צללי ברלין - דיוויד גילהם

Shadows of Berlin - David R. Gillham

מאנגלית: עידית שורר

הוצאת מטר, 2025, 447 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית עברית

הזמנתי את הספר הזה בגלל גילהם, בגלל עיר הנשים שלו שזכור לי כספר מצויין ביותר. גם הספר הזה לא קל לעיכול, וגם הוא מצויין בעיני. הוא כתוב נהדר ולמרות שיש קפיצות בזמנים והעלילה מטלטלת ויש בה לא מעט תיאורים קשים, אי אפשר להניח אותו מהיד.

הסיפור קורה בשתי זירות, האחת - בברלין של מלחמת העולם השנייה, השנייה בניו יורק, לאחר המלחמה. הזירה האחת מאירה את השניה. רוחל, רשקה, היא ביתה של לוויניה מורגנשטרן, הציירת המפורסמת, ואחייניתו של פאטער פריץ, שהוא אחיה של אימה, והסוכן של האמנות שלה. בספר כתובה אימה של רוחל,  בהטייה - אמא - בכל מקום שבו היא מופיעה. זו צורת כתיבה שמדגישה את היותה של האם אישה חזקה, משפיעה, מכובדת, אך גם מרוחקת.

לילדה הזאת קוראים עכשיו רייצ'ל. היא גרה בניו יורק עם בעלה, אֶרון, שאוהב אותה מאד, אבל מתקשה להבין אותה, את מה שעברה בילדותה בברלין, את התנהגותה, את מעשיה. הוא היה רוצה שתהיה כמו נשים רבות אחרות בסביבתו: עקרת בית טובה המטפחת את הבית ואת בעלה, ומטפלת בילדים שיוולדו להם. רייצ'ל מנסה לנהל את חייה טוב ככל שניתן, אך אמא מופיעה פתאום מול עיניה בכל מיני הזדמנויות וגם ילדה אחת, שקטה, עם צמה וכובע ברט אדום. הן מפעילות אותה בצורה שאין לה שליטה עליה.

אֶרון בא ממשפחה יהודית פשוטה, יש לו בן דוד נשוי עם ילדים, שהוא ביחסי אהבה-שנאה, וגם קנאה, עימו. יש לו אחות שגם איתה הוא מסוכסך אך גם אוהב אותה ודואג לה. יש לו גם אם נוכחת. מנטליות יהודית, אווירת ברוקלין. הוא עובד עד מאוחר בלילות במסעדה של קרוב משפחה. 

זה מתחיל ב"המקרה" שקרה לה שבעבודתה בחנות חשובה, כשהפילה חפץ שביר ואיבדה את הכרתה. בגלל "המקרה" היא אושפזה בכפייה ומאז ששוחררה מבית החולים היא מטופלת ע"י הפסיכיאטר שבעלה מתקשה לומר את שמו ואת מקצועו, את תפקידו בטיפול של אשתו. 

גם ארון, גם פאטער פריץ וגם הפסיכיאטר יודעים שרייצ'ל מאד מוכשרת ומסוגלת לצייר ברמה גאונית, אולי אף ברמה של אימה, אך היא נמנעת מלצייר שמא תיחשף בציור אשמתה, הרעל בנשמתה, מה שגרם לה לעשות בנערותה בברלין מעשה אותו היא מכמינה בנפשה.

יש אישה אחת, אנגליקה רוזן, שידעה על הסודות שרייצ'ל מסתירה, זו שהיתה המוזה של אמא, האישה עם השיער האדום. אמא ציירה אותה בתמונה שחקוקה בנפשה של הילדה מתמיד.

""אתה יודע, אמא שלי אמרה לי, שכל אמן קולל בלידה." ועכשיו אמא מופיעה כדי להתערב. שוב פעם הדמיון שלך. אף פעם לא אמרתי דבר כזה. "אמא שלי חשבה שכדאי לי להיות אחת 'הכבשים', כפי שהיא קראה להן. כבשה פשוטה שתמצא לה גבר פשוט ותתחתן בנישואים פשוטים." 

ואת רואה? זה היה נכון.

"אבל גם גברים הם קללה, היא אמרה."

"גם זה נכון," אמה מסכימה. "גם גברים וגם ילדים."" עמ' 169

""אז תכריחי אותם לדעת. אל תהיי אדיבה כזאת. אל תיתני להם לבחור. תכריחי אותם לפתוח את העיניים. תלמדי את העולם במכחול שלך... את חושבת שלעולם לא אכפת? תעשי שיהיה לו אכפת. את חושבת שהעולם לא זוכר? תכריחי אותו לזכור. זה מה שאני אומר לך," הפעטער אומר. " תני לכשרון שלך לעבוד."" עמ' 483

"רייצ'ל מניחה שזה התירוץ של נעמי להימלט לרגע ומהנהנת. אבל כשרייצ'ל חוזרת לשולחן, היא לא מצליחה להתגבר על עצמה ומתרכזת בלחמניות המונחות בסלסילה ושוקלת אם תצליח להגניב אחת מהן אל כיס הסוודר שלה. אחת תספיק. רק כדי לדעת שהיא לא תרעב. לא תרעב יותר לעולם. רק לחמניה, זה הכול..." עמ' 623

יש בספר הרבה ביטויים ביידיש ובגרמנית, ולמרות שאני לומדת גרמנית כבר שנתיים, והורי דיברו גרמנית כשלא רצו שאני ואחַי נבין, הבנתי רק חלק מהמילים ששובצו פה ושם לאורך הספר. היו פעמים שזה פגם לי ברצף הקריאה. לאחר שכתבתי את זה, אני אומרת לכם שזהו ספר שכתוב מצויין. הסיפור חזק. עוצמתי מאד. חשוב שיסופר, ויוצפו דברים בו, שכבר אין רבים מאלה שחוו אותם, ונמצאים איתנו כאן כדי להאיר. יש לא מעט קטעים בספר שבהם הקורא.ת חייב.ת להיצמד אליו ולא לעזוב, ולא משנה אילו דברים חשובים יותר מונחים לפתחו.ה. הציור שעומד במרכז העלילה נקרא חי כל כך, בצבעים הלוהבים שלו, שנדמה כאילו הוא מוצג ממש כאן. 

תקראו. כדאי מאד. 

 

 

  

 

שלוש אחיות - הת'ר מוריס

 

Three Sisters - Heather Moris

מאנגלית: דקלה פרידמן

הוצאת שוקן, 2022, 358 עמודים כולל תודות ומסמכי תיעוד

זהו סוג של ספר תיעודי, אם כי יש בו מעין ביוגרפיות של שלוש אחיות למשפחת מלר: ציבי הבכורה, מגדה האמצעית וליווי הצעירה, המכונה גם פיצפונת. סבתן מצד אימן היתה מיילדת ועזרה להביא אותן לעולם. בהיותן ילדות צעירות מבקש מהן אביהן החולה, בשעות האחרונות לחייו, להבטיח לו שתישארנה יחד בכל מחיר.  שנים לאחר מכן, מגדה מאושפזת בבית חולים על ידי רופא נוצרי שהיה חבר של המשפחה וביקש להגן עליה. ליווי נשלחת לאושוויץ וציבי, שנמצאת בקבוצת נוער המתכוונת לעלות לישראל, עוזבת את הקבוצה ומצטרפת אל ליווי מתוך רצון לשמור ולגונן עליה, ומתוך מחוייבות להבטחה לאביהן. 

שנתיים נלחמות שתי האחיות בקשיים ובזוועות באושוויץ בבירקנאו, ברעב, בקור, באכזריות הבלתי נתפסת מצד הממונים עליהן ולעיתים גם מצד חברותיהן לסיוט הזה. מגדה נשארת עם אימהּ וסבהּ, אך גם אותם אוספים בהמשך למחנות. הסב והאם נשלחים למשרפות, ומגדה מוצאת את אחיותיה ומצטרפת אליהן. בסוף הן גם מגיעות אל צעדת המוות, ושורדות גם אותה. הן שומרות לכל אורך הדרך על הקשר החזק והמחזק ביניהן, וגם על פמוטים ומעט תמונות שהצליחו להציל ממה שנותר מהבית בסלובקיה, אליו פלשו אנשים חדשים. 

לאחר התמודדות עם גילויי אנטישמיות בעיר הולדתן, כל אחת מהן מתאהבת בבן זוג והן מקימות - כל אחת - משפחה משלה. לבסוף הן משתקעות כאן, ציבי בכפר אחים ומגדה וליווי ברחובות, שם הן מתקבלות ועובדות אצל הנשיא הראשון חיים ויצמן ואשתו. לכל אורך הדרך מתנוססת מעל האחיות, וגם כל מי שמתחבר אליהן, אשמה גדולה, כל אחד מהזוית שלו. הרגש הזה מלווה את חיי האחיות גם כשהן יוצאות מהתופת ועד לזקנתן המאוחרת. גם בן הזוג של ליווי, זיגי שמו, חש אשמה על כך שלא סבל כמוה. זהו חלק מהקושי בהישרדות של ניצולי השואה שפחות מדובר עליו.

בסוף הספר יש מסמכים ותמונות של שלוש האחיות וחלק מבני משפחתן, בשלבים שונים בחייהן. שני ספרים קודמים כתבה המחברת: המקעקע מאושוויץ והמסע של צילקה. לאלי, המקעקע מאושוויץ וגיטה אשתו מוזכרים גם כאן. מעניין מאד לקרוא בסוף גם את הסיפור של החיבור של פאם, כלתה של ליווי (אשת בנה עודד) אל המחברת, מה שהביא את הסיפור הזה לידי פרסום. כמו שתוכלו לראות הוצאות רבות בחרו להוציא את הספר לאור. הוא קריא מאד ומבוסס על עובדות, אך גם נעזר, לטובת הרומן, בתוספות ספרותיות של המחברת. הכתיבה לא גבוהה ואולי זה התרגום, אבל הספר בהחלט מעניין. 

באתר שוקן תוכלו לראות סרט שמתאר מפגש משפחתי מרגש, ואת סיפור כתיבת הספר.

  

   

 

 

  

לרגל הנסיבות - רוית ראופמן

הוצאת כנרת זמורה דביר, 2019, 319 עמ', נקרא באפליקציית Libby.

הספר הזה הגיע לספרייה וכאילו עבר מעלי, לא ברור לי למה. הוא התחיל לסקרן אותי בין כל הספרים שכספרנית עוברים תחת ידי, כשקבוצת קוראים, שחבריה קוראים בספרייה שלי - התחילה להתעניין בו. ואז גם היתה המלצה מיוחדת וחד משמעית של רַעיָה. אז נרשמתי בתור לקריאה באפליקציה הדיגיטלית. שמתי לב שתוך כדי קריאה אני מרבה להשתמש בסימניות, צילומי מסך והדגשות במקומות שונים בספר. הגיע שלב שבו לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלקרוא את הטקסט היפהפה הזה ברצף, בלי לעצור. עכשיו, זה בהחלט לא ספר קליל, והקריאה בו מצריכה ריכוז. אתה מוצא את עצמך מהורהר ונזכר בפינות יקרות מהבית שלך, מהמשפחה שלך, מהמילים ששייכות לבַנֶיהַ, ושמישהו מבחוץ לא יבין. כאן קוראים לזה "שפת האם". 

"שמתי לב שהתגעגעתי לשפת האם שמזמן לא דיברתי בה. שכיף לי לדבר בה איתו." עמ' 185

נוגה גלובר היא פסיכולוגית קלינית, ובהתחלת הספר, אימה הקשישה רותי, מועדת במקלחת (או בלשונה: "משתטחת פרקדן"). נוגה נוסעת אליה מייד, אבל אז היא מקבלת שיחת טלפון המודיעה לה כי מטופלת שלה, אדווה, נערה מסובכת ומורכבת, ניסתה להתאבד. היא מסתובבת בסיבוב פרסה חד ומפספסת את הביקור החשוב מאד אצל אימה. בהמשך יסתבר כמה כבדה האשמה שתגיע בעקבות הבחירה וההחלטה האלה. 

אמה של נוגה, רותי גלובר, היתה ילדה שורדת שואה, שאימה בחרה שלא לשתף אותה בחייה ובמה שעברה בתקופת המלחמה. הסודות המשפחתיים תופחים ומעיקים, אך גם מורחקים מההוויה במשפחה ככל שניתן, גם על ידי הומור משותף. אנחנו יודעים, כי המספרת יודעת-כל מעדכנת אותנו. היא ניצלת תודות לאישה נוצריה, יוליה פפיאק שמה, חסידת אומות עולם. סיפור ההישרדות של רותי הוא הסיפור של חמותה של הסופרת. 

הספר נע בין ילדותה של נוגה בקיבוץ, לבין ילדותה של רותי, ובהמשך גם בגרותה של נוגה, חייה המורכבים, עם משפחתה, אביה הנעדר, אחֵיה (שאחד מהם נפטר בעודו עולל) ואחיותיה, חברותיה מהקיבוץ וחבריה ללימודים, וכן, ואולי במיוחד, רוני, שלא אספר לכם עליו כדי לא לקלקל לכם את החוויה. מדי פעם מגיעים הבזקים אל החדשות, וזה מתעדכן עד היום. "בארץ פרץ מבצע "ענבי זעם" במטרה להשיב את השקט לצפון... ואילו הייתי מרשה לעצמי להיות מרוכזת, ודאי הייתי מזהה שעם בוא השגרה חסרתי את הריגוש המכאיב שבלא לדעת איפה אלי. חסרתי את הציפייה למצוא משהו שאולי נעלם. העומס של התרגילים להגשה היה בשיאו, עונת המבחנים התקרבה, ובמרוץ נגד הזמן היה אפשר לשים לב שהאגרופים שלי קפוצים רוב שעות היממה, השכמות שלי תפוסות, הנשימה שלי אוחזת את הצלעות שמבפנים, והפה שלי אומר דברים שצריך להצטער עליהם." עמ' 159

התגובות של נוגה, המסוכסכת עם עצמה וגם עם אימה הן לא לא-נורמלית. התגובות שלה הן נורמליות "לרגל הנסיבות", כך אומרת חני, שהיא הפסיכולוגית של נוגה ואח"כ גם המנחה שלה בלימודים. אימהּ מעוררת בה רגש אמביוולנטי של אהבה ודחייה. 

 "אז התאפקתי. התאפקתי לא לענות. זה היה חדש, להתאפק. רק אחרי שהתאפקתי, הבנתי שזה חדש. " 250

הישרדות, שיפוט ואשמה, אהבה ותשוקה, אחים, ילדות ובגרות, התכחשות וגם הכחשה, שפת אם, חיים בקיבוץ, שואה. אלה הם חלק מהנושאים שהספר מציג. ויש את רם חולה הנפש, שמאיר את כל האמת. "מה את דואגת, נוגה? מה כבר יכול לקרות שעוד לא קרה?"..."הוא יודע במקרה איפה רוני?" "לא רם, איך אתה תמיד יודע מה לשאול?"" עמ' 149

כמה דברים התחברו אלי אישית בספר הזה. גם בילדותי היו נשמעים בבית ביטויים כמו "הבית של ההורים". סבא וסבתא שלי נקראו "ההורים" ע"י שני הורי. ביטויים נוספים זיהיתי בספר שנאמרו גם בביתי, ושצמחו אולי בקיבוץ שהורי היו ממקימיו. גם  לי יש בן שנושא את שם אחי שאיננו. הניסוח הזה של מה שמרגישים כלפי חברות ילדות, ממש הרגיש לי שלי:

"הדיבור על העבר היה ממכר. הכוח שלו היה סוחף ולא היה אפשר להתנגד לו. חזק יותר משתי הזקנות שכבר החלו מניצות בנו, עושות יד אחת נגדנו ומביסות אותנו ב"מרוץ נגד הזמן" - חברת ילדות שומרת אותך בתוך הזמן. הגוף שלה מסמן לך איך את נראית וכמה השתנית. העור שלה מתקמט גם על הפנים שלך. הבגדים שלבשה בתיכון ובשנות העשרים והשלושים, נזרקו גם מהארון שלך. חברת ילדות היא בת ברית ואשת סוד, שומרת איתך על הזיכרונות במשמורת משותפת. חברת ילדות תמיד תהיה געגוע, גם כשהיא נמצאת." עמ' 270

הספר כתוב בצורה מטפורית (מושג הזמן מקבל נפח משלו, למשל) והשימוש בשפה העברית קסום בעיני ממש. העברית כאן חיה ונושמת, מקשטת את העלילה ומוסיפה נדבכים לבנייתה. זהו ספר שעלילתו מטלטלת ונוקבת, והכתיבה שלו מענגת.

אני מאיצה בכם: קחו אותו אליכם. הוא יהיה שלכם ואיתכם זמן רב אחרי שתסיימו לקרוא בו. אני חושבת שאקרא בו שוב בהקדם.

