חפש בבלוג זה

יום שלישי, 2 ביולי 2019

אִתי החיים משחֵק הרבה - דויד גרוסמן


אתי החיים משחק הרבה - דויד גרוסמן
Life plays with me - David Grossman
הוצאת הספרייה החדשה של הקיבוץ המאוחד
ספרי סימן קריאה, 2019, 273 עמודים כולל תודות

רק התחלתי את הספר, עוד לא הבנתי ממש מי נגד מי, ומשום מקום הגעתי אל התודות. זה לא קורה לי בדרך כלל. התודות הן בסוף ושם, בדרך כלל מקומן. אבל הפעם הן פשוט קראו לי. 
וראיתי שהספר מבוסס על סיפור חיים אמיתי של אישה אחת, אווה פאניץ'-נהיר שמה, שאת סיפור חייה ניתן לראות כאן וגם כאן. אווה נפטרה ב 2014, אבל סיפור אהבתה ועמידתה בגאון על ערכיה גם בתנאים בלתי אפשריים בגולי אוטוק, היו ועודם מסופרים בהערצה בדברי ימי יוגוסלביה.

הספר הוא לא רק על אווה. הוא מספר את סיפורם של שלושה דורות. וֶרָה (כך היא נקראת בספר) היא הבסיס לעץ המשפחתי הזה. נינה, בִּיתה, וכן רפאל בן זוגה של נינה, וגילי נכדתה, שהיא המספרת, הם המוציאים לאור של סיפורה ומקומָם בספר חשוב ומשמעותי. הספר נקרא ברצף, וגם אם יש קטעים שאינם קלים לעיכול כלל, כמו תיאורי התעללות באסירים פוליטיים, או דילמות מוסריות שנותנות לקורא אגרוף בבטן, הוא נשאר מרותק לכתוב, חסר נשימה.
תמיד היה מופלא בעיני כשרונם של סופרים גברים מסויימים לכתוב בגוף ראשון של אשה בצורה משכנעת ואמינה. כאן יש דוגמא טובה לזה. יש פה מבט מיוחד, מורכב ומרתק על האימהוּת. גם זו של וֶרה אל בִּיתה, גם של ורה אל רפי, שהוא בנו של בן זוגה השני, (והיא רוכשת את אמונו בדרך קסומה המתאימה רק לה), גם האמהות המקולקלת של נינה. והאמהות של שתי אלה, מול סירובה של גילי להפוך לאם.
אין טעם להכביר מילים על כתיבתו של גרוסמן. אפילו כשהשפה של וֶרה משובשת - יש בה משהו מדוייק מאד, יש דיוק בשיבוש, אם ניתן כך לומר. מי שאוהב מילים בכלל, ועברית בפרט ימצא אצל גרוסמן מקום טוב תמיד. 

"...בחורה בת חמש-עשרה צריכה לפעמים אמא, אפילו אמא קוקייה, אפילו אֵם כל חטאת, אבל אשה שתסתכל בה אחת לכמה זמן במבט של אשה אל אשה, שתחבק את הגוף המבולבל שלה, שתגיד לה בהתפעלות כמה המון אשה היא." עמ' 46
"משהו בקול שלה, באיזה פיתול קטן ואפלולי שלו, הזכיר לי פתאום את מה שאמרה לי כשהייתי נערה, במטבח שלה, כשממש פקדה עלי שלא ארשה לאף-אחד לעקם את הסיפור שלה נגדה. " עמ' 78
"נינה, בשולי הקבוצה הקטנה של תושבי המקום, מהנהנת בינה לבין עצמה בפנים נפולות, עליצה כמו כיס מרה. תוקעת את עצמה בכוח לתפקיד כלב החוצות המטונף והפצוע שנגרר אחרינו אבל יודע שתיכף נרים אבן ונזרוק עליו." עמ' 99.

מעדן ספרותי. גם מעניין, גם מוריד אותך למקומות עמוקים וגם מרים אותך לפסגות של עונג אינטלקטואלי. 
הספר יתורגם, כנראה, לאנגלית ולסרבית. אני עדיין לא מצאתי הוצאות זרות שלו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה