הנהר הקפוא - אריאל לוהון

The Frozen River - Ariel Lawhon

מאנגלית: אביגיל בורשטיין

הוצאת כתר, 2025, 466 עמודים כולל דבר הסופרת ותודות.

ספר יפהפה. התחלתי אותו במקביל לספר הקודם שסיפרתי לכם עליו וההוא ניצח, אבל זה שכאן לא ממש נופל ממנו. זהו רומן היסטורי המבוסס על חייה של מיילדת, מרתה באלארד שמה, שחיה ופעלה בעיירה קטנה בצפון ארה"ב במאה ה-18. כולם מכירים שם את כולם, יש נורמות חברתיות שכמעט אי אפשר לחרוג מהן, ולנשים יש תפקידים מוגדרים במשפחה. החברה מסתכלת היטב בכל אחת מהנשים בעיירה, קובעת דֵּעה נחרצת על פי אמות המידה הקבועות שם, ושופטת. מחרימה ללא הניד עפעף. הרקע החברתי, הכלכלי והתחוקתי מתואר כאן בצורה מרתקת, פרי מחקר מעמיק של המחברת, שאומרת בדבר הסופרת: "לעולם לא אציג את הספר הזה כהיסטוריה אלטרנטיבית. בערך 75% ממה שקורה בדפים הללו נאמן לתיעוד ההיסטורי. השאר הוא גירסה שלי למה שעשוי היה לקרות..." עמ' 453.  בסוף הספר מסבירה הסופרת את הפרטים שבכל זאת שינתה לטובת העלילה. זה נשמע אמין. וזה מעניין מאד. תקראו גם את החלק הזה, אבל רק לאחר שתסיימו את הספר.

הרבה תאורי לידות יש כאן. היסטורית זה מאד מעניין. אני לא מכירה נשים שעברו לידה אחת או יותר, ולא נשאבות תמיד לסיפורי לידות של נשים אחרות. 

אבל יש פה יותר. 

הספר מתחיל בגופה קפואה שנמצאת בנהר קפוא וצריך למשות אותה מן הקרח ולזהות ממה מת האיש. מרתה אומרת שמדובר ברצח. הגופה שייכת לאיש שנוא שהטיל מורא על נשים ולכאורה גם אנס. מרתה, שהיא בעלת ניסיון רפואי רחב מגיעה למקום ומחליטה שמדובר ברצח בתלייה. אבל מכיוון שהחבל לא נמצא והגופה קפואה ויש לחכות שהקרח סביבה יפשיר - קשה למצוא הוכחות לכך. מכיוון שמרתה היא, מן הסתם, אישה, אז כל מי שיש לו מה לומר בנושא מבטל את דעתה. 

בעיירה הזאת, מי שנכנסה להיריון לפני הנישואין, גם אם נישאה וגם אם נאנסה תזכה לדיראון עולם וזלזול רבתי. ולכן, זוגות רבים מחכים זמן רב לפני שהם מממשים את הנישואין.

"רוב הזוגות - כולל ההורים שלי  - עברו לגור ביחד רק חודשים רבים אחרי החתונה. הם בחרו לממש את הנישואים, אבל לחיות בנפרד עד שיהיה להם בית הולם. לפי המסורת, זו היתה דרך לאסוף את כל החפצים הדרושים לניהול בית. כך גם ניתן לחתן זמן להשלים את כל סידורי המגורים לזוג החדש. במציאות, המנהג שימש לא פעם הורים שרצו לוודא שביתם לא עשתה טעות מרה בבחירת הבעל. זה אמנם לא היה נפוץ, אבל היו מקרים שבהם הוגשה בקשה לביטול הנישואים בשבועות שאחרי החתונה." עמ' 166

מלאכת החיזור לפני הנישואין היתה עדינה ורומנטית. כל כך שונה מכאן ועכשיו. תראו איזה יופי:

"האנה חוזרת לשולחן ואני צופָה בְּריקוד החיזור הֶעדין בינה לבין מוזס. הוא מביא לה ספל סיידר והיא נוגעת בפרק כף ידו. היא מחייכת, הוא מסמיק. הוא מתלוצץ והיא צוחקת. הכל פשוט ותמים כל כך, ואני חושבת בתדהמה שהריקוד של אהבה טרייה נמצא הרחק הרחק מאחוריי." עמ' 388 

הזוגיות היפה של מרתה ובעלה אפרים - שהולידו תשעה ילדים מהם שרדו שישה - מתוארת כאן יפה במיוחד, בלי לוותר על החוזקות של כל אחד מהם. זה בולט במיוחד בגלל הדרת הנשים וההמעטה בערכן בתקופה ההיא. אהבתי את זה מאד. 