רשימת האימהות - גלי מיר-תיבון

רשימת האימהות - גלי מיר-תיבון

The Mother's List - Gali Mir-Tibon

הוצאת עם עובד ספרייה לעם 2017, 263 עמודים

יש ספרים שקוראים לנו מהמדף, אנחנו אפילו לוקחים אותם ליד, אבל מיד מחזירים. ואז זה קורה שוב. הם מזמינים, אנחנו נעתרים אבל נרתעים. ספרי שואה לעיתים קרובות גורמים לי את התחושה הדואלית הזו. אתם מכירים את זה? בכל אופן, בסוף לקחתי אותו, לא מעט בזכות רחל שהאיצה בי לעשות זאת, והרי אנחנו כאן. 

זהו ספר שנכתב בעקבות עבודת דוקטורט שעשתה המחברת גלי מיר-תיבון, על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה. בריאיון לדן מרגלית אמרה כי כתבה את הרומן הזה כדי להנגיש את נושא שואת יהודי רומניה לקהל, שמן הסתם לא יגיע אל עבודת הדוקטורט שלה. ואכן, רבים מאיתנו, ואני בתוכם, לא יודעים כמעט על מה שעבר על יהודי התפוצה הזאת בתקופת השואה. לא ידענו שמי שהתנכל ליהודים היו הרומנים עצמם, ולאו דווקא הנאצים. ההנהגה בגטו פעלה תוך שימוש בשוחד והעדפות מוצא ברורות. עליה היה מוטל לנהל את החיים בו, וגם, למרבה הזוועה, להחליט מי לחיים ומי למוות. כבר בהתחלה מובהר לקורא, שאחד השיאים המזעזעים של התקופה שם הוא משלוח של אמהות יחידניות (שהתאלמנו או שבעליהן לא היו עימן מסיבות אחרות) יחד עם ילדיהן לפצ'ורה, טרנסניסטריה, מחנה שבו נסגרו והורעבו למוות איטי ומיוסר. זהו הנושא העיקרי והחשוב בספר.

הספר נכתב ברובו כשאלות ותשובות, במסגרת חקירת פשעים נגד האנושות. החקירה נערכת כדי להחליט אם להגיש כתב אישום נגד שני נחקרים. האחד - מהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף, שהיה במשך רוב התקופה יושב ראש הוועד היהודי בגטו. השני - עורך הדין מיכאיל דנילוב שעמד בראש אגף המשמר היהודי בגטו, ולתקופת מה היה מחליפו של יגנדורף. חששתי שהחקירה תהיה כתובה בצורה אינפורמטיבית ויבשה אבל להפתעתי נשאבתי ממש מתחילת הספר. שני אלה הם אנשים אמיתיים. לכאורה אחד מהם הציל יהודים והשני מסר יהודים לאבדון. האמת, כמובן, מורכבת יותר. 

חוץ משני הנחקרים יש בספר גם את קולותיהן של שלוש אמהות וילדה אחת. כאן התיאורים רכים יותר.

קראתי את הספר הזה תוך הפוגות קצרות. כמו שחששתי, למרות הכתיבה המצויינת, זהו ספר קשה, והוא ילך איתי בוודאי גם אחרי הקריאה עוד זמן רב. אין בו שום פן סנטימנטלי, לא. אין דמעות כאן. גם לא כשהמראות והתיאורים קשים ומכאיבים, וגם לא כשהנחקרים מתפתלים ונאנקים תחת השאלות המוסריות המופנות אליהם. הנושא מובא לפנינו בלי כחל וסרק, והוא מואר באור חזק, במלוא האכזריות. 

מומלץ מאד.

הנוסע - אולריך בושוויץ

הנוסע - אולריך אלכסנדר בושוויץ

Der Reisende - Ulrich Alexander Boschwitz

מגרמנית: נועה קול

אחוזת בית, הוצאה לאור 2019, 262 עמודים, 

כולל אחרית דבר של המו"ל הגרמני והערות ביוגרפיות על המחבר.

