חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות הוצאת פרדס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הוצאת פרדס. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 21 באוקטובר 2026

מכתוב החדש - איריס אליה כהן

 

Maktoub - Iris Eliya Cohen
הוצאת פרדס אלטנוילנד, 2026, 388 עמודים מודפסים
נקרא באפליקציית עברית 

הספר מתחיל בתיאור חלום מאד מוחשי שהגיבורה, עירית, חולמת. היא חולמת על עץ התאַנָה שלה, שהיא שולחת יד אליו והיד חוזרת מלאה בתאנים עגלגלות ודשנות, מוארות ואפופות הילה.  "זה לא סתם עץ, זו תאנה. זאת התאנה שלי!"
היא צונחת מהחלום הזה אל שיגרה אפורה משהו.  לידה ישן אריק בעלה האהוב, אבל היא מתגעגעת אליו, אל מי שהיה עבורה מאז ימי הלימודים באוניברסיטה של שניהם. והיום זהו יום ההולדת שלה.

זהו סיפור של אהבה גדולה, אהבה סימביוטית, תואַם מדהים בין עירית לבין אריק, שבנוי על שוני מובחן באופיים של השניים, של אופן חינוכם האחר זה מזה, של השתרגות של ענפיהם זה בזה, תוך גידול שלושה ילדים. 
עירית היא הבת הבכורה במשפחתה. משפחה מזרחית המתגוררת בין הואדיות של חיפה של לפני 40 שנה. האב אהוב עליה מאד ומרעיף עליה את סיפורי ילדותו המתנגנים בעברית ובערבית. הילדה מתביישת בזה שאביה דובר ערבית. היא מאד רוצה להיות אחרת, מתכחשת לח' ולע', שחבריה דווקא מתעקשים לחלץ מפיה כדי לזלזל בה ובמשפחתה. היא גדלה בתחושה שהיא לא מספיק טובה בסביבתה, אבל אביה הוא הדמות המחזקת אותה ויש לו תמיד משפטים יפהפיים באמתחתו: "עצים הם התפילה של האדמה, הם הדרך של האדמה להתפלל". וגם: "כל בית שיש בו תאנה - שורה בו ברכה." אביה נעלם מחייה בגיל צעיר. היא מבכה את לכתו יחד עם המשפחה המסועפת שלה.
 
עירית מתבגרת ולומדת באוניברסיטה העברית בירושלים. היא גרה עם שותפות ועובדת קשה למחייתה. כאן היא פוגשת את אריק שמתאהב בה והם נישאים. הם בונים בית עם חצר גדולה ויש להם גנן ערבי, אחסאן שמו. הוא גר בכפר ערבי עם משפחתו הקטנה. עירית ואחסאן מתקרבים דרך הטיפול בגינה, יש ביניהם ידידות גדלה והולכת, נשענת על סיפורי העם של הגנן, המתובלת בעברית וערבית. זה מחזיר אותה אל ילדותה, אל הסיפורים של אביה האהוב. "לתאנה אין דרישות, הוא אומר לו, היא לא צריכה דשן, לא צריכה חיסונים - כשהוא מדבר, נדמה לי שאני שומעת את אבי, ואני מבינה שהקול שלו שתי טיפות מים הקול של אבא שלי. באותו הרגע כאילו נחלץ מגופי רגש עקוד שלכוד בסבך עשרות שנים..."
ואז הרגש הזה מגיע למקומות אחרים, פחות רצויים לה, אבל, נראה שהעניין מַכּתוּב. וזה משפיע עליה גופנית. גם זה מכתוב, רגשי האשם שמלווים אותה, והתגובה של ילדתה של עירית - הכל כתוב מלמעלה. שכר ועונש. כשאריק כועס על עירית הוא פוגע בתאנה שלה.

עץ התאנה של עירית מלווה את הספר כמו מנגינת רקע. הרגשות המלווים את הקשר של עירית אל העץ האהוב עליה מרחפים מלמעלה לכל אורך הדרך. זהו רגש של תשוקה, שמיתרגמת גם לתשוקה גופנית, המתוארת בספר בצורה ציורית ויפה. גם ההאבקה של התאנה, על ידי צרעת התאנה, היא סוג של תשוקה ואהבה והיא מתוארת כל כך יפה כאן.  

זהו ספר יפהפה. הוא מצוייר במכחול של עברית מצטלצלת, והוא נקרא בשטף. עולות בו שאלות חברתיות וגם פוליטיות, רגשות של בני משפחה, כל כך שונים זה מזה, והסוף פתוח, כך שהקורא נשאר מהורהר ונושא את העלילה איתו עוד ועוד. יופי של ספר. כדאי מאד.

