חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות וירז'יני גרימלדי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות וירז'יני גרימלדי. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 27 במאי 2026

חיים יפים - וירז'יני גרימאלדי

Une Belle Vie - Virginie Grimaldi
מצרפתית: מיכל אלון
הוצאת כתר, 2025, 326 עמודים כולל תודה

"מאז שאני אמא, אני מסתכלת על היַלדוּת שלי במבט שונה. מבט עדין יותר, רחום יותר. גם מִתפַּעל יותר. מעולם לא התלוננתי, מעולם לא התרגשתי מכל מה שעבר עליי, מעולם לא חשבתי שהחיים שלי יותר קשים משל כל אחד אחר. רק כשאני משווה את הילדים שלי לעצמי אני מרגישה את הפחד, את העצבות, את אי הצדק במקרים מסויימים. כשאני עוטפת אותם באהבה, חלק ממני מנחם את הילדה שהייתי." עמ' 154-5

תמיד משמח אותנו לקבל לספרייה עוד ספר של וירז'יני גרימלדי, והפעם, לאחר תקופת יובש תקציבית שמחתי על הגעתו עוד יותר. היא כותבת רגיש, מלא הומור, וגם תמיד יש את ההפתעה, הכיוון הזה בעלילה שהקורא לא ציפה לו. 

שתי אחיות הן מרכזו של הסיפור: אֶמָה, הבכורה, נשואה בנישואין מאושרים ואם לשניים, ואגאת, הצעירה ממנה ב- 5 שנים. אמה היא אשה מסודרת, תמיד מתוכננת ויודעת מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. אגאת היא בדיוק ההיפך ממנה. היא מחליפה תדיר בני זוג, עיסוקים ומקומות. אימן של הבנות היא אישה קשה, מכורה לאלכוהול, ואכזרית. אֶמָה מגינה על אגאת ככל יכולתה, ומרגישה מחוייבות עמוקה כלפיה. אגאת היא ציפור חופשייה. אביהן של השתיים נהרג בתאונה והן גרות עם אימן. בחופשים הן נוסעות אל הדמות הכי מכילה ואהובה עליהן, סבתן מימה, שגרה עם הסבא שלהן בחבל הבאסקים, ומספקת לנו משם נופים מקסימים ושקט, ומנוס מהקושי בבית.

בתחילת הספר מגיעות שתי האחיות לבית של מימה לאחר מותה. הן צריכות לפנות את הבית מלא הזכרונות הטובים שהיו בו, כי אחיה של אימן רוצה למכור אותו. בחמש השנים האחרונות לא היו הבנות בקשר, הן חוששות מהמפגש ומצֵרות על הצורך להיפרד מהבית הזה. לאט לאט, בכתיבה קולחת, מסופר סיפורן של האחיות, לעיתים בחיוך ולעיתים בעצב. 

"על מה את חושבת? אגאת שואלת בין שני גלים. "על כלום".  "אף אחד לא יכול לחשוב על כלום. טוב, חוץ מהדוד שלנו. חסר לו הציוד העיקרי." עמ' 132

""כל הכבוד, אני גאה בך. אני לא מסוגלת לעשות את זה. אולי כי יש לי פחות זכרונות, בזכותך. אני יודעת שהיא לעולם לא תשתנה, אבל אני לא מצליחה לשים עליה פס." היא קמה. "תזכירי לי אף פעם לא לעצבן אותך, אחותי. את משתמשת בתחמושת חיה!"" עמ' 280

פרקים קצרים, כל פעם מישהי אחרת במרכז, וצריך לעקוב על הזמנים. הזמן הכללי של הספר מוכתב על ידי גילן המשתנה של הבנות, לפעמים כתאריך, או "אז" ו"עכשיו" ושעה של היום. גם הפונט משתנה מעת לעת. זה קצת בלבל אותי. אבל הסיפור נהדר. הוא לא הכי טוב של גרימאלדי, לדעתי, אבל ממליצה לא לוותר עליו. יש כאן זרקור על החיבור הזה בין אחיות, שכנראה אין שני לו, שיכול להגדיל או להקטין, ובכל מקרה תמיד משמש השראה מיוחדת ויקרה. 

  

  


 

  

  




 

