שומרי הזמן - אליסון ריצ'מן

The Time Keepers - Alyson Richman

מאנגלית: אילן פן

הוצאת פן, 2026, 327 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית עברית

גרייס גולדן אשה ממוצא אירי גרה בלונג איילנד, ניו יורק, עם בעלה האהוב, טום ושתי בנותיה - קייטי ומולי.  הסיפור מתחיל כשגרייס הולכת למכולת ומוצאת ברחוב ילד וייטנאמי קטן שישן על המדרכה. היא לוקחת אותו אל ביתה, ומחפשת למי הוא שייך. מסתבר ששמו באו ושהוא גר ב'גבירתנו מלכת המעונים', מנזר שקלט פליטים וייטנאמים שם הם מתאכסנים ולומדים להתאקלם במדינה החדשה שחלמו להגיע אליה. גרייס נקשרת אל הילד ואל דודתו אן, המגדלת אותו כאילו היה בנה. הן מתיידדות מאד, לכל אחת מהן סיפור כואב בעברה שמתגלה לאט לאט בספר.

משפחת גולדן אינה מעשירי המקום. לטום יש חנות שעונים שבקומה העליונה שלה גר ועובד ג'ק, חייל משוחרר ממלחמת וייטנאם, שעבר פציעה שעיוותה את פניו. ג'ק היה הבחור הנאה ביותר בתיכון אבל עכשיו פניו מצולקות, ואנשים סביבו מביעים כלפיו את שנאתם לחיילים המשוחררים מהמלחמה ההיא. הוא מנסה בכל כוחו להימנע מחברה אנושית שנרתעת מהצלקות שעל פניו.  לג'ק היתה אהבה גדולה כשהיה צעיר ויפה, ועכשיו הוא אינו בקשר עם אהובתו. ההנאה הגדולה שלו היא לעבוד בחנות השעונים ולתקן את השבורים, הוא עושה זאת בכישרון רב, ואוהב את העבודה הזו, שעוזרת לו לתקן גם את השברים שבנפשו. הוא נעזר בכלב גדול והוא יוצא עם הכלב לטיולים רק בחשיכה. משפחת גולדן מארחת אותו בסופי שבוע לארוחה משפחתית ומשתדלת להתקרב אליו. 

זהו ספר מרגש, חלק גדול בו עצוב מאד, מתאר את זוועות המלחמה ההיא, את הקושי להירפא ממנה ולהישאר עם ערכים טובים, בחלקים מהספר מתוארת גם אכזריותם של אנשים ואף ילדים. (מזכיר את מה שקרה פה אצלנו לאחרונה.) הספר מאד קריא, העלילה שוטפת ומעניינת, פה ושם נופל קלות לקיטש, אבל זה לא מפריע להינות מהספר הזה. מרגש, אפילו מדמיע, מומלץ.

 

לזמן קצר יש בנו קסם - אושן וונג

 

On Earth We`re Briefly Gorgeous - Ocean Voung

מאנגלית: אסנת הדר

הוצאת מטר 2022, 222 עמודים כולל תודות

כשראיתי לראשונה את הספר הזה באתר של נורית משך אותי בעיקר הסיפור הוויטנאמי. מאז קראתי את נערים בהירי שיער של קיין נגויין המעולה, לא נפלו לידי ספרים על וייטנאם ואני אוהבת לשוטט בעולמות ספרותיים אם הם כתובים טוב. כשראיתי את התקציר מאחור, וראיתי שמדובר במכתב שכותב בן בן 28 לאימו שאינה יודעת לקרוא, רציתי בו יותר. 

הספר מאד לא פשוט לקריאה. יש בו משפטים פיוטיים, מלאי קסם, פילוסופיים ורגישים, שצריך להקדיש להם זמן. יש קטעים אחרים שהיו מפוזרים וקופצניים, מנושא לנושא, מדמות אחת למישנה, מזמן אחד לאחר. צריך להימצא בזמן של מלוא הריכוז כדי להינות מהכתיבה הזו.

"באותו ערב הבטחתי לעצמי שאף פעם לא אחריש כשתצטרכי שאדבר במקומך. כך החלה הקריירה שלי כמתורגמן הרשמי של משפחתנו. מאותו רגע והלאה הייתי ממלא את החסר, את השתיקות, הגמגומים שלנו בכל פעם שיכולתי. עברתי משפה לשפה. פשטתי את השפה שלנו ולבשתי את האנגלית שלי כמו מסֵכה, כדי שאחרים יוכלו לראות את פני, וכך את פַּניִיך." עמ' 36

