ברגע אחד - סוזן רדפרן

In An Instant - Suzanne Redfearn

מאנגלית: רחל פן

 הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2024, 349 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית LIBBY

זהו אחד מהספרים האלה שאני מכנה "בלתי עזיבים". הייתי באמצע ספר אחר שהתחלתי, אבל הוא נדחף וזהו. זהו ספר המבוסס על מקרה אמיתי שקרה כשהסופרת היתה בת 8. ממליצה לכם, לפיכך, לא לדלג גם על הערת המחברת. 

פין מילר ועוד עשרה בני משפחה וחברים נוסעים ביחד בשלג, בדרך מפותלת וצרה, כשצבי לפתע עומד בדרכם. הם לא פוגעים בו, אבל במהלך הניסיון להימנע מזה הם מִדּרדרים לתהום מושלגת. אין תקשורת, אין כמעט אוכל ואין מים, והקור מקפיא. מתחיל מסע הישרדות. פין, המספרת, היא נערה יפה ומיוחדת בת 16. חברתה הטובה, מו (מורין) נוסעת איתם. משפחתה הרחבה של פין נמצאת כאן, כולל הכלב שלהם, וגם טרמפיסט צעיר שנקרה בדרכם.

הספר מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מסופר על מה שקורה עד התאונה ובמהלכה, ובשני - מה שקורה לאחר מכן. בכל אחד מהחלקים פוגשים את מי שהיה באותו אירוע מטלטל, עומדים על אופיו ומחשבותיו, ותוהים מה הניע אותו לפעול כפי שפעל. נוצר מתח. אחד עשר אנשים היו מעורבים בתאונה הקטלנית הזו, ולכל אחד היה חלק במה שקרה מיד אחרי התאונה. אפילו לכלב. הספר כמו נקרא מעצמו. יש מתח בקטע ההישרדותי, מי ישרוד, מי לא. יש מי שאולי ינצל אחרים בשביל לשרוד, בשביל להקל על הקושי. ואולי יש מי שדווקא יציל אחרים תוך התעלמות מקשייו שלו. אי אפשר שלא לחשוב מה היינו עושים בסיטואציות כאלה. 

זהו סיפור של בחירות. ההתלבטויות שלפניהן, והמסקנות בעקבותיהן. לפעמים, אתם יודעים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תקועים לכל החיים על קו המשווה. 

בחלק השני של הספר מתוודע הקורא למה שעובר לכל אחד מהאנשים האלה בראש, תוך פיתולים מרתקים בעלילה. גם כאן, הניתוח הריגשי, הפסיכולוגי, גרם לי לחשוב מה הייתי עושה בסיטואציה הזאת. 

במרחקים שונים של זמן, כל אחד מהם צריך לחיות עם ההחלטה שקיבל תוך כדי האסון. מאד לא פשוט. השיקום הגופני לא קל. יש דברים שנראים חיצונית וצריך להתמודד אותם, עם הכאבים שהם גורמים, ויש פציעות טראומטיות בנפש, שגם איתן צריך ללמוד לחיות לטוב או לרע.

"חרטה היא רגש שקשה לחיות איתו, אי אפשר להתרחק ממנו, מפני שמה שנעשה, נעשה. רק אשליה יכולה להגן עלייך מפניו, לשנות איכשהו את ההיסטוריה למשהו שקל יותר לקבל, ואמא שלי לא מסוגלת להשלות את עצמה." עמ' 78

"הכישרון הגדול ביותר שלה הוא להכיר אנשים, יכולת מדהימה לקלוט מהות של אדם כמו כלב ציד. בעוד ששאר העולם ראה מה שהוא רצה לראות כשהביט בקלואי, מו ראתה את האמת, ואז, וזה חשוב יותר, היא רקחה את התכנית המושלמת להציל אותה." עמ' 180 

"זה שונה אצל כל אחד - לאחדים... יש אומץ לב מוסרי יותר מאשר לאחרים - אבל אולי אצל כל אחד מאיתנו יש אינסטינקט בסיסי לשימור עצמי. תכונה פראית, שכאשר היא עומדת למבחן היא גורמת לנו לעשות דברים שמעולם לא האמנו שאנחנו מסוגלים לעשות." עמ' 217

"כולנו חרקים, אבל אני גחלילית" עמ' 278. (זה ציטוט משל צ'רצ'יל שמופיע בספר. לא יכולתי להשאיר את זה שם בלי להביא אליכם.)

הספר לא נתן לי מנוח עד שסיימתי אותו. ברקע היה כל הזמן הספר ההוא שכמעט נזנח, אבל זה שכאן נשף בעורפי. הכתיבה חכמה, מסחררת, מרתקת, יש גם הומור חביב. אולי לא כל אחד יאהב את שפע הדמויות, אבל לדידי, זה מוסיף עומק לעלילה. המספרת בגוף ראשון רואה דברים מקרוב מאד, מבפנים, למרות ריחוק מסויים שיש לה מהאירוע. כמו שאנחנו היינו רוצים להיות שם, כמו זבוב על הקיר. ההתרחשויות בעלילה רודפות אחת את השנייה ובאמת, קשה לעזוב. אהבתי מאד מאד.

