מאה השנים של לני ומרגו - מריאן קרונין

The one hundred years of Lennie and Margot - Marianne Cronin

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כנרת, זמורה, 2023, 318 עמודים כולל תודות

"הלכתי לפגוש את אלוהים כי זה אחד הדברים היחידים שאני יכולה לעשות פה. אנשים אומרים שכשאת מתה, זה מפני שאלוהים קורא לך לחזור אליו, אז חשבתי שנוכל לגמור עם ההיכרות מבעוד מועד." עמ' 8

לני פטרסון היא נערה משבדיה בת 17, חולה סופנית. מרגו היא אישה בת 83. שתיהן מאושפזות בבית חולים "פרינסס רויאל" בגלזגו. לני מרותקת למיטתה והמקום היחיד שאליו מרשים לה להגיע הוא הקפלה של בית החולים. בקפלה היא פוגשת את האב ארת'ור, אותו היא שואלת שאלות קשות על אלוהים ותפקידו בעולם. לא תמיד הוא יכול להשיב לה תשובות ענייניות אך הוא תמיד מכיל את תסכוליה ואת גישתה המיוחדת והמשעשעת לדת ולאמונה. 

כשלני מחליטה למרוד ולצאת מהמיטה היא מגיעה לחדר הוורד, חדר האמנות לחולים, שם רק לחולים פשוטים מותר להיות וממש לא לאלה ה"טרמינלים". ושם נמצאת פיפה, האחראית הרגישה על מה שקורה בחדר הזה. 

"איך אפשר לתאר את פיפה? פיפה היא אדם מהסוג שהיה נותן מטבע לאדם זר בתחנת רכבת כדי שיוכל להשתמש בשירותים. אדם שאינו מפחד מהגשם ונהנה מצלי של יום ראשון. אדם מהסוג שנראה כאילו יכול להיות לו כלב, אבל בעצם אין לו." עמ' 34

בחדר הוורד לני פוגשת את מרגו דוצֵ'רטי-מַקרֶה-ג'יימס, מורדת אף היא, שחושבת תמיד מחוץ לקופסה. והן מתיידדות. מרגו העדינה, הערכית, המיוחדת כל כך מוצאת עצמה, לאחר שבעלה נטש אותה, יחד עם מינה, חברת נפש אהובה - במעצר. בבית החולים מספרת מרגו ללני את תולדותיה, את הסיפורים היפים של חייה הארוכים, וגם לני מספרת את סיפור המשפחה שלה, על אימה החסרה, על אביה שמתקשה לבוא לבקרה, וגם על השמחות הקטנות שליוו את חייה הקצרים. הן מחליטות לצייר מאה ציורים, כמניין המשותף של שנותיהן.

הספר הזה הזמין אותי מיד כששמעתי עליו. אחר כך גם רותי ויפעת המליצו. קראתי אותו כספר מודפס, אבל במיוחד - הקשבתי לו בשפת המקור במבטא סקוטי בשני קולות. הוא המיס אותי. אהבתי את הדמויות, את הסיפורים לאורך השנים, סיפורים מפתיעים בהתחשב במי שחווה אותם. סיפורים המחברים את הקורא/ת אל לני, מרגו, האב ארת'ור, פיפה ופול הסניטר, זה שמגבה את לני מול האחות המפחידה ג'קי. 

זהו ספר שמתרחש בבית חולים כשהמוות נמצא בו כל הזמן אבל יותר מכך נמצאים בו האופטימיות והחמלה, ההומור והחברות המכילה. למרות הסוף הידוע מראש, העצוב עד בלי די, מרגיש/ה הקורא/ת שהכל באמת אפשרי, ש"אין יאוש בעולם".