Till it Rains Again - Saleit Shahaf Poleg
עורכת הספר: אורנה לנדאו
עיצוב העטיפה שממש אהבתי ולכן אני מציינת את שם המעצב פה: עודד פיינגרש
הוצאת שתיים, 2021, 235 עמודים
"...ואולי זה השקר שרבץ עליה, כמו משקולת כבדה וחלודה של מאזני מכולת ישנים, מניע אותה מצד לצד, הכף הימנית נוטה לגלות ולספר ולהשתחרר והשמאלית מגייסת עוד משקולת לטובת ההסתרה." עמ' 96-7
עד שהגשם יחזור מתרחש לאורך שלושה החודשים שבהם מחכים אצלנו לגשם. היישוב שבו מתרחשת העלילה, כפר קטן בעמק, סובל מבצורת קשה כבר 12 שנה. הגשם לא נראה באופק ואפילו החשיבה שאולי יגיע נראית כתלושה ובלתי אפשרית. העסקנים והפוליטיקאים של המקום דואגים לקיצוב של מים כשניהול הקיצוב הזה משתמש להם לצרכיהם האישיים ולהאדרת כוחם. התנהלות כזאת אולי זה מוכרת לכם? לאו דווקא בענייני מים?
שלושה דורות כאן בסיפור: סבא יוסקה וסבתא סופי, ענתי ובנצי, יעלי וגלי. יוסקה הוא איש עקרונות, מלח הארץ, סבא מסור אבל דמנטי ונעזר במטפלת, סופי זוגתו, אשה חזקה ודעתנית, הנהנית מרכישות טלפוניות של מוצרים שאין להם דורש בסביבתה. ענתי ובנצי נסעו לאנגליה בגלל הקריירה המתפתחת של ענתי. יעלי ההרה חוזרת לכפר למרות התנגדותה העזה לכך בעבר, וגילי, גם היא חוזרת לכפר, מקנדה, כדי להינשא בכפר, אבל לא ברור לגמרי אם החתונה הזאת אכן תתרחש. לכל אחד מאלה יש סוד שהולך איתו.
"נשיקות וחיבוקים, וסוד גדול שפוסע לצדן בלי שמי מהן תחוש בו עדיין." עמ' 82
ויש אותנו. את "אנחנו". אנחנו מין מקהלה יוונית, שיודעים הכל, מכסים על מה שלא רצוי שייוודע, אך במהלך העלילה מגלים כל פעם טפח נוסף מהסוד הזה הגדול, וגם מסודות אחרים, חלקם קרדינליים לא פחות לחיי הקהילה הקטנה של הכפר.
""הדחקנו, אטמנו את עינינו וכיסינו את אוזנינו ולא ראינו גם אותו כשיצא בלילות לשוטט, גם כשחלף על פנינו כמו צל בזמן חליבות הלילה, גם כשהדרכים מלאות הבוץ היו זרועות במאות דמויות נייר מקופלות. לא התערבנו, זה לא קשור אלינו, יש דברים שהשתיקה יפה להם, ואנחנו שתקנו הרבה..." עמ' 129
""דווקא יש הרבה מה לעשות במצב כזה," אמרה סופי, "אפשר לדוגמה להתקשר למשטרה." לא ענינו לה, עם כל הכבוד לא את הקול שלה אנחנו צריכים בהחלטות של האגודה,..." עמ' 199
הספר הזה פוגש אותי בכמה מקומות אישיים. ראשית, סתו, בתי הבכורה והיקרה מאד גרה בעמק יזרעאל, בהרחבה של קיבוץ, והיא חלק משלושה דורות שם. לעיתים מזדמן לי לפגוש בהתנהלות החברתית שבמקום. בחופשות של ילדותי הייתי מתארחת לא פעם בכפר ויתקין אצל חברי ילדות יקרים שלי, ימים שזכורים לי באהבה. אולי בגלל אלה ואולי, ובעיקר, כי הסיפור המיוחד והרגיש שמסופר פה ננעץ לי בלב בעוצמה רבה. הכריכה המלבבת, הנראית כנוסטלגייַת כפר בהתגלמותה, הדמויות שהרגישו מוכרות, כן, גם איש העגורים בדרכו, ובגדול גם האווירה בספר והכתיבה הטובה. הכל הרגיש כמו חיבוק. משהו מוכר וידוע, על האור והכאב שבו, שמעורר מנעד רחב של רגשות, זכרונות, תמונות...
ספר שארצה לקרוא שוב.
" כאן בדיוק בנקודה הזו, עם השקיעה הרכה שיורדת על העמק ואלפי הציפורים שנוחתות על העצים ומפטפטות את עצמן לדעת עד שיירדמו, היה צפוי שהיא תישבר." עמ' 173
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה