות את הסוד המשפחתי שאף אחד לא מדבר עליו אבל בגללו הן מנודות מכל חברותיהן בבית הספר המסתודדות עליהן מאחורי גבן. 

"בכל יום בדרכה הביתה היא (אנטוניה) בוחנת את עצמה. היא לוחשת את נוסחת המשוואה הריבועית. היא מדקלמת את הפתיחה של "התופת"..."

"וסופייה החמושה בפופולריות חסינת אש, נעה שוב ושוב, אל כל חברוּת...אבל היא ניחנה גם בקסם הממכר של אביה, ולכן, בעל כורחם, כולם מעוניינים בקרבתה. " עמ' 81

הנחתי את הציטטות האלה לפיתחכם כדי שתוכלו להבין מי הן סופייה ואנטוניה, ממה בעצם כל אחת מהן בנוייה. ולמרות שאימה של אנטוניה השביעה אותה שלא להתאהב ובוודאי שלא להינשא למישהו מה"משפחה" היא נישאת לפאולו, וסופייה נישאת לניצול שואה יהודי, סול. 

יש המון סודות ברקע, וכבר בתחילת הספר נעלם אביה של אנטוניה, קרלו. די מהר מרגישים את הכובד של הסכנה בכל מה שקורה סביב שתי הבנות, גם במעגל הרחב יותר. אין להן חברות בבית הספר היסודי, כל בנות גילן מתרחקות מהן. בהמשך הן מתבגרות, וגם נישאות ויולדות ילדים. אבל למרות שהן יודעות שזה מסוכן וראוי להן להתרחק ממה שנובע משייכותן למשפחה, כל כמה שהן מנסות להימנע מכך - המשפחה נמצאת שם לטוב ולרע. המתח עולה, אנטוניה חולמת ללמוד, סופייה הולכת בדרך אחרת. העולם כולו משתנה כשמתחילה מלחמת העולם השניה. בוודאי גם כשהיא מסתיימת וכולם עוברים לשגרת עבודה חדשה. הכוחות במאפיה של ניו יורק משתנים, האנשים המובילים מתחלפים. החברות של סופייה ואנטוניה יודעת עליות וירידות אבל היא שם כל הזמן, לפעמים רק ברקע ולפעמים בכל עוזה. לקראת סוף הספר מואצת העלילה מאד ואז באמת קשה להניח אותו מהיד. 

מאד אהבתי את הספר הזה. אהבתי את הכתיבה המרומזת, כך שהקורא נאלץ פה ושם להפעיל אי אילו תאים אפורים כדי להבין מה הולך לקרות מעתה. זה תמיד מומלץ בעיני. החברות של סופייה ואנטוניה מעניינת במיוחד, וכתובה מצויין. גם האנשים האחרים, שלכולם יש מניע מורכב ונסתר, תורמים לעלילה, האינטראקציה בין הדמויות בספר מרתקת. 

"ברגע מסויים סופייה ואנטוניה לבדן בחדרן המשותף. הן אורזות לקראת העזיבה. שתיהן שקועות בתהליך של איסוף החפצים - גרב, כותונת, בובה - והנחתם במזוודה. כשמבטיהן מצטלבים משני קצות החדר שתיהן רוצות לדבר. אבל הן לא שומעות זו את זו בגלל שאגתו של העולם הישן שהופך לעולם חדש." עמ' 40

מומלץ מאד.