תעלומת הרצח צריכה להיפתר למרות כל המקלות בגלגלי הצדק שנתקעו פה, ואנחנו נמצאים במתח הולך וגובר. צמאים לקרוא איך זה יסתיים. זהו השיא של הספר הטוב הזה. 

"אחת המיומנויות העיקריות שיש לי כמיילדת היא לשבת בשקט. פעמים רבות מספור החזקתי יד בשתיקה, בזמן שיגון הציף את החדר. התרופה היחידה נגד ייאוש כזה היא הקמת ביצורים של שלווה בלתי מעורערת. לשבת ולהיות..." עמ' 257

כתוב היטב, גם אם אפשר היה להדק מעט. מומלץ מאד, לנשים וגברים כאחד.

  

  

 

בוקר וערב - יון פוסה

 

Jon Fosse - Morgon og Kveld

מנורווגית: דנה כספי

הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים - סיפורת, 2021, 108 עמודים

"...לא ייאמן ממש, חושב אוֹלַי, (Olai) עכשיו ייצא תינוק, יוהנֶס הקטן אל אוויר העולם, כי בחשכת הבטן של מרתה ובחומה הוא גדל והיה לתינוק בריא וחזק, משום כלום הוא הפך לבן אדם, ברנש קטן, שם בתוך הבטן של מרתה צמחו לו אצבעות ידיים ורגליים ופרצוף, צמחו לו עיניים ומוח ואולי אפילו קצת שיער, ועכשיו כשאימו צועקת ומתייסרת הוא יבוא לעולם הקר הזה שבו יהיה לבדו, מופרד ממרתה... הוא יהיה בו לבדו תמיד לבדו ולבסוף, בבוא היום, בבוא יומו, הוא יתפורר ויהיה ללא כלום ויחזור למקום שממנו בא, מכלום לכלום,..." עמ' 11-12

ספר קטן, קסום. סיפור של חייו ומותו של יוהנס. את מה שקורה בין הלידה למוות אנחנו למדים דרך החלק השני של הספר, זה כמו נכתב בין השורות. הסיפור כתוב כרקמה עדינה ופיוטית, אפילו דתית במידה מסויימת, שמשאירה את הקורא.ת מהורהר.ת. מענג בעיני. 

יון פוסה הוא סופר חשוב ביותר בנורווגיה, אפילו הסופר שם, והוא גר בסמוך לארמון המלוכה. הכתיבה שלו מיוחדת, משפטים קצרים, חוזרים לעיתים, כמו שירה. זהו הספר הראשון פרי עטו שתורגם לעברית, ותודה לדנה כספי על כך. אפשר לשמוע ריאיון איתה על תרגום הספר בהסכת הזה, מתוך מה שכרוך, יובל אביבי ומיה סלע עם דנה כספי המתרגמת, החל מדקה 12:34

הבוקר והערב בשם הספר משולים, כמובן, אל ראשית החיים ולסופם. החלק הראשון של הספר מוקדש ללידתו של יוהנס. שנים רבות מדי לאחר לידתה של מגדה, בִּיתם של אוֹלַי ומרתה, קיוו השניים לילד נוסף שבושש לבוא. עתה מתרחשת הלידה המיוחלת והאב הנרגש מרגיש ויודע שמדובר בבן שיהיה דייג כמוהו וייקרא יוהנס. מכאן, במעבר חד, עוברים אל החלק האחרון של הספר. לכאורה, אין אמצע פה. אנחנו פוגשים את יוהנס כשהוא אלמן זקן, דייג לשעבר שחי מקצבת זקנה נוחה. הוא אב לשבעה, כשרק הבת הצעירה, סיגנֶה, נמצאת בקשר איתו ודואגת לו בערוב ימיו. יש לו חבר נפש, פטר, דייג כמוהו, שמעביר אותו חווייה אחת אחרונה, ומלווה אותו בה. קצת קשה לי לכתוב לכם על העלילה מחשש לספוילר אבל תאמינו לי, זהו ספר קטן גדול. מעדן ספרותי נהדר. יש בו קטעים ארציים מאד, וגם אחרים רוחניים, גבוהים, נהדרים ממש. 

אהבתי מאד. 

  

    

      

לֵידה - עמנואלה ברש רובינשטיין

Delivery - Emanuela Barasch Rubinstein

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018, 196 עמודים

נדמה שאין אף אחד, מעל גיל מסוים, שיתייחס בשוויון נפש לתהליך הזה, שכמעט כל אחד היה מעורב בו בשלב מסוים של חייו. כשאשה יולדת, מיד נערכת השוואה על ידי חברותיה ובנות משפחתה עם לידותיהן שלהן. מין קטע קהילתי נשי מקרב. כשנתקלתי במידע על הספר הזה בדקתי אם יתאים לחדר העיון שלנו בספרייה, ואז התחלתי לקרוא באתר עברית על הספר ונשאבתי.

זהו רומן פוליפוני שמתרחש מאז שנודע על ההיריון ועד שהתינוק, תומר, בן שנה. שישה אנשים משתפים אותנו כאן בחוויה המיוחדת שלהם, בגוף ראשון, כל אחד מזווית הראייה שלו. דפני ואמיר, הזוג המוביל בספר הם זוג צעיר, והם רוצים להקים משפחה. דפני היא עובדת סוציאלית מסורה האוהבת את עבודתה המאתגרת, ואמיר בעל קריירה מצליחה גם הוא. הם מביאים לעולם ילד ראשון. אביגיל וגיא הם חברים ותיקים של דפני ואמיר. למעשה יש איזו קנאה עמומה מתחת לפני השטח של גיא באמיר שזכה בדפני היפהפייה. אביגיל בת זוגו של גיא אינה מעוניינת בילדים, דעתה מאד מוצקה בעניין הזה ועל הבסיס הזה יש ביניהם חילוקי דעות משמעותיים. בני הזוג השלישי הם רבקה ואהרון, הוריו של אמיר, בדרכם אל הסבאות והסבתאות. האינטראקציה בין שלושת הזוגות הללו יוצרת מארג עלילתי מרתק. 

"למדתי שהכאבים הולידו חולשה אחרת, חדשה, לא מוכרת... גיליתי שהכאב חושף את האדם בפני עצמו, מוכיח לו עד כמה הוא שברירי, מותיר אותו רפה יותר, מפקפק בכוחותיו." עמ' 111

"... אבל הגיע הזמן שייטוש את הצורך הילדותי הזה להיאחז בטראומות של ראשית חייו. גם אם אני אשמה באיזה שהוא פגם שיש בו, הרי עתה הוא אב, גבר נשוי, בעל משרה ראויה - למה הוא מתעקש לדבוק במה שנדמה לו שמצדיק כל דבר שהוא עושה?" עמ' 122

 

הספר מטפל דרך שש הדמויות העיקריות שבו, בכאב הלידה שרבים פוטרים אותו כלאחר יד. יש את הדעה הרווחת שהכאבים מתגמדים ואף נשכחים לאחר בוא התינוק לעולם, אבל הספר נותן לכאב הזה את המקום המכובד, ומפנה אליו זרקור שיש לו חשיבות משלו. כדי לא להניח פה קלקלן אומר רק שהפתרון שדפני מצאה ליחסו של אמיר אליה לפני ואחרי הלידה הוא ממש לא מה שציפיתי לו. תקראו ותגידו לי. מה דעתכם? 

הזוית של הסבא-סבתא כאן מיוחדת ושונה מהמקובל גם היא. רבקה חוותה טראומה קשה בעקבות הלידה הקשה שלה, שבגללה, אהרון הסבא יצא מבית החולים עם אמיר התינוק והאם אושפזה. ממש לא טריוויאלי היום, ובטח שלא אז. התהליך שעובר הזוג הזה, הדור הראשון של המשפחה, הוא קו מעניין במיוחד ברומן, שלא ראיתי עליו התייחסות בספרות אחרת שקראתי.

זהו ספר שלדעתי כל אחד ימצא בו את עצמו, הוא קריא מאד, מעורר מחשבה וזיכרון אישי. מומלץ. בהחלט.

ארץ עיר ילדה - אביגיל קנטורוביץ'

ארץ עיר ילדה - אביגיל קנטורוביץ'

Scattergories - Abigail Kantorovich

הוצאת מודן, 2019, 326 עמודים

גם אני לא ידעתי מה המשמעות של Scattergories, שם הספר באנגלית. את המשחק ארץ עיר הכרתי בילדותי. שיחקתי אותו עם משפחתי ועם חיות אחרות. וודאי יש ביניכם מי שזוכר את השם "זרח ורהפטיג" איש פעלים וחבר כנסת שהוֹקַרנוּ מאד כי שמו שימש אותנו גם בז' וגם בו', אותיות קשות במיוחד. 

מי שרוצה בכל זאת לדעת על המשחק כפי שמשחקים אותו מחוץ לדפים והעיפרון שלנו מוזמן לכאן, כאן הוא משחק קופסא, והוא יותר מורכב מזה שלנו..

גילוי נאות: הספר הזה הגיע לספרייה ועבר מעלי בהתחלה ללא תשומת לב מיוחדת. ואז נעשיתי חברה של אביגיל בפייסבוק וראיתי שאני ממש ממש אוהבת את ההומור השחור והשנון שלה. אז לקחתי את הספר אלי והתחלתי לקרוא. צחקתי לעצמי תוך כדי קריאה מה שמשך אלי קוראים וכמובן שנאלצתי להשאיל אותו לאחד מהם. למחרת קרה בדיוק אותו הדבר עם עותק אחר. ראיתי שאין סיכוי לקרוא אותו כך, והחלטתי לרכוש אותו. למרבה המזל ובטיימינג מושלם התקיים בתל אביב יריד שבוע הספר, ושם הצלחתי לרכוש מאביגיל קנטורוביץ עותק, עם הקדשונת אפילו.
בספר יש אכן שורות מצחיקות לרוב, הוא שופע הומור שנון, מעין צילום מצבים דרך פילטר היתולי של מצבי קיצון מיוחדים. יש גם איזכורים רבים של ספרים אהובים. זה רק חלק ממה שאהבתי בספר.

"אצל אורי במשפחה הליכה לרופא היתה מעין תחביב מוערך, בילוי לגיטימי לשעות הפנאי. דבורה אמנם לא תמיד הקשיבה להוראות - מרופאים ומכל אדם אחר עלי אדמות - אבל עצם הדאגה לבריאותם של הקרובים לה היתה משמעותית מבחינתה. אמא שלי הלכה לרופא כשהיה צריך להכריז על שעת הפטירה ולא דקה לפני זה." עמ' 63

הספור מתרחש כולו במחלקת היי ריסק (או אם ועובר) בבית חולים. הגיבורה, כליל מילר, מאושפזת שם בשל רעלת היריון מסַכֶּנֶת לאם ולעובר. היא נאלצת לשהות כחודש בבית החולים, מנותקת מכל הדברים החשובים והיקרים לה. היא קושרת קשרים רופפים עם נשים נוספות שם, שלכל אחת מהן סיפור אחר עם קושי ופחד משלו. אצל כליל יש משקל נוסף על הכתפיים - היותה ילדה לא אהובה על ידי אב נוטש, שהקריירה שלו כחוקר שואה מטילה צל כבד על ילדותה, בצורה חסרת רגישות מאין כמותה. היא חשה רגשי אשם, כאילו היא לא בסדר ובגלל זה אינו אוהב אותה. היא ניתקה איתו את הקשר מזמן, אך מודעה סתמית לכאורה, על כנס שמתקיים בארץ, ושהוא מרצה בו, בדיוק בתאריך שהיא אמורה ללדת בו, מעיר שדים מרבצם. מסתבר שהפצע לא נרפא. להיפך, הוא עדיין מדמם וכואב. כמובן שפֹה אנחנו עוצרים וחושבים. מה גורם לאב לא לאהוב את ביתו, מה יותר טבעי מאהבת אב לביתו? זה נשמע כל כך לא סביר, ובכל זאת, זה כל כך אמין. 
יש סוג של פלירטוט של כליל עם יריב, מנהל חנות הספרים שבה היא עובדת, והוא מפנק אותה - ובהזדמנות זו גם אותנו - בציטוט מקסים. הביבליופילים שבינינו, ייהנו כמוני:
""הבאתי לך משהו," אמר, והפעם הסתכל עליי.
"ספר עזרה עצמית?"
"בדיוק, כוחו של התת מודע העוברי." הוא שלף חבילה עטופה בנייר של הרשת. פתחתי אותה: המורַקָמִי החדש.
"קצת מאכזב", אמרתי, "קיוויתי שזה יהיה חמישים גוונים של כתום הוא השחור החדש."
"ארבעה כלבים וגעגוע בשעת לילה."
"הזקן שיצא מהמרפסת שכל בית צריך ונעלם."
"המטוטלת של פינוקיו."
"רומנים ברוטב נפוליטנה."
"'הנסיך הקטן' מאת מקיאוולי."
"ניצחת," הרמתי ידיים. "בקיצור, זה לא 'סנופי כותב שירי אהבה' עם האיורים המקוריים, אבל זה אחלה."" עמ' 150
הספר אכן כתוב אינטליגנטי ושנון. יש בו קטעים מצחיקים אך גם קטעים שהם מאד לא. הוא מעניין ומושך וגם, בסופו נרשמו כמה דמעות אצלי. אם אתן בהריון עכשיו, אולי תחכו איתו קצת ושיהיה בהצלחה. אבל אם לא - קחו וקראו, לפני שמישהו ימשוך אותו מתחת לידכם. כדאי ממש. 

אחת עשרה שעות - פמלה ארנס

Eleven Hours by Pamela Erens

הוצאת כתר - הסדרה הקטנה

תרגום של אורית הראל. 192 עמודים מרתקים.

"לא, אומרת הבחורה, היא לא מוכנה להתחבר למוניטור. בתוכנית הלידה שלה כתוב "לא" לניטור במוניטור. הצעירות האלה, עם תוכנית הלידה שלהן, חושבת פרנקליין בינה לבינה. כאילו אפשר באמת לתכנן משהו שקשור בלידה." עמ' 5.

זהו סיפור של לידה, והוא נקרא כמו ספר מתח לכל דבר ועניין. הגיבורה הראשית היא לור טננבאום, שברחמה עובר/ית, והיא מגיעה לבית החולים לבדה, ללא בן זוג, בן/בת משפחה או חברה. היא כן מביאה איתה רישום מסודר של תהליך הלידה כפי שהיא רואה אותו, כולל התניות ודרישות מפורטות מאוד. האחות שמקבלת אותה לליווי היא פרנקליין, שהגיעה מהאיטי, והביאה איתה את מיטב האמונות המיוחדות לשם, וגם כמה רוחות שפה ושם משתתפות במהלך הבאת החיים החדשים לעולם. היא נשואה וגם היא הרה. קשר מיוחד במינו נקשר בין היולדת למיילדת. הן עוברות ביחד תהליך שהוא רק של שתיהן, המתאים לשתי הנפשות האלה בלבד. כל מי שנשאה עובר בקרבה מכירה את הקשר הזה מהמקום שלה, את ההתנהלות הלחוצה והדאגה פן משהו לא יעבוד כשורה, שמא משהו ייקרה לה או למי שנוצר בקרבה. 

הנובלה נקראת בנשימה אחת, ולמרות שבחלק מהזמן כאילו לא קורה כלום מבחינת תהליך הלידה, עדיין מרגישים את תחושות הקיצון. אבל אז אנחנו מצטרפים אל לור בסיפור הקשר שלה עם אסא בעלה ועם ג'וליה חברתם, אל האנשים שהיא פוגשת בבית החולים. בפעמים אחרות אנחנו מצטרפים אל פרנקליין, אל סיפורי ילדותה בהאיטי, אל ההתמודדות שלה עם הריונה. שתי הנשים עוברות טלטלות רגשיות משנות חיים. לא יודעת אם ראיתם את תכנית הטלויזיה שהיתה לאחרונה על לידות (בייבי בום קראו לזה?). מי שראה בוודאי יסכים איתי שהסיפורים מרגשים מאין כמותם. אין לידה אחת דומה למשניה, אבל כל סיפור הוא סיפור שמשנה את חיי המשתתפים בו. נשים שמשוחחות על לידותיהן, אתם יודעים, יכולות לשקוע בכך שעות ארוכות.  בספר הזה, שנקרא בהרבה פחות מ-11 שעות, יש תחושה של התרגשות גואה. כמעט אפשר היה לחוש את הצירים, את הכאב וחוסר הסבלנות, את האדרנלין מפעפע. 

נובלה נהדרת. אהבתי מאד את התמונה שנבחרה לספר בעברית. כשתקראו תבינו כמה הטבעת חשובה כאן.