חפש בבלוג זה

יום ראשון, 28 בפברואר 2021

הרימון 7 - גיא עד




7 Harimon St. - Gai Ad

עמודים לספרות עברית בהוצאת זמורה-ביתן, 2004, 174 עמודים 

נעמי בלזם היא אלמנה בת 30, עובדת סוציאלית שחזרה מניו יורק, שם עבדה בתפקיד כזה בְּבַית טיפולי. היא חוזרת לארץ ומקימה, יחד עם שותפתה דריה, את הבית הטיפולי ברחוב הרימון 7. התמונה בכריכה מזמינה מאד כשלעצמה, וכשהקורא מגיע אל המקום, מוצג בפניו הבית עצמו. הריהוט, הצבעים והעיצוב האינטימי, החם, מביאים אותו למין נועם כזה, של נעלי בית. ואז, בזה אחר זה מגיעים הדיירים. אנחנו מתוודעים אליהם במידה מסויימת של עומק, שתאפשר לנו להיות במחיצתם בנוחיות מבלי להיות מופרעים מידי מהיותם "אנשים פרומים". נוצרת תחושה כללית נעימה של חזרה אל הבית שלנו המואר. 

 "אמרתי שהשהייה אצלנו היא בין היתר למטרות היכרות וחברה, כדי שלא יתייבשו בדירותיהם ולא יתועתעו מחדוות החיים לבד, שהרי הבדידות עומדת ליד הפחים ורק מחכה שהם יכבו את האור. כשאמרתי את זה ראיתי ששרגא לא מבין כלום ושחיימקה מסתכל אל החלון. בסך הכל רציתי לספר להם משהו על עצמי." עמ' 22-3. 

ואז אנחנו מעמיקים עוד, מכירים את האנשים המאכלסים את הרימון 7 טוב יותר.  מכירים יותר טוב את דריה, השותפה והחברה הטובה של נעמי, את אדלה שהיא מנהלת המשק והבית, והיותה עילגת בעברית אינו משנה בכלל את טיב התקשורת שהיא מנהלת, את האחיות סוניה ואסתר, את מרגלית היפה וחיימקה וידאבסקי ניצול השואה, ואחרים. ובעיקר, וכאן ממש השתאיתי מרמת החשיפה האישית - את נעמי. הסיפור מגביר קצב. נוצרת תעלומה שתורמת מתח לסיפור. נעמי, שמצטיירת בתחילה כאישיות סגורה ומרוחקת ששומרת על רגשותיה מאחורי סוגר ובריח, פותחת לאט לאט צוהר אל פנימיותה, צוהר שמתרחב והתמונה הגדולה מתבהרת. אני רציתי לחבק. 

"ברגע שטעמתי מהדייסה נשטפתי בעבר, בתקופות שדאגו לי, שטיפלו בי, ששאלו אותי איך היה היום שלי. חיימקה הבחין בזה ורצה לתת לי את ממחטת הבד שלו, ומאחר שהיינו בין אנשים הניח אותה בתנועה קטנה ושקטה על הברכיים שלי. אני הנהנתי ועשיתי פעולת הסחה כאילו אני משתעלת או משהו, והגנבתי ניגוב של הפנים.     זה ששוב הרשיתי לעצמי לבכות ליד וידאבסקי עשה עליו רושם רב. הוא הבין שבאמת הפקדתי אצלו משהו, והוא לא עשה מזה עניין, רק נתן לי להבין שהוא קיבל עליו את המינוי  ללא שיפוט." עמ' 69

הכתיבה כאן היא חכמה, אינטליגנטית ומעמיקה, עם קישוטים לשוניים שאהבתי מאד. זו עברית מיוחדת ושונה, חוויה ספרותית נהדרת. מעדן. גם קולינרי. ומעבר לכל זה הקורא נשאר עם תחושה שחלחל בו משהו עמוק ויפה, שפה ושם גם פוגש אותו במקומות הפרטיים והכמוסים שלו. 

קראתי עד כה שני ספרים טובים מאד של גיא עד, על אחד מהם, ויקי ויקטוריה, גם סיפרתי לכם פה בבלוג. הספר הזה, שזיכה אותה בפרס אשכול, לא היה מוכר לי, ועכשיו משהגיע אלי, אני מרגישה מועשרת. מאד ממליצה לכם לקרוא אותו, ומאד מחכה למה שעוד ייכתב על ידי הסופרת המוכשרת הזאת.  

 

2 comments: