חפש בבלוג זה

יום שלישי, 11 בפברואר 2020

ארצנו הירוקה והנעימה - עאישה מאליק


ארצנו הקטנה והנעימה - עאישה מאליק
This Green and Pleasant Land - Aysha Malik
תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון
ד. תמיר הוצאה לאור 2020, 446 עמודים

אני נוטה להיות רגשנית כשמדובר בשכונה או כפר או מקום קטן בכלל. זה תמיד מחזיר אותי למחוזות ילדותי בשכונה קטנה בבאר שבע שנקראה וילות רסקו, ונבנתה בשביל המדענים של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. היום זו עדיין שכונה אהובה במיוחד, אך היא קרויה נווה עופר. אנשים לא מעטים, שכנים וחברים של הורי, זכורים לי באהבה גדולה עד היום, ועם ילדיהם, חבֵרַי שלי, אני בקשר הדוק גם היום, שנים רבות לאחר שעזבנו. הרבה סערות בכוס מים התרחשו שם, וגם הרבה פרגון ואהבה.

הספר הזה קורה בכפר כזה, שגרות בו דמויות שלמות, עם טוב ועם רע, עם הומור עדין ועם רגשות מובָּעים או מוצנעים. זהו ספר רגיש שבסופו גם דמעתי וחיבקתי.

בכפר השלֵו הזה, שלא בִּכדִי קרוי אחרית בבל, גרה משפחת האשם, מַריָם, בנה האריס מבעלה הקודם, והגיבור הראשי - בילאל. בילאל איבד בתחילת הספר את אימו האהובה, שעל ערש דווי ביקשה ממנו לקחת אליו את אחותה רוחסאנה, המכונה חאלה (דודה) ולבנות מסגד בכפר. בילאל מתחבט לא מעט עם הציווי הזה אך לבסוף מסכים לקיימו. כמובן שמבחינת הכפר זוהי הטלת פצצה, ולכל אחד בכפר יש השגות עליה.
אני לא מתכוונת לספר לכם כאן איך מתפתחת העלילה, ממילא מה שחשוב זו הדרך אל הפתרון שבסוף, הדמויות הכתובות נפלא, ההומור המבצבץ מידי פעם, וההתמודדות החברתית והאישית של כל דמות. 

שפת הפנג'בי, כמו גם האורדו המדוברות בפקיסטן, אינן שגורות בפי, אתם יודעים. אפילו האוכל שהוזכר כאן לא מוכר לי. היו כאן כמה קטעים מאתגרים מבחינה זו, אבל הדמויות הפקיסטניות בספר כמו גם האנגליות שבו את ליבי והאווירה הכללית נעמה לי מאד. 

למטה תראו רק כמה מהפנינים שאהבתי:
"ויכול להיות שאפילו כושר ההתפעמות שלו היה בדעיכה מהירה." עמ' 100
"לא, זה לא קשור בכלל לצבע העור של משפחת האשם. זה קשור ללא נודע. אנשים לא מוכרים מביאים רעיונות לא מוכרים, ורעיונות עלולים להיות דבר מסוכן." עמ' 113
"ביל הרגיש שההיכרות האישית שלו עם הביטוי "יוצא מכלל שליטה" נעשית אינטימית למדי." עמ' 313
"..." ואני מבקש שאף אחד לא יקפוץ למסקנות," הוסיף ריצ'רד בתקיפות.
אך נפש שהשתחררה מכבלי ההיגיון תקפוץ גם תקפוץ. " עמ' 319

כאן תוכלו לשמוע את המחברת, עאישה מאליק, מספרת על כתיבת הספר ועל עצמה.
זהו מן ספר מהסוג שמתאהבים בו לאט, אבל אז הוא כאן כדי להישאר. 


   



2 comments:

  1. גם אני אוהבת סיפורים כאלו עם הווי שכונתי. ובכלל, המילה שכונה קצת נעלמה. היום כבר אין שכונות . יש מגדלים, הכל מקבל תנופה למעלה.לגובה.

    השבמחק

  2. תודה רבה דינה. קלעת בדיוק לתחושותי בעניין. וכאילו זה לא מספיק - המילה שכונה אפילו זכתה לאחרונה לקונוטציה שלילית. כמה חבל...

    השבמחק