חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות איריס אליה כהן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות איריס אליה כהן. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 21 באוקטובר 2026

מכתוב החדש - איריס אליה כהן

 

Maktoub - Iris Eliya Cohen
הוצאת פרדס אלטנוילנד, 2026, 388 עמודים מודפסים
נקרא באפליקציית עברית 

הספר מתחיל בתיאור חלום מאד מוחשי שהגיבורה, עירית, חולמת. היא חולמת על עץ התאַנָה שלה, שהיא שולחת יד אליו והיד חוזרת מלאה בתאנים עגלגלות ודשנות, מוארות ואפופות הילה.  "זה לא סתם עץ, זו תאנה. זאת התאנה שלי!"
היא צונחת מהחלום הזה אל שיגרה אפורה משהו.  לידה ישן אריק בעלה האהוב, אבל היא מתגעגעת אליו, אל מי שהיה עבורה מאז ימי הלימודים באוניברסיטה של שניהם. והיום זהו יום ההולדת שלה.

זהו סיפור של אהבה גדולה, אהבה סימביוטית, תואַם מדהים בין עירית לבין אריק, שבנוי על שוני מובחן באופיים של השניים, של אופן חינוכם האחר זה מזה, של השתרגות של ענפיהם זה בזה, תוך גידול שלושה ילדים. 
עירית היא הבת הבכורה במשפחתה. משפחה מזרחית המתגוררת בין הואדיות של חיפה של לפני 40 שנה. האב אהוב עליה מאד ומרעיף עליה את סיפורי ילדותו המתנגנים בעברית ובערבית. הילדה מתביישת בזה שאביה דובר ערבית. היא מאד רוצה להיות אחרת, מתכחשת לח' ולע', שחבריה דווקא מתעקשים לחלץ מפיה כדי לזלזל בה ובמשפחתה. היא גדלה בתחושה שהיא לא מספיק טובה בסביבתה, אבל אביה הוא הדמות המחזקת אותה ויש לו תמיד משפטים יפהפיים באמתחתו: "עצים הם התפילה של האדמה, הם הדרך של האדמה להתפלל". וגם: "כל בית שיש בו תאנה - שורה בו ברכה." אביה נעלם מחייה בגיל צעיר. היא מבכה את לכתו יחד עם המשפחה המסועפת שלה.
 
עירית מתבגרת ולומדת באוניברסיטה העברית בירושלים. היא גרה עם שותפות ועובדת קשה למחייתה. כאן היא פוגשת את אריק שמתאהב בה והם נישאים. הם בונים בית עם חצר גדולה ויש להם גנן ערבי, אחסאן שמו. הוא גר בכפר ערבי עם משפחתו הקטנה. עירית ואחסאן מתקרבים דרך הטיפול בגינה, יש ביניהם ידידות גדלה והולכת, נשענת על סיפורי העם של הגנן, המתובלת בעברית וערבית. זה מחזיר אותה אל ילדותה, אל הסיפורים של אביה האהוב. "לתאנה אין דרישות, הוא אומר לו, היא לא צריכה דשן, לא צריכה חיסונים - כשהוא מדבר, נדמה לי שאני שומעת את אבי, ואני מבינה שהקול שלו שתי טיפות מים הקול של אבא שלי. באותו הרגע כאילו נחלץ מגופי רגש עקוד שלכוד בסבך עשרות שנים..."
ואז הרגש הזה מגיע למקומות אחרים, פחות רצויים לה, אבל, נראה שהעניין מַכּתוּב. וזה משפיע עליה גופנית. גם זה מכתוב, רגשי האשם שמלווים אותה, והתגובה של ילדתה של עירית - הכל כתוב מלמעלה. שכר ועונש. כשאריק כועס על עירית הוא פוגע בתאנה שלה.

עץ התאנה של עירית מלווה את הספר כמו מנגינת רקע. הרגשות המלווים את הקשר של עירית אל העץ האהוב עליה מרחפים מלמעלה לכל אורך הדרך. זהו רגש של תשוקה, שמיתרגמת גם לתשוקה גופנית, המתוארת בספר בצורה ציורית ויפה. גם ההאבקה של התאנה, על ידי צרעת התאנה, היא סוג של תשוקה ואהבה והיא מתוארת כל כך יפה כאן.  

זהו ספר יפהפה. הוא מצוייר במכחול של עברית מצטלצלת, והוא נקרא בשטף. עולות בו שאלות חברתיות וגם פוליטיות, רגשות של בני משפחה, כל כך שונים זה מזה, והסוף פתוח, כך שהקורא נשאר מהורהר ונושא את העלילה איתו עוד ועוד. יופי של ספר. כדאי מאד.