  

  

  

  

   

  

שם פרפרים עפים - סוזן רדפרן

Where Butterflies Wander - Suzanne Redfearn

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2025, 312 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית 

 זה מהספרים האלה שלא ממש אפשר לעזוב, אבל גם לא רוצים שייגמרו. מכירים כאלה? גם הזלתי וטפטפתי לא מעט, אבל מין בכי טוב כזה, של הספר הנכון. יכול להיות שהוא הגיע אלי במין תקופה רגשנית שכזאת, אבל נראה לי שכאן ועכשיו, בכי הוא חלק מהיום יום שלנו. 

הסיפור, בקצרה, הוא סיפורן של משפחת אֶגיד, המתמודדת עם בעייה כלכלית קשה ועם פרידה כואבת, ושל דווינה שגרה בשכנות.

דווינה היתה אחות חיילת במלחמה ונפצעה קשה. פניה המצולקות מפחידות. היא ידועה בשם "מכשפת הנהר", ולמרות ההירתעות ממראיה, אוהבים אותה אנשי העיירה בזכות רצונה ויכולתה לסייע רפואית לאנשים שם. היא גרה בבקתה ליד הנהר וחיה חיים פשוטים, עצמאיים, מנהלת סוג של משק אוטרקי משלה. הבקתה ניתנה לה על ידי מי שהיה קולונל בצבא, והציל אותה כשחזרה למקום לאחר המלחמה. בתחילת הספר כותבת אשתו של הקולונל שנפטרה מכתב לדווינה כשהיא על ערש דווי, וחותמת: אמא.

"הוא נראה חשוב - הרבה גברים ונשים במדים מקיפים אותו, והוא תמיד במרכז. באחד מהם הוא נראה פוסע מול הרבה חיילים עם אקדחים מחוברים לחגורות שלהם ורובים תלויים על הכתפיים. העיניים שלהם דבוקות אליו והפה שלו פתוח כאילו צילמו אותו באמצע משפט. אני שואלת את עצמי מה הוא אמר וחושבת כמה זה בוודאי קשה למצוא את המילים שיובילו אנשים להילחם." 

העלילה מתרחשת באחוזה שבה מתגוררת משפחתה של מארי, שהיא נכדתו של הקולונל. שם נמצאת גם הבקתה בה מתגוררת דווינה. אסון משפחתי, יחד עם מצב כלכלי קשה גורם להם לקבל החלטה גורלית לגבי דווינה. הם מתכננים למכור את הנכס לאחר שישפצו אותו, ולעקור להמפשייר, כדי לנסות התחלה חדש, וכדי לנסות ולהתגבר על האבל. דווינה תיאלץ למצוא לה בית אחר. 

הקונפליקט בין דווינה למארי מפעפע במשפחה כולה. מארי, בעלה לואי, וילדיה - האנה, ברנדון ופן - לכל אחד מהם יש עמדה משלו. זה מגיע למצבי קיצון ולפיצוץ שכואב לכל מי שהדבר נוגע בו. הקורא מוצא את עצמו מצדד בכל אחת מהדמויות. 

הספר כבש אותי. אהבתי את הרגישות, את החוכמה בתקשורת הבינאישית, גם זו שהיא ללא מילים. הספר מחולק לפרקים קצרים כאשר כל אחד מהם מסופר מפי אחת הדמויות. אני מחבבת את התמונה הרחבה שכתיבה כזאת מאפשרת. ה"מכשפה" רוקחת שיקויים אבל אלה מבוססים, מבחינת האמינות שלהם, על רפואה עממית, שלוותה כנראה בסיפורי עם שאולי סופרו שם בניו אינגלנד. ויש משמעות יפה לפרפרים. 

זה ספר עצוב ונוגע ללב, יש בו תיאורים יפים והתפתחות יפה של העלילה. סיפור טוב. 

וחוץ מזה, הכריכה שלנו יפה יותר. נכון?

מומלץ מאד. 

  

צללי ברלין - דיוויד גילהם

Shadows of Berlin - David R. Gillham

מאנגלית: עידית שורר

הוצאת מטר, 2025, 447 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית עברית

הזמנתי את הספר הזה בגלל גילהם, בגלל עיר הנשים שלו שזכור לי כספר מצויין ביותר. גם הספר הזה לא קל לעיכול, וגם הוא מצויין בעיני. הוא כתוב נהדר ולמרות שיש קפיצות בזמנים והעלילה מטלטלת ויש בה לא מעט תיאורים קשים, אי אפשר להניח אותו מהיד.

הסיפור קורה בשתי זירות, האחת - בברלין של מלחמת העולם השנייה, השנייה בניו יורק, לאחר המלחמה. הזירה האחת מאירה את השניה. רוחל, רשקה, היא ביתה של לוויניה מורגנשטרן, הציירת המפורסמת, ואחייניתו של פאטער פריץ, שהוא אחיה של אימה, והסוכן של האמנות שלה. בספר כתובה אימה של רוחל,  בהטייה - אמא - בכל מקום שבו היא מופיעה. זו צורת כתיבה שמדגישה את היותה של האם אישה חזקה, משפיעה, מכובדת, אך גם מרוחקת.

לילדה הזאת קוראים עכשיו רייצ'ל. היא גרה בניו יורק עם בעלה, אֶרון, שאוהב אותה מאד, אבל מתקשה להבין אותה, את מה שעברה בילדותה בברלין, את התנהגותה, את מעשיה. הוא היה רוצה שתהיה כמו נשים רבות אחרות בסביבתו: עקרת בית טובה המטפחת את הבית ואת בעלה, ומטפלת בילדים שיוולדו להם. רייצ'ל מנסה לנהל את חייה טוב ככל שניתן, אך אמא מופיעה פתאום מול עיניה בכל מיני הזדמנויות וגם ילדה אחת, שקטה, עם צמה וכובע ברט אדום. הן מפעילות אותה בצורה שאין לה שליטה עליה.

אֶרון בא ממשפחה יהודית פשוטה, יש לו בן דוד נשוי עם ילדים, שהוא ביחסי אהבה-שנאה, וגם קנאה, עימו. יש לו אחות שגם איתה הוא מסוכסך אך גם אוהב אותה ודואג לה. יש לו גם אם נוכחת. מנטליות יהודית, אווירת ברוקלין. הוא עובד עד מאוחר בלילות במסעדה של קרוב משפחה. 

זה מתחיל ב"המקרה" שקרה לה שבעבודתה בחנות חשובה, כשהפילה חפץ שביר ואיבדה את הכרתה. בגלל "המקרה" היא אושפזה בכפייה ומאז ששוחררה מבית החולים היא מטופלת ע"י הפסיכיאטר שבעלה מתקשה לומר את שמו ואת מקצועו, את תפקידו בטיפול של אשתו. 

גם ארון, גם פאטער פריץ וגם הפסיכיאטר יודעים שרייצ'ל מאד מוכשרת ומסוגלת לצייר ברמה גאונית, אולי אף ברמה של אימה, אך היא נמנעת מלצייר שמא תיחשף בציור אשמתה, הרעל בנשמתה, מה שגרם לה לעשות בנערותה בברלין מעשה אותו היא מכמינה בנפשה.

יש אישה אחת, אנגליקה רוזן, שידעה על הסודות שרייצ'ל מסתירה, זו שהיתה המוזה של אמא, האישה עם השיער האדום. אמא ציירה אותה בתמונה שחקוקה בנפשה של הילדה מתמיד.

""אתה יודע, אמא שלי אמרה לי, שכל אמן קולל בלידה." ועכשיו אמא מופיעה כדי להתערב. שוב פעם הדמיון שלך. אף פעם לא אמרתי דבר כזה. "אמא שלי חשבה שכדאי לי להיות אחת 'הכבשים', כפי שהיא קראה להן. כבשה פשוטה שתמצא לה גבר פשוט ותתחתן בנישואים פשוטים." 

ואת רואה? זה היה נכון.

"אבל גם גברים הם קללה, היא אמרה."

"גם זה נכון," אמה מסכימה. "גם גברים וגם ילדים."" עמ' 169

""אז תכריחי אותם לדעת. אל תהיי אדיבה כזאת. אל תיתני להם לבחור. תכריחי אותם לפתוח את העיניים. תלמדי את העולם במכחול שלך... את חושבת שלעולם לא אכפת? תעשי שיהיה לו אכפת. את חושבת שהעולם לא זוכר? תכריחי אותו לזכור. זה מה שאני אומר לך," הפעטער אומר. " תני לכשרון שלך לעבוד."" עמ' 483

"רייצ'ל מניחה שזה התירוץ של נעמי להימלט לרגע ומהנהנת. אבל כשרייצ'ל חוזרת לשולחן, היא לא מצליחה להתגבר על עצמה ומתרכזת בלחמניות המונחות בסלסילה ושוקלת אם תצליח להגניב אחת מהן אל כיס הסוודר שלה. אחת תספיק. רק כדי לדעת שהיא לא תרעב. לא תרעב יותר לעולם. רק לחמניה, זה הכול..." עמ' 623

יש בספר הרבה ביטויים ביידיש ובגרמנית, ולמרות שאני לומדת גרמנית כבר שנתיים, והורי דיברו גרמנית כשלא רצו שאני ואחַי נבין, הבנתי רק חלק מהמילים ששובצו פה ושם לאורך הספר. היו פעמים שזה פגם לי ברצף הקריאה. לאחר שכתבתי את זה, אני אומרת לכם שזהו ספר שכתוב מצויין. הסיפור חזק. עוצמתי מאד. חשוב שיסופר, ויוצפו דברים בו, שכבר אין רבים מאלה שחוו אותם, ונמצאים איתנו כאן כדי להאיר. יש לא מעט קטעים בספר שבהם הקורא.ת חייב.ת להיצמד אליו ולא לעזוב, ולא משנה אילו דברים חשובים יותר מונחים לפתחו.ה. הציור שעומד במרכז העלילה נקרא חי כל כך, בצבעים הלוהבים שלו, שנדמה כאילו הוא מוצג ממש כאן. 

תקראו. כדאי מאד. 

 

 

  

 

בלובירד - ג'נבייב גרהאם

 

Bluebird - Genevieve Hraham

מאנגלית: יערית טאובר

הוצאת תכלת, 2024, 349 עמודים מודפסים 

כולל אילן יוחסין, מכתב לקוראים, מקורות ותודות.

לכאורה, זהו רומן היסטורי כמו שאנחנו מכירים מרבי מכר רבים. בכריכה יש אישה צעירה בגבה אלינו, לפניה שדה חיטה ויער ירוק, שמיים קודרים. יש מלחמה, יש פצועים, יש סודות שאסור לספר. יש סיפור משפחתי. יש גם מתח, וכמובן גם סיפור אהבה. 

אבל מכאן והלאה הוא אחר. יש בספר הזה הרבה יותר. 

זהו הספר העשירי של הסופרת הפורה הזאת. הסנונית הראשונה שמתורגמת לעברית. בכלל, אין כאן הרבה ספרים שבאים אלינו מקנדה ואני מקווה שיתרגמו עוד, כי זהו מה שנקרא ספר מהפך דפים. הוא כמו נקרא מעצמו. 

בלובירדז היה כינוי שניתן ע"י חיילים לאחיות קנדיות שטיפלו בפצועי מלחמת העולם הראשונה בחזית. הוא ניתן להן על שום המדים שלבשו, שמלות כחולות ושביסים לבנים, שאתם רואים פה בתמונה הפסטורלית שבכריכה של הספר. כל ההוצאות שהדפיסו אותו בחרו באותה תמונה, למרות ששדה החיטה הזה, ובכן ... הוא מסיפור אחר. 

בתחילת הספר ובסופו יש סיפור מסגרת, ובו מה שקורה בהווה. קייסי עובדת כעוזרת אוצרת במוזיאון היסטורי חשוב מאד בווינדזור, בחבל אונטריו שבקנדה. היא כבר מתכוננת לסגור וללכת הביתה כשלפתע מופיע בדלת איש יפה ומטונף שמראה לה בקבוק יין שמצא, שהיה טמון בתוך קיר בבית שהוא משפץ. קייסי מכירה את הבית הזה מסיפורי הילדות שלה והתעלומה בוערת בעצמותיה. 

עכשיו אנחנו מגיעים לסיפור העיקרי פה. אדל, אחות במלחמת העולם הראשונה מטפלת בפצועים, ובמיוחד באחד, ג'רי ביילי. אחיו, ג'ון, מביא אותו אל חדר הטיפולים שלה, לאחר שנפצע במהלך חפירת מנהרות במלחמה. ג'רי פצוע בפניו, יש לו צלקות שמעטרות אותן. תוך כדי הקראת ספר, מתפתח קשר חם ועדין ביניהם. אדל מטפלת בו עד שהוא מבריא מספיק בשביל לחזור לקרבות. לאחר המלחמה אדל חוזרת הביתה, לווינדזור, ועובדת כאחות אצל רופא מקומי. גם ג'רי חוזר לשם והם מחפשים ללא הצלחה זה את זו. זוהי תקופת היובש, שבה אסור היה למכור ולשווק אלכוהול. ג'רי וג'ון מבריחים ויסקי שהם מייצרים בעצמם, בעקבות מורשתו של אביהם. הם מסתכנים בכך גם מהמשטרה אך גם, ובעיקר, על ידי מי שנעשה בהיעדרם ראש הכנופיות של המבריחים במקום, ארני ווילובי, יריבם מילדות. 

סיפורן של הבלובירדז, האחיות שבאו לטפל בפצועי המלחמה מתואר כאן בצורה מרגשת. סיפורה של תקופת היובש הסוערת והאלימה, של שנות העשרים במאה הקודמת לא היה ממש מוכר לי, והוא מרתק. במכתב לקוראים מעשירה הסופרת את הידע שלנו בהמון פרטים מעניינים על התקופה הזו. הסופרת ערכה כאן מחקר רציני ומעמיק לטובת הספר ולטובתנו. (אגב, מציעה לכם לא לקפוץ אל החלקים האלה שבסוף הספר לפני שאתם מסיימים את הקריאה. רק מזהירה. אנחנו הרי לא אוהבים ספוילרים, נכון?)

הקשר המורכב בין הדמויות מתואר בצורה נהדרת. בסיפור האהבה של אדל וג'רי, יש נפילות קלות לקיטש, אבל אפשר לבלוע את הצפרדע הזאת כי הסיפור, כאמור, זורם, מרתק ומצויין. 

מומלץ מאד. 

  

נראה בסדר מבחוץ - איילת פרטוש עבו

Untarnished - Ayelet Partush Abbou

עריכה: מירי רוזובסקי

הוצאת שתיים, 2024, 240 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

"וכך יצא שנשארתי עם אבא פחות לילות בהשוואה לשחר, עידו ואמא, והגעתי בעיקר להחלפת המשמרת בבוקר. כך גם יכולתי להחליף מילה או שתיים עם הרופאים הבכירים בבוקר ולעדכן את יתר בני המשפחה שהשפה הרפואית היתה זרה עבורם. אלא שלא הבאתי בחשבון את הזרות שבחיבור השפה הרפואית ביני לביני בכל מה שקשור לאבא." 

ענבל היא רופאה מתמחה שעסוקה בלימודים מפרכים לקראת הפיכתה לרופאה בכירה. היא נשואה לדרור ואם לשלושה ילדים. היא אחותם של שחר ועידו, היא ביתה של נורית אבל יותר מכל היא קשורה בקשר נפש לשלומי, אביה. 

שלומי הוא מנהל מוסך, מקצוען לעילא, שנושא בחובו טראומה קשה ממלחמת יום הכיפורים, שם היה מוצב כחייל בגולני, שיחד עם חבריו לחם על כיבוש החרמון. 

איילת פרטוש עבו נכנסת ללב המאפליה השוכנת בנפשו של אביה, שמבחוץ הוא איש חזק וכל-יכול, אבל בפנים יש פצע שלא הגליד, שהוליד עם הזמן סרטן גרורתי בגופו. אביה החזק והבלתי מנוצח מבחוץ  של ענבל, פתאום זקוק לה. הוא מנסה מאד לסרב לעזרה, שומר מכל משמר על סודו, ומקפיד להחזיר אותה למחויבויותיה האחרות כלפי בעלה וילדיה.  כי מול ההתמודדות המקצועית של ענבל הרופאה במחלת הסרטן של שלומי, יש את ענבל הרעיה והאם, שבעלה וילדיה זקוקים לה ומנסים להגיע אליה, לא תמיד בהצלחה. היא מאשימה את עצמה, נתונה במצב מתסכל של חוסר, שאי אפשר להצליח בו. 

כרופאה פוגשת ענבל חולים רבים, מטפלת בהם בכלים המקצועיים שלה, ויודעת מה לעשות ומה לומר. אבל מול אביה היא חווה את המקום חסר האונים של מטופליה ומשפחותיהם.   

"ועכשיו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המילים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר. שלמרות שחשבתי שזו הדרך הנכונה לספר, להנחית את הגרזן באבחה חדה ולא להשאיר מקום לספק, עכשיו הבנתי שאין שום דרך נכונה לספר."

הספר כתוב פעם מפיה של ענבל:  "ועכשיו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המילים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר. שלמרות שחשבתי שזו הדרך הנכונה לספר, להנחית את הגרזן באבחה חדה ולא להשאיר מקום לספק, עכשיו הבנתי שאין שום דרך נכונה לספר."

ופעם מפיו של שלומי: "בבוקר אני יוצא ראשון מהבית. לפני שההורים יראו לי את העיניים של הלילה. אם יהיה לי מספיק מזל אני אתעייף מספיק כדי שלא אצליח אפילו לחלום בלילה הבא."

הספר נשען על מחקר ויומן מלחמה על אנשי הגדוד, תוך איזכור שמות אמיתיים של מי שנטל חלק בקרב ההוא - חיילים ומפקדים שהיו עם אביה של המחברת. הספר הגיע אלי לקראת יום כיפור, ולמרות הקושי האישי שלי לקרוא, מחד על מלחמת יום הכיפורים שאחי ורבים מחברי הטובים איבדו בה את חייהם, ומאידך על ההתמודדות עם מחלת הסרטן - הספר זרם וקלח במהירות. הוא כתוב מעניין ורגיש, וגרם לי לדמוע לא פעם. הוא מציג באופן שלא פגשתי עד כה בספרות, את ההתמודדות של רופאים מן הצד השני - זה של החולים - וכן את  עומק ההתמודדות של הלומי הקרב שמנסים בהצלחה חלקית בלבד, להציג תדמית חזקה ושלמה של גברים שמשפחתם יכולה להישען עליהם. 

 מומלץ מאד. 

איך ללטף קיפוד - מור אסאל

 How to Caress a Hedghog - Mor Asael

הוצאת נופך ספרים, 2020, 297 עמודים

לפני הכל אהבתי את הכריכה המינימליסטית. איצטרובלים חביבים עלי מאז ומתמיד בגלל עצי האורן שליוו את ילדותי. כאן יש איצטרובל מושלם, והוא מזכיר קיפוד יפהפה. אהבתי גם את הפורמט המיוחד של הספר.

נוגה, גיבורת הספר, נשואה  לברק ואם לצליל המתבגרת ולשי שעוד מעט גם הוא. יש להם כלבה, ברטה. לנוגה היה חבר, בן זוג, נפש אחות - אוהַד. האהבה ביניהם היתה עצומה ובונה, למרות ואולי בשל השוני באופייהם. שנים רבות אחר כך, כשנוגה חיה עם משפחתה בבית גדול ומואר, ועובדת ויוצרת כקרמיקאית ומדריכה, היא מגיעה לתחנת רכבת ופתאום היא רואה את אוהד. היא לא בטוחה שזה אמנם הוא, אבל לפתע מוצף בה כל מה שהרגישה כלפיו, מה שהיה ומה שהוחמץ, ומערער אותה כליל.

פרקי הספר נעים בין אז ועכשיו. נוגה היא בת קיבוץ על כל מה שמשתמע מזה: לינה משפחתית, אחר צהרים לחוץ, קשר די רופף של הילדים וההורים, תקשורת מפוספסת והמון תסכולים שנובעים מזה. בהמשך, התבגרות בקיבוץ שיתופי עם חבֵרָה ביחסי אהבה/שנאה, עישון, סמים ומסיבות, והמון כעס. זה גרם לנוגה לגדל כמה קוצים ולהתכנס אל עצמה. 

אוהד היה תיקון. 

