חפש בבלוג זה

יום ראשון, 23 בפברואר 2020

נשמות - רועי חן



נשמות - רועי חן
Souls - Roy Chen
עורכת הספר: יערה שחורי
הוצאת כתר מקור 2020, 325 עמודים

"סליחה, אני אמא של גרישה. ... אני מבקשת לסגור את הספר הזה. ... לא לקרוא יותר, בבקשה. אני מתחננת מכל הלב." עמוד 61
נראה לכם שהקשבתי לה? חושבים שאתם תוכלו? אני בטוחה שלא. 

גרישה הוא ילד מגודל, שמן ומקריח בן כ-40 וגם בן 400 שנה. הוא גר עם אימו מרינה בדירה מלוכלכת מלאה בדלי סיגריות ומצחינה, והוא אינו עושה דבר מלבד לאכול, לעשן ולצפות בטלויזיה. מתקיימות בו כמה נשמות שהוא מכיר וזוכר: גץ, ילד קטן בן 9 מהכפר חורביצה, שיחד עם אחותו גיטל יידה אבן וגרם למותו של איש פולני, גדליה נער חסון מונציה המתאהב בגיילה, ג'ימול אישה"משלהבת חושים ממרוקו", וגוליית הפרעוש מוצץ הדם בדכאו. היום, כדבריו, הוא "קוואזימודו יהודי". (עמ' 304) כל נשמה מספרת את חייה וגם את מותה. המוות אינו מפחיד אותה. החיים דווקא כן. 
תנו דעתכם רגע על התמונה בכריכה. את הציור הזה צִייֵר צַיָיר בשם פייר בורל דל קאסו, והוא אומץ ונערך לטובת עטיפת הספר על ידי טליה בר. כשראיתי את הספר הזה לראשונה קצת נבהלתי מתמונת הכריכה. ילד מפוחד שיוצא ממסגרת התמונה, ועוד רגע בורח או מתנפל עלינו. אבל כשהתחלתי לקרוא את הספר זה התאים כִּכְפָפָה ליד. הספר כתוב כל כך שונה ואחר, וכל כך יפה ויצירתי. קשה לי להסביר לכם עד כמה נהניתי לקרוא אותו, לקפוץ מנשמה לנשמה, מדמות לדמות, והכל בעולם יהודי מאד - כאן או שם, עכשיו או מזמן. מין קליידוסקופ של  אנשים, מקומות, צבעים, ריחות, בגדים, גם שפות שונות. כל מה שעולה על דעתכם ועוד. וזה מתובל בהומור יהודי, לעיתים עטוי מסכות ותחפושות. והנה, עוד מעט פורים. מה יותר מתאים מזה?

הסיפור מסופר לנו, הנשמות, כך הוא קורא לנו הקוראים - על ידי המספר, אך גם אימו נכנסת לטקסט ומנסה להראות לנו שכל זה שטויות מוחלטות. ההתגוששות הזו ביניהם היא חלק מההנאה מהספר. 

כדאי לכם כל כך להקשיב כאן באתר של מה שכרוך (Under Cover) לראיון עם רועי חן החל מהדקה ה-19:52. סיפור הכתיבה של הספר מנוסח כאן ע"י רועי חן בהומור המשובח שתפגשו גם בספר. 

אני מרשה לעצמי לפנק אתכם פה בעוד כמה מהפנינים שבו:
"אוי," פלטה מלכהל'ה. היה זה ה"אוי" המפורסם של האימהות היהודיות מאז ומעולם, אוי שהוא נאום שלם, כתב האשמה, שיר קינה." עמ' 22
"נשמות יקרות, איני רוצה להתעכב על סעודת האבלים המבישה שהתקיימה בדירת המנוח אשר בקומה השישית בגטו וֶקיוֹ...נדמה כאילו שפכו אשפה לצלחות. זה אורז, או כינים? זה רוטב או דם צפרדעים? זה לא מרק - זה חושך בצלחת! שבחתונות שלהם יגישו תפריט כזה, חשב גדליה." עמ' 109
"נשמות יקרות, אם הייתי מתבקש להצביע על ראשית תנועת ההשכלה היהודית המפורסמת של המאה הי"ח הייתי אומר שהיה זה הרגע שבו גיילה השכילה להגיע בעצמה לבית גדליה ואז השכילה למצוא תירוץ להישאר." עמ' 124
"אתם מבינים אבסורד? אני, שלא יהודיה, אוהבת להיות פה בארץ הזאת, ופטיה, שיהודי, לא אהב. סליחה שאני אומרת, אבל זה כל כך יהודי מצידו לא לאהוב המדינה של היהודים. יהודים כל הזמן רוצים להיות במקום אחר. " עמ' 176
"אני לא אוהבת את ירושלים, אגיד לכם את האמת, שמה המיסטיקה זה כמו אפידמיה. יותר מדי רליגיה זה קטסטרופה." עמ' 177