השם שבחרה לו לַאן סבתו של הילד הוא "כלב קטן". זהו שם מקטין ומאד לא מכבד שנועד לגרום לכל השדים והרוחות להתעלם מהילד ולהותירו ללא פגע. הוא נושא בליבו את מוראות המלחמה, עם האכזריות הקשה שהיתה בה. עם הזלזול המכוון, כלפי בעלי חיים ואנשים. הוא חווה את הכל ממקום של פליט מתנצל, וגם מוכה מבית. אבל הוא כותב לאימו את הזכרונות הטובים ממנה, את המסירות שלה, את המאמצים הרבים שעשתה כדי לכלכל אותו ואותה, כדי לשרוד באמריקה לאחר הבריחה ממולדתם. הוא שונא את מה שעשו הכימיקלים לידיה של אימו כשטיפחה ידיים של נשים זרות."מפני שאני בנך, מה שאני יודע על עבודה, אני יודע גם על אובדן. ומה שאני יודע על שניהם, אני יודע על ידייך." עמ' 77 

 ובעיקר, הוא מוביל את העלילה כך שאימו תוכל לספוג ולהכיל את הסוד הקשה שהוא רוצה לספר לה.

זהו ספר קשה לקריאה. היו ימים שהסטתי אותו ממני אבל נאלצתי לחזור אליו. הרבה סבל יש בו, והאושר מועט. אני מתקשה להחליט אם אני ממליצה לכם עליו, כי מצד אחד יש בו פיוט מקסים, שפה של משורר, ומצד שני - הלב נשבר. 

""תזכור", אמרת לי כל בוקר לפני שיצאנו לאוויר הקר של קונטיקט, "אל תמשוך תשומת לב. אתה כבר וייטנאמי."" עמ' 199

  

  

   

     

נערים בהירי שיער - קיין נגויין

נערים בהירי שיער - קיין נגויין

The Unwanted - Kian Nguyen

מאנגלית עדי גינצבורג-הירש

הוצאת מודן 2006, 308 עמודים

ראשית אפצח בגילוי נאות: הוייטנאמית שלי, איך לומר, יש לאן להתקדם פה. היא לא משהו. למעשה אני לא מבינה מילה. ולכן כשחיפשתי חומר על הספר הזה, התקשיתי מאד למצוא משהו בשפת המקור, או אפילו בשפה כלשהי שאינה טריוויאלית לנו. אבל מה שקרה לי עם הספר הזה הוא שהתחלתי לקרוא אותו ערב אחד ופתאום... אופס... נהייה בוקר. וזה לא ספר מתח או משהו כזה, ובכל זאת... ועל כן התכנסנו הערב. הסיפור הוא סיפור אוטוביוגרפי של קיין, מה שעושה את הכל יותר נוקב. כמוהו היו עוד רבים, ומהמרחק הפיזי והמנטלי שבו אנחנו נמצאים, אין לנו מושג מה באמת קרה שם, ולכן זה כל כך מעניין. 

הספר מדבר על התקופה שאחרי מלחמת וייטנאם. קיין נולד לאם וייטנאמית ממשפחה עשירה, הרגילה למנעמי החיים בגדול מאד. אביו הוא מהנדס אמריקאי, שהיה מאהב של אימו ועזב את וייטנאם כשקיין היה בן 3 חודשים, לאחר מכן נולד לו אח, ג'ימי, שנולד מנישואיה של אימו לקצין אמריקאי אחר. כל זה היה ממש בסדר, עד להפיכה הקומוניסטית. המשפחה ירדה מגדולתה ואתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה פחות משמח זה להיות במעמד הזה, בטיימינג ההוא.
"כעת הבינה אמי ששום קיר עלי אדמות לא יגן עלינו מחרם ומנידוי. לא היה אפשר להסתיר את הסודות, שאמי נסתה לשמור באופן כה נואש. באין תקווה, ידעה שנגדל בחברה המסרבת למחול, מוזנחים כמו אורז בר." עמ' 29
"אם אתה רוצה לזכות אי-פעם באושר, אל תחשוב על העבר. תחת זאת, התחל לחיות. מה הטעם לחשוב בלי הרף על משהו שכבר קרה, ושלא תוכל לשנותו? תחיה, ושמח בחייך!" עמ' 307

זהו סיפור של הישרדות, עם חלום גדול ברקע. משהו שמרימים אליו עיניים מבפנים, ומסיט את המכשולים הקשים מאד בדרך. 
אני לא מצטטת לכם עוד. אין כאן הגיגים עמוקים מידי, או פנינים של שפה. אבל יש את מה שעוסק בו הראש, למשמע הסיפור הבלתי ייאמן הזה. קיין נגויין מספר סיפור מרתק וסוחף ביותר. הוא מראה לנו תמונה אמיתית של מהפכה מבפנים מחד, וסיפור של הישרדות כמעט בלתי אפשרית מאידך. 
קשה לנו לחשוב על משהו כזה בחיי היום יום שלנו. אנחנו לא מכירים מצבים שבהם דברים משתנים בסביבה החברתית שלנו מקצה אל קצה, מהיום למחר, אבל כאן זה קורם עור וגידים מול עינינו. זוהי היסטוריה בהתהוות כפי שהיא מסופרת ממקור ראשון, וזה פשוט נקרא בנשימה אחת.