יום ראשון, 22 ביולי 2018

גבר אישה ציפור - איריס אליה כהן


גבר אישה ציפור
איריס אליה כהן 
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד 315 עמודים

הספר הזה נראה עכשיו כמו מניפה. הוא מלא בסימניות של מקומות בו שאני רוצה לשוב אליהם, בעיקר מפני שיש בהם אבני חן מילוליות שארצה לקחת אלי למשמרת. הכתיבה כאן היא פיוטית ובוטה כאחד. הצרוף הזה מכה בך ברוך ובעוז בו זמנית וזה מיוחד מאד בעיני.

לפני כמה שנים חלמתי על עופר. הוא הגיע אלי שכוב על מיטה-אלונקה כזאת, והיה בלי פנים. אמא שלי משכה אותו מהמיטה וכאילו הצילה אותו. הוא הסתכל עלי ממרום גובהו, חייך אלי בחיוך הטוב הזה שהיה לו תמיד, ואמר לי, "את רואה, חזרתי, אני אבוא מידי פעם". לפעמים השִיבה של איש אהוב שנעלם מחיינו מלווה בציפור. לפעמים לא. אבל הם מבליחים אלינו גם כשאינם. והציפורים... גם?
אבל הסיפור הוא לא על זה. אם כי, זה חלק לא קטן ממנו. זהו סיפור על ילדה-אשה-ואם - דליה, הגיבורה,  ועל גבר -  יואל. הם מכירים זה את זה - שני ילדים שחומים מהכפר - כבר בגן הילדים, כשיואל מגיע לגן לאחר תחילת השנה ודליה מזהה בו משהו שמחבר אותה אליו בקשר סימביוטי. הם נאלצים להיפרד בגלל מעבר דירה של משפחתו של יואל ונפגשים שוב בגיל 12. שוב נפרדים וחוזרים ונפגשים בגיל בוגר, כשיואל הוא כבר היסטוריון מוכר ומכובד, ודליה גרושה, כותבת ספר ביכורים מצליח והיא אֵם למָתִּי. הפרידות האלה כואבות לדליה כמו פצע. מן הפגישה הראשונה הוא כאילו חלק מהדי-אן-איי שלה והיא מתגעגעת אליו גם כשהוא לידה. הציפורים מעטרות את הסיפור ומובאות בהקשרים שונים, לדעתי, גם לקישוט. 
יואל הוא סגור, רציונלי, מתקשה להביע רגשות, טיפוס פרקטי כזה. דליה מלאת רגש. היא מדבְרֶרֶת את רגשותיה, ובמידה רבה חובקת את העקרות הרגשית שלו, ומנסה להפריח אותה. הרבה מזה מפוענח, מוגדר ומוזַן בעזרת המין ביניהם.

כמה ציטטות שאהבתי במיוחד:
"אם קיימים שלושה סוגים של עקשנות - מטופשת, חירשת ומתריסה - הרי שיואל זכה לקבל את כל השלושה." עמ' 58
"והיא ידעה בודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי-שם, אי-פעם בעבר. מתי? מזמן. לפני שנים. לפני שהם נולדו. לפני אלפי זריחות, לפני אלפי עצים ונהרות וגלגולים, היו שני רסיסי שרף דבוקים אל סדק גזע עץ, או שני טללים בפי גבעול, או שתי כנפיים של אותה ציפור. 
דמו בנפשכם שיש כאן ילד וילדה צפור." עמ' 65. (במקור מופיע מנוקד).
"באותה עת היה מניינם של האנשים שהחזיקו ברכב פרטי בארץ שקול למספר הדמוקרטים במפלגה הבולשביקית, נחלתם של העשירון העליון ועוד נקודה עשרונית אחת צפונה. " עמ' 127

בעמוד 304 מסופר שדליה מגיעה אל ביתו של יואל. כבר בכניסה לכפר היא רואה שנעלמו שני עצי אקליפטוס מפוארים - סמי וסוסו שמם - שהיו שם. גם זה השיב אותי לשנים שעברו. בחצר בית ילדותי גדלו לתפארה שני עצי אורן. היה מעין הסכם בין הורי לבין השכנים שבבית מאחור שהיו גם חברים טובים, שאצלנו יהיו עצי נוי וצל ואצלם - עצי פרי. מידי פעם, בכל זאת,  גדלו אצלנו על הדשא אורניות. יום אחד הגיעו המוני אנפות אל שני העצים, וקבעו שם את מעונם. הם הציפו את החצר שלנו ושל שכנינו בלשלשת לבנה שחנקה את הפרחים והצמחים היפים בגינות, ולכלכה את השבילים. הרעש שהקימו האנפות החריש את השלווה בשכונה. אנשי החברה להגנת הטבע אמרו שאין מה לעשות, על האורנים ללכת. זוכרת כמה כאב לי לראות את החֶסֶר. היום אחי הצעיר גר בבית הזה, והגדמים עדיין שם, מספרים את סיפור ילדותנו המוצלת בנגב החם. 

 תראו את הטריילר הזה לספר. יפה, נכון? גם מזמין. אני מודה לאיריס. על הספר הזה ועליה.