"אני נוסע, אני ממשיך ככה כל הזמן, עד שתגיע המהלומה, עד שהאֵם-אָה יעצרו אותי. הם הזניקו את מירוץ התופת, והם אלה שישימו לו סוף." עמ' 181

אוטו זילברמן היה איש גרמני אמיד, בעל עסק משלו עם שותף גרמני, נשוי לגרמניה ארית ואב לבן. בליל הבדולח נכנסו אנשים לביתו, שברו, הרסו וניפצו מכל הבא ליד. זילברמן נמלט ואשתו ובנו ברחו אל אחיה, שם מצאו מחסה. מכאן ואילך מתואר סיפור המנוסה שלו, חושש מכל רעש, פוחד מכל אדם, גם כל פעולה ואי פעולה שלו עצמו, מחרידים אותו. התחושה מבשרת הרע מלווה את הספר כולו. יש רגעים ספורים של שפיות והיגיון שהוא נוכח בהם, בעיקר כשאין יודעים שהוא יהודי. מכל מקום נסגרות הדלתות בפניו של הגיבור. אמנם יש לו כסף, שגם הוא - רק חלק מההון שהיה לו לפני שהונה אותו שותפו - אבל אין לו בית, משפחתו מתפוררת ואין לו מקום להניח את הראש ולנשום. 

הספר נקרא במרוצה. קשה להניח אותו ולוֹ, כשקוראים אותו וגם כשלא. למרות שהקורא יודע לאן זה הולך, הכתיבה המעולה של בושוויץ והסקרנות שלך מאיצה בך להמשיך ולא לעזוב עד שיתברר מהו השלב הבא ואיך ייגמר הסיפור. 

זה אחד מספרי השואה המצמיתים, המטלטלים והמרתקים שקראתי.

"בשביל אויבי אני טֶרֶף, ובשביל ידידי אני סכנה. בסופו של דבר האסון נהפך לאשמה." עמ' 198

תקראו. כדאי לכם. 

      

    

 

פגישה שנייה - פרד אולמן

  

Reunion - Fred Uhlman

מאנגלית: אליה גילדין

הוצאת אדם מוציאים לאור, 1982, 78 עמודים

"אני זוכר את היום והשעה שבהם נחו עיני לראשונה על נער זה, שהיה עתיד להיות מקור אושרי הגדול ביותר ויאושי הגדול ביותר." עמ' 11

אני מציגה בפניכם כאן עוד קלאסיקה של מלחמת העולם השנייה. קצת לפני המלחמה נפגשים שני נערים בכיתה. האחד, המספר - הַאנְס - הוא פרח קיר שקט, בן למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני הגבוה, שיהדותם של הוריו, האריים למראה, באה לידי ביטוי מרומז בלבד בהתנהלותם היום יומית. השני, ילד חדש בכיתה, עטוף כריזמה ונושא שם אצילי, אריסטוקרטי: גראף פון הוהנפלס, קונראדין. הם מתחברים, לאחר שגיבור הספר מנסה בכל מאודו להתקרב אל חברו ונשוא הערצתו. הם מבלים שעות רבות ביחד תוך שיחות פילוסופיות מעמיקות, מתובלות בשירה גבוהה, ונהנים מאד זה מחברתו של זה. (מילים ושמות בגרמנית קצת זרקו אותי לילדוּת, לסבתי, לעוגת הפירורים - Streussel-kuchen - האהובה שלה. אפשר שבמהדורה של עם עובד הן לא מופיעות.)

אבל אז מתחת לפני השטח יש רעשים. התנועה הנאצית עולה בכוחה, ואימו של קונראדין אינה אוהבת - בלשון המעטה - את החיבור הזה. הגיבור שלנו מבין שהוא פֶּרסונָה נון גרָאטָה בביתו של חברו. הם נאלצים להיפרד. הפגישה השניה - כשם הספר - תתרחש בתנאים אחרים לגמרי. מחכה כאן סוף שלא מצפים לו.

לא אכביר מילים נוספות על התוכן. זוהי נובלה קצרה ונוקבת. מאירה את הדברים בצורה ברורה מאד, כמעט מסנוורת. הרבה נכתב עליה, והרבה הוצאות הדפיסו אותה, מאז שיצאה לראשונה, ב-1971, ועד היום. תראו, בארץ הוא הודפס בשתי הוצאות. אחת גם ביפן הרחוקה. 

ספר חזק  מאד. מומלץ.

      

      

     

      

     

המקעקע מאושוויץ - הת'ר מוריס

המקעקע מאושוויץ - הת'ר מוריס

Heather Morris - The Tatooist of Auschwitz

מאנגלית: דקלה פרידמן

הוצאת שוקן 2019, 255 עמודים כולל נספחים

סבא שלי, עליו השלום, עבר מבית לבית אצל בני משפחתו בעיר שבה גר בגרמניה, ביקש, התחנן וגם דרש שיעזבו ויברחו משם. איש לא שעה לו. רק הוא ואחותו נותרו מכולם. סבא וסבתא שלי ארזו מעט מיטלטלים ואת בנם בן ה-8 - אבי, ואת ביתם הקטנה יותר, ונדדו, רוב הזמן רגלית, עד שהגיעו לכאן. 

המקעקע מאושוויץ מספר את סיפורו האמיתי של  לאלי אייזנברג סוקולוב, יליד קרומפכי, עיר בסלובקיה. לאלי נשלח לאושוויץ והוצב כַּמקעקע של המספרים על ידיהם של האנשים שהגיעו לשם. תוך עבודתו זו פגש והתאהב בגיטה, שכמעט עד סוף הספר איננו יודעים את שם משפחתה. הזוג מצליח בדרכים עקלקלות לקיים את אהבתם תוך סיכון גדול ושוחד לממונים המפלצתיים שמאיימים על כל צעד שלהם. לאלי מכלכל את צעדיו בתבונה מיוחדת. הוא זוכה לתנאים מועדפים מעט, אף שגם מעל ראשו מתנופפת החרב תדיר. הוא מתחבב על אנשים שעוזרים לו, גם קציני אס אס, ובדרך נס אפילו שורד את מנגלה. הוא מצליח להשיג תכשיטים ואבני חן, וגם כסף, איתם הוא משיג אוכל ותרופות לחבריו במחנה. לא אספר לכם יותר מכך, אבל מכיוון שזה סיפור אמיתי שהתפרסם, אוכל לומר שבסוף ימיהם לאלי וגיטה חיו באוסטרליה, שם גם נכתב הספר, על ידי הת'ר מוריס, סופרת תושבת מלבורן. 

"לאלי מתאמץ למצוא את השאלה הנכונה. הוא בוחר בנושא רגיל. "אולי... תספרי לי איך עבר עלייך היום?"

עכשיו היא מרימה את ראשה ומישירה אליו מבט. "אה, אתה יודע, רגיל. קמתי, אכלתי ארוחת בוקר גדולה, נתתי נשיקה לאמא ולאבא לפני שעליתי על האוטובוס לעבודה. בעבודה היה..-"

"בסדר, בסדר, אני מצטער. שאלה טיפשית."" עמ' 70

"איך זה שאנשים בני גזע מסוים, שמפוזרים בכמה וכמה מדינות שונות נחשבים לגורם מאיים? (ההדגשה במקור) הוא יודע שעד סוף ימיו, בין שיהיו קצרים או ארוכים, לעולם לא יוכל להבין זאת." עמ' 159

רעב ומחלות, חום או קור קיצוני ויחס מזלזל ומשפיל הם נחלת הכלואים במחנה, ובעיקר - פחד תמיר ותמידי. זהו פחד קיומי, יום יומי, משהו מוחשי ופועם. בכל רגע נתון יכול מישהו מהנאצים להחליט להרוג אותך או להתעלל בך ללא סיבה. 

קאטי, בת 93, דודתו של דן, היא ניצולת אושוויץ. אין לה ילדים משלה ואנחנו המשפחה היחידה שלה. יש לה מוטו כזה, שנובע מהאישיות המיוחדת שלה, לפיו היא אדם מאושר, כי יש לה אוכל, גג מעל הראש, לא קר לה ויש כמה אנשים שאוהבים אותה. אבל מדי פעם היא חוזרת ומספרת לנו על מסדרים יומיים שהיו נערכים שם. אנשי האס אס היו מתרגלים את הכלבים במיומנות מיוחדת שפיתחו בהם: היה עליהם לקפוץ על יהודי שנבחר רנדומלית ולשבור את המפרקת שלו. 

מי יכול להישאר שפוי לאחר שנכח בסיטואציות כאלה? לא רבים. 

הספר כתוב כסיפור חיים, לא כספרות גבוהה, אך הוא סוחף וקריא ביותר ומרתק. תסיימו אותו בחטף. 

הרבה כתרים נקשרו לספר הזה ואני מצרפת אחד משלי.