יום חמישי, 1 בדצמבר 2022

הרגעים המתוקים - וירז'יני גרימלדי


Et que ne Durent que les Moments Doux - Virginie Grimaldi
מצרפתית: מיכל אילן
הוצאת כתר, 2022, 295 עמודים מודפסים
נקרא כעותק דיגיטלי באתר עברית
השם של הספר עלול להרתיע אתכם. יש פה רמז עבה לקיטש נוטף דבש. אבל אל תתנו לשם הזה להטעות אתכם. גם לא לכל הורוד הזה. חבל שתפסידו ספר משעשע ברמות של צחוק גדול ולא פחות מזה רגיש. הספר מפנה זרקור אל שני עולמות. האחד פחות מוכר, עולם הפגייה בבתי החולים, והשני מוכר ומאתגר, עולמם של  ההורים שילדיהם פרחו מהקן.
שתי אימהות מספרות לנו את סיפורן בגוף ראשון. האחת - אליז היא אם גרושה לשני ילדים, שרלין ותומא, שכבר עזבו את הבית. היא מתחילה להתארגן לחיים עצמאיים, בלעדיהם, וקשה לה מאד לנתק את חבל הטבור הזה. תומא משאיר בידיה את הכלב המכוער והבלתי אפשרי שלו, עוד קושי בחייה החדשים. האם השנייה, לילי, ילדה בת קטנטונת בלידה מוקדמת, והיא נמצאת איתה בפגייה. כל יום מתחיל בתפילה שהילדה תשרוד. הוריו של בעלה משתקעים בדירתם של הזוג הצעיר, ההורים בהתהוות, ועוזרים להם, גם במה שכן צריך.
הספר מדלג מאם אחת לשניה. זה מותח לפרקים, מעניין וחומל לעיתים. בעיקר, מאד משעשע. ברמה של צחוק גדול, קולני. דן הסתכל עלי מודאג לא פעם. 
"אני פונה חזרה לבניין של המשרד בלי להסיר את העיניים מאדואר, הפוסע לפניי, מרוצה בעליל מהטיול. לכלב הזה יש מראה של גרמלין וריח של מכון לטיהור שפכים, אבל יש לו יותר חברים ממני. בתקופה הזאת שבה אני חולקת דירה עם הבדידות, כנראה כדאי לי ללמוד ממנו משהו. אולי הגיע הזמן להרוס את החומות ולהוריד את הגשר. אין לי מה להפסיד, כל עוד אני לא חייבת לרחרח את אחוריהם של בני מיני." עמוד 68.
אליז כותבת מידי פעם פתקים בווטסאפ לילדיה, מנסה לשמר את הקשר הדואג, האימהי, המעיר, המאפשר, גם כשכל אלה לא מקבלים את היחס המתאים מילדיה הבוגרים. אבל עדיין, היא שם כשצריך לחזור למבנה הזה. ילדתה נתקלת בקשיים שמחזירים אותה הביתה אל אימה, ומתקבלת בזרועות פתוחות, אבל הקשר משתנה, מקבל צבעים חדשים. 
לילי מתמודדת עם חמותה וחמיה כמיטב יכולתה. בעלה לא מגבה אותה, עד שהיא מחליטה שדי לה ועושה מעשה. אבל עד אז, אנחנו הקוראים משתעשעים מהקשר הזה וחומלים על שני הצדדים בו. לילי מאירה את ההתמודדות של הורים לפגים בדרך רחבה ומעוררת מחשבה. כשילד נולד אנחנו מניחים תמיד שזה קשור בשמחה של ההורים ובני המשפחה. התחלת ההורות לילד בפגייה מלווה בהמון חרדות ורגשות אשם ובקֶשֶת רחבה מאד של תחושות לא פשוטות, ממש לא מה שכולם סיפרו להם.
"אבל יש אחרים, שמגלים בדרך הקשה שלעשות ילדים זה לא כל כך פשוט. אלה שמקווים במשך חודשים, שנים. אלה שהפסיקו לקוות. אלה שעוברות טיפולים, זריקות... אלה שכואב להן כשהן רואות בטן הריונית, אלה שרואים את המבט של טכנאי האולטרסאונד מתקדר. אלה שהשמיים נופלים עליהן. הלב שלו הפסיק לפעום. הלב שלה לא פועם בסדירות... אלה שצריכות להחליט. אלה שההחלטה היא לא שלהם... אלה שעוברות לידה שקטה. אלה שרואות את המיילדות מבוהלות. אלה שיש להן תמונות של צינורות. אלה שמבלים בטיפול נמרץ. " עמוד 110.
"אני חשדנית כלפי האושר, הוא גובה מחיר מופרז. הוא מגיע אלייך, מניח את המזוודות שלו, מתפשט במרחב, חודר לכל פינה. הוא נחמד, נעים איתו, ומתרגלים אליו, הוא נעשה חיוני. ואז, פתאום, יום אחד, הוא נעלם, נכנסים הביתה והוא איננו. השאיר את הדלת פתוחה והרשה לעצב להיכנס, להתיישב ולשים רגליים על השולחן." עמוד 113
הקטע הזה גרם לי להפסיק לקרוא ולחשוב על המצבים האלה, על הנשים והגברים שעברו את זה ורציתי לחבק אותם. בבית החולים נוצרת קבוצה של הורים במצבים דומים, כל אחד והילד הפצפון שלו, כל אחד והאופי שלו ודרכו להתמודד. זוהי מעין משפחה מחבקת, יודעת יותר מאלה שבחוץ. 
הספר לוקח אותנו ביד ומוביל אותנו מצחוק גדול לחמלה ודמע. מי שקרא אותו יודע שיש טוויסט בסוף שלא אגלה לכם אותו, כמובן. תקראו לבד (כי לפעמים זה מביך לצחוק בקול בין אנשים שלא מבינים מה קרה לכם פה), ותבואו להודות לי שהמלצתי לכם עליו. אני מצדי מודה לקרולין ולקבוצה שהביאה אותי לקרוא אותו, וגם לסופרת שכתבה גם את הספר הנהדר האחר שקראתי שלה: הגיע הזמן להדליק את הכוכבים.