שתי אחיות הן מרכזו של הסיפור: אֶמָה, הבכורה, נשואה בנישואין מאושרים ואם לשניים, ואגאת, הצעירה ממנה ב- 5 שנים. אמה היא אשה מסודרת, תמיד מתוכננת ויודעת מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. אגאת היא בדיוק ההיפך ממנה. היא מחליפה תדיר בני זוג, עיסוקים ומקומות. אימן של הבנות היא אישה קשה, מכורה לאלכוהול, ואכזרית. אֶמָה מגינה על אגאת ככל יכולתה, ומרגישה מחוייבות עמוקה כלפיה. אגאת היא ציפור חופשייה. אביהן של השתיים נהרג בתאונה והן גרות עם אימן. בחופשים הן נוסעות אל הדמות הכי מכילה ואהובה עליהן, סבתן מימה, שגרה עם הסבא שלהן בחבל הבאסקים, ומספקת לנו משם נופים מקסימים ושקט, ומנוס מהקושי בבית.
בתחילת הספר מגיעות שתי האחיות לבית של מימה לאחר מותה. הן צריכות לפנות את הבית מלא הזכרונות הטובים שהיו בו, כי אחיה של אימן רוצה למכור אותו. בחמש השנים האחרונות לא היו הבנות בקשר, הן חוששות מהמפגש ומצֵרות על הצורך להיפרד מהבית הזה. לאט לאט, בכתיבה קולחת, מסופר סיפורן של האחיות, לעיתים בחיוך ולעיתים בעצב.
"על מה את חושבת? אגאת שואלת בין שני גלים. "על כלום". "אף אחד לא יכול לחשוב על כלום. טוב, חוץ מהדוד שלנו. חסר לו הציוד העיקרי." עמ' 132
""כל הכבוד, אני גאה בך. אני לא מסוגלת לעשות את זה. אולי כי יש לי פחות זכרונות, בזכותך. אני יודעת שהיא לעולם לא תשתנה, אבל אני לא מצליחה לשים עליה פס." היא קמה. "תזכירי לי אף פעם לא לעצבן אותך, אחותי. את משתמשת בתחמושת חיה!"" עמ' 280
פרקים קצרים, כל פעם מישהי אחרת במרכז, וצריך לעקוב על הזמנים. הזמן הכללי של הספר מוכתב על ידי גילן המשתנה של הבנות, לפעמים כתאריך, או "אז" ו"עכשיו" ושעה של היום. גם הפונט משתנה מעת לעת. זה קצת בלבל אותי. אבל הסיפור נהדר. הוא לא הכי טוב של גרימאלדי, לדעתי, אבל ממליצה לא לוותר עליו. יש כאן זרקור על החיבור הזה בין אחיות, שכנראה אין שני לו, שיכול להגדיל או להקטין, ובכל מקרה תמיד משמש השראה מיוחדת ויקרה.