בשירות הצבאי שלה כפקידת לשכה הכירה נוגה חיים אחרים, ונכנסה למעגל חדש שגרם לה לעשות מעשים שישנו את חייה. היא מתמלאת באשמה, ומלקה את עצמה. כך, עם הפצעים החדשים האלה גדלים בה קוצים נוספים, עד שעם השחרור והחזרה לקיבוץ קורה מה שגורם לה להתקפד כליל. היא עושה בחירות משמעותיות כלאחר יד, ממשיכה את חייה תוך התפשרות, תוך התנהלות נמנעת, תוך קבלת מה שקורה איתה ובניהול שיגרה רופפת, מעל פני המים. ואז היא מתחילה לחוות התקפי חרדה. באחד מאלה, כשהיא מרגישה שמישהו הולך בלילה מחוץ לביתה, מתברר שיש מחוץ לבית קיפוד. הקיפוד הופך לבן בית במשפחה, כמו ברטה. יש לא מעט רגעים בהם הקיפוד משקף את נוגה.

הספר מאד קריא. כבר בדף הראשון היה לי ברור שלא אוכל לעזוב אותו ליותר מכמה שעות. הוא משאיר בך טעם לעוד. אני ממשיכה לחשוב מה תהיינה ההחלטות של נוגה מהנקודה שבה הסתיים הספר ואיך ייראו חייה. לא פעם התרגשתי ואפילו התלחלחו עיני במהלך הקריאה ונקשרתי עד מאד למשפחה הזו, ובמיוחד לנוגה.

[הקשר עם ההורים בקיבוץ עם לינה משותפת, זרק אותי אל אחי הגדול שהיה מתעורר בלילה, מתהלך בחדר הילדים ומעיר אותם. אמרו שהוא סהרורי, והמטפלת מצאה שיטה: היא הניחה סמרטוט רטוב ליד מיטתו, הוא התעורר וחזר למיטה. הורי מאד התפעלו מזה אז. היום, כשאי אפשר לדבר על זה עם אף אחד משלושתם -  זה כואב.]

גיליתי בספרייה ספרי הדרכה להורים של מור אסאל. לא הכרתי אותם. אין ספק שהידע והרגישות המקצועיים שלה בתחום הזה באים לידי ביטוי כאן בספר. מאד מחכה לעוד פרוזה משלה. וכמובן, מאד ממליצה.

 

לרגל הנסיבות - רוית ראופמן

הוצאת כנרת זמורה דביר, 2019, 319 עמ', נקרא באפליקציית Libby.

הספר הזה הגיע לספרייה וכאילו עבר מעלי, לא ברור לי למה. הוא התחיל לסקרן אותי בין כל הספרים שכספרנית עוברים תחת ידי, כשקבוצת קוראים, שחבריה קוראים בספרייה שלי - התחילה להתעניין בו. ואז גם היתה המלצה מיוחדת וחד משמעית של רַעיָה. אז נרשמתי בתור לקריאה באפליקציה הדיגיטלית. שמתי לב שתוך כדי קריאה אני מרבה להשתמש בסימניות, צילומי מסך והדגשות במקומות שונים בספר. הגיע שלב שבו לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלקרוא את הטקסט היפהפה הזה ברצף, בלי לעצור. עכשיו, זה בהחלט לא ספר קליל, והקריאה בו מצריכה ריכוז. אתה מוצא את עצמך מהורהר ונזכר בפינות יקרות מהבית שלך, מהמשפחה שלך, מהמילים ששייכות לבַנֶיהַ, ושמישהו מבחוץ לא יבין. כאן קוראים לזה "שפת האם". 

"שמתי לב שהתגעגעתי לשפת האם שמזמן לא דיברתי בה. שכיף לי לדבר בה איתו." עמ' 185

נוגה גלובר היא פסיכולוגית קלינית, ובהתחלת הספר, אימה הקשישה רותי, מועדת במקלחת (או בלשונה: "משתטחת פרקדן"). נוגה נוסעת אליה מייד, אבל אז היא מקבלת שיחת טלפון המודיעה לה כי מטופלת שלה, אדווה, נערה מסובכת ומורכבת, ניסתה להתאבד. היא מסתובבת בסיבוב פרסה חד ומפספסת את הביקור החשוב מאד אצל אימה. בהמשך יסתבר כמה כבדה האשמה שתגיע בעקבות הבחירה וההחלטה האלה. 

אמה של נוגה, רותי גלובר, היתה ילדה שורדת שואה, שאימה בחרה שלא לשתף אותה בחייה ובמה שעברה בתקופת המלחמה. הסודות המשפחתיים תופחים ומעיקים, אך גם מורחקים מההוויה במשפחה ככל שניתן, גם על ידי הומור משותף. אנחנו יודעים, כי המספרת יודעת-כל מעדכנת אותנו. היא ניצלת תודות לאישה נוצריה, יוליה פפיאק שמה, חסידת אומות עולם. סיפור ההישרדות של רותי הוא הסיפור של חמותה של הסופרת. 

הספר נע בין ילדותה של נוגה בקיבוץ, לבין ילדותה של רותי, ובהמשך גם בגרותה של נוגה, חייה המורכבים, עם משפחתה, אביה הנעדר, אחֵיה (שאחד מהם נפטר בעודו עולל) ואחיותיה, חברותיה מהקיבוץ וחבריה ללימודים, וכן, ואולי במיוחד, רוני, שלא אספר לכם עליו כדי לא לקלקל לכם את החוויה. מדי פעם מגיעים הבזקים אל החדשות, וזה מתעדכן עד היום. "בארץ פרץ מבצע "ענבי זעם" במטרה להשיב את השקט לצפון... ואילו הייתי מרשה לעצמי להיות מרוכזת, ודאי הייתי מזהה שעם בוא השגרה חסרתי את הריגוש המכאיב שבלא לדעת איפה אלי. חסרתי את הציפייה למצוא משהו שאולי נעלם. העומס של התרגילים להגשה היה בשיאו, עונת המבחנים התקרבה, ובמרוץ נגד הזמן היה אפשר לשים לב שהאגרופים שלי קפוצים רוב שעות היממה, השכמות שלי תפוסות, הנשימה שלי אוחזת את הצלעות שמבפנים, והפה שלי אומר דברים שצריך להצטער עליהם." עמ' 159

התגובות של נוגה, המסוכסכת עם עצמה וגם עם אימה הן לא לא-נורמלית. התגובות שלה הן נורמליות "לרגל הנסיבות", כך אומרת חני, שהיא הפסיכולוגית של נוגה ואח"כ גם המנחה שלה בלימודים. אימהּ מעוררת בה רגש אמביוולנטי של אהבה ודחייה. 

 "אז התאפקתי. התאפקתי לא לענות. זה היה חדש, להתאפק. רק אחרי שהתאפקתי, הבנתי שזה חדש. " 250

הישרדות, שיפוט ואשמה, אהבה ותשוקה, אחים, ילדות ובגרות, התכחשות וגם הכחשה, שפת אם, חיים בקיבוץ, שואה. אלה הם חלק מהנושאים שהספר מציג. ויש את רם חולה הנפש, שמאיר את כל האמת. "מה את דואגת, נוגה? מה כבר יכול לקרות שעוד לא קרה?"..."הוא יודע במקרה איפה רוני?" "לא רם, איך אתה תמיד יודע מה לשאול?"" עמ' 149

כמה דברים התחברו אלי אישית בספר הזה. גם בילדותי היו נשמעים בבית ביטויים כמו "הבית של ההורים". סבא וסבתא שלי נקראו "ההורים" ע"י שני הורי. ביטויים נוספים זיהיתי בספר שנאמרו גם בביתי, ושצמחו אולי בקיבוץ שהורי היו ממקימיו. גם  לי יש בן שנושא את שם אחי שאיננו. הניסוח הזה של מה שמרגישים כלפי חברות ילדות, ממש הרגיש לי שלי:

"הדיבור על העבר היה ממכר. הכוח שלו היה סוחף ולא היה אפשר להתנגד לו. חזק יותר משתי הזקנות שכבר החלו מניצות בנו, עושות יד אחת נגדנו ומביסות אותנו ב"מרוץ נגד הזמן" - חברת ילדות שומרת אותך בתוך הזמן. הגוף שלה מסמן לך איך את נראית וכמה השתנית. העור שלה מתקמט גם על הפנים שלך. הבגדים שלבשה בתיכון ובשנות העשרים והשלושים, נזרקו גם מהארון שלך. חברת ילדות היא בת ברית ואשת סוד, שומרת איתך על הזיכרונות במשמורת משותפת. חברת ילדות תמיד תהיה געגוע, גם כשהיא נמצאת." עמ' 270

הספר כתוב בצורה מטפורית (מושג הזמן מקבל נפח משלו, למשל) והשימוש בשפה העברית קסום בעיני ממש. העברית כאן חיה ונושמת, מקשטת את העלילה ומוסיפה נדבכים לבנייתה. זהו ספר שעלילתו מטלטלת ונוקבת, והכתיבה שלו מענגת.

אני מאיצה בכם: קחו אותו אליכם. הוא יהיה שלכם ואיתכם זמן רב אחרי שתסיימו לקרוא בו. אני חושבת שאקרא בו שוב בהקדם.

מזל קטן - קלאודיה פיניירו

                     

מזל קטן - קלאודיה פיניירו

תרגום מספרדית של יוסי טל

הוצאת תשע נשמות, 245 עמודים

Una suerte pequena, Claudia Pineiro

אז מה? אתם רוצים להגיד לי שקראתם את זה? פעם אחת? (כי יפה, למשל קראה אותו פעמיים.) וממש איכפת לכם שאני מזכירה לכם אותו? אוקיי... אז דלגו. אבל אם לא קראתם, למשל, או אם אהבתם אותו כמוני וכמו עוד הרבה אחרות ואחרים, אז הנני להזכיר פה את היופי הזה, שאחרי שתקראו, תקחו אותו עימכם להרבה זמן.

יש בו משפטים מופלאים ממש, ועכשיו, אפילו שאני באמצע של הרביעי המפורסם ההוא, נזכרתי שלא סיפרתי לכם כלום על "מזל קטן" של הסופרת של האלמנות של ימי חמישי ושל אלנה יודעת, שלבושתי, עדיין לא קראתי.

סיפור שמגיע אלינו מארגנטינה. הוא מספר על אישה שברחה מביתה, מארצה, מעצמה גם. כי לא רק את המקום היא נוטשת, אלא אפילו את מראיה החיצוני. היא כבר לא בלונדינית עם עיניים כחולות, וגם שמה אינו זה שנולדה איתו. היא בורחת לארצות הברית ומתחילה בחיים חדשים, גם בזוגיות חדשה, ומנסה ככל יכולתה לשכוח את עברה. אבל היא חוזרת, ומשחזרת, ופוגשת אנשים שמכירים אותה או לא, ובמיוחד את אותו האיש החשוב לה ביותר, שההחלטה לעזוב אותו היתה הקשה ביותר.

בואו, תראו:

"כשנפגשים שני אנשים שזה עתה הכירו, קשה לשאת את השתיקות, כאילו האוויר בין שני הגופים הללו מכביד, אף פעם לא הבנתי למה. אצל רוברט זה היה מתוזמן; הוא היה אומר שאחרי עשרים ושלוש שניות של שתיקה בין שני אנשים שאין ביניהם אינטימיות גדולה, אחד מהשניים מרגיש מחויב לשבור את השתיקה ופונה לשם כך לנושאים שגרתיים... בלי לשים לב שהשתיקה מדברת חזק יותר מהדברים שמי מהם מסוגל לומר רק כדי להימנע ממנה." עמ' 41

"מיסטר גלבן לא מתאים כלל לדימוי שהיה לי בראש מהרגע ששמעתי את שמו: הוא גבר שקומתו נמוכה, הנושא כמה קילוגרמים עודפים, קירח. למרות זאת, הוא מתנהג כאילו היה סקסי, הוא מתנועע כאילו היה סקסי. הוא מחייך כאילו היה סקסי. והוא משתמש בבושם שבו משתמש גבר סקסי." עמ' 52

כאן יש משפט שהוא יפה כמו שיר אבל אני לא יכולה לכתוב פה את כולו מחשש ספוילר ולכן אכתוב רק שברים ממנו: ..."הצלקות הללו יישארו חרותות בגופו כמו מיתרים... להסתלק ולהמשיך לחיות, אין עונש גרוע מזה." עמ' 180

אל תגידו לי זה לא יקרה. תגידו שכבר קרה לכם, אולי אפילו פעמיים. 

ואולי לא? במקרה כזה, אני מאד ממליצה לכם להזמין אותו אליכם. זהו סיפור של בריחה, של אשמה, של תיקון. זה כתוב נהדר, מהספרים שנשארים איתך הרבה אחרי שנסתיימה הקריאה בהם.

לא מצאתי וורסיה אנגלית שלו, אבל מצאתי הרבה הוצאות אחרות ממקומות שונים בעולם:

  

                

  

 

  

ספר האש - ג'יין בורודייל

ספר האש - ג'יין בורודייל

The Book of Fires - Jane Borodal

תרגום מאנגלית של יניב פרקש

הוצאת מטר 396 עמודים

הוצאת הספרים פנגוין הוצאת penguinrandomhouse מוציאה ככל הידוע לי רק ספרי איכות קלאסיים, ובכל זאת, היא הוציאה את הספר הזה, שהוא ספר ביכורים. זה כשלעצמו מכובד. 

לא כל אחד אוהב ספרים הסטוריים, והאמת, גם אני לא תמיד, אבל הספר הזה מהדהד בי.

אנגליה, שנת 1752, קר, רטוב ואפור. אגנס, נערה בת 17 לא נשואה, עובר ברחמה ובבגדיה מוסתרים מטבעות שגנבה. היא גדלה בכפר במשפחה ענייה שאינה יכולה לכלכל את בניה המתרבים. היא יודעת לארוג, וכמובן, יודעת את מלאכות הבית והמשק, כולל טיפול בחזירה שנשחטה. היא מבינה שעליה לברוח כדי לא להמיט קלון על המשפחה. היא נסה ממשפחתה ללונדון, על רחובותיה ועונייה, על האדונים והמשרתים בה. הזונות גם. ברקע, ובדרכה, מתנדנדות גופות של תלויים על גרדומים. והעורבים מחכים שם, מחכים לטרף. פחד גדול. פחד מוות. למרבה הפלא היא מוצאת בלונדון איש מבוגר, ג'ון בלקלוק שמו, שמוכן להלין אותה בביתו, להעסיק אותה בבית החרושת שלו לזיקוקים, ואינו שואל שאלות מיותרות. 

מהמסתור הזה היא לומדת את תהליך הפקת הזיקוקים ומוקסמת מהיצירות המופקות בבית המלאכה של מר בלקלוק. זה לא קל לה, אצבעותיה מתמלאות שלפוחיות מהמאמץ, מהחומרים הכימיים המסוכנים, אבל היא מתקדמת ולומדת, גם את המלאכה, גם להכיר את מקומה ומעמדה. תוך כדי היצירה מתנפנף מעליה כל הזמן הפחד, שמא יתגלה הריונה, שמא תתגלה הגניבה, שמא על אחד מעמודי התלייה האלה תתנוסס גופתה שלה, לשמחתם של העורבים. 

וכן, גם האיש המייטיב עימה כל כך. גם לו יש סודות משלו. האוירה בספר היא מאד קלאסית , כמו הספרים של אמילי ברונטה, למשל, וכמו אנקת גבהים, כמו רבקה. אני רותקתי. באיזה שהוא מקום, זה סיפור הישרדות, עם סוף מפתיע. זהו לא סיפור מהיר כמו אלה הנכתבים בדרך כלל היום, ההתרחשויות בו נבנות לאט ובכל זאת נשמר חוט דק של מתח ביניהן, השומר על הקורא מרותק לכתוב. מאד אהבתי.