יום שישי, 12 בינואר 2024

ראי אדמה - נירית הלבני

The Autright Inheritance - Nirit Halivni
עריכה - דורית זילברמן
הוצאת פרדס, 2013, 347 עמודים

""משפחת ברנשטיין - שכולנו חלק ממנה, זו משפחה של מחוות קטנות. אנשים שאפשר לבקש מהם שיעזרו לך להעביר דירה או שיבואו להרכיב לך קרניז לחלון. אנשים שאם תזדקק להסעה לשדה התעופה לא יגידו לך שיש תחנת מוניות ולמה לך לבזבז את זמנם. וכשתתקלקל לך מכונת הכביסה יזמינו אותך בחפץ לב לכבס אצלם."" עמ' 76

זהו הרומן הראשון שכתבה נירית הלבני. את השני שלה - מאחורי כל זה - קראתי בסוף הקיץ של 2019 והוא עדיין אחד הספרים הכי אהובים עלי. כולו ישראליות מזוקקת ונפלאה. את הספר הזה הזמנתי מיד לאחר מכן אבל רק עכשיו הגיע לספרייה שלנו. כמובן שמיד לקחתי אותו אלי. לשמחתי, הוא ענה לציפיות שלי. הִִתאים מאד עכשיו, לישראליות המתחדשת שלנו, אחרי האסון הנורא שפקד אותנו כאן. 

משפחת ברנשטיין היא משפחה שורשית שחבריה משורגים זה בזה גם כשהם ביחד וגם כשיש ניתוק כואב ביניהם. זה התחיל בסבא חיים וסבתא מרים שגרים במושב, מגדלים כרם, ענבים ליין. ממשיך אל גדי בנם ובתיה אשתו האהובה, המורָה לתנ"ך, העירונית מתל אביב. ומגיע אל שני התאומים - איתן ואביטל, ועוד גם אל תומר, בנו של איתן. הספר מסופר בקולם של אביטל, גדי ובתיה, אבל מצטרפות אליהם האחיות של בתיה ממשפחת אברמוב התוססת, וחברותיה אורה וכרמלה. מצטרפים גם יונתן, חברו הטוב של איתן ואהובה של אביטל, סוזן, אשתו של איתן, רוחה ואמנון - אחותו של גדי ובעלה. יש גם כלב, גולדי, כי הרי אי אפשר למשפחה לחיות בלי כלב. 
מידי פעם יש סדקים ואכזבות, ואפילו קרע אחד גדול שזוחל בין המילים וגורם למתח. מסקרן לדעת איך זה ייגמר - אם ייגמר, מי יעשה את הצעד הדרוש, מי יבחר להסתלק או למרוד. ואיך כל אחד במשפחה יבחר להגיב לזה, להתערב או להניח לדברים כמו אינם שלו. 

"גדי זכר את היום בו בא לאסוף את הזקן לכרם והוא  הניף את ידו בדחייה ואמר לו "לך לבד. אני עסוק". גדי הפציר בו בהתחלה ואחר כך נכנע ולאט לאט איבד אביו את קומתו, אחר כך את קולו ואחר כך את שמחת החיים שלו ורק היה יושב בכיסא במרפסת של הבית הקטן ובוהה בתנועת הדרורים על הפיקוס שעמד במרכז הדשא." עמ' 136

כמו בכל משפחה יש לכל אחד אופי ודרכי חשיבה משלו, ולכל אחד יש את הקווים האדומים שאינו מוכן לוותר עליהם, וגם כאבים שנוצרים מהממשק ביניהם. נירית הלבני מספרת לנו בדרך קסומה ונהדרת על משפחה של מושבניקים שהאדמה נטועה בהם, וגם אם אנחנו לא אנשי אדמה - אנחנו מוצאים את עצמנו שם איתם, שמחים בשמחתם, דואגים איתם וכואבים את כאבם. ואת התגובות שלהם, והרגשות שלהם - אנחנו מכירים היטב. הם גם שלנו. 

"אבל היה בה משהו שהיה חלק ממנו וגם כשהיא הרגיזה אותו ודחתה אותו וסירבה לקבל את הרעיונות שלו ולפעמים גם העליבה אותו בהתנשאות שלה מול אנשים אחרים או מול הילדים, הוא ידע שהיא בקבוצה שלו, ..." עמ' 156

הספר כתוב כל כך יפה, שהתקשיתי להחליט מה לצטט ולהניח פה לפניכם ומה להשאיר לכם לקרוא לבד. ולמרות שיש בו לא מעט הומור, פה ושם גם בצבצו דמעות. ממליצה מאד מאד.