ספר חכם, מצחיק, מלא בכל טוב, שאפשר להינות ממנו שוב ושוב. ממליצה מאד מאד.




יום שלישי, 11 בפברואר 2020

ארצנו הירוקה והנעימה - עאישה מאליק


ארצנו הקטנה והנעימה - עאישה מאליק
This Green and Pleasant Land - Aysha Malik
תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון
ד. תמיר הוצאה לאור 2020, 446 עמודים

אני נוטה להיות רגשנית כשמדובר בשכונה או כפר או מקום קטן בכלל. זה תמיד מחזיר אותי למחוזות ילדותי בשכונה קטנה בבאר שבע שנקראה וילות רסקו, ונבנתה בשביל המדענים של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. היום זו עדיין שכונה אהובה במיוחד, אך היא קרויה נווה עופר. אנשים לא מעטים, שכנים וחברים של הורי, זכורים לי באהבה גדולה עד היום, ועם ילדיהם, חבֵרַי שלי, אני בקשר הדוק גם היום, שנים רבות לאחר שעזבנו. הרבה סערות בכוס מים התרחשו שם, וגם הרבה פרגון ואהבה.

הספר הזה קורה בכפר כזה, שגרות בו דמויות שלמות, עם טוב ועם רע, עם הומור עדין ועם רגשות מובָּעים או מוצנעים. זהו ספר רגיש שבסופו גם דמעתי וחיבקתי.

בכפר השלֵו הזה, שלא בִּכדִי קרוי אחרית בבל, גרה משפחת האשם, מַריָם, בנה האריס מבעלה הקודם, והגיבור הראשי - בילאל. בילאל איבד בתחילת הספר את אימו האהובה, שעל ערש דווי ביקשה ממנו לקחת אליו את אחותה רוחסאנה, המכונה חאלה (דודה) ולבנות מסגד בכפר. בילאל מתחבט לא מעט עם הציווי הזה אך לבסוף מסכים לקיימו. כמובן שמבחינת הכפר זוהי הטלת פצצה, ולכל אחד בכפר יש השגות עליה.
אני לא מתכוונת לספר לכם כאן איך מתפתחת העלילה, ממילא מה שחשוב זו הדרך אל הפתרון שבסוף, הדמויות הכתובות נפלא, ההומור המבצבץ מידי פעם, וההתמודדות החברתית והאישית של כל דמות. 

שפת הפנג'בי, כמו גם האורדו המדוברות בפקיסטן, אינן שגורות בפי, אתם יודעים. אפילו האוכל שהוזכר כאן לא מוכר לי. היו כאן כמה קטעים מאתגרים מבחינה זו, אבל הדמויות הפקיסטניות בספר כמו גם האנגליות שבו את ליבי והאווירה הכללית נעמה לי מאד. 

למטה תראו רק כמה מהפנינים שאהבתי:
"ויכול להיות שאפילו כושר ההתפעמות שלו היה בדעיכה מהירה." עמ' 100
"לא, זה לא קשור בכלל לצבע העור של משפחת האשם. זה קשור ללא נודע. אנשים לא מוכרים מביאים רעיונות לא מוכרים, ורעיונות עלולים להיות דבר מסוכן." עמ' 113
"ביל הרגיש שההיכרות האישית שלו עם הביטוי "יוצא מכלל שליטה" נעשית אינטימית למדי." עמ' 313
"..." ואני מבקש שאף אחד לא יקפוץ למסקנות," הוסיף ריצ'רד בתקיפות.
אך נפש שהשתחררה מכבלי ההיגיון תקפוץ גם תקפוץ. " עמ' 319

כאן תוכלו לשמוע את המחברת, עאישה מאליק, מספרת על כתיבת הספר ועל עצמה.
זהו מן ספר מהסוג שמתאהבים בו לאט, אבל אז הוא כאן כדי להישאר.